מקומה של הרליגיוזיות באמונה הדתית: ד. על הערך בקיומם של רגשות וחוויות (טור 314)

 בס”ד

בטור 310 הגבתי לטענות שעלו נגד דברים שאמרתי בראיון ליאיר שלג במקור ראשון. בתוך הדברים חזרה שוב ושוב הטענה שאני מתנכר שלא בצדק למשמעותם של חוויות ורגשות בעבודת ה’ ובכלל. כדי להסביר ביתר פירוט את עמדתי בנושאים אלו, התחלתי מיד לאחר מכן סדרה שעוסקת במעמדם וערכם של חוויות ורגשות בעולם הקוגניטיבי שלנו ובעבודת ה’. בטור הראשון (311) הצגתי את עמדתי הכללית, וסיכמתי אותה בתחילת טור 312 כך:

  1. א. הרגש והחוויה הדתית אינם בהכרח ביטוי למפגש ממשי עם הבורא. ב. גם אם היה כאן מפגש – אין בו בהכרח ערך.
  2. א. אם אין כאן מפגש, אני מסכים שייתכן שמדובר בביטוי רגשי סובייקטיבי של אמונה בקב”ה. ב. אך גם בביטוי כזה לא בהכרח יש ערך.
  3. גם אם יש במשהו משני אלו (המפגש והביטוי הסובייקטיבי) ערך, זו ודאי לא התשתית ולא מרכיב יסודי של האמונה ועבודת ה’. לכל היותר ניתן להתייחס לזה כדרך אפשרית של אמונה או עבודת ה’, על גבי קומת האמונה הקוגניטיבית והמחויבות הדתית שהן המישור היסודי והמחייב של עבודת ה’.
  4. להשלמת התמונה אציין כי הוספתי שם שגם לו היה בכל אלו ערך כביר, התיאולוגיה שלי לא מנסה לסייע לאנשים להגיע להארות וחוויות מהסוג הזה. אחרי המסד הרציונלי שאני מציע, יכול כל אחד לקחת את הדברים ולבנות עליהם בניין שלם של חוויות ורגשות כרצונו וכהבנתו.

בשני הטורים האחרונים עסקתי בכך שהרגשות (להבדיל מאינטואיציה), סוערים או לא, הם תשתית גרועה לקבלת החלטות. טענתי כי תפקידם יכול להיות לכל היותר אספקת מידע ונתונים שעל בסיסם השכל אמור לקבל את החלטותיו. בטור הזה אנסה לדבר על הערך שיש ברגשות והחוויה כשלעצמם (לאו דווקא כבסיס לקבלת החלטות), ובכך להבהיר את שלוש טענותיי הראשונות כאן. אקדים ואומר שנגעתי בנושאים הללו לא פעם בעבר (ראו, למשל, בטורים 22, 97, 142, 218, 259 ועוד – רובם עוסקים ברגש ומיעוטם, כמו טור 97 למשל, עוסקים יותר בחוויה), ובכל זאת חשבתי שמן הראוי להשלים את התמונה גם בסדרה הזאת, גם אם יהיו בדבריי חזרות על מה שכבר כתבתי בעבר.

רגש: על בקשת סליחה

את הדיון על משמעותם הערכית של רגשות אתחיל בסיפור. לפני הרבה שנים, כשגרתי ולימדתי בירוחם, הזמין אותי ידיד טוב שניהל את התיכון הסביבתי במדרשת שדה בוקר, לבוא אליהם בעשרת ימי תשובה ולדבר על מושגים כמו תשובה, כפרה וסליחה. הוא ביקש שלא אעשה זאת בהקשר דתי, אלא במישור אנושי כללי. יש לדעת כי מדובר היה בבית ספר ברמה גבוהה מאד, עם תלמידים מאד איכותיים ומורים מיוחדים במינם. יש לי כמה חברים שלמדו שם לפני הרבה שנים ולאחר מכן חזרו בתשובה, וגם מהם ידעתי שזהו באמת בית חינוך לתפארת. החלטתי להיענות לאתגר המעניין הזה, וחשבתי לעצמי שזו הזדמנות טובה להציג בפניהם הבחנה שהיא לכאורה אנושית כללית, אבל בעצם במידה רבה מבחינה בין דתיים לחילוניים, גם אם היא לא נוגעת במישרין באמונה דתית.

פתחתי את דבריי שם בתיאור של סיטואציה היפותטית. נניח שראובן פגע בשמעון פגיעה קשה. הוא חוזר לביתו שמח וטוב לב, ללא שום נקיפות מצפון רגשיות, וליבו ורגשותיו נקיים, ברים ושלווים כשהיו. הוא אדיש לשמעון ולכאבו ואין לו שום חרטה ושום נקיפות מצפון על מה שעשה לו. ובכל זאת, בבית הוא חושב לעצמו באופן לגמרי קר שזה היה ממש לא בסדר לפגוע כך בשמעון על לא עוול בכפו. אדגיש, אלו הרהורים בשכל ללא שום ליווי וביטוי רגשי. בסופו של דבר ראובן מחליט לגשת לשמעון ולבקש ממנו שיסלח ויכפר לו. שמעון ששומע את הבקשה נוטה למחול לראובן, שהרי מבחינתו הוא נתפס כבעל תשובה אמיתי. אבל באותו רגע מתגלה אליו אליהו הנביא ומגלה בשקט את אוזנו שראובן אינו חש בליבו שום נקיפות מצפון, ואין לו רגש כלשהו ביחס לכאבו של שמעון או השתתפות כלשהי בצערו. הוא לא מתחרט במובן הרגשי, והוא בא לבקש סליחה רק מפני שהגיע למסקנה כי עשה משהו לא ראוי וכך ראוי לו לנהוג. אדגיש כי ראובן לא עושה זאת כדי לזכות במשהו (יחסים טובים שם שמעון או אינטרס אחר), אלא פשוט מפני שלהבנתו הפגיעה בשמעון הייתה מעשה לא ראוי. אבל זו מסקנה קרה ושכלית ללא ביטוי רגשי.

כעת, אמרתי להם, שימו עצמכם במקום שמעון: האם לאור המידע הזה הייתם מקבלים את בקשתו של ראובן וסולחים לו או לא? באופן לא מפתיע, היה שם קונצנזוס מקיר לקיר, הן תלמידים והן מורים, שזו בקשת מחילה צבועה ואין לקבלה. אם ראובן לא חש חרטה ונקיפות מצפון, בקשתו היא מן השפה ולחוץ, מצוות אנשים מלומדה, ולכן הוא אינו ראוי למחילה.

אני אמרתי להם שבעיניי זו בקשת מחילה מושלמת וראויה להערכה רבה. אם יש בקשת מחילה שהייתי נענה לה – זו הבקשה הזאת. הסיבה לכך היא שאם לראובן יש רגשי חרטה ונקיפות מצפון, סביר שהוא בא לבקש מחילה כדי לרצות את כאבי הבטן שהוא עצמו חש. כדי להרגיע את מצפונו. זו בקשה שמטרתה היא ראובן עצמו, כלומר משהו שיסייע לו להשלים עם עצמו. לא הנפגע הוא זה שעומד במוקדו של המעשה הזה. לעומת זאת, בסיטואציה שתיארתי כאן, מדובר בבקשה טהורה וזכה, נקייה מכל פניות. ראובן מגיע אך ורק בשבילי, כי הוא מבין (בשכלו) שפגע בי ומן הראוי לבקש סליחה ולהביע את הבנתו שטעה ושלא יחזור על כך שוב. היש לכם בקשת מחילה גדולה מזו?!

בעיניי גישתם שיקפה את הנטייה העכשווית ללכת אחרי הרגש ולשים אותו במרכז (נפש בהמית, במונחי הטור הקודם). לעומת זאת, עמדתי נראית לי כהתנהלות שתוארה שם כנפש אלוהית, כלומר התייחסות שהמוקד שלה הוא השכל וההכרעה ולא הרגש הספונטני.

לאחר מכן הוספתי ואמרתי להם שכמובן איני טוען שאדם צריך לנסות לנטרל את מצפונו ואת הרגישות המוסרית האמוציונלית שלו. אבל הוא כן אמור לפעול לפי החלטה שכלית, לפי מה שנכון ולא נכון, ולא לפי כאב בטן כזה או אחר. הסיבה לכך אינה שהרגש מטעה או מוביל למעשה לא נכון, כפי שתיארתי בטורים הקודמים. במקרה שלנו ברור שזה אינו המצב. כאן הרגש מוביל את האדם לעשות מעשה נכון, לבקש סליחה ומחילה על מעשה רע שעשה. לכן לדעתי הבעיה כאן היא שונה. רגש החרטה כשלעצמו אינו בעל ערך. מה שחשוב הוא ההחלטה שהייתי לא בסדר, חרטה שכלית ולא רגשית. הרגש שמתלווה אליה אין לו כל חשיבות מהותית. הוא יכול כמובן לסייע לי לעשות את הצעד, ובוודאי שאין שום עניין לנטרל או להכחיד אותו. כבר ראינו בטור הקודם שהרגש הוא מנוע רב עוצמה, ולכן הנפש האלוהית רותמת את הרגש (יורדת אל הלב) כדי שיניע אותה לבצע את מה שראוי לבצע. אבל זה ערך אינסטרומנטלי ולא מהותי. לקיומו של הרגש כשלעצמו אין חשיבות. לכל היותר הוא מסייע לי לבצע את מה שהשכל החליט שראוי לעשות.

ניתן אולי לחשוב על חשיבות נוספת שיש לרגש, והיא מתן נתונים ומידע. אדם שלא חש את הזולת לפעמים יתקשה להבין שפגע בו, ובוודאי לא יתקשה לתפוס את משמעות הפגיעה ואת הכאב שמתלווה אליה. לכן הרגש האמפתי הוא בהחלט חשוב כספק נתונים. הוא מהווה אינדיקציה לכך שהייתה פגיעה ומסייע לי להבין את משמעותה. אבל הידיעה שהייתה פגיעה היא מידע עובדתי. משמעות ערכית יש רק להחלטה מה אני עושה עם הידיעות הללו ולא לידיעות עצמן, כלומר רק לפעולה/החלטה שכלית-ערכית, ולא למצב נפשי כזה או אחר.

שוו בנפשכם שראובן הוא אדם שאיזור האמפתיה במוחו (או בנפשו) פגוע, והוא לא מצליח לחוש את הפגיעה שפגע בשמעון ולא לחוות צער על כך שהיא התרחשה. האם לדעתכם הוא נחות מבחינה מוסרית מאדם שבנוי נורמלי וחש תחושות כאלה? בעיניי בהחלט לא. הוא אולי חולה אבל לא נכון לראות בו אדם פחות מוסרי. המוסריות שלנו מצויה בשכל ולא ברגש, בהחלטות ולא בנתונים שעל בסיסם הן מתקבלות. אם אותו אדם יגיע למסקנה שכלית שהוא פגע בזולת ויבין הגיונית שזה כואב (בלי לחוש זאת בעצמו), ויחליט ללכת ולבקש סליחה. האם הוא נחות מחברו הנורמלי? ממש לא. להיפך, כפי שהסברתי בעיניי הוא אף עולה עליו, כי הוא עושה זאת על בסיס ערכי-מוסרי טהור ומזוקק יותר.

אדם ללא אמפתיה אכן יתקשה יותר להגיע למסקנה שהזולת נפגע ולהבין מה משמעות הדבר, אבל זהו חסך טכני. בדיוק כמו שחירש או עיוור שלא הבחין בכך שהזולת נפגע ממנו ולכן לא ניגש לבקש ממנו סליחה אינו אדם פגום מבחינה מוסרית. הוא לא קיבל את הנתונים שיביאו אותו להחלטה המוסרית הנכונה. אדם נטול רגש מוסרי ואמפתיה משול בעיניי לעיוור ולא לאדם פגום מוסרית. כמובן שאם חוסר האמפתיה הוא תוצאה של החלטה או של התעלמות מהנתונים שהרגש מביא אליי, זו אכן בעיה מוסרית. אבל הבעיה היא ההתעלמות ולא היעדר הנתונים ואפילו לא חוסר הרגש שהוא רק ביטוי להתעלמות הזאת.

דוגמת החולה הובאה כאן כדי להאיר ולחדד את היחס הנכון לאדם בריא. טענתי היא שגם באדם בריא ההיבט החשוב אינו מה והאם הוא מרגיש, אלא מה הוא חושב ומחליט וכיצד הוא פועל. טענתי היא שאדם שאינו נכה ויש לו אמפתיה, עדיין מה שחשוב בבקשת הסליחה שלו אינו הרגש וגם לא האמפתיה, אלא אך ורק ההחלטה מה לעשות עם שני אלו. קיומו של רגש הוא עובדה. הרגש מתעורר בנו מתוקף העובדה שכך אנחנו בנויים. אבל לעובדות לא יכול להיות ערך מוסרי (זהו הכשל הנטורליסטי).

