תפקידו של הבעל'בת לעת הזאת (טור 277)

בס"ד

במוצ"ש האחרונה דיברתי בפני קבוצת אנשים ונשים בערך בגילי, ועסקתי בריענון הדרוש לאמונה ולמאמינים. נגעתי בדבריי בשאלת הפונדמנטליזם והאמונה, והסברתי את הבעייתיות שבגישה הפונדמנטליסטית ומדוע אמונה אינה חייבת להיות כזאת. הדברים נאמרו כמסגרת להבנת המצע המחשבתי של הטרילוגיה שלי והמוטיבציה לכתיבתה. לאחר הפגישה עלו בי הרהורים שנוגעים לרלוונטיות של הטרילוגיה שלי ולכתיבתי בכלל, ואני רוצה לפרוס כמה מהם כאן.

על גיל וקטגוריה חברתית

התחושה שקיבלתי, לפחות מחלק מהמשתתפים (גם מדברים שנאמרו וגם משפת הגוף), הייתה שדיון כזה הוא אמנם מעניין, אבל לא מאד רלוונטי להם. אדגיש  שלהערכתי מדובר באנשים שמצויים במקום חברתי ודתי שמאד מתאים לרוח הנושבת מהטרילוגיה (דתיים מודרניים, ליברלים), ובכל זאת זו הייתה הרוח שחשתי שנושבת מחלקם הגדול. חשבתי לעצמי שמדובר באנשים שכבר גיבשו את תפיסת עולמם, והם כבר חיים כפי שהם חיים. לכן הם לא מחפשים הצדקות והסברים לדרכם, וכנראה לא מתכוונים להשקיע מאמץ וזמן בליבון תיאורטי של תפיסת עולמם הדתית.

תהיתי לעצמי האם זה עניין של גיל או של קטגוריה חברתית, ואולי שתי התשובות נכונות. מבחינת הגיל, מטבע הדברים חיפוש עצמי ובירור אינטלקטואלי וקיומי מאפיינים יותר את בני הדור הצעיר. אנשים צעירים עוסקים בגיבוש תפיסת עולם, בבחינת דרכם, ויש להם יותר מוטיבציה להשקיע בזה זמן. הם כנראה עדיין חיים בתחושה שניתן לחיות על פי עקרונות מגובשים, ולא רק לזרום עם התחושות הטבעיות. לא בכדי, מבין האנשים שאני פוגש הרוב הגדול הוא צעירים (בדרך כלל ממין זכר) שבאים אליי עם שאלות ותהיות ועוסקים בבירור וגיבוש של תפיסת עולמם.

זה באשר לגיל. אבל במקביל עלתה אצלי גם תחושה שזה נוגע לקטגוריה חברתית. התחושה הייתה שהדיונים הללו הם עניין ליושבי בית המדרש ופחות לבעל'בתים. הבעל'בת, גם זה שמחויב לגמרי להלכה ולעבודת ה', אמור לקבל מידע הלכתי מהרב או הלמדן וליישם אותו בחייו. הוא לא אמור להתמחות ולעסוק בנושאים הללו באופן מקצועי ומעמיק. בדיוק כמו שהולכים לרופא או למומחה בכל תחום אחר כדי לקבל את המידע הרלוונטי, הבעל'בת מצפה שהרב יהיה המומחה שלו להלכה ומחשבה יהודית. המשימה לברר את העקרונות האידיאולוגיים, המחשבתיים וההלכתיים לא מוטלת עליו. לכאורה הוא צודק. בשביל זה מחזיקים בתי מדרש ומומחים ללמדנות, למחשבה ולהלכה.

לפני שאמשיך, רק אעיר שיש כמובן קשר בין שתי הקטגוריות. לפחות בציבור הלא חרדי, יושבי בית המדרש הם בדרך כלל אנשים צעירים. בגילאים מבוגרים יותר אנשים כבר עסוקים בתחומים שבחרו לעצמם. לימודים בישיבה מסתיימים בתחילת גילאי העשרים, ואחר כך המתמידים לומדים לכל היותר דף יומי, והאחרים גם את זה לא. לכן ההבחנה בין הגילאים קשורה להבחנה בין הקטגוריות החברתיות. טיעוניי וכתביי כנראה רלוונטיים יותר ליושבי בית המדרש ולאנשים בגילאים צעירים.[1]

תפקיד הבעל'בתים בהלכה

דומני שכבר הזכרתי כאן ([2] דברים שקראתי פעם מהרב בני לאו. הוא אמר שאחת הבעיות במנהיגות הרבנית של הדורות האחרונים היא שבעבר המנהיג הרוחני היה רב וכיום אלו בדרך כלל ראשי ישיבות. רבנים מכירים את העולם ואת אזרחיו. הם עומדים מול אנשים מבוגרים ובעלי ניסיון חיים שמתמצאים בתחומים שונים. ראשי ישיבות, לעומתם, משתפשפים מול בחורים צעירים ומבריקים. אלו, מטבע הדברים, בוחנים בעיקר את הלוגיקה ואת הברק האינטלקטואלי של המהלכים הלמדניים שלהם. בעל'בת יכול לומר לרב שדבריו אולי מבריקים וחפים מסתירות, אבל זה "לא עושה שכל", כלומר לא מתיישב על הלב. פשוט לא נכון. תלמיד צעיר לא יאמר זאת לראש הישיבה. הוא יחפש סתירות בדבריו, יבחן את הלוגיקה, יקשה עליו ממקורות אחרים, אבל הוא עוד לא בשל דיו כדי לבחון את הדברים בסתם שכל ישר וניסיון חיים. מנהיג ציבורי צריך לבחון את דבריו גם בכור המבחן של השכל הישר ולא רק בלוגיקה הפנימית שלהם. לכן לפעמים יוצאות הוראות ציבוריות כל כך תלושות ומנותקות של המנהיגות הרבנית.

בפשטות היתרון של רב על ראש ישיבה הוא בהתאמה של הוראותיו לציבור. כלומר הליכה אחרי השכל הישר ולא בהכרח אחרי המסקנה הלוגית המבריקה יותר, מכוונת להתאים למצבו של הציבור ולחיים בפועל. אבל לדעתי זהו רק חלק מהתמונה. אני טוען שהפידבק הבעל'בתי מכוון את ההוראה לאמת. ההתאמה לשכל הישר ולניסיון החיים אינה רק התפשרות עם החיים. ההתאמה לחיים היא אינדיקציה לאמיתותה של ההוראה עצמה. הבעל'בתים נותנים פידבק לרב ומכוונים את הוראותיו אל האמת. ההנחה היא שהוראה הלכתית שלא מתאימה לעם שבשדות אינה הוראה נכונה (ולא רק שאינה ישימה). השכל הישר הוא  חלק מהתורה, שכן לא ניתנה תורה למלאכי השרת. ככלל, הוראה שלא מתאימה לעם שבשדות גם יושבי בתי המדרש לא צריכים לקיים אותה.[3]

פעם הסברתי כך את הכלל ההלכתי שגזירה שלא פשטה ברוב הציבור היא בטלה (אינה תקפה). לא מדובר על פשרה עם המצב העגום של הציבור. אם הגזירה לא מתאימה ולא מתקבלת ציבורית אז היא כנראה לא נכונה. ובכך ניתן להבין את העיוות שנוצר בחברה החרדית שקולטת לתוכה כל מיני חומרות מוזרות וחסרות בסיס, ונראה כאילו שמדובר בהתפוצצות של פידבק חיובי. הסיבה לכך היא שבעולם החרדי התפתח אתוס שלפיו דעת בעל'בתים היפך דעת תורה, ולכן ביקורת של בעל'בתים לא נחשבת. אנחנו מתייחסים ל'עוילם' ולא ל'עולם'. מכאן עולה שכל המצאה שעולה בבית המדרש, שכמובן יכולה להיות מאד עקבית ומבריקה, כשהיא זוכה לביקורת מהעם שבשדות הם לא נחשבים. סך הכל בעל'בתים. במצב כזה אין את הריסון המתבקש של השכל הישר להוראות שיוצאות מבית המדרש ומהלשכות האפלות והמנותקות של הפוסקים. זהו תפקידם החשוב של הבעל'בתים בהתפתחות התורה וההלכה.

