עבודה לשמה

כתבתי לא פעם על כך שבמקרים רבים לייבוביץ לוקח עיקרון נכון והולך איתו צעד אחד רחוק מדיי. הדוגמה שבה השתמשתי בד"כ הייתה התפילה. אני לגמרי מסכים שהמוטיבציה אמורה להיות החובה להתפלל. אבל מכאן ועד הטענה שאין ערך לכוונות ולרצונות ולתוכן התפילה, כלומר שאפשר היה באותה מידה גם לדקלם את ספר הטלפונים, המרחק רב.
הסברתי שאכן הוא צודק שגם בתפילה מצוות צריכות כוונה, והכוונה היא לצאת ידי חובה. זהו. אבל מעל הקומה היסודית הזאת יכולות להיות עוד קומות שככל שתוסיף זה ייתן יותר ערך: רצון לחיבור ועמידה מול הקב"ה (לפי הגר"ח זה חלק מהכוונה המעכבת בתפילה). כוונות האר"י. כיוון לתוצאות רוחניות כלשהן, מילוי רצונות גשמיים וכדומה. כל אלו אינם יכולים להיות המוטיבציה היסודית בתפילה שלך, אבל אין סיבה לומר שהם חסרי ערך ושאין טעם להוסיף אותם. לא בכדי תיקנו את נוסח התפיל הזה (שבח, הודאה ובקשה), ולא את ספר הטלפונים.