יכול אדם לנסות ולפתח את הרגש המוסרי והאמפתיה שלו, כדי שאלו יסייעו לו לקבל החלטות נכונות ולבצע אותן. זו כבר פעולה שאדם עושה ולא עובדה גרידא. הוא מחליט ופועל על מנת לפתח את האמפתיה והרגש שלו. פעולה כזאת היא ודאי בעלת ערך, אבל ערכה אינו בכך שהיא יוצרת ממד רגשי מפותח. איני רואה מדוע זה כשלעצמו חשוב (וכי אותו אדם חולה שלא יכול לעשות זאת הוא פגום מוסרית?!). הערך שלה הוא אינסטרומנטלי בלבד. השכל החליט לפתח את הרגש כדי שזה יסייע לו לממש את החלטותיו בצורה מיטבית, ולזה יכול להיות ערך. אם כן, הערך שבפיתוח הרגשות הוא היותם מכשיר להעברת נתונים ולביצוע ההחלטות של השכל. ואם בכלל יש ערך ברגשות הוא לא בעצם קיומם (שזו עובדה) אלא בהחלטה ובעבודה שאדם מבצע כדי לפתח אותם. זו החלטה של האדם ולא סתם עובדה, וככזו יכול להיות לה ערך.

מעבר לזה, רגשות יכולים גם לבטא משהו. קיומו של רגש חרטה מעיד שתפסתי לעומק את הפגיעה שלי בזולתי. אך זו אינה האמפתיה עצמה אלא ביטוי כלשהו אליה. האמפתיה היא בהבנה השכלית, והרגש הוא רק ביטוי לקיומה של הבנה כזאת. לחלופין, קיומו של רגש בעת עשיית מצווה או תפילה, יכול אולי לבטא עומק של מפגש עם הקב”ה. אבל אפילו כאן לכשתדוקו תיווכחו שמדובר בכלי ביטוי ולא בדבר בעל ערך כשלעצמו. אדם שלא בנוי באופן אמוציונלי, לא יחוש את הרגשות הללו. האם זה אומר שהוא נפגש פחות עם הקב”ה? לא בהכרח. אולי אצלו זה בא פחות לידי ביטוי במישור האמוציונלי בגלל שכך הוא בנוי. בדיוק כמו שראובן שפגע בשמעון יכול להבין היטב שהוא פגע בו גם אם אינו חש בעצמו את סוג וצורת הפגיעה.[1] ברגע שהוא מבין זאת בשכלו הוא השיג את מה שצריך במישור המוסרי. הביטוי הרגשי ממש אינו תנאי לערך שיש בתובנה הזאת, אלא לכל היותר ביטוי שלה (שמופיע אצל אנשים שבנויים בצורה כזאת). ושוב, איני רואה בו כשלעצמו ערך.

הכללה: משמעותם הערכית של רגשות בכלל

כעת אכליל את המסקנה ואומר שבה במידה איני רואה ערך בקיומם של רגשות בכל הקשר שהוא, ובפרט ביחס לקב”ה ולעבודת השם. וכי אדם לא בריא שאין לו אפשרות לחוות רגש דתי הוא נחות או פגום במעמדו הדתי ובעבודת השם שלו?! מאד לא סביר לדעתי. שוב, קיומם של רגשות הוא עובדה. יש אנשים שבנויים בצורה רגשית יותר והם מפתחים רגש דתי, ואחרים (שכמה מהם מוכרים לי מקרוב) לא. למה העובדה הזאת חשובה במישור הערכי? נראה שגם למי שיש רגש דתי, זה רק מפני שהוא בנוי אחרת. לכן אין לדבר ערך מצד עצמו.

ושוב, פיתוח של רגש דתי עשוי לסייע לאדם לעשות פעולות של עבודת השם או לבטא בצורה כלשהי את הקשר עמו, אבל זהו ערך אינסטרומנטלי גרידא. מה שחשוב מהותית וערכית הוא ההחלטות שלו וכיצד הוא מיישם אותן. כך גם לגבי רגשות כמו אהבה, שזוכים להשתפכויות ספרותיות ופואטיות נרגשות, ובעיניי אינם אלא עובדה ניטרלית. אדם אוהב את פלונית כי כך הוא חש. אז מה? מה ערך יש בזה? רק אחרי שהם כרתו ברית, יש ערך בשמירה על הברית, ובוודאי אם הדבר דורש ממנו או ממנה מחירים. אבל עצם קיומו של הרגש הוא עובדה, וככזה מדובר בעניין ניטרלי מבחינה ערכית. כולם מאד מתרגשים למראה או למשמע רומן סוער ורב תהפוכות, בספרות או בחיים, אבל זה סתם בגלל המבנה הנפשי שלנו. איני רואה בכך ביטוי לשום דבר בעל ערך מהותי. הוא הדין אפילו ביחס לאהבת הורים לילדיהם. זו עובדה (ביולוגית או נפשית), ולמרות שאנחנו מאד נהנים לפאר אותה (יש לכך ערך אבולוציוני ברור), נראה לי שככזו אין לה שום משמעות ערכית. ההחלטות מה לעשות עם הרגש הזה ועם המחויבויות כלפי הילדים או ההורים, אלו ורק אלו יכולות להיות בעלות משמעות ערכית.

הערה: בחזרה לאורתופד היהודי[2]

למרבה האירוניה, החשיבה הדתית פעמים רבות נתקלת בחוסר הבנה בגלל שהעולם שלנו נוטה מאד לרגש ולחוויה (כפי שהסברתי בטור הקודם, זה לא אומר שהוא לא חכם אלא שמבחינתו המנוע היסודי הוא הרגש ולא השכל). קשה לאדם חילוני להבין את הקור והאנליטיות שבחשיבה הדתית וההלכתית. פעמים רבות הוא רואה בזה ניתוק מהחיים הטבעיים (=הרגש והחוויה). בעקבות התפשטותה של ההתנהלות וההתייחסות הרגשנית הזאת, הדבר נכנס גם למחוזות ההוויה וההגות הדתית, וגם לזו היהודית.

זה עומד כמובן בניגוד לתפיסה הרווחת שקושרת אמונה לרגש וחילוניות לחשיבה רציונלית וקרה. לדעתי, אם בכלל נזקקים להכללה (שאף פעם אינה מדויקת), המצב הוא ממש הפוך. החשיבה הדתית היא מאד רציונלית ובדרך כלל קרה יותר (בלי קשר לשאלה האם מסכימים להנחות היסוד שלה), לעתים ממש באופן קיצוני, ואילו החשיבה החילונית העכשווית נוטה יותר לאמוציונליות, ושמה במוקד את הרגש והחוויה.

אם אסכם את החלק הזה, לבקשתו של ידידי המנהל, באמת לא דיברתי איתם על הממדים הדתיים של המושגים כפרה וסליחה. אבל דומני שבדבריי הדגמתי להם את ההבדל בין החשיבה הדתית הטיפוסית לזו החילונית הרווחת, בלי לומר על כך שום דבר מפורש.

עד כאן עסקתי ברגשות. כעת אנסה לשרטט מהלך מקביל לגבי חוויות. בטור 142 עמדתי בקצרה על ההבדל בין חוויה לרגש, ולא אשוב לזה כאן. לצורך הדגמת טענתי לגבי החוויה אשתמש בטור 97, שבו עסקתי בתפילות חילוניות.

חוויה: על תפילה

בטור הנ”ל טענתי שייתכן בהחלט שה’מתפללים’ החילוניים עוברים חוויות רליגיוזיות עמוקות וחווים רגשות עזים ושונים, אבל עדיין אין כאן תפילה במובנה המהותי. תפילה יכולה לקבל משמעות דתית וערכית רק מתוקף היותה עמידה לפני ה’. מי שלא מאמין בו אינו מתפלל, אלא לכל היותר עושה מדיטציה ומגיע לקתרזיס נפשי מסוג כזה או אחר. מכאן אני גוזר מסקנה לגבי המתפלל הדתי (כלומר: המתפלל), שערכה של התפילה אינו בקתרזיס או בחוויה שהוא עובר, שהרי זה קיים גם אצל עמיתו החילוני.

המסקנה היא שכמו שטענתי לגבי רגשות כך הוא גם לגבי חוויות. עצם קיומה של חוויה הוא עניין ניטרלי מבחינה ערכית. הוא יכול אולי לסייע למתפלל (הדתי, זה שעומד מול הקב”ה) להפוך את המפגש למשמעותי יותר עבורו, וכמובן לסייע לכל אחד, דתי או חילוני, לנקות ולטהר את נפשו (קתרזיס או מדיטציה). אבל כמו שטענתי לגבי הרגש, לחוויה כשלעצמה אין ערך. לחוויה כאלמנט מסייע יכול להיות ערך אינסטרומנטלי, אבל לא מהותי. גם כאן אני טוען שאם אדם בנוי בצורה שמתעוררות בו בקלות חוויות רליגיוזיות – אז הן מתעוררות אצלו. זו עובדה ותו לא מידי. אם הוא לא בנוי כך – אז הן יתעוררו אצלו פחות. קשה לי לקבל שמי שבנוי בצורה כזו או אחרת יכול להיחשב כפגום או נחות מבחינה ערכית ודתית לעומת מי שבנוי אחרת ממנו. ההבדל ביניהם הוא עובדתי, ולא נוגע להחלטות ואופני פעולה, ולכן איני רואה בו ממד ערכי מהותי.

כמובן שגם כאן יכול אדם להחליט לפתח את הממד הרליגיוזי שבו כדי שיסייע לו לדבוק בקב”ה ולמלא את חובותיו ההלכתיות והערכיות. להחלטה כזאת יכול עקרונית להיות ערך כי היא אינה סתם עובדה, אבל כפי שכתבתי לגבי הרגש, גם כאן לדעתי מדובר רק בערך אינסטרומנטלי. לעצם קיומה של החוויה אין ערך, אלא אולי לדבר שלו היא מסייעת. אדם שלא חווה את זה, או בגלל שאינו בנוי כך או בגלל שסתם אינו מעוניין בזה, לא נראה בעיניי נחות בשום צורה מבחינת עבודת השם שלו לעומת עמיתו הרליגיוזי. רליגיוזיות היא בעיקר אופי ומבנה נפשי ולא ערך.

גם כאן אני מרחיב את הטענה הזאת אל מעבר לעבודת השם. חוויה אמנותית או אחרת גם היא חסרת ערך מהותי. לכל היותר היא עשויה לסייע להחלטות ופעולות בעלות ערך. חוויה מעצם טבעה היא לכל היותר בעלת ערך אינסטרומנטלי, ולא רק ביחס לעבודת השם. חוויה יכולה גם לבטא משהו, סוג כלשהו של תפיסת עומק, ועדיין זהו ביטוי למשהו בעל ערך ולא שהחוויה היא דבר בעל ערך כשלעצמו. היא יכולה גם לבטא תפיסה עמוקה יותר של היצירה, ועדיין הערך הוא בתפיסה ולא החוויה שמבטאת אותה. אדם שלא יכול או לא רוצה לחוות זאת, אינו נחות בשום מובן ובשום הקשר ערכי ותפיסתי מעמיתו החווייתי.

מצוות הרגש

בתגובות לטורים הקודמים חזרה שוב ושוב הטענה שהתורה עצמה מצווה עלינו מצוות שנוגעות לרגשות, ומתייחסת לרגשות שלנו (“תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב”). בטור 22 כבר עסקתי בעניין הזה, וגם הפניתי שם למאמר מקיף יותר שבו טענתי וגם הראיתי (לפחות לשיטות מסוימות) שמצוות הרגש לא באמת פונות לרגשות. לעתים נדרשים מאיתנו מעשים שמבטאים את הרגשות, אבל לא הרגשות עצמם. ניתן לראות זאת בדרשה של הלל הזקן במסכת שבת לא ע”א, שהמפרשים מסבירים שהיא נסובה על הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”. לכאורה הפסוק מצווה על רגש אהבה לזולת, אבל הלל הזקן מציע למצווה הזאת תרגום מעשי: “דעלך סני לחברך לא  תעביד”. מה צריך ואסור לעשות ולא מה עליי לחוש ולחוות.

כעין זה ניתן לראות בלשונו התמוהה של הרמב”ם בתחילת פי”ד מהל’ אבל:

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.