על חרד"ל ולייט

לבעל'בתים לא מעטים יש ביקורת על הממסד. בפרט אם מדובר בבעל'בתים ששייכים לזרם המודרני. אצל רבים מאלו יש תחושה שהממסד ההלכתי והרבני מנותק מהחיים (לפחות שלהם), ומאבן את התורה. אבל מתוקף היותם בעל'בתים, טענותיהם בדרך כלל אינן מגובות בטיעונים ובמקורות של ממש, ולכן די קל לדחות אותן על הסף כדעת בעל'בתים היפך דעת תורה.

רק כעת סיימתי לכתוב טור על התופעה החדשה יחסית במחוזותינו, של ההבחנה בין חרד"לים ללייטים. במקומות רבים מקובל להציג אותה כהבחנה דיכוטומית, כלומר חלוקה שמכסה את כל המרחב: או שאתה חרד"לי או שאתה לייט. אבל זו עצמה כמובן תעמולה חרד"לית. הרי בתווך בין שני אלו יש עוד קטגוריה חשובה, של דתיים רציניים שאינם חרדים (בתפיסתם הדתית. אני לא עוסק כאן באמירת הלל ביום העצמאות). ניתן לכנות זאת דתיות מודרניות (מודרן אורתודוקס). הם לא חרדים במובן שחשובים להם ערכים מודרניים, ובמובן של יחסם למקורות ולסמכותם, לשינויים בהלכה ועוד. בשיח הציבורי בישראל של ימינו לקטגוריה הזאת אין אפילו שם, ובטח לא נוכחות ציבורית. היא מטואטאת מתחת לשולחן, והתמונה מוצגת כאילו יש כאן חרד"לים מול לייטים. להתרשמותי יש לא מעט אנשים כאלה. מדוע, אם כן, קל כל כך להציג את כולם כלייטים לדחות את התופעה הצידה בלי התמודדות רצינית עמה?[4] מפני שהציבור הזה הוא ברובו בעל'בתים, ולכן אין לרובם יכולת להציג משנה סדורה. חסרה להם מנהיגות רבנית בעלת שיעור קומה והגות שיטתית שמכוונת את דרכם, והם עצמם לא מוכנים או לא יכולים לעשות את העבודה.

תפקידו של הבעל'בת בעת הזאת

אבל זוהי המציאות. כל עוד לא יעלו טענות מבוססות שמגובות בטיעונים ובמקורות הלכתיים ומחשבתיים, הדיכוטומיה הכושלת הזאת תמשיך לשלוט בכיפה, והשינויים המתבקשים לא יגיעו מעצמם. אז מהו המוצא? הבעל'בתים צריכים להבין שלעת הזאת יש להם תפקיד בשדה ההלכתי. המשימה של התאמת ועדכון ההלכה מוטלת גם עליהם. אם הרבנים לא עושים את העבודה אזי הם אינם פטורים ממנה (במקום שאין אנשים…).

אני מדבר כאן על מה שמכונה "שינויים מלמטה". בדרך כלל מבינים את המושג "שינוי מלמטה" באופן הבא: יש הוראות הלכתיות קיימות. העם שבשדות מביעים מצוקות וחוסר יכולת לבצע אותן, ואפילו מתחילים לסטות מהן בלי רשות או היתר הלכתיים (כמו תופעת הסמסים בשבת, שמירת נגיעה וכדומה). ואז לפעמים הממסד הרבני נענה ונעתר ומשנה את ההוראה ההלכתית. אין ברירה וצריך להתפשר. אבל זהו מכניזם בעייתי. זוהי באמת לייטיות, שכן הבעל'בת שנוהג כך לא באמת יודע שמעשיו מתאימים להלכה. הוא פשוט עושה מה שבא לו או מה שנראה לו, בלי בסיס הלכתי מתאים. או שהוא צודק או שהוא טועה, ואז הפשרה גם אם היא נעשית באמת אינה ראויה. הוא מכריח אותנו להתפשר ולא לקיים את ההלכה כראוי. אני מדבר על שינויים שצריך לעשות אותם, ולא על כפיית פשרות. לכן אצלי מדובר במכניזם אחר, שבו הטיעונים והדרישות המנומקות באות "מלמטה". לא על סטייה מההלכה שמאלצת את הפוסקים לשנות את הוראותיהם ולהתחשב בעם שבשדות. אני מדבר על פידבק שיגרום לפוסקים להבין שההוראה הזאת מוטעית. זו לא פשרה אלא פעולה מלמטה שגורמת להתקרבות לאמת ההלכתית העדכנית.

אגב, אני חייב לומר שגם תופעת הסמסים בשבת ושאר חריגות מההלכה אינן תמיד לייטיות צרופה. אני נוטה לחשוב שבחלקן הן מבוססות על תחושות (לא מופרכות, כידוע. ראו בטור הקודם) שבאמת אמור להיות לזה היתר הלכתי. הלייטיות רוכבת על גבי זה. ועדיין, בעיניי דרך ההתנהלות הלייטית, שלפיה עוברים על ההלכה בגלל תחושות בלי בסיס של ממש, היא בעייתית. הדרך הנכונה יותר היא לתבוע בדיקה הלכתית של התחושות הללו. יש לשנות את ה-light-יות במובן של קלות ל-light-יות במובן של מוארות (אור שמתווה את הדרך).

מה זה אומר למעשה?

במה הדבר צריך לבוא לידי ביטוי? האם כל הבעל'בתים צריכים להפוך ללמדנים ופוסקים? קודם כל – כן. אבל גם מי שמשום מה לא רוצה ולא מתאים לו לעשות זאת, יכול לפחות להעלות טענות מבוססות ואינטליגנטיות. לא להסתפק בכך שלא מתאימה לו הלכה זו או אחרת, או שהיא לא מוסרית, אלא להצביע על מכניזמים הלכתיים שמאפשרים שינוי. הוא לא חייב לבוא עם משנה סדורה, אבל הוא יכול לשאול את השאלות בצורה אינטליגנטית.

משל לדבר, אדם שמקבל הוראה לא סבירה מרופא. האם עליו לומר לעצמו שהוא אינו בעל ידע רפואי ולכפוף את גוו בפני הרופא? לדעתי בהחלט לא. עליו לנסות ולקרוא חומרים רלוונטיים, ללכת להתייעץ עם עוד רופאים, לנסות ולבקש הנמקות, ולבסוף לקבל החלטות. הוא הדין ביחס להלכה ולמחשבה היהודית. הבעל'בת לא חייב לסיים את העבודה ולהציג משנה סדורה. אבל כן צריך לשאול שאלות אינטליגנטיות, להפנות אותן לרבנים, לבקש second opinion, ולהעמיד את הדברים בפני הרבנים ולדרוש תשובות. במצב כזה הם עצמם יכולים להגיע למסקנות ולשנות עמדות רווחות. זהו הביטוי של הדרישה ההלכתית שגזירה תתפשט בציבור לימינו.

