עוד על ההיררכיה בין המצוות לחיים (טור 421)

בס"ד

בטור הקודם סיימתי את הדיון במסקנה מורכבת לגבי היחס בין המצוות לחיים:

מצוות ללא חיים אינן מצוות, אבל גם חיים בלי מצוות אינם חיים. נראה שההיררכיה בין החיים למצוות אינה חד משמעית.

הזכרתי שם שזה מתקשר לסתירה בין שני הנימוקים שמובאים בסוגיית יומא לגבי פיקוח נפש שדוחה שבת. בטור הזה ברצוני לגעת עוד ביחס בין שני הנימוקים הללו ולבחון את המסקנה הזאת מזווית שונה.

סוגיית יומא

הגמרא ביומא פה ע"א – ע"ב דנה בשאלה מניין שפיקוח נפש דוחה שבת:

וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת.

כעת מובאים כמה מקורות תנאיים לדין זה, ובסופם מופיע המקור של רבי שמעון בן מנסיא:

[…] רבי שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.

בסוף הסוגיא מגיע האמורא שמואל ומציע מקור משלו:

אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פרכא…

טעמו של שמואל זוכה לשבחים של רבא, שכן הוא היחיד שאין עליו פירכא. לכאורה נראה שזה הטעם שנותר למסקנה.

הסוגיא מסתיימת בשבח נוסף לטעמו של שמואל (שבניגוד לכל האחרים אין עליו פירכא):

אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי:

דברי שמואל הם כגרעין של פלפלת חריפה שעדיף מאוסף גרעיני דלעת תפלים.

האם אכן הלכה כשמואל

לכאורה אין כאן ויכוח הלכתי אלא רק לגבי מקור הדין ("משמעות דורשין"). אבל הפוסקים כן מצאו השלכות שונות (האם להציל חיי גוי, חייו של מי שאינו שומר שבת, חיי שעה וכדומה). הגמרא בשבת קנא ע"ב מביאה בפירוש את טעמו של רבי שמעון בן מנסיא להלכה, ורק אותו:

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו כיון שמת אדם בטל מן המצות והיינו דאמר רבי יוחנן במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:

חילול שבת על תינוק בן יומו מותר מכוח סברת רבי שמעון בן מנסיא. זוהי ברייתא, כלומר מקור תנאי, ושם כנראה לא היו מודעים עדיין לטעמו של שמואל (שהוא אמורא). בכל אופן, מובא כאן הטעם השני, ומשמע שגם (ואולי רק) הוא נפסק להלכה. יתר על כן, יש מפרשים שהסבירו שלא בכדי הובא כאן הטעם השני, שכן מדובר בחילול שבת להצלת תינוק, והוא עדיין לא מקיים מצוות ולא "חי בהם", לכן לגביו שייך רק הטעם של ר"ש בן מנסיא (כי בעתיד גם הוא ישמור שבתות הרבה).

כך גם רואים בדברי המאירי שהובא בביאור הלכה סי' שכט ס"ד, שם השולחן ערוך פוסק שמחללים שבת גם על חיי שעה:

ואף על גב דלא שייך הכא הטעם חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה משום דלאו דוקא שבת ה"ה שאר מצות כמו שכתב המאירי ביומא וז"ל ואעפ"י שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה עכ"ל.

המאירי מסביר שמחללים שבת על חיי שעה למרות שאין כאן את השיקול שישמור שבתות הרבה (כי הוא לא יחיה שבתות הרבה). הוא מסביר שזה מפני שלא מדובר דווקא על שמירות שבת אלא על כל מצווה אחרת, והרי גם אם יחיה דקה אחת הוא יכול להתוודות או לקיים מצווה כזו או אחרת, ולכן מחללים שבת להצלתו.

אלא שהביאור הלכה שם דוחה את דבריו:

אמנם באמת נראה דכל זה הוא לטעמא בעלמא אבל לדינא לא תלוי כלל במצות דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצות אלא דחינן כל המצות בשביל חיים של ישראל וכדיליף לה שמואל מוחי בהם כדכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות שבת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם וכמו כן לכל הני תנאי דילפי לה ממזבח וממילה וממחתרת מוכרח דאחיים של אדם קפיד רחמנא (בר מההיא דחלל שבת אחת וכו').

אם למסקנה המקור לדין הוא "וחי בהם" של שמואל, אז אין צורך לדבר שבת או מצוות אחרות (כמו וידוי). אנחנו מחללים שבת על חיי שעה כי לחיים יש ערך עצום בלי קשר לאורכם ובלי קשר למצוות שניתן לקיים בהם.

הביאור הלכה גם מוכיח את דבריו מהדין של תינוק מושלך (בכתובות טו):

וכן מוכרח לשמואל דאמר גבי תינוק מושלך ברוב א"י דמפקחין אף על פי דעל פי דין יהיה א"י גמור ולא יקיים שום מצוה אעפ"כ כיון דבפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב חיישינן שמא מישראל הוא. ולפ"ז ברור דאפילו קטן מרוצץ נמי מחללין אעפ"י דלא ישמור שבתות גם לא יתודה ולא יבוא לכלל גדול אעפ"כ מחללין וכמו כן ה"ה חרש ושוטה אף על גב דאינן בני מצות מ"מ מחללין עליהם דהא דלא מקיימי מצוה הוא משום אונסייהו