שוב יש כאן תרגום מעשי למצווה שנראית לכאורה “רגשית”.[3]

לפעמים אולי כן נדרש מאיתנו רגש כלשהו, אבל עדיין סביר שהמצווה היא העבודה על פיתוח הרגש ולא עצם קיומו של הרגש, שהוא כאמור עובדה ניטרלית. היווצרות הרגש הנכון היא רק האינדיקציה לכך שנעשתה העבודה. העבודה מיועדת להשיג רגש, ובמובן הזה הרגש הוא מטרתה. אבל אין זה אומר שברמה הערכית זה אכן היחס בין שני הדברים. ייתכן שערכית היחס הוא הפוך: נדרש מאיתנו רגש כדי שנעשה את העבודה הדרושה להשגתו. במקרים כאלה הרגש הוא המטרה האופרציונלית (המטרה שעומדת כיעד מעשי לפעילות), אבל לא מהותית (לא המטרה שבשבילה מיועדת הפעילות הזאת).[4]

אומר יותר מכך. ייתכן שבמקרים מסוימים התורה מתייחסת לאדם שבנוי בצורה רגילה, וכידוע בכל אדם רגיל יש ממדים אמוציונליים. לכן כשהיא רוצה לוודא שיהיה לו יחס ראוי לחבר (“ואהבת לרעך כמוך”) היא דורשת ממנו שיהיה לכך ביטוי רגשי. מטרתה אינה בהכרח הרגש כשלעצמו, אלא הרגש מבטא שהוא הגיע למצב הרצוי (לתכלית העבודה). מה שנדרש ממנו הוא פיתוח היחס לחבר, וזה הדבר בעל הערך. קיומו של הרגש הוא רק אינדיקציה לכך שאכן המטרה הושגה. לפי זה, אדם שלא ניחן ביכולת אמוציונלית וחווייתית יכול לקיים בצורה לא פחות טובה את המצווה הזאת. הוא יפתח את יחסו לחבר (יבין ויפנים שאם פגע בו הוא עשה משהו לא ראוי), גם אם אינו חש בזה אמוציונלית ולא חווה זאת אקזיסטנציאלית. לפי הצעה זו, כשהתורה מדברת במונחי רגשות היא רק מתארת את המצב שנוצר עם קיום המצווה אצל אדם סביר, ולא בהכרח אומרת שהרגש הוא מטרת המצווה. כך כשהתורה מצפה מאיתנו להתחרט בתהליך התשובה, או, כשמדובר בבין אדם לחברו, ללכת ולפייס את החבר, אני טוען שאין הכוונה לרגש חרטה אלא לחרטה (בשכל). אצל אדם סביר כשיש חרטה אמיתית יהיה לה ביטוי רגשי, ולכן משתמשים במונח אמוציונלי. אבל להבנתי כוונת התורה היא להציב יעד קוגניטיבי-אינטלקטואלי ולא אמוציונלי.

זו כמובן רק פרשנות אפשרית שאני מציע למצוות הללו, ובמישור הפרשני ניתן בקלות לחלוק עליה. אמנם הבאתי בטור ובמאמר הנ”ל כמה וכמה ראיות לכך, אבל חשוב לי להדגיש שהמוטיבציה היסודית שלי היא פילוסופית ולא פרשנית. מבחינה פילוסופית אני ממאן לקבל את ההנחה שיש ערך ברגשות ולכן לא מוכן לראות בהם יעד או מטרה למצווה דתית או מוסרית. לכן אני מפרש את הדברים בצורה כזאת. הראיות באות רק לאחר מכן.

בהקשר דומה ראיתי כעת קטע יפה (ומרגש?) של הרב סולובייצ’יק שמדבר על חשיבותו של הרגש בלימוד (כדאי לשמוע, זו חוויה של ממש). ובכל זאת, גם אחרי שמיעת הדברים אני ממאן לראות ברגש ערך מצד עצמו. לכל היותר ניתן לראות בו ביטוי לחיבור שיש לאדם לתורה, שאצל אדם סביר בא לידי ביטוי ברגש. אבל הרגש הוא רק ביטוי לא הכרחי, ומה שחשוב הוא עצם החיבור. אדם נטול ממד אמוציונלי לא יחוש את החיבור הזה ברגש שלו, אבל אין זה אומר שהחיבור לא קיים אצלו.

בהקשר זה מאד כדאי לראות את הדיון בטור 142 על חווייתו האקזיסטנציאלית של הבריסקר (הליטווק). בניגוד למה שמקובל לחשוב, בהחלט יש אצלו ממד כזה, אבל החוויה שלו שונה מהרגש הפשוט בתכניה (היא נסובה על תכנים אינטלקטואליים ולא על ענייני רגש וחוויה רגילים), ותחושתי היא שיש הבדל גם במהותה הנפשית. זה לא שהבריסקר מוצף רגש בדיוק כמו החסיד אלא שאצלו זה נסוב על חילוק של שני דינים ולא על תורה חסידית מרגשת (שבדרך כלל לא אומרת הרבה). סוג החוויה אצלו הוא שונה. הגדרתי זאת שם כחוויה מול רגש. ניתן אולי לומר שזוהי התעלות ותחושת עומק ולא בהכרח התרגשות במובן האמוציונלי. זה מתלווה לתפיסה אינטלקטואלית של רעיון או הבחנה כלשהי, ואולי מהווה ביטוי עבורה.

אבל גם כאן חשוב לי לומר, שלמרות ההבדלים, ולמרות שלי אישית יש בהחלט חוויות רבות כאלה, איני רואה גם בהן ערך. כמו הרגש כך גם לגבי החוויה. חוויה היא מצב נפשי, וככזו אין לה ערך עצמי. לכל היותר יש כאן ביטוי לקשר לתורה אבל הערך הוא בקשר ולא בביטוי החווייתי שלו. גם אצל מי שלא חווה ביטוי כזה ייתכן שהקשר בכל זאת קיים, וזה מה שחשוב במישור הערכי המהותי.

בחזרה לשאלות

למעלה הצבתי שלוש טענות, וכעת אוכל לחזור ולהבהיר ולבסס אותן. הטענה הראשונה הייתה שהרגש והחוויה אינם בהכרח ביטוי למפגש עם הקב”ה. והא ראיה, שגם חילוניים יכולים לחוות ולהרגיש תחושות רליגיוזיות דומות. יש רגשות רליגיוזיים שמתעוררים באנשים גם בעת עיסוק באמנות או צריכתה, ולכן בהחלט יש אפשרות שהרגש הוא עניין סובייקטיבי ולא בהכרח מעיד על מפגש אמיתי. בנוסף, טענתי שבעצם קיומו של רגש כזה, כל עוד אין כאן מפגש של ממש, אין ערך. זהו מצב נפשי ולא פעולה שהחלטתי עליה ופעלתי למענה. וגם אם כן פעלתי, עדיין לאור מה שטענתי בטור הזה ניתן אולי לראות בכך ערך אינסטרומנטלי אבל לא מהותי.

עוד טענתי שגם אם יש כאן מפגש (ובטור 142 טענתי שאולי רגש רליגיוזי של חילוני גם הוא מפגש, הגם שהוא עצמו אינו מודה בזה ולא מודע לזה), עדיין קשה לי לראות במפגש כזה ערך מהותי. ההסבר לכך הוא שהרגש והחוויה הם ביטוי למפגש ולקשר, אבל הערך הוא בקשר עצמו ולא בביטוייו. כפי שטענתי, איני רואה מדוע אדם שלא ניחן באישיות רליגיוזית שכזאת יהיה פחות טוב מעמיתו שבנוי אחרת ממנו.

במקרים רבים אכן יש ערך אינסטרומנטלי במפגש רגשי וחווייתי כזה, אבל זו ודאי לא התשתית ולא מרכיב יסודי של האמונה ושל עבודת ה’. זו בטח לא המטרה שלה (אלא אולי אופרציונלית, אם בכלל)[5]. לכל היותר ניתן להתייחס לזה כדרך אפשרית של אמונה או עבודת ה’, על גבי קומת האמונה הקוגניטיבית והמחויבות הדתית, שהן המישור היסודי והמחייב של עבודת ה’. זה כמובן מחזיר אותנו לטענה 4 למעלה, שלא עליי המלאכה לגמור. אני בדבריי עוסק בדרך כלל בקומת הבסיס היסודית, וכל השאר, גם אם מישהו בוחר לראות בהן ערך, הן לכל היותר קומות וולונטריות ואישיות, וכל אחד יבנה אותן כהבנתו.

ההתרגשות מהרגש גם היא רגש

אסכם ואומר שלבני אדם יש נטייה לחוש רגש בעוצמה גדולה ביחס לרגשות וחוויות. אנחנו מאד מעריכים רגשות וחוויות והם פועלים עלינו (בטור הקודם הסברתי שבגלל זה הנפש הבהמית נקראת גם ‘נפש חיונית’). הדבר נכון עוד יותר בעידן הפוסטמודרני שתואר בטור הקודם, שבו שורר ייאוש מהשכל והאלהה של רגשות וחוויות. זוהי התנהלות של נפש בהמית והתמקדות בה, וההתמקדות הזאת היא בעצמה פעולה של נפש בהמית (התייחסות רגשית). עוצמת הרגש וההתפעמות שמתעוררת בנו אינה בהכרח ביטוי לגובה הערך שיש בדבר שמעורר אותם. הערכה זו גופה היא הליכה אחר הרגש (נפש בהמית). אז אנחנו כנראה נדונו כולנו להמשיך לחוש רגש עז כלפי רגשות וחוויות ולקרוא רומנים על אהבה בהתפעמות וחיבור נפשי עמוק (ע”ע רומיאו ויוליה), אבל זה לא אומר שיש לכל אלו ערך מוסרי כלשהו (ערך אמנותי כמובן כן).

אעיר שכעת ניתן להבין גם את התשובה לשאלה שנשאלתי כיצד אני מרשה לעצמי לקבוע שאין ערך לחוויה רגשית ומפגש כזה עם הקב”ה, בלי לחוות זאת בעצמי (ראו במאמרי כאן ובפרק שלושים בספר מהלכים בין העומדים). אולי זו רק תוצאה של מבנה נפשי שלי (הליטווק האולטימטיבי)?! לאור מה שהסברתי כאן, ברור שטענתי היא פילוסופית-אפריורית-מושגית, ולכן היא אינה תלויה בהיכרות בלתי אמצעית עם רגש או חוויית מפגש כזו או אחרת.

מה יעשו אזובי הקיר?

מרדכי באחת ממסותיו הזועמות (כאן כוונתי לזו שהופנתה כלפי טור 312), הקשה על האליטיזם שלכאורה נשקף מתפיסותיי:

אתה מתעלם מהמסלול שתיאר רבי פנחס בן יאיר בברייתא המפורסמת שלו (שבו “תורה” היא רק התחנה הראשונה) ובעיקר – מהיעד שבסופו. בהתעלמות זו טמון הכשל שבכל התזה שלך, שלפיה היהודי השלם הוא רובוט אינטליגנטי או “גוי שומר מצוות”, כהגדרתך בספר השני, שגם לימוד התורה שלו הוא (בעיקר) מפני הציווי. (שהרי לא כל אחד אמור להיות מוקסם מפלפולים תלמודיים). בכך שרטטת גבולות צרים מאוד שרק מתי מעט יכולים להיכנס בהם, והותרת את המוני בית ישראל, יהודים בני אברהם יצחק ויעקב אהובים ורצויים לפני המקום לא פחות ממך – בחוץ. מזכיר לי את מימרתו המקוממת של ר’ יואל טייטלבוים מסאטמאר “יש רק אלף יהודים בעולם, וכולם גרים בוויליאמסבורג”.

אבל הקב”ה לא פנה רק ללמדנים מובהקים או לחסידי סאטמאר, אלא לעם ישראל כולו, ולכן הרבה להם תורה ומצוות כמו שאמר ר’ חנניה בן עקשיא כפירוש הרמב”ם שלעגת לו – כדי שכל יהודי יוכל למצא את הנתיב המתאים לו בדרך העולה בית א-ל. לא לשם חוויות ורגשות “רליגיוזיים” (בפעם המי יודע כמה – מה זה?) אלא כדי לעשות נחת רוח לפניו ית”ש ולהתקרב אליו, איש איש בדרכו ועל פי יכולתו, כישוריו, שכלו וליבו. (מיהרת ללעוג לרמב”ם מבלי לנסות להבינו, אך די ברור שהוא בא לתרץ קושיה חמורה בדברי ר’ חנניה – האם ריבוי תורה ומצוות אכן מזכה את ישראל? הלא בכך דווקא עולה הסיכוי בהכשלתם וכדברי המשנ”ב המפורסמים בהקדמתו לחלק ג’ ואכמ”ל).

כמובן שאין לקרא בדברי זלזול בערך לימוד התורה בעיון וקיום המצוות בהקפדה. אבל אני בשום אופן לא מוכן לקבל שיש רק אלף יהודים וכולם בוויליאמסבורג, או שיש רק יהודי אחד היושב בלוד. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וכל אחד מגיע לשם בדרך מהדרכים שפתח הקב”ה בפני עם ישראל. יכול להיות שדרכך היא המצווה מן המובחר (וגם בזאת יש לדון טובא), אבל בשום אופן לא היחידה.

ואולי על דרך הדרוש בסוגיה הלכתית דווקא: שנינו בפרק כיצד מדליקין (שבת כ”ה ע”א וירושלמי שם ט”ז ע”ב): ר’ טרפון אומר “אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד”. עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: “מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט? אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים”.

ר’ טרפון (תנא בעל שם יווני!) עומד על משמר “פך שמן הזית הטהור”, ורבי יוחנן בן נורי (בן הנר?) אומר שיש יותר מדרך אחת להאיר את החשכה, גם אם נאמר ששמן זית הוא מצוה מן המובחר. אכן, כדברי המשורר, “לערנען תורה איז די בעסטע זאך”, אבל לאו כל מוחא סביל דא וגם עבור שאר המוני עמך בית ישראל סלל הקב”ה דרכים רבות להתקרב אליו, כל אחד לפום מעלתו, ואפילו ריקנין שבהם מלאים מצוות כרימון וכו’ ואכמ”ל.