אם הדבר חשוב לך, כמו תרופה או פרוצדורה רפואית שמסכנת את חייך, אתה תטרח לעשות את העבודה. כך גם אם מצבה של היהדות מפריע לך – אזי אתה לא פטור מלעשות את העבודה. קרא ספרות פופולרית, תתייעץ עם מומחים, שאל שאלות מאתגרות את אלו שמתנגדים לדעתך, וכך גם לך תהיה תרומה להתאמות ולשינויים המתבקשים. מי שלא מוכן לעשות את העבודה הזאת, כנראה הדברים באמת לא מספיק חשובים לו. אם כך, הוא באמת לייט ולא דתי-מודרני. מי שמצבה של היהדות וההלכה חשוב לו, מי שרואה בזה ניתוח מסוכן שנוגע לחייו, אמור להקדיש את הזמן והאנרגיות כדי לתרום לתהליכים הללו. הוא לא יכול לפטור את עצמו בטענה שהוא בעל'בת וזה תפקידם של יושבי בית המדרש. במקום שאין אנשים השתדל אתה להיות איש. חוסר המוכנות הזה (שיש בו כמובן מרכיבים של עצלות) אחראי גם הוא להקפאת המצב ולאיבון השורר במחוזותינו.

כמה וכמה אנשים חכמים כבר עמדו על כך שכדי שיתרחש בעולם דבר רע לא מספיק שיהיו בו אנשים רעים שעושים מעשים רעים. מה שלא פחות חשוב הוא שיהיו הרבה אנשים טובים מסביב ששותקים. כמובן שבנדון דידן בדרך כלל לא מדובר ברוע לשמו, אבל עדיין הלוגיקה די דומה.

לא אכנס כאן לקידום מכירות של הטרילוגיה, אבל אסיים בכך שמטרתי בכתיבתה הייתה גם לפנות לרבנים ופוסקים אבל גם לעם שבשדות. תקוותי היא שהטרילוגיה לפחות תיתן להם כלים להעלות שאלות טובות באופן אינטליגנטי ולתבוע תשובות לא פחות טובות.

"אל תגידו יום יבוא הביאו את היום" (שם, שם).

[1] כמובן שיש חריגים. אני עוסק כאן בהכללות.

[2] ראה כאן ובמאמרי כאן, וגם בטור 62.

[3] כמובן יש "מידת חסידות", "לפנים משורת הדין" וכדומה. אבל ברמה ההלכתית, מה שלא מתאים לכלל הציבור כנראה אינו נכון.

[4] אני מתכוון להתמודדות אמיתית וישרה עם הטענות, ולא להתמודדות חינוכית שמטרתה למנוע את התופעה.

39 תגובות

  1. יש דבר אחד שאתה לא מתחשב בו בעם שבשדות- האורך של דבריך. אנ לא כותב זאת כדי להקניט אותך. אני קורא אותך בעניין אך אם תהיה יותר קצר וממוקד כך תגיע לקהל לא לייטי (וגם לייטי) גדול יותר. אלא שבכל מקרה בסוף יתקיים בך על ידי אנשי רוב הישיבות: לייט עליה דרב מיכאל.

    1. אני אכן קרוע בעניין זה. מעבר לנטייתי האישית לדחוק פילוסופי (אם כי לא פרפקציוניזם), כשאני כותב אני רואה מול עיניי קורא מחויב שמחפש משנה סדורה ובודק אותה בפרוטרוט. זה הקורא שאליו אני מחויב ועבורו אני כותב. השאר מוזמנים להצטרף.

  2. עם כל כמה שאני מסכים לדבריך, כשבאים לדון על הטרילוגיה יש עוד חסם מאד משמעותי והוא הדיון הפילוסופי והמתודה הפילוסופית. לרוב האנשים זה קשה או אבסולוטית או מחוסר היכרות ומאד מהר קשה להחזיק ראש בסיפור הזה.
    אולי שווה להוציא קיצור שולחן הטרילוגיה (״המצוי השולט בין העומדים״) שבו מסוכמים בשפה שווה לכל נפש את המסקנות מהדיון) 🙂

    1. ראה תגובתי הקודמת. כאן רק אוסיף שאם יש מישהו שמלאו ליבו להוציא קיצור – תבוא עליו ברכה.

    2. לדעתי, אם תעלה לאתר פרק/קטעים לדוגמא מכל ספר מהטרילוגיה, זה יוכל לעורר עניין אצל אנשים שלא מכירים את כתיבתך (הפרסומת, כפי שאמרת, נתפסה אצל חלק מהאנשים כפרובוקטיבית מדי).
      למשל, אני חושב שהדיון עם הלל בתחילת הספר הראשון מאוד מסקרן ונוגע בהרבה עצבים חשופים.

  3. נדמה לי שאצל רבים התחושה היא שכבר מיצינו את התשובות. אנחנו כבר לא צעירים וכבר שמענו וראינו הרבה, והמסקנה (הלא מנוסחת) שהגענו אליה זה שיש דברים לא הגיוניים, וכל ההסברים דפוקים.
    אז אנשים שומרים על מידת ההקפדה על ההלכה בהתאם למה שמתאים להם, לא משיקולי מחויבות אלא משיקולים אחרים.

  4. השלום וברכה הרב מיכאל אברהם,

    בתור אחד שאץ לקנות את הטרילוגיה ואף השקיע את הזמן בלקרוא אותה (כולל ההפניות למקורות), באמת עלתה ועולה לי מדי פעם השאלה – בשביל מי המפעל המוניומנטלי הזה. הרי לכאורה האנשים שאתה מכוון אליהם את
    דבריך כנראה לא יקראו אותם. אבל אולי ניתן לחשוב על זה כמו שהצגת בפוסט הנוכחי – על זה שהדברים יעלו למעלה למקבלי ההחלטות מהעם שבשדות (או שהעם שבשדות יקבל את ההחלטות ר"ל). בכל מקרה, בשיעורי מורה הנבוכים אצלנו, נקודות מהטרילוגיה שלך עולות תדיר. מה עוד ש"בגללך" קשה לי לקרוא לשיעורים האלו – שיעורי תורה, בטח שלא תורה בחפצא. (https://www.youtube.com/watch?v=yqtrrtubLfk&list=PLLCklp0aRlfAvUvDhPjLANt2Qo0pdebe1&index=2

    1. אני באמת חושב שהדברים כן מגיעים בצורות שונות לכל מיני קהלים ומקומות. יש לדברים הללו מסלול מפותל ולא ניתן תכנן אותו מראש. אני עושה את מה שאוכל, והשאר או שיהיה או שלא.

  5. הרב מיכי שלום,

    בתור השלמה ושאלה על דריך- אחת הטענות העיקריות שנשמעות בקרב הציבור הישיבתי הוא גם אם האדם ילמד את הנושא בצורה עמוקה, סוף סוף חסרה לו ההכרה ב'דרכי הפסיקה', ביחס בין הלימוד להוראה למעשה, שזה דבר שנרכש רק ע"י הקפה כללית של נושאים רבים בש"ס.

