עיון תלמודי

דברי תנא דבי חזקיה על חייבי מיתות שוגגין היא סוגיא נכבדה ותהיתי לגביה לא פעם. ההגדרה היא שאם מדובר בעבירה שיש עליה עונש חמור גם אם אינו מקבל אותו בפועל זה פוטר אותו מהעונש הקל. כלומר זה דין בעבירה עצמה (העונש הוא רק סימן ולא סיבה), ולא בעונש. זה באשר להגדרה. כעת להסבר.
כדי להבין זאת עלינו לשאול גם במקרה רגיל מדוע בכלל פוטרים מעונש מדין קלבדר"מ? לכאורה הוא חייב בשני העונשים ועליו לקבל את שניהם. וכי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום? נראה שהפטור מהעונש הקל בא כדי שלא נקל בחומרתה של העבירה החמורה. רוצים לחדד את חומרתה ולא לתת לשום דבר אחר להאפיל עליה. לדוגמה, אם רצחת אדם ותוך כדי זה גם קרעת את בגדיו, לא נהרוג אותך וגם נגבה ממך פרוטה, כי זה עושה צחוק מעבירת הרצח. מי שרצח אין רשות לראות בו כלום פרט לרצח. נראה שלכן גם אין דמים לבן חורין.
אם זהו ההסבר, אזי אפשר בהחלט להבין שזה נכון גם בחייבי מיתות שוגגים. עדיין העבירה החמורה נעברה, ואין צורך שייענש עליה בפועל כדי להיפטר מהקלה. אנחנו רוצים שמה שיהיה לנגד עינינו יהיה רק עבירת הרצח.