הוא תוהה מה לשיטתי אמורים לעשות פשוטי העם, אלו שכן זקוקים לממד הרגשי-חווייתי? הרי לא כולם הם בגדר שכלים נבדלים וקרי רוח נטולי חוויה ורגש חם. האם התורה לא מיועדת לכולם? איך אמורים העגלונים של הבעש”ט ורבי לוי יצחק מברדיטשוב לעבוד את השם לפי שיטתי? יש בקטע הזה לא מעט כשלים לוגיים, עיוותים של שיטתי ולקינוח גם כמה וכמה הטעיות. אבל כאן אתייחס רק לעצם הטענה.

ראשית, אין בדבריי שום אליטיזם. אני כופר בזה. אני שם במוקד את ההחלטות ולא את הרגשות. זה הכל. כל יהודי אמור להתנהל כך, וכל יהודי יכול לעשות זאת. כל אחד בדרכו. לא כתבתי כאן שכל יהודי חייב להיות גדול הלמדנים או הפילוסופים, אם כי בהחלט למדנות היא מעלה חשובה מאד ביהדות ובכלל. שנית, וכי בכל שיטה אחרת אין אליטיזם? האם בעיני מי שמעמיד את הרגש במרכז אין קושי בכך שהדרך להיות יהודי טוב לא פתוחה בפניי כמו בפני הבעש”ט? האם היכולת הרגשית אינה אליטיסטית? למה שאני לא אחשב יהודי טוב? ובעצם גם במישור הרציונלי-אינטלקטואלי, כי כולנו דומים למשה רבנו, או הרמב”ם?

יכול כמובן מרדכי לטעון שבאמת לשיטתו אין דרך אקסקלוסיבית, אלא כל הדרכים שוות, וכך הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. הרי לנו דמוקרטיות נאורה ומבורכת של המעלה הדתית. אבל זו טענה שאיני מקבל. אני בהחלט מסכים שלא חייבת להיות דרך אחת, אבל אני לגמרי לא מסכים שכל הדרכים שוות ושאין אפשרות להצביע על דרכים לא נכונות. עם כל הכבוד לחידושו של הבעש”ט שהרועה שחילל מנגינה ביום הכיפורים (וחילל את יום הכיפורים) שווה לא פחות מגדול המתפללים והלמדנים, אני לא מקבל אותה. אני מבין שהיא מאד קוסמת לאנשי הנפש הבהמית שעוקבים כמהופנטים אחרי חלילן כלשהו, מהמלין או מברדיטשוב, אבל אם מסקנתי ההגיונית היא שלרגש אין חשיבות מהותית, כי אז לא יעזור שום טיעון לגבי אלו שהותרתי בצד הדרך. גם אם זה היה נכון (וזה לא), כדי לתקוף טיעון יש להעלות טיעוני נגד, ולא די לנופף בתוצאות ה”חמורות” של מסקנתו.

רק אזכיר כאן שגם הגויים לא קיבלו הזדמנות שווה ליהודים, וגם ישראלים לא מקבלים הזדמנות כמו כהנים, או שבט לוי שהובדלו מכלל ישראל לשרת בקודש וללמוד וכן עוד על זו הדרך. נכון שהרמב”ם כותב בסוף הלכות שמיטה ויובל שכל מי שמלאו ליבו לעשות כן נחשב על בני שבט לוי, ועדיין ללוויים יש הזדמנות טובה יותר להיות לוויים מאשר לי. שלא לדבר על נשים שבזרמי המחשבה האורתודוקסית מכל הגוונים לא מקבלות הזדמנויות שוות להתקדם ולמצות את עצמן. ומה על חילונים ותינוקות שנשבו? האם מרדכי יטען שדרכם שווה לא פחות מאלו שמחויבים לתורה ומצוות? הרי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, לא? אולי יש להם חלק, אבל הם יכולים לזכות או לא לזכות בו. איני רואה כאן הכשר אוטומטי לכל מה שכל אחד עושה.

בקיצור, הטענות האופנתיות כל כך (בעיקר בעידן הרגשני והחסידי העגום שבו אנו חיים) על הדמוקרטיזציה של המעלה הדתית לא עושות עליי רושם רב. אם לדעתי היו רק אלף יהודים בוויליאמסבורג, אז לא יועילו שום סיסמאות והיעלבויות כדי לשנות זאת. ולא כל גוי יהפוך בגלל זה ליהודי, וכל בטלן יהפוך לתלמיד חכם ולעובד ה’ מופלא וכל ממזר מלך. אבל כאמור, כל אלו אמירות תיאורטיות ועקרוניות. בפועל, בעיניי דרכי היא דמוקרטית לא פחות מדרכים אחרות. היא פתוחה בפני כל יהודי, כל אחד לפי כישוריו ונטיותיו. מי שרוצה ומתאים ילמד עיון תלמודי והלכתי, ומי שלא יקיים מצוות ויגמול חסד ויהיה פעיל ציבורי. אבל אין בכך כדי לומר שכל מה שאדם עושה הוא שווה ערך לכל דבר אחר. זה מגוחך בעיניי. אם יש אדם שלא מסוגל לחשוב וחייב כל הזמן לחוות רגשות עזים, שיהיה לו לבריאות. זה לא הופך את הדברים הללו להיות בעלי ערך. גם אדם שחש כי הוא חייב לעמוד על רגל אחת כל היום ולא יכול ללמוד תורה בעיון הנרצה, לא יהפוך את העמידה על רגל אחת לעבודת ה’ מובחרת כמו לימוד תורה.

ולבסוף, גם אם מישהו לא מסכים עם דבריי ושיטתי, גם זה בסדר גמור. שיתבודד בשדות מלא ברגש רליגיוזי ויקרא קוקוריקו לאלוקיו כאוות נפשו. הוא אמנם טועה (לדעתי), אבל לא ניתנה תורה למלאכי השרת, והקב”ה לא מקפח שכר כל ברייה. כולנו טועים מדי פעם, וזה לא סוף העולם. אני אומר את דעתי, וישפוט הקורא.

י[1] זהו בעצם שחזור אינטלקטואלי של כשרים נפשיים ורגשיים חסרים. יש לכך דוגמאות מעניינות מאד. ג’ון נאש מנפלאות התבונה הוא דוגמה מצוינת לזה. דוגמאות אחרות ניתן למצוא אצל ג’יל בולטי טיילור, חוקרת מוח האמריקאית שחוקרת חסכים נפשיים שקיימים אצלה בעקבות אירוע מוחי חמור, ומתגברת עליהם בכלים אינטלקטואליים. ראו למשל בהרצאת טד הוויראלית שלה משנת 2008.

[2] ראו על כך בטור הקודם.

[3] אמנם כאן אפשר היה לטעון שהחובה מדאורייתא היא רגש האהבה, וחכמים הוסיפו חובה דרבנן לבטא את הרגש במישור המעשי. אבל גם לפי הפירוש הזה, עדיין אין הכרח לפרש שמדובר ברגש אלא בערך של אהבה לזולת (מחויבות ואיכפתיות אליו, לא במובן רגשי אלא ערכי).

[4] זו נקודה שדורשת פיתוח לוגי, ולא אכנס לכך כאן. רק אומר שבתחילת ספר הכללים שלו, בעל הלשם עומד על חילופי לשון בחקירה השנייה בתחילת ספר עץ חיים לאר”י ז”ל. האר”י שם שואל מה הייתה סיבת בריאת העולמות, ועונה בהצגת תכליתה של הבריאה (ולא הסיבה). ייתכן שההסבר לכך הוא שתכלית וסיבה מתחלפות. מבחינת היחס שלנו העולם נברא כדי להוציא את שמותיו של הקב”ה מהכוח אל הפועל, כלומר אנחנו רואים בהוצאת השמות תכלית של הבריאה ותכלית עבודתנו בה. אבל מבחינת הקב”ה הדרישות מאיתנו להוציא את שמותיו לפועל באופנים מסוימים מיועדת כדי שנעשה את המעשים הנדרשים לשם כך. ייתכן שמבחינתו דווקא המעשים הם המטרה והוצאת השמות היא האמצעי לכך. כעין זה הורה שמבטיח לילדו סוכריה אם יעשה משהו. מבחינת הילד הסוכרייה היא המטרה והמעשה הוא אמצעי להשגתה, אבל מבחינת ההורה הצבת הסוכרייה הייתה רק אמצעי כדי להשיג את המטרה שהיא העשייה. ניתן לומר שהסוכרייה היא המטרה האופרציונלית (המטרה שלשמה נעשית הפעולה) אבל לא המטרה המהותית.

[5] ראו בהערה 2 למעלה.

67 מחשבות על “מקומה של הרליגיוזיות באמונה הדתית: ד. על הערך בקיומם של רגשות וחוויות (טור 314)”

  1. ***”כעת אכליל את המסקנה ואומר שבה במידה איני רואה ערך בקיומם של טיעונים אינטלקטואלים בכל הקשר שהוא, ובפרט ביחס לקב”ה ולעבודת השם. וכי אדם לא בריא שאין לו אפשרות להשכיל השכלות ולטעון טענות שכליות הוא נחות או פגום במעמדו הדתי ובעבודת השם שלו?! מאד לא סביר לדעתי. שוב, קיומם של טיעונים שכליים הוא עובדה. יש אנשים שבנויים בצורה שכלית יותר והם מפתחים טענות דתיות, ואחרים (שכמה מהם מוכרים לי מקרוב) לא. למה העובדה הזאת חשובה במישור הערכי? נראה שגם למי שיש טיעונים דתיים, זה רק מפני שהוא בנוי אחרת. לכן אין לדבר ערך מצד עצמו”

    1. הפלפול הזה גדול עליי. אתה בטוח שאתה רואה כאן שאלה? החלפת מילים לא עושה מאומה ולא אומרת מאומה. כך ניתן גם להחליף את הטענה סכום הזווית במשולש הוא 180 מעלות בטענה סכום הזוויות במרובע הוא 180 מעלות.

  2. ניראלי שזה ברור מאליו לכל בר דעת שעם הארץ לדוגמא .דתי לייט מסורתי.סתם חסידניק נלהב שרק שר מנגינות וכדומה.שכול עבודת השם שלו מתבססת על התרגשות מזמירות שבת.שמיעת דרשות של רבנים .בכי בכותל .הדלקת נרות .ושמירה מינימלית של מצוות(לדוגמא שבת כשרות תפילה במניין וכדומה).אין מעלה בעבודת השם.כמו למדן חריף.קובע עיתים לתורה.פוסק וכדומה .וניראלי שגם מרדכי לא יחלוק על כך.הטענה שם אולי קשורה לסוג אחר של ויכוח .והיא עד כמה ניתן לצפות מבני אדם ולהאמין ביכולת האינטלקטואלית שלהם בכללי.

    יש טענה שאומרת שבגלל שהרצון שלנו(ציבור שומרי התורה והמצוות).זה שכמה שיותר יהודים ישמרו תורה ומצוות.ובגלל שבדור הזה המשימה הזו כול כך קשה בכ”מ.מזה כבר משנה באיזה אופן ובאיזה צורה ישמרו מצוות.בכ”מ ברור מדבריים שאתה לא מצפה מכל היהודים בעולם להיות למדנים כמו הרב מבריסק החזון איש והרב עובדיה יוסף.אלא פשוט להיות רציניים ולגבש עמדה מתוך החלטות שמגיעות מהראש ולא מהבטן ומאיזה תחושה שאין לה ביסוס.אבל בכ”מ כן יוצא ממנה איזה ריח מסיום .ואני חושב שאתה גם כותב זו.שלא ממש יש לך עניין.ב”לקרב יהודים לאביהם שבשמיים”.בכול מחיר .(ולכן אתה מתנגד גם לדברים כמו שקרים קדושים והנחת סיסמאות שלא נכונות לדעתך .גם אם יש בהם תועלת).אני לא מכיר את מרדכי ולא יודע מה שיטתו.אבל זה מזכיר לי את קו החשיבה שאומר שכול זמן שיהודים שומרים תורה ומצוות ומאמינים המניע לא משנה בעצם .רציני.לא רציני.מבוסס או לא .שנרב במאמר שלו מלפני זמן רב הזכיר את דברי הרב דסלר שאומר שבעצם כול שקר-אם הוא לשם שמיים ומקרב לקב”ה-הוא למעשה לא שקר אלא אמת.
    בכ”מ.אפשר רציונלית.להבין.את קו החשיבה הזה.לדעתי.כי אם אני רוצה שכולם ישמרו תורה ומצוות.יתכן ועדיף שהיה מצב שבו היו המון עגלונים בהמיים ולא אינטליגנטיים במיוחד.מאשר שיהפכו להיות אפיקורסים עם מוח חריף .(שכן באפשרות הראשונה הם לפחות מקיימים .חלקית.את רצון הקב”ה .ולכול היותר נמצאים במצב של שוגגים כי לא מכירים את כול החובות הדתיות או ברמה דתית נמוכה יותר ובאפשרות השנייה ?אין להם חלק בתורת ישראל .האפשרות שלהם להחטיא את הציבור הרחב גבוה יותר.וגם אין להם חלק לעו”ב)

    כמובן שוב.לי לפחות מובן שהמשנה שלך לא פונה רק לאליטות אינטלקטואליות .אני בעצמי בעל בית די פשוט .ורחוק מלהיות למדן ברמה של אברך בני ברקי .ובכ”ז מסוגל להבין ולשאוף דברים ממשנתך.נראה שהויכוח הוא עקרוני יותר

    1. תורה מעצימה את הרגש הדתי (לרצה"י)

      בס”ד כ”ו בסיון תש”פ

      לרצה”י – שלום רב,

      בניגוד לדבריך (ולדברי מרדכי) שהרגש הדתי נמאפשר גם ליהודי פשוט שאינו ת”ח ליטול חלק בעבודת ה’ – התבוננות משווה בין תפילה של ‘בעלי בתים’ לתפילה של ‘בני תורה’ מעלה תמונה הפוכה: דווקא לימוד התורה בעומק והדקדוק בקיום המצוות – מביא ליתר כוונה חיות והתלהבות גם בתפילה. איך אומר בעל ס’ החינוף ‘אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

      בברכה, ש”צ

      1. 'אהבת עולם' ו'אהבה רבה'

        בעל התניא מבחין בין ‘אהבת עולם’ שאדם מתמלא בעת שהוא מתבונן בעולם ומתפעל מהגדלות והחכמה האלקית בעולם, לבין ‘אהבה רבה’ שהיא מתנה אלקית הניתנת לאדם כגמול לעמלו בתורה ובקיום מצוותיה. כך או כך, הרגש הדתי הוא תוצאה הכרחית מההתבוננות, הלימוד והעשיה. לא צריך ‘לעמוד עם סטופר’ ולחפש ריגוש עוצמתי, אך גם לא צריך לעשות לו דה-לגיטימציה וללדכא אותו כשהוא מופיע.