    לדוגמא יועצות ההלכה רק אומרות הלכות פסוקות פשוטות (בש"וע כתוב ככה, הרב עובדיה אומר כך), אבל במקומות שבהם יש צורך בשיקול דעת- ההוראה הרשמית (שלא כולן עושות אותה, ועדיין) היא להפנות אל הרב בישוב\ שכונה, לא משום שהוא דוקא יותר מבין בהלכות נידה, אלא מפני שיש לו יותר הבנת המכלול של 'דרכי הפסיקה'.

    מה דעתך בכלל על היחס בין לימוד סוגיה ספציפית לפסיקה- האם צריך להכיר 'מרחב כללי' או לא, ואם אתה מקבל זאת- האם לעולם לא תהיה יכולת לבעלבתים להוציא הוראה אפילו אחרי לימוד סוגיה, כיון שחסר להם את הבנת 'דרכה של תורה' בפסיקה?

    1. אני לגמרי מקבל זאת. ואכן לדעתי יש כאלה שיודעים/ות את החומר ואתה רואה ששיקול הדעת ההלכתי לא באמת מובן להם/ן. לכן בדיקו כתבתי שאני נגד מהפיכות "מלמטה" במובן הראשון (הלייטיות) אלא העלאת שאלות אינטליגנטיות. החלטות צריכות להתקבל על ידי פוסקים.

  6. "ההנחה היא שהוראה הלכתית שלא מתאימה לעם שבשדות אינה הוראה נכונה (ולא רק שאינה ישימה)"
    איפה עובר הגבול?
    אמנם אתה מדבר על הדתיים-שבאמצע-הרצף (אלה שלא לייטים ולא חרדל"ים) בתור ה"עם שבשדות", אבל אני רוצה למתוח את קצוות הדיון. מה עם העם שבאמת בשדות, בשדות של תל אביב, רמת גן, וגבעתיים וכו' (אולי נקרא לזה "העם שבשדות הבעל"…)
    ככל שעוברות השנים, ה"עם שבשדות" הזה נהיה יותר ויותר סקפטי, וההיגיון שמוצג עכשיו כמשהו ש"מתקבל על השכל" – בעוד 10, 20, 30 שנה, ייחשב ל"היגיון פנימי" בלבד. המציאות משתנה מהר, במיוחד בעידן הפוסט"מ, אז מה הועילו חכמים בתקנתם, כל 20-30 שנה ההלכה תקבל עדכון מאסיבי בגלל שלאנשים לא מתאים?
    (משל מז'אנר ה"השקפה" וה"אמונה": אינני בקי בספרות הרב-קוקאית, אבל אני חושב שבזמנו הוא, לפחות בכתביו הפחות אזוטריים, היה נחשב לאדם שמבין את הצייטגיסט הרבה יותר מאשר הקולגות החרדיים שלו – ואילו היום הוא לעתים מוצב בשורה אחת עם כהנא ושות' בידי אותו "העם שבשדות" שלכאורה אמור לשמור תומ"צ ולהאמין גם על פי ההיגיון והסברא הפשוטה, ולא הפנים תורנית. ובקיצור הטיעון שכבודו אומר נראה לי שהוא דינמי וקצת חלקלק, והוא לא מחזיק לאורך זמן.
    זו גם בעצם סיבה למה הרבה סלדו מהמו"נ, כי הוא רק "מרפד" זמנית עם תירוצים שמתאימים לכאן ועכשיו.
    דבר שצריך להעמיד אותו כל תקופה עם סימוכין ותירוצים מחודשים וכל מיני הסברים, הוא לא שווה הרבה לדעתי.
    ובעצם, אין הרבה הבדל בשורש בין הטרילוגיה הגאונית של כבודו, לבין הפמפלטים של המחזירים (שלא לומר המחרטטים) בתשובה, שצריכים רענון כל תקופה, אז אולי שלך תחזיק 100-200 שנה במבחן הזמן, ושלהם מחזיקים יומיים במקרה הטוב, אבל הכיוון הוא אותו כיוון.)
    נחזור לעניין ההלכה, האם כל גל פוסטים בפייס, או איזו התעלמות המונית מהלכה כלשהי, תזכה את הציבור (בסיומו של תהליך) להקלות מפליגות (אמנם יש תקדימים לכך בהלכה, אבל לא בסדרי גודל כמו שמשתמע מסוף המאמר, ולא הבנתי את הבידול בין "פשרה מלמטה" לבין "פעולה מלמטה", בסופו של דבר זה מאלץ את הפוסק כביכול לקצץ בהלכה בגירסה הקודמת, ולהכניס את המעשה הבעלבתי, שקודם לכן נחשב לבעייתי, לתוך גבולות ההלכה, אבל כנראה אני לא תופס את הדקויות).

    עוד דבר: "אלא להצביע על מכניזמים הלכתיים שמאפשרים שינוי" – בעצם, אם אני מבין נכון, אתה מציע שבעלי בתים ופוסקים/ות יתנו משקל רב יותר (אם לא מכריע) לסברות שאינן קשורות בהלכה. אז בעצם מה שיקרה מזה (כיון שאנחנו לא חיים בחברת פילוסופים אריסטוטלית) זה "הטרלה" של השיח ההלכתי, בה כל אחד יוכל לבקר את השני, כי בעצם גם הוא פוסק, הרי יש לו שכל ודופק וסברות הגיונית. ואין לדבר סוף
    זו למשל הבעיתיות, לטעמי, בשיח המשונה של השנים האחרונות בציונות הדתית בעניין הלהט"ב, שאומרים "זה טבעי/לא טבעי", "מוסריות אנושית בסיסית" וכו', אני חושב שזה נובע מהדחף הבסיסי שלנו כמגזר שחי על התפר בין הדת למודרנה (באופן כללי) להציג את דברי התורה גם כדברים אלמנטריים מוסרית וכללית (באותו ז'אנר נמצאים ההסבר על ל"ט מלאכות השבת כערך סוציאליסטי (כששומעים אותו מח"כים ליברטריאנים/קפיטליסטים נחרצים, החוכא ואטלולא גדל שבעתיים), ומאכלות אסורות כאקט בריאותי, או ברית מילה כתרופת פלא ומנע, וכו' וכו' והרשימה רק מדרדרת והולכת) כדי "לקרב" את ה"רחוקים". אבל מה לעשות שהרחוקים הם לא חיים מתחת לסלע, ויש להם דעות, והמוסר וה"טבע" שלהם קצת שונה, והם מגחכים על כל השטויות האלה, ובצדק רב). אזי אם כן, ברגע ש"פותחים" את ההלכה לדיון נרחב יותר בעקרונות שלה, בעצם לכאורה, זהו כבר ניסוח מחדש, ולא רק תיקונים נקודתיים.
    אבל זה כבר תלוי במשקל שנותנים לתושב"ע ולדעות הראשונים והאחרונים.
    אני מדבר קצת מחוספס, אבל אני מבקש ורוצה להבין.

    1. אענה בקצרה.