        בברכה, ש”צ

    2. כתבת “יש טענה שאומרת שבגלל שהרצון שלנו(ציבור שומרי התורה והמצוות).זה שכמה שיותר יהודים ישמרו תורה ומצוות”. מאיפה הגעת לזה? א. שיש “ציבור שומר תורה ומצוות”, ב. שהוא הציבור שלך, ג. שהוא רוצה שכמה שיותר יהודים ישמרו תורה ומצוות ???
      א. כל המחשבה הזו מביאה את הדיון לפסים אחרים לגמרי ממה שצריך להתנהל. אף אחד לא שומר תורה ומצוות בעולם הזה. לכל היותר יכול להשתדל.
      ב. לא מכיר את “איגוד הצדיקים העולמי”, וגם אם הוא קיים זה נשמע לי חרטא.
      ג. בתורה עצמה אף פעם לא כתוב שאתה צריך לגרום לכמה שיותר אנשים לשמור תורה ומצוות.
      ד. הזכרת מחשבה תוצאתנית של ניסיון לתוצאות בשטח, אז דע לך, שכתוב בתורה על חשיבה תוצאתנית “והיה אם שמוע תמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה’ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם.” ולכן יש כאן שני עניינים חשובים. אחד – פסילת המחשבה שהמטרה היא שאנשים יבצעו כמה יותר פעולות וכאילו האהבה היא מכשיר לכך, והשני – שהערך היחידי של קיום המצוות הוא בכך שהוא מביא לאהבת ה’ בכל לב ונפש. לכן אחלה שאתה בעד רגש, אבל כל הקלקול הזה של מחשבה שאהבת ה’ באה לשרת את קיום המצוות ולא ההפך, הוא בדיוק מה שמזין את הטעות שהרב מיכאל אברהם מציג. “מצווה” בשורש הלשוני שלה בעברית היא “משהו מחבר”, משהו שעושה ציוות. המצוות אינן ציוויים, למרות שהציווי הוא חלק מהמצווה. (כי מי שלא חש את הקריאה האלהית לעשות משהו, לא יחוש חיבור לאלהים כשהוא עושה את אותו הדבר.)
      ה. אגב, גם ביד החזקה המצווה הראשונה היא אהבת ה’ והמצווה השניה היא לאהיב את ה’, והספר הראשון נקרא ספר אהבה, וכלל הלימוד תורה שהוא לכאורה “רציונלי” הוא חלק ממצוות אהבה, שנאמר “ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבכך ובכל נפשך ובכל מאודך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך. ושננתם לבניך וגו'”. וגם המשנה מתחילה עם מצוות קריאת שמע, וגם בגמרא נאמר שנחרב הבית בגלל שלא שלמדו תורה ולא ברכו עליה תחילה, וכל ספרי המוסר מלאים בזה, החל מחובת הלבבות, ועד בכלל.
      אתמהה….

  3. שוב טעות – אין שום תוכן לבקשת סליחה ללא רגש, ולכן הניסוי המחשבתי הוא מופרך מיסודו. אולי אדם יכול לשכוח את רגשותיו ולהיות באוטומט ולבקש סליחה מתוך מחשבה כאילו הוא פועל באופן רציונלי, כל הפעולות שלנו מונעות על ידי רגש, גם אם הוא מעומעם מאוד עד כדי נראות כאוטומט. במחילה מכבוד הרב שבטור הבא יתחיל ב”הוכחת תורת מוסר שלא מתבססת על הרגש” ואז יתחיל דיון שמתחיל להיות לו בכלל טעם.

    1. אתה מפנה לקאנט, אבל קאנט עצמו מכריח להתייחס לרגש כדי לנסח מילולית את הכללים לשיפוט התבונה, והניסוח הזה הוא שרירותי לגמרי אם חושבים על שיפוט התבונה כאילו אפשר להשאיר את הניסוחים האלו בבית המשפט של התבונה ללא ההנמקה (וההטיה!) הרגשית הקובעת אותם. זה שיפוט “סינתטי” בין אנליטיות לרגש, ולכן הוא לא יכול להתקיים באופן “רציונלי ללא רגש”.

      בנוסף, הדברים שאתה מעלה על ההלכה כציווי קטגורי שמחוקקו אלהים, נשמע הזוי, במידה ומבינים שלאלהים אין גוף ואין לו דמות הגוף ואינו כוח בגוף (וממילא אינו יכול להכיל צרכים או משהו שדומה לצרכים), מצד אחד, ומצד שני נשמע הזוי לחשוב שלאלהים יש גוף פרטיקולרי או ציווים פרטיקולריים שהן המצוות, ולא לומר שהמוסר בכללותו הוא הרצון של אלהים בעצם קיום המוסר בכלל הבריאה\הוויה (דהיינו, שאלהים קבע אותו להורות לנו כך וכך בעצם בריאתו.) המחשבה שלוחות הברית או קולות או מראות על טבעיים (מחשבות של אנשים על הנבואה) הם מה שמורים מה מוסרי ומה לא נכשל נחרצות בכשל הנטורליסטי. מה שלא נכשל בכשל הנטרליסטי כמורה מה מוסרי ומה לא הם האינטואיציות הרגשיות. (וזה לא אומר שאי אפשר לקיים מחשבה סינתטית אפוסטריוריות הדנה כיצד לשכלל את האינטואיציות הללו.)

      מכיוון ששתי מערכות המוסר שאתה דוגל בהן (קאנטינית ואלוהית) מחייבות רגש בשביל להיות הגיוניות, המחשבה שלך על מעשה מוסרי או מחשבה מוסרית או מחשבה רציונלית בכלל נטולי רגשות, היא פשוט טעות מרה.

      1. ואם אתה אומר שאלהים הוא פרטיקולר, אז אני מציע להפסיק עם יחסי הסדו-מזו בעבודתו, ולעבוד את יהוה. לא שווה להקדיש חיים לאלילים, לך תדע, פעם יעשה לך ניסים ויתן לך מתנות, פעם יעשה לך ג’נוסייד, עדיף להאזר באומץ ולנטוש את האלילים…

  4. כבר כתבתי על דרכך בעבר בתחום הנ”ל שהיא מובילה לחברא קדישא. כל אדם הוא רגשי ואין דבר כזה אינטלקטואל קר. אדם קר הוא ללא הכרה. אנחנו מונעים וחושבים מהרגש והדת ודאי לא פטורה מכך.

    1. חחח אני נזכר שהייתי פעם בלויה של חזונישניקס אחד הבנים של ר מאיר גרינמן בנו בכורו (אברך תלמיד חכם אם הרבה ילדים שהיה שכן שלי) ומי שהספיד אותו היה אמן הרגש ר דן סגל שבכה מאוד ולאחר מיכן במעבר חד כשהגיע שעתה של הלוויה עצמה להתחיל ללכת הרמקול היה פתוח ואני שומע בסאונד את האבא השקול (כידוע החוג הזה אמון על דקדוק הלכה קר) אומר לבניו כמה פעמים שעת חימום שעת חימום בהברה חזונישניקית לא הבנתי מה כוונתו אבל הבנתי שהוא מורה להם לקיים איזו הלכה מסויימת דווקא ברגע זה של שעת חימום אולי קריעה אין לי מושג אבל זה שיגע אותי ההלכה בשכל קר בשעה כזו קשה

      1. ההלכה מצווה על חימום הלב ב'שעת חימום' (לשמואל9

        בס”ד כ”ו בסיון תש”פ

        לשמואל – שלום רב,

        לא נראה לי שהר”מ גריינמן הזכיר לבניו בתילת ההליכה שעכשיו ‘שעת חימום’ כדי שיקיימו מצוות קריעה, שהרי את הקריעה עושים אנשי החברה קדישא לאבלים בשעת הלווייה..

        נראה שהזכרת ‘שעת חימום’ בשעת תחילת ההליכה לבית הקברות, משום שבדרך הטבע בשעה זו עש רפיון מסויים בהתרגשות. בשעת ההספדים כל לב נמס וכל עין דומעת, וכן כשעומדים מול הקבר הפתוח. אך כשהולכים, או בדרך כלל נוסעים, והדרך מתנהלת בשתיקה – יש ריפיון מה בריגוש.

        וכנגד זה, בשעת ההליכה פוגשים כל הזמן מכרים שהרבה זמן לא ראו אותם, ובדרך הטבע מתעורר הרצון לשאול לשלומם ולמעשיהם – לכן היה צריך הרב גריינמן להזהיר את בניו, שגם שעת ההליכה היא ‘שעת חימום’ שיש לשמור בה את הלהט הרגשי של ‘שעת חימום’.

        בברכה, ש”צ

        1. גם ב'שעת חימום' יש לשמור על הפיקוח השקול של השכל

          המקרה שהזכרת, משקף את הצד שהחובה ההלכתית משמרת על הרגש הטבעי שלא ידעך.

          יש כמובן את המצב ההפוך, שההלכה שומרת על סערת הרגשות לבל תתפרץ ותגרום לנזק בלתי הפיך. הרי לזה נועד איסור ‘לא תתגודדו’ ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת’, כדי למנוע את המנהג הקדום שהאבלים היו מנוולים ופוצעים את עצמם בצערם על המת,

          ולכן אוסרת התורה מעשי ייאוש אלה, באומרה ‘בנים אתם לה’ אלקיכם’, ועליכם להיות מודעים גם בשיא הכאב שהכל נעשה בהשגחה אלקית, ולכן עליכם להקפיד על איפוק מסויים, כראוי ל’בני מלכים”.

          בברכה, ש”צ

  5. (אגב, כמי שמכיר מאוד חזק את עולם בריאות הנפש, לקחתי לי את ג’ון נאש, כל החיבור שלו לעולם ה”ראלי” הוא דרך הרגש. הוא מתעסק במתמטיקה כי שרוף על מתמטיקה עד שלא בא לו לאכול מרוב שהוא חולה אהבה על המתמטיקה, והוא מסכים להתחבר למציאות החברתית כי הוא חש מהי אהבה ביחסים עם אשתו.)

  6. אגב, עוד טיעון חזק נגד הגישה של “קיום מצוות ללא רגש” כאילו המצוות הן משהו שצריך “להוכיח ללא רגש” ואז “להשליך מההוכחה הלכה למעשה ללא רגש”, היא שאני חושב שכולנו נצא מוטרלים כשנתחיל להבין את המצוות הראשונות בתורה ככה – “פרו ורבו ומלאו את הארץ”, “מכל עץ הגן אכול תאכל”, האם אפשר בכלל להבין את המשפט הבא – “כשאלהים ציווה על האדם לאכול מכל פרי גן עדן ולפרות ולרבות הוא הוכיח לאדם הראשון הוכחה רציונלית קרה ושאינה מנומקת רגשית בשום צורה שחובה עליו לאכול מכל עץ הגן ולקיים יחסי אישות עם האישה.”?

    האם זה פלא שכשהפילוסוף היהודי הראשון שמוכר לנו (פילון האלכסנדרוני) בא לדבר על תורת משה הוא אמר שזו החוקה של העם היהודי שנחקקה על ידי המלך הפילוסוף משה? כלומר, פשוט חוק פוליטי שמורה את אידאת הטוב? האם אפשר להוכיח פילוסופית חוק פוליטי שמלמד מה טוב בלי אינטואיציה? בלי השראתה של האופוריה המסיימת כל דיאלוג סוקרטי? האם זה פלא שכך גם הפילוסוף היהודי הראשון המוכר בכל החוגים שקוראים לעצמם אורתודוקסים (רבי סעדיה גאון) אומר שלא מקבלים נביא שאומר לעשות משהו לא מוסרי ושזה מעיד על כך שאינו נביא? אז האם הנבואה מתחילה מ”מציווי אלוהי שמוכח ללא התחשבות ברגש” או שהוא פשוט האינטואיציות המוסריות של הנביא? האם בכלל אפשר לקרוא את הנביאים בלי להרגיש בפאתוס שלהם? האם אפשר לקרוא את תורת משה בלי להבחין באיומים והבטחת שכר טוב חוזרים ונשנים, הפונים לרגש האנושי?