      אין לי תשובה לשאלת הגבול, אבל אני ממש לא מבוהל ממנה. מצדי שההלכה תשתנה כל יומיים. השאלה מה נכון הלכתית באותו זמן, ולא עד כמה אנחנו דומים לאבותינו או סבינו. למה זה מעניין? מה הבעיה בשינויים תכופים? צריך לעשות את מה שנכון, בין אם הוא דומה או שונה למה שהיה בעבר. כתבתי כאן בעבר שאני מתנגד לפסיקה משיקולים של שמרנות, או חדשנות, מקוריות או הקלה או החמרה. פסיקה צריכה להיות לפי מה שנכון, והקטגוריות הללו הן עניינו של החוקר שיתאר את עבודתו של פוסק פלוני. הוא יכול לומר אם הוא היה שמרן או חדשן, מחמיר או מיקל, מקורי או לא.

      לגבי היחס בין הלכה למוסר דבריי אמורים בכמה מקומות, בדיוק בגלל הקשיים שאתה מעלה. לדעתי אין שום זיקה בין הלכה למוסר. אלו שתי קטגוריות בלתי תלויות.

      אני גם לא רוצה לקרב רחוקים. הם לא ממש מעניינים אותי. אני נגד שינוי ההלכה כדי לקרב. אני בעד שמירת ההלכה כפי שנכון, והשינוי מטרתו להגיע למה שנכון. מי שרוצה שיתקרב ומי שלא לא.

    2. תודה על תגובתך, היא לנו לעיניים.
      אבל תיאורטית, גם מצדי אני סבור שאין בעיה עקרונית שההלכה תשתנה כל יומיים, השאלה מאיזו סיבה. ולכאו', העולה מן האמור במאמר (לפי הבנתי) שהרוח העולה מן העם די בה כדי לשנות הלכות מן הקצה אל הקצה, והפוסק צריך להיות קשוב לטענות ולטיעונים ולהיות נכון לשינוי ההלכה, אז איך זה מסתדר עם מה שאתה כותב "אני בעד שמירת ההלכה כפי שנכון, והשינוי מטרתו להגיע למה שנכון", אם השינוי (או הסיבות אליו, בין אם הם גחמה פייסבוקאית, או בין אם הם סברא מנומקת) הוא זה שהופך את זה לנכון. אז מה ההבדל בעצם בין הלכה (שכן, מה ההבדל בין שמירת נגיעה, סימוס בשבת, או פרה אדומה) לבין נורמה חברתית (נניח, מס הכנסה), אם הכל קם ונופל על סברא נאה, שלאו דוקא מתוך ההגיון הפנימי של התורה/הלכה?

    3. לא עולה מדבריי ולא כתבתי דבר כזה. אמרתי שמה שהעם משדר יכול להילקח בחשבון ולהביא לשינוי. זה לא אומר שמה שהעם נוהג הוא סיבה לשנות. ממש לא. לא כל חיפוף אמור להביא לשינוי הלכתי. היכן ראית זאת בדבריי?
      גם פוק חזי מאי עמא דבר לא אומר שמה שהעם נוהג הוא נכון. מה שהעם נוהג מביא אותנו לחשוב שוב או לקחת זאת בחשבון, והמסקנה שנקבל היא ההלכה.

  7. שלום רב,
    אשמח להציע הסבר חלופי: מה שאתה מציע דורש אומץ כדי להטיל ספק במה שאתה כבר חושב ולא הרבה אנשים רוצים לצאת מאיזור הנוחות.
    היא מסבירה את זה יותר טוב ממני! מומלץ:
    https://youtu.be/w4RLfVxTGH4
    אברהם

    1. שמעתי ולא ראיתי שם חידושים. אני מתפלא שדבר כזה זוכה להרצאת טד. כמובן מאד מועיל להיות מודע לתופעה וכדאי לשים אותה על השולחן. אבל חידוש והברקה אין שם.
      לעצם טענתך, בטור הזה עסקתי בעיקר באנשים שבין כה וכה חושבים כך, אז מדובר על הנחת תשתית לעמדתם ולא על הטלת ספק בעמדתם.

  8. הרב מיכאל, דומני שאתה נותן יותר מידי קרדיט לבעליבתים. אני אומנם צעיר בהרבה ממך בגילי וראיתי מן הסתם פחות ממך אבל בכל זאת אני חושב כאחד שגדל במחוזות הבורגנות הדתית שהקרדיט שלך מוגזם.

    מדובר בדרך כלל באנשים שמה שמאוד מנחה אותם בחייהם הדתיים זה משהו שלדעתי אין כמוך מלהתנער ממנו וזה "יידישקייט מבית סבא".

    אותם אנשים שאתה מדבר עליהם לא יסכימו להרבה מהשינויים שאתה מציע ושאתה חושב ( בטעות לטעמי) שבפוטנציה הם יבואו מהם, ולא בגלל שום טיעון הלכתי או אינטואיציה אלא מהסיבה של "סבא וסבתא עשו ככה אז גם אנחנו נעשה ככה"

    זה דבר שבשגרה בציבור המדובר שאנשים עשויים לחפף בהלכות צניעות ולשחות מעורב ולרקוד מעורב ועוד ועוד אך כשזה מגיע לבית הכנסת על גופתם אם תנסה לארגן שם מניין "משתף" סטייל "שירה חדשה".

    למה? הצניעות פתאום חשובה להם? לא, הם פשוט רוצים לקאות את בית הכנסת ואת התפילות "כמו שהתפללו סבא וסבתא".

    זו המנטליות הבעליבתית הממוצעת ובוודאי כשמדובר באנשים בגיל שאליו התייחסת בפוסט.

    לא ממש נראה לי שמהם תצא הבשורה שנראה לך שאמורה לבוא מהם.

    1. יש כל מיני סוגי בעל'בתים. אני מדבר על בעל'בתים כאלה שאין רבנים שמייצגים את עמדותיהם, וטענתי היא שעליהם להרים את הכפפה בעצמם. הבעל'בתים שאתה מתאר יש להם מנהיגות שמבטאת את עמדתם, ולכן מהם לא נדרש ל עשות כלום (חוץ מלימוד דף יומי).

  9. לתחושתי רואים את התהליך שאתה מתאר בענייני נשים – לדוגמה מניינים משתפים ומשיכה לכיוון של שוויוניות מלאה, שינויים מלמטה שנובעים מתוך הנמקה הלכתית רצינית (אם כי לעתים לא מספיק רצינית) ותחושה של שכל ישר ואינטואיציה שזה הדבר הנכון והאמיתי.
    מכיוון ה"מלמעלה", אני לא יודע אם הממסד בשל להכיל את זה ולתת לגיטימציה לשינויים האלה.

    1. אני חושב ששם דווקא רואים שינוי, ובאמת שם כבר עולים טיעונים יותר רציניים. הדוגמה של יחס לנשים בבית הכנסת דווקא מחזקת את טענתי להשפעה של טיעונים רציניים מלמטה. זה לא אומר כמובן שכל בתי הכנסת היום הם שוויוניים, אבל ז בהחלט יותר לגיטימי ונעשה יותר נפוץ במינונים שונים של שוויוניות.

  10. אם בסוציולוגיה נתעבת עסקינן אז יש שם לדתיים רציניים אבל לא חרדלים. נדמה לי שקוראים להם תורניים. אבל כל זה צורם באוזניי. סוציולוגיה היא שקר והבלים (כלומר החברה האנושית היא שקר. כל חברה שתהיה . האמת נמצאת אצל היחיד לא אצל הציבור). נדמה לי שדווקא החרדים והשמאלנים מאוד אוהבים אותה (מאוד אוהבים להתעסק במגזרים וציבורים וסקרים ושינויים בתוככי חברה ובתכנות חברות וכל השטויות הללו). זה פשוט מעיד על ריקנות פנימית. אדם שאין לו מעצמו כלום ינסה לשאוב זהות מהסביבה בה הוא חי או איזה סביבה כלשהיא.