  7. איש לגמרי שכלי היה אך ורק משה רבינו.
    תלמידי חכמים אמורים להרבות שלום בעולם, ועל מנת לעשות זאת עליהם להבין בנפש האדם ובהויות עולם.

    רבי שלמה פוליאצ’ק,העילוי ממייצ’ט, שנחשב לת”ח החריף בדורו, זה שהתלמוד כולו עם סברות הראשונים, שלתלמודו הקדיש את חייו, היה מונח בכיסו באופן נהיר, שהשתדל תמיד להבין ולהשיג את החזיונות והמעשים בעולמנו היהודי ובעולם הגדול באמצעי השכל המופשט והחקירה ההגיונית, גם ידע הרבה ממיטב הספרות הרוסית העוסקת בשאלות עמוקות העומדות ברומו של עולם, וכל ימיו היה קורא ותיק של העתונות היהודית, העברית, הרוסית, והאשכנזית.

    כתב עליו תלמידו:
    “מה נפלא היה תלמודו ומה מחוצבות שיחותיו! כמה הקיף וכמה העמיק; מה מעטו דבריו ומה רבו כוונותיו! עמלו התלמידים להשיג איזו מלה, יגעו להבין איזה הנה, וסוף סוף לא כוונו לדעתו הגדולה, לא ירדו לעומקם של הדברים. כי גדול יותר מדי היה הרבי מתלמידיו – ואפילו חבריו לא ירדו תמיד לסוף דעתו. סוד חכמתו היה סוד ה’, רק ליראיו.

    ואף שהדור לא היה ראוי לו, אף שהיה תלמידיו רחוקים ממנו – כמה הסתגל הוא אל הדור, וכמה השיג הוא את תלמידיו! לפנים רוחם חדר והבין את יצר לבם. סניגור היה ודן לכף זכות. ירד לעמקי הנפש, צלל בתהומות הנשמה, וחטט את הטוב הצפון. הוא היה מסור לכל אחד בלב ובנפש. לא היו לפניו כלל, רק פרטים, והתייחס לכל פרט כאילו היה הכלל. כמה מהם חבב ואיזו אהבת-אב הרגישו בסביבתו! קנה נפשות, רחש לבבות – לא רק בדבורו, כי גם בהבטתו, במהותו ובאצילותו”.

    כתב הרב אהרן ליכטנשטיין זצ”ל:

    “יש להדגיש במיוחד את הצורך ברגישות לנפש האדם. לא אחת, דווקא לימוד מעמיק בספר פסיכולוגיה, או עיון וקריאה בספרו של סופר דגול הצולל לתוך נבכי נפש האדם, הוא המקנה לאדם את היכולת להתייחס באופן ראוי לזולת, ולחדור לעמקי נפשו.

    אכן, יכולת זו עשויה להיקנות גם בדרכים נוספות, אך עצם הגדילה בתורה אינה ערובה ליכולת בין-אישית, הקשובה ורגישה לנפש הזולת. וכי ניתן לסמוך בעיניים עצומות על תלמיד חכם שהוא גדול בתורה אך חסר בדעת? וכי ניתן לציית למי שהפן האנושי – הרגישות וההבנה לנפש האדם – חסרים לו?

    אכן, לא כל מי שיודע לפצח סוגיות חמורות בעירובין, הוא גם מבין גדול בנפש האדם.”

      1. לא נכון לייסד דברים רק על חקירה שכלית, כדרך הנאורות, ולא רק על השראה מתוך התרגשות פנימית, כדרך הרומנטיקה, אלא כתב הראי”ה קוק: “כי החכמה השלמה היא רק אותה המתפשטת על כל כוחות הנפש ומתיחדת עם הכשרון הפנימי, וממלאת את הנפש בהודה. נמצא שכל חכמה יסודתה בתכלית שלימותה היא ג”כ ברגש הפנימי… גם החכמה הכללית המופשטת מכל רגש גופני ותלויה רק בידיעה והבנה שכלית, ג”כ לא תהיה מושלמת לאדם היודע אא”כ יש לו כשרון נפשי ויחש פנימי אל החכמה להקרא בשם חכם לב, ואז יתן השם ית’ לו חכמה כפי פעלו בעבודתו העיונית”. ומאחר שאשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם, משמע לשלכל אדם בישראל יש רגש פנימי המהותי לאמונתו ולעבודתו את ה’ ולתורתו למידותיו ולמעשיו. לפיכך חלילה לזלזל בשכל או ברגש. כתב הראי”ה: “השכל הבריא המקורי בטבעו הוא מורכב בהרכבה מזגית, מיסודות השכל והרגש. השכל ההכרי שבו נותן לו את היסוד המזין, והרגש המפותך בקרבו נותן לו את היסוד המענג. וכל העוסק בתורה לשמה מתברך באחדותם הגמורה ותמימותם השלמה של השכל והרגש, בצורה כזאת שכל אחד מרחיב את גבול חברו,והנם רעין דלא מתפרשין”.

    1. ומשהו על 'העילוי ממייצ'ט)

      בשנותיו האחרונות הביאו את העילוי ממייצ’ט לאמריקה לכהן כר”מ ב’ישיבת רבי יצחק אלחנן’, ואז הוסיף לחוג הקריאה שלו גם את העיתונות בשפה האנגלית.

      כששאלוהו תלמידיו: איך הוא מסתדר עם קריאת עיתונים באנגלית, כשהידע שלו בשפה זו דל מאד?.השיב הרב: יש קוראים בטקסט ומבינים ‘מה שבין השיטין’. אני קורא ‘בין השיטין’ ומזה אני מבין מה שכתוב בתוך השיטין’ 🙂

      בברכה, ש”צ

      דומני שהסיפור מובא בהקדמה ל’חידושי העילוי ממייצ’ט’, מהדורת מוסד הרב קוק.

      1. העילוי ממייצ’ט היה עניו אמתי. הוא רצה לעלות לא”י, אלא שחשש שלא יקבלו אותו כי אינו יודע עברית. אמרו לו: מניין לך מה אתה יודע ומה אינך יודע, הרי סובר אתה שגם אינך בן תורה.

        1. נו נו. וכי לא היה מוצא משרה תורנית עד שילמד עברית ואז “יקבלו אותו”? גם אם “ענווה” (“אמתית”!) כרוכה בעיוורון עצמי כלפי המדרגה האישית, יש שלב של הגזמה שמוביל למנוד ראש: “כן, אבל עלי ועליך לא מספרים סיפורים כאלה”. כל אדם חכם מכיר בצורה סבירה פלוס מינוס בערך עצמו. לדעתי סיפור מחונטרש למדי.

        2. עוד על תשוקתו לעלות לארץ

          בס”ד ז”ך בסיון תש”פ

          הסיפור שציין מ80 על רצונו של העילוי ממייצ’ט לעלות לא”י מובא בדברי הרב מאיר בר-אילן (ברלין), מ’וולוז’ין על העילוי, שהובאו בהקדמת ‘חידושי העילוי ממייצ’ט’, מהד’ ניו-יורק תש”ז (באתר ‘היברו בוקס). שם הובאו עוד דברים על גדלותו הן בתורה והן בענווה ומידות טובות.

          שם מסופר שהשתוקק לעלות לארץ ולהיות בה ‘מורה לתלמוד’, אלא שחשש שידיעת העברית שלו לא תספיק. נראה ברור שלישיבות היישוב הישן לא היה שייך שיגיע, אחרי שכיהן כל חייו בישיבות בהן למדו גם לימודי חול, כישיבת הרב ריינס בלידא, ישיבת ‘תחכמוני’ בביאליסטוק וישיבת רבי יצחק אלחנן.

          ביישוב החדש לא קמו ישיבות תיכוניות אלא אחר פטירת העילוי ממייצ’ט בשנות השלושים (הראשונה היתה ‘ישיבת היישוב החדש’ של הגר”א עמיאל). אולי היתה לו ‘סלקא דעתא’ ללמד בישיבת ‘מרכז הרב’ שהחלה את דרכה בשנות העשרים, ואולי היה מוכן בענוותנותו לשמש כמורה לתלמוד בבית ספר יסודי או תיכון.

          על מחשבתו לעלות לא”י כדי לחיות בה כעובד אדמה, מספר תלמידו ד”ר הירש לייב גורדון (שם): ‘שח לי הרב אליהו בר ברקובסקי: בימים אלה [חזרתו מרוסיה לפולין בשנת תרפ”א. ש”צ] פנה אליו הרב ר’ שלמה ואמר לי בכליון נפש: מי ייתן ויכולתי לעלות ארצה ישראל… לא לשאת משרה ואף לא להורות, כי אם לחרוש לשדד ולנטוע… איזה אושר הוא לאדם להרכין עצמו בגנו ולעקור צנון אשר זרע בעצמו, לקטוף תפוחי זהב אשר שתל בעצמו, לעבוד בזיעת אפו על אדמתו, בייחוד על אדמת הקודש, בארץ אבותינו’.

          על הערצתו את הרמב”ם, והערכתו שהיה גדול אף מהגאונים שקדמו לו, ושאפילו בימי חז”ל לא היה נחשב ל’קטלא קניא’ – ראו במאמרו של ד”ר נתן קלוץ (שם).

          וטיבותא לשקיי – ‘מ80′ ו’נופויינט’, – שזיכוני לעסוק בגדולתו ובאישיותו המופלאה של העילוי.

          בברכה, ש”צ

          1. רבים עלו והצליחו. היה רוצה היה עולה. אולי השתוקק, אבל לתלות את הסיבה להימנעות בידיעת עברית נשמע לי מגוחך. את האושר לעקור צנון אפשר גם להשיג בחו”ל. לצערי הסיפור הזה נשמע לי מקושקש למדי, ונראה שהביע רצון בסיסי ותו לא.
            הדעה שהרמב”ם (ועוד כמה וכמה ראשונים) היה גדול מהגאונים היא נפוצה למדי (אם כי לא חוזרים עליה בפומבי. אפילו את שלל האמירות של החזו”א על מדרגות של חכמים לדורותיהם כמעט לא מוצאים בכתב ובד”כ צריך לשמוע איש מפי איש).

            ההשערה שלישיבות הישוב הישן “לא היה שייך שיגיע” היא תוספת שלך או איתא בכתובים? אם קבלה נקבל, ואם השערה אז היא לא נראית לי כלל ועיקר, לא מצידם וק”ו לא מצידו .

            1. לנ”פ – שלום רב,

              סברא היא, שבישיבות הייש/וב הישן, שבהן היתה התנגדות עזה להשכלה כללית – לא היה שייך שיגיע. בישיבות אלה גם לא היתה מניעה בשל אי ידיעת עברית, משום ששפת הלימוד בהן היתה יידיש.

              לגבי עליה לארץ כצעירים חלוצים היה סיכוי להצליח, וגם מאלה רבים לא החזיקו מעמד. לאדם בן 40+ עם מ/שפחה וילדים – זה לגמרי לא היה פשוט. מכיוון שקיבל הצעת עבודה טובה ב’ישיבת רבי יצחק אלחנן’ בתחום המקצועי שבו הצטיין, לימוד גמרא בעיון לצעירים המעוניינים בכך, ברור שכורח המציאות גבר על משאת הנפש. אולי אם היה מאריך ימים (הוא נפטר בפתאומיות בשנת תרפ”ח בגיל 50) – היה מוזמן ללמד בישיבת היישוב החדש ואלה שקמו אחריה (מדרשיית נע”ם, כפר הרא”ה או ‘ישיבת הדרום’).

              בברכה, ש”צ

          2. אגב עיסוק בגדולתו ובאישיותו, עיקר העיסוק כמובן הוא בתכנים שהעילוי יצר. אובדן כתביו הוא באמת עניין מצער. לבושתי, הרעיון היחיד שאני מכיר מדברי העילוי הוא הקושיה על מיגו, והיא בעיניי לא קשה כלל (ראה למשל בקונטרס המיגו של הרב מיכי) כך שאין לבנות עליה מגדלים.

            1. כתביו מופיעים באתר 'היברובוקס

              באתר ‘היברובוקס’ מופיעים ‘חידושי העילוי ממייצ’ט’, הן במהדורה ראשונה, ניו יורק תש”ז (שם יש מאמרים עליו, שמהם ציטטתי), והן במהדורה השלישית, חיפה תשמ”ט, שבה יש הוספות מתורתו, אך הושמטו המאמרים עליו). אתה מוזמן לעיין!

              בברכה, ש”צ

              1. תודה. לי יש עוד הרבה הרבה ללמוד עד שאגיע דווקא לחידושי העילוי הנ”ל (שאני זוכר שקראתי שהם תופיני מנחת פתיתי פתיתים מתוך המקור הגדול). אני לא מרוצה לשמוע שיצירה וידע ייחודיים אבדו מהעולם, גם אם אני עצמי בלאו הכי לא אגע בהם. באמת קשה לי לאבחן את מקור התחושה הזאת ואני מרגיש שהיא נוגעת בנקודה חמקמקה. לא רק ידע שנוצר בידי אדם. וגם לגופי שלי, אם הכתבים היו קיימים, אז היו בהם מן הסתם כמה וכמה מילי מעלייתא שהיו מתבדרים בבית המדרש והייתי שומע שמעם (ואולי אז הייתי מתפתה מספיק ללמוד בכתבים עצמם).

          3. במלחמה”ע הראשונה העילוי מממייצ’ט נאלץ להימלט ממקום למקום ולהיווכח בחורבן עולם הישיבות הגדול של אירופה. מרוב דאגות ומחשבות שנתו נדדה, ובלילות היה קורא את הרומנים של טולסטוי, דוסטוייבסקי, טורגנייב. באמריקה, למרות היותו ר”מ בישיבת רבי יצחק אלחנן, האוירה לא היתה האוירה התורנית שהיה מורגל בה, ואף אחד לא הבין לרוחו. לו היה עולה לא”י לאחר המלחמה, ככל הנראה שגם כאן לא היו מבינים לרוחו.

            אגב, ראשי הישיבות שהתנגדו להקמת ישיבת לידא של הרב ריינס חששו שמא תלמידיהם יעזבו אותם ויעברו לישיבה של הרב ריינס. בפועל זה כמובן לא התרחש. אולם, כשהעילויי ממייצ’ט היה מוסר שיעורים בישיבה, תלמידי ישיבה מישיבות אחרות ברוסיה ובליטא היו מגיעים במיוחד לישיבה לשמוע את שיעוריו.

            לו במקום להיות ר”מ בישיבת לידא, היה עולה לא”י ומשמש ר”מ בישיבת העילויים של הרב קוק ביפו, כל עולם התורה והיישוב בא”י בדורות הבאים היו נראים לגמרי אחרת.

  8. בתחילת תקופת הקורונה התבלט הרב דויד יוסף בתור הדמות הרבנית החשובה ביותר שקראה לסגירה מוחלטת של בתי המדרש ותפילת יחיד מלכתחילה, בעוד ששאר גדולי הדור נעלמה מהם הלכה מפורשת שפיקוח נפש דוחה כל מצוות שבעולם…
    איך קרה שרק הוא פסק נכוחה ושאר גדולי עולם פסקו בניגוד מוחלט להלכה?
    לגבי השאר אנחנו יודעים שהם פסקו מהרגש (אפילו באשוויץ לא סגרו בתי כנסת…)
    אבל למה הרב יוסף לא נפל למלכודת הרגש?
    מי שמכיר את הרב יוסף יוכל להעיד שדרכו תמיד הייתה מנותקת מהרגש (אני זוכר שאצלו בקריאת מגילה לא הייתה השמחה של הרעשת המן בגלל החשש מהפסק) תמיד טענו נגדו שהוא טכנוקרט של ההלכה.

    1. לא רק הגר"ד יוסף (לגבריאל)

      בס”ד כ”ו בסיון תש”פ

      לגבריאל – שלום רב,

      בתגובתי ‘… באהלי צדיקים’ מיום כ”א באדר על הטור ‘מחלת הקורונה – התמודדות מערכתית’, הבאתי שגדעת הגר”ד יוסף נהגו גם ב’דרכי הוראה’ של הגר”מ אליהו (ולעומתם היתה דעת חבר ביה”ד הגדול הגר”צ בוארון שאין לבטל את לימוד התורה, כל עוד המשק כולו פתוח במיגבלות).

      אף תלמודי התורה של חסידי גור נסגרו ועברו מללמידה ע”י טלפון. מעין פשרה עשו בבעלזא, שהמשיכו ללמוד בקבוצות קטנות של עד עשרה בחדר, כפי שהיה נהוג אז לגבי כל החנויות והמשרדים. באותו היום פורסם שגם הגר”ח קנייבסקי והגר”ג אדלשטיין קיבלו פשרה זו, שהלימודים יתקיימו בקבוצות של עד עשרה בחדר, וכפי שהיה נהוג בכל המשק.

      כל הדיון חדל להיות רלבנטי תוך ימים ספורים, כאשר סגרו את כל המשק, ללא ההיתר ‘ל ‘עד עשרה בחדר’. ומאז היה ‘יישור קו מלא בין משרד הבריאות לגדולי הדור, ספרדים ליטאים וחסידים (חוץ מאשר כמה קבוצות שוליים.

      יש לציין שבתחילת אייר, כאשר משרד הבריאות החל בהחזרה הדרגתית לשגרה, ודיברו גם על מיתווים לחזרת הישיבות – יצא הגאון רבי אשר וייס בהתרעה כנגד משרד הבריאות על שהוא מיקל מדי בחשש הקורונה. ראה בכתבה: ‘הפוסק הבכיר: ההנחיות החדשות סכנה גדולה’ (בערוץ 2000. ראה גם שיעורו על ‘הסכנה בנדיף מחלת הקורונה’ באתר ‘קול הלשון’).

      בברכת ‘קול רינה וישועה באהלי צדיקים’, ש”צ’

      1. פיסקה 1, שורה 2
        …שכדעת הגר”ד…

        פיסקה 2, שורה 1
        … ועברו ללמידה ע”י…

        פיסקה 3 שורה 1
        … ללא ההיתר של…

        פיסקה 4, שורה 4
        … ‘הסכנה שבנגיף מחלת…

  9. 1) בפוסט הראשון בסדרה אתה מחליט (ולא בפעם הראשונה) שלדבר כלשהו “אין ערך” (במקרה הזו – חוויה דתית). האם יש איזה שהוא קריטריון לפיו אתה קובע מתי לדברים יש/אין ערך (דתי או לא) שאיננו “זה לא/כן מוצא חן בעיניי”? בנוסף, כמדומני שגם אתה תסכים שיש ערך בלשמח אדם אחר, אולי יש גם ערך בלהיות אדם שמח בעצמך, ואולי יש ערך לא דתי בלחוות חוויה דתית משמחת. בסך הכל ברצוני להבין איפה לשיטתך עובר הגבול (המוגדר היטב?) ומדוע.

    2) בפוסט השני אתה מביא שלל מקורות (בשלישי אתה אף מביא את התניא) מהם אתה לומד (אונס את הטקסט?) שהתפרצות רגשית רגשית עלולה להביא להתנהגות לא רצויה בעוד חשיבה רציונלית עוזרת בקבלת החלטות נכונות ושקולות. היה עדיף לו היית פועל לפי המשפט שנאמר בסוף הפוסט הראשון “לדעתי מקורו של רעיון או אידיאה כלשהי אינו רלוונטי לדיון המהותי לגביהם. מה שחשוב הוא הם עצמם.” הטענה המובאת בפוסט השני נכונה גם בלי המקורות הללו ודי ברור שהמקורות הללו לא התכוונו מראש לשיטתך. אם זה ניסיון לתלות את תפיסתך באילנות גבוהים (מוזר, מעולם לא נזקקת לכך. ובצדק) אז לע”ד הוא ניסיון גרוע.

    3) בפוסט השלישי נכתב המשפט “אהבה היא רגש, אמוציה, וככזו היא לא טוענת מאומה על העולם.” וכדוגמה נגדית (הטוענת משהו על העולם?) הובא המשפט “הפתרון של המשוואה הוא (y=sin(3×2+4”. אשמח לדעת למה אתה קורא “טענה על העולם” (“העולם” זה דווקא החוויות הנקראות “חושיות” ולא חוויות הנקראות “רגשיות” אולי? איך נוסחה מתמטית נכנסת לזה?) ואולי כך תיפתר אחת ולתמיד בעיית הבעיות של הפילוסופיה האנליטית.

    4) בפוסט הרביעי (והאחרון?) נאמר “כעת אכליל את המסקנה ואומר שבה במידה איני רואה ערך בקיומם של רגשות בכל הקשר שהוא, ובפרט ביחס לקב”ה ולעבודת השם. וכי אדם לא בריא שאין לו אפשרות לחוות רגש דתי הוא נחות או פגום במעמדו הדתי ובעבודת השם שלו?! מאד לא סביר לדעתי.” כלומר, על דרך השלילה, ניתן להבין שאדם נחות שכלית (אוטיסט למשל) לדעתך נחות דתית (בעיני האל?) ונחות מוסרית. אף שלא בטוח שאני מתנגד נחרצות לתפיסה הזו, נראה לי ראוי להציג אותה לציבור כפי שהיא כדי שהוא יזדעזע כראוי.
    בנוסף נאמר כנגד תפילה חילונית “תפילה יכולה לקבל משמעות דתית וערכית רק מתוקף היותה עמידה לפני ה’.”, ומוזר לשמוע זאת מאדם שרוצה, ברמת העיקרון, לבטל חלק גדול ממצוות התפילה.

    1. 1. הסברתי היטב את עמדתי. בניגוד לזה אתה רק מצהיר הצהרות (שגויות) ומציג לא נכון את מה שכתבתי. וכי בחינם כתבו כתביא וחנטו חנטיא? לחינם נכתבו הטורים? לא יודע מה לעשות עם זה.
      2. הפעם מעבר להצהרות קיבלתי גם ציון. תודה. אשתדל להשתפר.
      3. כמה פעמים חידדתי שתיאורי רגש הם טענות על האדם ולא על העולם. כשאני אוהב מישהו ואתה לא, אין לנו ויכוח. לא צירך יום לימודים ארוך כדי להבין זאת.
      4. אכן גם לשכל אין ערך. לשימוש בו יש. וזה פתוח בפני כל אדם (אם כי לצערי לא כל אחד מנצל את ההזדמנות הזאת).

      לא יודע למה טרחתי לענות להודעה ההיסטרית הזאת. ניכר שמטרתה היא הוצאת קיטור ולא טעינת טענות. והרי כל הסדרה הזאת מסבירה שבדרך כזאת אתה לא מגיע לשום דבר. אולי הייתי צריך להעלות את ההודעה הזאת בתור טור אחרון כהדגמה לטענותיי.
      כל טוב.

      1. מתנצל אם מההודעה לעיל השתמע שברצוני להוציא קיטור. זה לא המצב ולמען האמת ההודעה נכתבה ברוח טובה גם אם אולי משתקף ממנה אחרת.
        אך עדיין לשאלות שלי לא ניתן מענה.
        בנוגע לנקודה הראשונה – אני לא הצלחתי למצוא באף פוסט באתר הזה קריטריונים ברורים לקביעת ערכים. בפוסטים על מחויבות דתית אתה קובע שיש ערך בלהיות עובד אל, כאן אתה אומר שאין ערך בחוויה רלגיוזית, אך קריטריונים לא ניתנו בשום שלב. גם לא מצאתי אותם לא בקוורטט ולא בטרילוגיה החדשה (אולי לא חיפשתי מספיק, אשמח להפניה). אחדד, בדרך כלל נהוג לומר “אני רואה בx ערך” ואז זה די ברור שx הוא מן מצב שהאדם המדבר שואף אליו או פועל למען הוצאתו לפועל. ואם אני מתווכח איתו אני צריך לנסות לשכנע אותו שx זה לא מצב שכדאי להיות בו. אך מההתנסחות הזו רואים שמדובר בעניין סובייקטיבי (“אני רואה”). אך ההתנסחות שלך בדרך כלל היא “יש/אין ערך” ונראה שאתה קובע משהו אובייקטיבי. אין לי הכלים להבחין בערכים אובייקטיבים ולכן דבריך נראים בעיני תמוהים.
        בנוגע לנקודה השלישית, כולם מסכימים שטענות כמו “אני אוהב מישהו” טוענות על האדם ולא על העולם. אך לא על סוג הטענות הזה מדובר כאן, כל הפוסטים האחרונים עוסקים בטענות כמו “אני מרגיש קדושה באוויר” או “אני מרגיש את נוכחותו של אלוהים” והעובדה שאותם “מרגישים” כן יתווכחו איתך על הטענות האלה מוכיחה שמדובר בסוג שונה של רגש. אתה בונה איש קש כשאתה מערבב את הרגש של “אהבה כלפי איש” עם חוויות רלגיוזיות. ולא ברור ברמה הפילוסופית מה הופך חוויות כאלה ל”לא קיימות בעולם” לעומת חווית צבע או צורה ש”קיימת בעולם”. אולי יש כאן חילוק בין פנונמה לנואומנה שצריך להתבצע, אבל הסיפור הוא מסובך והפילוסופיה האנליטית בימינו שוקדת עליו רבות.

        1. 1-2. אז פשוט לא קראת. חפש טוב יותר. הסברתי למשל שעובדות אינן ערכים. פעולה למען רגש אינה עובדה ובזה ייתכן שיהיה ערך. כל זה כתוב כאן.
          3. כן על סוג הטענות הזה מדובר. רגש ככלי תפיסה הוזכר אצלי והסברתי שזו אינטואיציה ולא רגש. לא איש קש ולא נעליים. מי שאומר שהוא מרגיש קדושה באוויר, כתבתי לגבי זה שייתכן שיש בזה משהו (אם כי אני נוטה לפקפק בזה בד”כ). בקיצור, אם זה מעניין אותך קרא שוב, והפעם בזהירות הראויה. לא סתם כתבתי את הטורים. כתוב בהם מה שיש לי לומר ואיני רואה טעם לחזור על מה שכתבתי.