  11. " ובכך ניתן להבין את העיוות שנוצר בחברה החרדית שקולטת לתוכה כל מיני חומרות מוזרות וחסרות בסיס" – אפשר מספר דוגמאות להטחות הקשות!

    1. יש הרבה. תפילין "מקשה". הרחבת קטניות בפסח (לפתית). כשרות על מוצרי פסח שלא דורשים כשרות. סתם אופנות. טלפון כשר. פאות ע"ז מהודו. מעליות שבת. היתר המכירה (כוונתי ליחס הטוטלי לגביו, ולא לעצם העמדה ששוללת אותו) ועוד.

    2. אז כך,

      תפילין "מקשה" אף אחד לא חושב שזו הלכה מחייבת, אבל בדור של שפע, בזמן שאנשים רצים לקנות את הסמרטפון החדש ביותר, ואת עגלת התינוקות המעוצבת, יש אנשים שהתחביב שלהם זה התפילין "הכי הכי". זכותם.
      אישית אני חושב שטוב היה אם היו נותנים את הכסף שהם מוציאים על "מקשה" לצדקה, אבל בשביל זה לא צריכים "שינוי מלמטה" כי אף אחד מהפוסקים לא פסק את החומרה הזו כהלכה מחייבת.

      אותו הדבר לגבי לפתית, זה פשוט לא ממש מציק לאנשים לא לטגן בשמן קנולה שבעה ימים בשנה.
      מה עוד שפסח הוא חג הידוע בחומרותיו המשונות מזה מאות שנים (לפחות).

      כשרות יש גם על כוסות חד פעמיות (ליום חול), אף אחד לא פוסק את זה. זה בסך הכל עוד שירות (מיותר) לציבור.

      טלפון כשר. החרדים רואים באינטרנט הבלתי מסונן סכנה. אתה יכול להתווכח עם זה כמובן, אבל זה ויכוח איננו ממין הפוסט הנוכחי. אם יש לך דרך אחרת למנוע את הסכנה, אתה מוזמן להציע. עד אז כל תלונה על טלפון כשר היא לא רצינית.
      ושוב אפשר לטעון שאין סכנה באינטרנט, אפשר גם לטעון שלמרות שיש סכנה, הציבור לא מעניין אותך ושכל אחד יתמודד עם הסכנות שלו ועם הקשיים שלו, כל אלו ויכוחים שאינם קשורים לנושא הנוכחי.

      פאות ע"ז מהודו, זה טענות של אלו שמתנגדים לפאות באופן עקרוני (מטעמי צניעות) ורוכבים על הגל הזה. בכל אופן מספר האנשים שקנו את הלוקש הזה זניח לחלוטין.

      מעלית שבת היא מחלוקת לגיטימית לחלוטין בין גדולי הפוסקים. כל אחד יבחר את הפוסק שלו, לא רואה כאן בעיה.

      היחס הטוטאלי להיתר מכירה הוא לא בסדר. אבל סיבותיו אינן חיפוש חומרות אלא: 1. בורות (אנשים רואים בזה קומבינה הלכתית פסולה, בזמן שזה מכניזם דומה למכירת חמץ והיתר עיסקה). 2. מריבות עדתיות של אנשים קטנים. ודי למבין.

      יום טוב.

    3. תירוצים יש על הכל. וכמובן לא הזכרתי את הדברים המובנים מאליהם כמו איסור דאורייתא על סמס, טלוויזיה, רישיון נהיגה, ערבי זמר, קריאת ספרות כללית, איסורים לנשים על כל מיני דברים, הפרדות היסטריות, גרביים ומספר הדניירים הרלוונטי, ענייני הכשרים, ועוד ועוד. אני מציע שנעצור כאן את הדיון המיותר והמיתמם הזה, וכל אחד יגבש את עמדתו שלו.

    4. עכשיו אתה כבר מערבב קוד לבוש של סמינרים לבנות, עם תקנון של ישיבות, עם החלטות של חסידויות קיצוניות, לכדי סלט אחד ענק וצבעוני, ועוד קורא לזה "הלכה".

      מי שמיתמם כאן הוא אתה ולא אני. משתי סיבות.
      1. אתה יודע מצוין שלחרדים דרך חיים שאינה קשורה בכלל להלכה (מה שהם קוראים "השקפה"), שדוגלת בהתבדלות מוחלטת בהתרבות הכללית, בהרבה "ספאסט נישט", ובגדירת גדרים לגדרים של גדרים.
      בין אם נאהב את הדרך הזו ובין אם לא, אף אחד לא חושב שזה קשור להלכה בדרך כלשהי. אף אחד לא מצריך טיעון הלכתי כדי לאסור טלוויזיה או כדי לחייב הצבעה ליהדות התורה או לש"ס. זוהי חובה כי כך אמרו הגדולים ונגמר.
      זה בוודאי לא קשור לשאלה האם הפוסק הוא רב המעורה בציבור הבעל'בתיים או שהוא ראש ישיבה.

      2. במשך כל הדורות היו ענקיי פסיקה שלא היו רבנים, חכמי הגמרא והמשנה, הרמב"ם והשו"ע, הגר"א, המשנה ברורה ועוד ועוד. ולעומתם היו ענקיי פסיקה שכן היו רבנים. אתה באמת חושב שאתה יכול להצביע על קווים אופייניים לאלו ולאלו?!
      בסופו של דבר מה שמפריע לך זה שאתה רוצה להקל, אז תקל. אין צורך לעשות דה-לגיטימציה לפסיקות של אחרים.

    5. לא אמשיך יותר עם הדיון המיותר הזה רק תיקון קטן אחד: אין לי שום בדל עניין להקל. כלל לא דיברתי כאן על קולא או חומרא.

  12. נראלי שהאשמה על ההתעלמות מאנשי האמצע, מוטלת דווקא על אנשי האמצע. הרבה פעמים יוצא שפתיחות מחשבתית וליברלית באה עם חוסר הקפדה בהלכה באופן כללי (גם בדברים שיש הסכמה שכך צריך לנהוג). למשל, ממה שאני ראיתי, לא מעט מהנשים החברות בארגוני נשים דתיים , לבושות באופן שלא תואם את ההלכה, ואם ככה לא פלא שאנשי האמצע לא מהווים משקל – הם פשוט נתפסים (ובצדק) כחלק מהציבור הלייטי, גם אם לחלק מהתפיסות יש הגיון ומצע מסודר.

    1. יש בקבוצות הללו כמה סוגים, וכדרכם של אנשי הקצוות הם לא טורחים להבחין ביניהם. גם לא כל החרדים גנבים ועוברים עבירות מין בתוך המשפחה, למרות שמבקריהם מציגים אותם ככאלה.
      לפעמים מה שנראה לך הלכה מוסכמת זה רק בגלל שהתרגלת לנורמות מסוימות. לדוגמה, מכנסיים לנשים, כיסויי ראש "לייטיים" ועוד.
      אבל אני לא מחפש אשמים. ממש לא מעניין אותי אם מתעלמים או מתעלמים מהם. יש להם בעיה- אז שיפתרו אותה.

  13. אני מוצא הקבלה בין המתח שאתה יוצר בדבריך בתוך העולם הדתי לבין המתח שקיים בין שמרנות לפוסט מודרניזם:
    בעולם הדתי יש כבוד עצום לרבנים שכן בזכותם נשמרה הגחלת של התרבות היהודית ושיכלה ללהוב מפעם לפעם במהלך השנים.
    אני כבעלבית מעריך וחייב להעריך אותם על כך כי התפקיד של רב בישראל (גם אם הוא ראש ישיבה) הוא יותר מעו"ד או רו"ח למשל (להלן ר"ע שמרנות).
    ואתה מבקש שנהיה ביקורתיים כלפי הפסיקות שלהם מאידך (ר"ע פוסט מודרניזם).- זה חשוב, אבל, זה דורש בקיאות יתרה בדרכי ההלכה לפחות כמו ראיה של עבודה פוסט מודרנית בלי להכיר את מקורות ההשראה, פירוקם ואי בנייתם מחדש.

    אני תוהה אם לבעלבית יש את האמצעים לעמוד בדרישה שלך.

    גם אם אני מזדהה איתה, קשה לי לחשוב שיותר ממתי מתי מעט יוכלו לעמוד בה.

  14. בס"ד עש"ק 'ונקרב בעל הבית אל האלקים תש"פ

    יפה עורר בעל הפוסט את שאלת 'תפקידו של בעל הבית' לעת הזאת שאנחנו מתכוננים לפרשת משפטים, שבה ברור בפשוטו של מקרא ש'בעל הבית' הוא אדם שיש לו בית המשתמר, ומשום כך הופקדו בידו 'כסף או כלים לשמור'.

    אף 'בעל הבית' במובנו כיום, אדם שבמרבית זמנו מוקדש לעיסוקו בעמל הפרנסה וצריך לעסוק באינטנסיביות 'יישובו של עולם' – הוא שומר תמידי על פקדונות יקרים שהפקיד בידו בורא העולם:

    החל בנפש האלקית המופקדת בגופו, שעליה הוא מופקד 'לעובדה ולשומרה' (כביאורו של ר"ע ספורנו, על אתר), שלא תישחק ותיבלע ב'טיפול והטרדה העולמית' מעלולים להשכיח ממנו את מקורו וייעודו האלקי. והמשך בנפשות אשתו ובני ביתו, שלהם הוא חייב לא רק לתת פרנסה חומרית, אלא גם להשפיע עליהם הרבה אהבה ותשומת לב, והרבה חינוך ועידוד ללכת בדרכי ה' ולעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם.

    ומההשקעה בעצמו ובבני ביתו – מתרחב מעגל ההשקעה הנדרשת מ'בעל בית' גם בסביבתו ובקהילתו, ובהמשך גם בחברה הקרובה והרחוקה ביותר, שיהיה מסביר פנים, מכניס אורחים וגומל חסדים. שיהיה משאו ומתנו באמונה, ביושר ובנחת עם הבריות.

    עולם החולין והמעשה הוא פיקדון יקר שהופקד בידי 'בעל הבית', להראות שגם בו ניתן לעשות לאלקים 'דירה בתחתונים', ולהראות שגם חיי החולין והמעשה יכולים להיות מוארים ומונחים על ידי ה' ותורתו, ולהיות בבחינת 'חולין על טהרת הקודש'.

    כדי שיוכל 'בעל הבית' למלא באמונה את ייעודו הגדול, להאיר את חיי החולין והמעשה – צריך בעל הבית להיות 'נקרב אל האלקים'. להיות מחובר חזק אל התורה. לקבוע עתים ללימוד תורה כדי שיידע 'מה ה' דורש מעמו' בפרטי ההלכות ופרטיהן המתחדשים לבקרים בעולם המשתנה ומתפתח במהירות. ולא פחות מכך לחזק ולייצב את השקפת עולמו התורנית כדי שיידע להתמודד עם הרוחות ה'מצויות והבלתי מצויות' המנשבות בעולמנו הסוער, ולדעת מה לקרב ומה לקרב.

    לשם כך צריך 'בעל הבית' להיות מחובר ומקושר אל המומחים בבניין, לתלמידי חכמים היודעים לתרגם את ידיעתם ועיונם במרחבי התורה להנחיה פרטנית, הלכתית ורוחנית, להתמודדות נכונה עם אתגרי התקופה. מאותם 'בעלי בתים' הבאים בשאלותיהם אל החכמים שבדור ומעלים על שולחנם את הספיקות התהיות והשאלות המתחדשות – מהם מתעוררים מורי ההוראה להעמיק בתורה הכתובה והמסורה, וממנה למצוא פתרונות הולמים לשאלות ולבעיות.

    בניגוד להצעת כותב הפוסט, אין תפקידו של 'בעל בית' להתריס ולהפעיל לחץ על חכמי הדור כדי לכופפם מול כל רוח מצוייה, אלא לגשת לפתחם כ'שואל כעניין', שמשאלותיו הבאות באמת ללמוד ולקבל מפי רבותיו, הן המחכימות את רבותיו, ונותנות להם כוח להשיב כהלכה. צאו וראו על דפי 'תחומין' ודומיו, כמה דיונים הלכתיים מחודשים צמחו מאנשי מדע וטכנולוגיה, רפואה וחינוך, חברה וכלכלה, ביטחון ומשפט – שמשאלותיהם הערניות התפתחו נושאים שלימים בהלכה.

    כוח השאלה של 'בעל הבית' השואל כעניין – היא המפתח את כוח החידוש של רבותיו ה'משיבים כהלכה.. זה לענ"ד תפקידו של 'בעל הבית' לעת הזאת.

    בברכה, ש"צ

    1. הזכרנו את תרומתו של 'בעל הבית' השואל כעניין – לטיפוח כוחם של החכמים לחדש ולהשיב כהלכה. אך ההלכה היא רק חלק מעולמה של היהדות.

      ההלכה היא 'גבולות הגזרה' המחייבים את כל ישראל כ'צו קטגורי' ובהם כ'כיכר של נחתום' אמורה להיות תלכה אחידה לכל ישראל.

      אך בתוך 'גבול הגזרה' הרחב – ראוי לכל אחד לטפח את הנקודה האישית הייחודית שלו, שלכל אחד יכולה להיות נקודה ייחודית שבה הוא 'זהיר טפי'.זה מצטיין באהבה וזה ביראה, זה מפתח את השכל וזה את הרגל, זה מתמקד בטיפוח אישיותו וזה שקוע בתיקון העולם והחברה. זה כוחו בהעמקת חיי הרוח וזה כוחו בחיי המעשה. כולם אהובים וברורים וכולם משלימים זה את זה, כתזמורת פילהרמונית, שיופיה והדרה הוא דווקא בהרמוניה הנוצרת בין כלים שונים.

      כאן יש מקום ל'בעל הבית' לטפח את ה'כיכר' הייחודית שלו, ולהאיר את הפן הייחודי שלו, שיאיר כיהלום במקביל והרמוניה עם אבני החן הייחודיות של עמיתיו. זה כוחה ותפקידה של 'רשות היחיד'.

      ואולי משום כך מסתיים 'ספר הברית' ב'לא תבשל גדי בחלב אמו', ללמדנו שעם המחוייבות של ה'גדי' לכבוד 'אמו' – בכל זאת יש לכל אחד את הנקודה הייחודית שלו שאין למחותה ולטשטשה בבישול המערבב ומטשטש.

      בברכת 'שבת שלום', צש"צ.