  10. לדבר על החוויה הדתית ללא אזכורו של ויליאלם ג’יימס וספרו המונומנטלי “החוויה הדתית לסוגיה” זה כמו לדבר על בחירה חופשית בארצנו ללא אזכורו של הרמדא.

    בקיצור, מגוחך, מגוחך מידי.

    1. בס”ד ז”ך בסיוון תש”פ

      וכך מסתיים ספרו של ג’יימס ‘החווייה הדתית לסוגיה’ (על פי תוכן העניינים):

      שאלת האלמוות – שאלת מיוחדותו ואיסופיותו של האלקים. על שאלה זו אין החווייה הדתית עונה בחיוב – ההיפותיזה הפלוראליסטית מתקבלת יותר על הדעת.

      עד כאן תורף דברי ג’יימס.

      ואנן בדידן, טוב לנו מונותאיסט יבש על עובד אלילים מלא חוויות.

      בברכה, ש”צ

      1. את התיאור המזעזע של מה שקורה כשמפתחים לאדם את השכל, אך מדכאים את חיי הרגש – ימצא המעיין בפרשת חייו של ‘ויליאם ג’יימס סידיס’…

        והמסקנה: מוח וללב צריכים זה לזה הלב הוא ה’מנוע’ המזרים את האנרגיה לחיים והמוח הוא ה’נהג’ המכווין אל הדרך הנכונה, ו’יחד ירונו, ישאו תהילה’.

        בברכה, ש”צ

      1. תתחיל מעמוד 200 למטה (הוצאת ביאליק) על סיפורו של סוזו המסטיקן הגרמני ואיך היה מסגף עצמו עד שנגלה לו אלוהים והורה לו לחדול. רק בשביל תיאורי הסיגופים המפורטים והיצירתיים של סוזו המסכן שווה לקרוא את הספר…

        1. ויותר מומלץ לקרוא את התיאור ברמב”ם בהלכות יסודי התורה על הדרך להגיע לאהבת ה’ ויראתו מתוך ההתבוננות בגדולת ה’ וחכמתו הנפלאה המוטמעת בבריאה.והתחושות המתעוררות באדם כתוצאה מהתבוננות זו.

          בברכה, אגור בן יקה

  11. כתבת שלא הגיוני שאדם שאין לו אפשרות לחוות רגש דתי יהיה נחות בעבודת השם שלו. למה זה שונה מאנשים שנולדו עם מומים שונים כמו אוטיזם או פיגור שכלי? אדם כזה לרוב לא יוכל לקיים מצוות ולא יוכל לעבוד את ה’ כמו אנשים רגילים ולכן במובן הזה הוא יהיה נחות. זה מצב של אונס ואפשר להגיד שהתורה פטרה אותו אבל הוא עדיין יהיה נחות בעבודתו.

    1. זה לא טיעון שעומד לעצמו. אחרי שאני אומר שרגש הוא רק מצב ולא הכרעה או שיקול דעת, אני מוסיף שמי שחסר לו הדבר הזה אינו נחות בעבודת השם שלו. כמו שמי שאין לו רגליים ולא יכול ללכת להתפלל בביהכ”נ זה לא אונס. הוא לא נחות בעבודת ה’ שלו. וכך גם לעיוור וחירש. אגב, הוא הדין לגבי מי שניחן בפחות אינטליגנציה. גם זה לא חוסר בעבודת השם, כל עוד הוא מפעיל ככל יכולתו את מה שיש לו. אם הוא לא מבין אפילו את זה שצריך להפעיל את האינטליגנציה שלו, כאן הוא באמת נחות בעבודת השם שלו (אף כי באונס). אדם חסר רגש הוא בהחלט בעל מום, כמו מי שחסרות לו רגליים או עיניים. זו אנלוגיה נכונה לגמרי בעיניי. אבל איני רואה ערך (דתי או רוחני) בקיומן של רגליים או עיניים. זה נוח ומועיל אבל לא ערך מהותי. ערך אינסטרומנטלי.

  12. הערה ביחס למה שכתבת תחת הכותרת “רגש: על בקשת סליחה” ומסקנתך “אני אמרתי להם שבעיניי זו בקשת מחילה מושלמת וראויה להערכה רבה. אם יש בקשת מחילה שהייתי נענה לה – זו הבקשה הזאת”.

    הנה, עם זאת שברור שסליחה שמגיעה רק מצד המצפון של הפוגע אינה אמורה להתקבל, הרי, שלדעתי, סליחה שמגיעה מצד השכל ה’קר’ בלבד אינה מספקת, ובוודאי שאינה אידיאלית. ואסביר כעת למה כוונתי.

    ובכן, ראשית כל נבדוק מהי ‘מחילה’? – מחילה זו היעדרה של הפגיעה (ללא פגיעה אין צורך למחילה).

    פגיעה: מצב בו ראובן מקפיד על שמעון משום שהוא סבור שנעשה לו עוול (שמעון עשה כלפיו פעולה שאינה הוגנת).

    בהגדרה, ‘פגיעה’ זו חוויה אישית וסובייקטיבית (באם שמעון עשה עוול ללוי, ראובן לא ירגיש פגוע). נמצא, שאדם ‘מרומם’, אשר מציאותו האישית אינה חשובה בעיני עצמו (הדבר היחיד שמעניין אותו זה לגלות את האמת בעולם), בהגדרה, הוא לא יכול להיפגע. ושעה שאדם נפגע, סימן הוא לכך שהוא חשוב בעיני עצמו. אפשר לומר, שבאמת באמת, מה שמפריע לנפגע, זו העבודה שהפוגע לא נתן מקום למציאות שלו, הפוגע לא התחשב בו, ובמילים אחרות: המושג ‘פגיעה’ בעצם מגדיר מצב בו ראובן אומר לשמעון “כיצד התעלמת מהמציאות שלי?”

    אם כן, ברור שהמענה האמיתי, והתיקון לחיסרון (חוסר התחשבות בזולת) הוא שהפוגע יחליט לעשות שינוי ולתת תפיסת מקום לנפגע. שעה שהפוגע החליט לעשות שינוי (הוא התבונן בכך שיש כאן אדם אחר, והכיר בכך שיש להתחשב ברגשות שלו) וכעת הוא חש את מציאותו של הנפגע – והנפגע מודע לזה, אזי, זה מבטל את טענתו של הנפגע (“כיצד לא נתת מקום למציאות שלי”?). ולכן, ברור שזוהי המחילה האמיתית.

    יתר על כן: כל סליחה אחרת, שאינה הסליחה הזו – אינה אמיתית עניין הסליחה. כי בשעה שהפוגע אומר סליחה רק מצד השכל, אזי, ברובד המהותי, לא נעשה שום שינוי: עדיין הפוגע לא נותן מקום למציאותו של הנפגע (אלא, רק הפוגע החליט לנהוג על פי הצדק והיושר. ולכן, אליבא דאמת, הסליחה הזו לא אמורה לבטל את הקפידה של הנפגע).

    כוונתי לומר: עם זאת שבמבחן התוצאה, לכו”ע תנאי מעכב לקבל הסליחה זו התבוננות מצד הפוגע, הרי, שכללות הכל, בכל זאת יש לחלק קצת בין מה שאתה אומר לבין מה שאני אומר.

    שכן, טענתי היא שבאמת באמת, מה ש’תופס’ את האדם בסליחה שמצד התבוננות, זאת העובדה שכעת הפוגע נותן מקום למציאות שלו (ולכן הוא מוחל [וככל שנתינת המקום תהיה עמוקה יותר, כך גם קבלת המחילה]).

    כאילו, מצד איך שאתה הצגת את הדברים, היה נראה שהסיבה שהנפגע מקבל את הסליחה זה משום שהפוגע התבונן. ואילו אני טוען, שהסיבה לכך שהנפגע מקבל את הסליחה – זה משום שהפוגע נותן לו מקום. אלא, שתנאי מעכב לכך שנתינת המקום תהיה אמיתית, היא שהיא הגיע ע”י ההתבוננות.

    כוונתי לומר: נגיד שאבא שולח את בנו להביא לו כוס מים כי הוא צמא. כעת, האבא מודה לבן. על מה הוא מודה לו? על זה שהוא התנהג על פי הצדק והיושר? לא. הוא שמח על כך שצמאונו רווה, ומאחר שזה קרה דרך בנו, הוא מודה לו. כעת, מובן שבאם הבן היה מוכרח בפעולה של הבאת המים (מישהו איים עליו עם אקדח), אזי זה מעכב ומונע את התודה, שוב לא מגיע לו תודה. אבל זה לא אומר שמתי שהאבא כן אומר תודה, זו תודה על כך שהוא התנהג בצדק ויושר. התודה היא על המים.

    לסיכום:

    – המבוקש של ההנפגע הוא שאותו האדם שבפעולת הפגיעה גילה שהוא לא נתן לו מקום, כעת ייתן לו מקום.
    במקרים שהסליחה היא מצד הרגש אזי הנפגע לא מוחל כי הפוגע עדיין לא נותן לו מקום (הפוגע רוצה רק להיפטר מהתחושה המעיקה של המצפון)

    – במקרה שהפוגע התבונן בכך שאליבא דאמת המעשה שעשה לא היה לגיטימי, עדיין הנפגע לא אמור למחול (ייתכן שהפוגע רוצה לנהוג ע”פ צדק ויושר, והוא עדיין לא נותן לנפגע מקום [וא”כ ממה נפשך: אם זה מלכתחילה זה לא משחק אצל הנפגע (שהפוגע לא מכיר במציאותו) אזי הוא לא היה אמור להיפגע. ואם הוא כן נפגע, אז מה שיפטור את הפגיעה זו תפיסת מקום מצד הפוגע – מה שלאו דווקא נמצא שעה שההפוגע התבונן בכך שהוא לא נהג בצורה לגיטימית].

    – שעה שהנפגע חש שהפוגע השתנה (עקב התבוננות) וכעת הוא נותן תפיסת מקום לנפגע, אזי זהו אמיתית עניין המחילה (וכאמור, יש בזה דרגות רבות).

      1. האריכות מוסיפה שאמנם מחילה דורשת שכל (התבוננות) אך לא די להתבונן באופן כללי (“לא ראוי להעליב”) אלא דרושה גם התבוננות פרטית (“ישנו אדם שנקרא ‘שמעון’ ובאם מעליבים אותו, הוא סובל מזה”). נראה לי שדי ברור שישנה כאן הוספה מהותית על דבריך. (ואגב, ייתכן שבעצם לזה התכוונו התלמידים שאמרו שצריך רגש בשביל מחילה: שחשוב שהפוגע יכיר במציאות הנפגע בצורה בלתי-אמצעית).

        1. מצד השכל אין דבר כזה מחילה.
          שוב. לא היו מגלים זאת ל”דתיים” הם היו בורחים לדתות שבהם יש מחילה.
          אם עשית מעשה רע במזיד אז פשעת. כל מעשיך בספר נכתבים. אין למעלה delete. רק בדמיונם של החולמים.

  13. אם ראובן פגע בשמעון על לא עוול בכפו, ואח”כ הבין שהפגיעה בשמעון היתה מעשה לא ראוי, והבנתו שכלית מבלי רגש כשלהו ביחס לכאבו של שמעון או השתתפות בצערו; הרי שאם מלכתחלה ראובן היה לגמרי שכלי, לא היה פוגע בשמעון, כי השכל אוסר זאת, אלא משמע שהפגיעה נבעה מרגש אנוכי של ראובן שהביא לחוסר התחשבות בשמעון. ראוי ששמעון יסלח לראובן כי בכל זאת ראובן הבין ששגה ומחל על כבודו וביקש סליחה. אולם רוב האנשים, ובכללם שמעון, לא צריכים את אליהו הנביא כדי לדעת שראובן עדיין לא ממש מחשיב את שמעון בלבו. על-כן אומרת התורה: ואהבת לרעך כמוך. וכבר אמר אחד הצדיקים: אם אינך מסוגל לאהוב לרעך, לפחות מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.

  14. אתה מתייחס בפוסט הנפלא הזה רק לשכל מול רגש, לא ברור לי בהצגתך איפה הרצון. הוא זהה אצלך לשכל?

    אני תופס שהן השכל והן הרגש הם מצעים וסביבה בה הרצון (וקבלת ההחלטות בפועל?) מתממש. ושניהם משפיעים עליו. ואם כן שניהם חשובים, אך שניהם אינסטורמנטליים לרצון, שאינו שניהם.

    תוכל להתייחס לכך?

    1. אכן לא נכנסתי למקומו של הרצון. כשאני אומר שכל כוונתי גם לרצון. אלו החלקים הקוגניטיביים והחופשיים שלנו. הרצון הוא חופשי ובשכל יש שיקול דעת. ראה טורים 35 ו-175.

השאר תגובה