    2. בס"ד כ"ו בשבט תש"פ

      ומה שרואה בעל הפוסט את 'דעת בעלי בתים' כתריס בפני קנאות פונדמנטליסטית – אדרבה יש מצב שדווקא 'דעת בעלי בתים' עצמאית שאינה כפופה ל'דעת תורה', היא המביאה לקנאות קיצונית. הרי באיסלאם רואים אנחנו ששיאי האלימות הקיצונית, כגון דאע"ש ו'אל-קעידה' באות דווקא מקבוצות שוליים שאינן כפופות ל'מימסד הדתי' הקיים שהריאליות הפוליטית ממתנת בהרבה את הקריאה ל'מלחמת מצווה'.

      אדם ימן השורה יכול לתפוס מהדת דווקא את אותם מקורות הקוראים ל'מלחמת מצווה' טוטאלית. לעומתו מנהיג דתי שהשקפת עולמו מעוצבת על מסורת פסיקה של דורות, ימצא שהדת אינה רק ג'יהאד ללא הפסקה, ואדרבה אותו מוחמד שנלחם בפופרים כדי לבסס את שלטון האיסלאם – הוא גם יוצר התקדים של חסות וסובלנות. לבני הדתות המונותאיסטיות המוכנים לקבל את השלטון המוסלמי.

      וכל שכן שהדברים נכונים בתורת ישראל, שהיא כדברי מהר"ל 'סדר העולם' הנותן לכל ערך את המינון והתחום הראוי, תוך שמירת האיזון עם הערך המנוגד, שגם לו יש מקום ותפקיד בגבולות הראויים.. וצריך הרבה 'דעת תורה' כדי לדעת מתי לנהוג בתקיפות ומתי בסבלנות.

      כך למשל לו היה יגאל עמיר נמלך במורי הוראה מוסמכים – היו מסבירים לו שדין 'רודף' שמכוחו דימה שהוא פועל, לא נאמר אלא כשאין דרך אחרת להציל הנרדף, וכאן הרי ישנה דרך מחאה דמוקרטית יעילה להיאבק במדיניותו הכושלת, המחאה הציבורית הנמרצת הביאה לירידת קרנו של רבין בדעת הקהל, עד שהסקרים צפו שהוא יפסיד בבחירות שהיו אמורות להיערך באותה שנה. מה שהשיג עמיר היה ההיפך הגמור, הוא הביא להעצמת כוחו של השמאל.

      ולסיכום::

      דעת 'בעלי בתים' הרואה חלק מהתמונה – טובה כדי לעורר לפעולה. מי שנטייתו קנאית – יתעורר למחאה תקיפה; ומי שנטייתו לקרב – יתעורר במרץ לפעולות קירוב. ושני הקצוות זקוקות ל'דעת תורה' הממתנת ומאזנת, ונותנת לשתי הנטיות לבוא לביטוי בצורה הראויה.

      העולם עומת על ה'אמת' התובעת את השלימות, ומאידך על ה'שלום' התובע התחשבות ב'זולת'. ובין שניהם מאזן ה'דין' מאפשר להביא את האמת בדרכי שלום.

      בברכה, ש"צ

    3. בס"ד ער"ח אדר תש"פ

      ולגבי טענת כותב הפוסט על חסרון כביכול במנהיגות תורנית האמורה לתמוך בתפיסתו של ציבור הרואה עצמו מודרן-אורתודוקסי ושואף לשינויים בהלכה לרוח הזמן. כפי שאני רואה יש אינפלציה במנהיגות רבנית מסוג זה, כגון 'רבני צוהר', 'בית הילל – הנהגה תורנית קשובה', 'נאמני תורה ועבודה',, פרופ' דניאל שפרבר, מלכה פיוטרקובסקי ה'מהלכת בדרכה", ובעל ה'טרילוגיה'- איש איש כפי כבודו ומעלתו, מה נשאר ל'בעל'בתים' לחדש טיעונים 'הלכתיים' כביכול נגד ההלכה שנפסקה ע"י גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, כשכל הטיעונים הקוראים לשינויים מועלים השכם והערב בתקשורת ובמרשתת?

      בברכה, ש"צ .

    4. בס"ד ט' באדר תש"פ

      דבר נוסף שדווקא 'בעלי בתים'השרויים בהתמודדות תמידית עם שאלות פרנסה, בריאות וחינוך הילדים – הם הרואים בחוש עד כמה החיים לא פשוטים. כמה העתיד לא ניתן לחיזוי ברור ותלוי במערכת מורכבת של גורמים, כל תכנית שיתכנן האדם אינה מצליחה 'לסגור את כל הפינות' לגמרי והיא 'פתח לשינויים' לא צפויים, ולכן זקוק האדם גם אחרי שמיצה את דרכי ההשתדלות, לקוות ולהתפלל לחסד ה' שיגמור בעדו.

      לא בכדי היה רבי יוחנן מכבד 'סבי ארמאי' באומרו 'כמה הרפתקי עדו עלייהו. הם שרואים כמה החיים לא פשוטים וכמה האדם נזקק לסייעתא דשמיא על כל צעד ושעל.

      בברכה, ש"צ

    5. בס"ד כ"ז באדר תש"פ

      ולעת הזאת, שכולם תקועים בבית – תפקידו של בעל הבית להיות בבית ועם הבית, לעזור ולעודד, ללמד ולשחק, להשגיח שהכל יבוא על מקומו בשלום ולהשיח את דאגותיו עם רעיו ומוריו כדי שבבית יצליח להקרין בטחה ורוגע.

      בברכת 'קול רינה וישועה באהלי צדיקים', ש"צ

  15. אתה עולה על תופעה אמיתית, אבל זה נראה לי יותר עמוק:
    דווקא לאור הפרספקטיבה של השנים, ההיכרות העמוקה עם העולם והחיים, מבינים שהבעיות הן אחרות, שהצרכים הם אחרים – לא הוויכוחים המדויקים על מחשבת ישראל או שינויים הלכתיים כאלו ואחרים, אלא עצם החיבור ליהדות, עצם החמימות והיראת שמים, אהבת התורה, הכבוד לתורה, היכולת לחנך לה, הזהות והחיבור (שעיקרם רגשי) זה מה שמחפשים בגילאים האלו, יותר מאשר תכנים מדויקים וויכוחים מדויקים. ממילא תחושת הנחיצות והדחיפות סביב הפולמוסים האלו נעלמת, וממילא יש יותר רגישות לדברים אחרים שפועלים על הרבדים האלו.
    אז לקרוא לבעלי בתים לשנות הלכות בעצמם, כשהם לא ברי הכי – לא מבחינת הלמדנות, לא מבחינת הנקיות הרוחנית, כשחלק גדול כ"כ מהחיים שלהם זה העולם החילוני.
    התפקיד של הרבנות והחינוך בעולם כזה הוא אחר לגמרי, ומכאן קושיית הרלבנטיות לעולמם מתעצמת.

    1. מי קרא לבעלב'תים לשנות משהו?
      אכן יש בעיה של חיבור, השאלה רק למה להתחבר ולמה אין חיבור. אי אפשר לעצב אמונה לא נכונה רק כדי לחבר אליה אנשים. זה משל הפיל של הרמב"ם. וגם לא נכון לא לעסוק באמונה הנכונה רק כי זה לא מפריע לאנשים (גם בהנחה שאתה צודק. ואתה לא).

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button