הגמרא שם אומרת שאם יש רוב שאינם יהודים ההנחה היא שהוא גוי, ובכל זאת מחללים שבת להצלתו (בגלל הסיכוי שהוא יהודי). אם הוא בחזקת גוי אז בפועל הוא לא יקיים שום מצווה (מספק), ובכל זאת מחללים עליו שבת מחשש שעובדתית הוא יהודי. רואים שההיתר לחלל שבת לא מותנה בקיום מצוות אלא בערך החיים, וזו ראיה נגד המאירי.[1]

אבל כמובן המאירי עצמו לא מסתפק בזה, ובניגוד להערת הביאור הלכה הוא כן מוצא לנכון להסביר את הדין של חיי שעה גם לר"ש בן מנסיא. נראה שלשיטתו גם טעמו של ר"ש בן מנסיא נותר להלכה בנוסף לטעמו של שמואל, ולכן יש להסביר את כל ההלכות גם לשיטתו.

כך באמת עולה גם ממהלך הסוגיא ביומא שם. כאשר מעיינים בפירכות השונות, רואים שלמסקנת הסוגיא הפירכא שתוקפת את כל המקורות התנאיים היא הבאה:

וכולהו אשכחן ודאי ספק מנא לן, ודשמואל ודאי לית ליה פירכא.

כלומר כל המקורות התנאיים יכולים ללמד אותנו שוודאי פיקוח נפש דוחה שבת אבל לא ספק. רק הטעם של שמואל מהווה מקור לכך שגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת. רואים כאן שגם שאר הטעמים נותרים על מכונם, אלא שהם מהווים מקור רק לדין שוודאי פיקוח נפש דוחה שבת ולא ספק. אבל לגבי הוודאי הם מהווים מקור בר תוקף ביחד עם טעמו של שמואל. יתר על כן, אם יש לטעם הזה השלכה לגבי חיי שעה, כלומר שאין היתר לחלל שבת להצלת חיי שעה, היה על הגמרא לתקוף את הטעמים התנאיים גם בנימוק הזה. לכן הסיק המאירי שגם הטעם של ר"ש בן מנסיא נותר להלכה (כפי שגם ראינו בסוגיית שבת קנא) וצריך להסביר את ההלכה גם לשיטתו.

מבט נוסף של שני הטעמים

אלא שבמבט נוסף נראה שקשה לאחוז בשני הטעמים גם יחד מפני שלכאורה יש ביניהם סתירה חזיתית. טעמו של ר"ש בן מנסיא מבוסס על ההנחה שהמצוות הן המטרה, וערך החיים נובע מזה שהם מאפשרים לקיים מצוות. החיים הם אמצעי לקיום מצוות, ולכן כל ההיתר לחלל שבת כדי להציל חיים אינו נובע מערך החיים אלא מזה שהם מאפשרים קיום מצוות. לעומת זאת, טעמו של שמואל מ"וחי בהם" מניח לכאורה את ההיפך: יש ערך לחיים מצד עצמם, וכמו שהוכיח הביאור הלכה מסוגיית כתובות. ניתן אף לומר שלפי שמואל המצוות הן אמצעי לחיים (לחיים נכונים), ולא שהחיים הם אמצעי לקיום מצוות כדעת ר"ש בן מנסיא.

אם כן, נראה לכאורה שיש סתירה חזיתית בין שני הנימוקים, שכן הם מבוססים על תפיסות ערכיות הפוכות לגבי היחס בין החיים למצוות ולגבי ערך החיים עצמו. כיצד, אם כן, המאירי מחזיק בשתי התפיסות הללו גם יחד? כפי שראינו גם מסוגיות יומא ושבת עולה ששני הטעמים גם יחד נותרים למסקנה. נראה שזה גופא הבסיס לתפיסתו של הביאור הלכה, ולכן הוא דוחה את דברי המאירי ומותיר רק את טעמו של שמואל.

האם באמת יש סתירה

דומני שהסתירה הזאת היא מדומה. כדי לראות זאת, נבחן את הסיטואציה. לכאורה עלינו להשוות כאן בין שתי אלטרנטיבות:

• לחלל שבת ולהציל חיים.
• לא לחלל שבת ולא להציל חיים.

הבה נסמן את הערך של חיי אדם ב-X, והערך של שמירת שבת ב-Y. על בחירה באפשרות א אני מרוויח תועלת (ערכית) X, ובחירה באפשרות ב נותנת לי תועלת Y.[2] אם כן, כדי לקבוע מה עדיף עליי להחליט איזה ערך גבוה יותר, X או Y. במילים אחרות, לכאורה אני צריך להחליט מי נמצא גבוה יותר בהיררכיה, החיים או השבת/המצוות, ולבנות סולם ערכים. כפי שראינו, זוהי לכאורה מהות המחלוקת בין שמואל לר"ש בן מנסיא. אלא שכעת אנסה להראות שגם אם איני יכול לקבוע היררכיה בין שני הערכים (האם X גדול מ-Y או להיפך), עדיין סברת ר"ש בן מנסיא ניתנת להיאמר ואפשר להכריע את הקונפליקט על פי השיקול שלו.

למעשה אני טוען יותר מכך. ר"ש בן מנסיא מנסה לעקוף בדיוק את הצורך להכריע איזה ערך מצוי גבוה יותר בסולם הערכים ההלכתי. טענתו היא שגם בלי לדרג את X מול Y ההשוואה נותנת תוצאה ברורה לטובת חילול שבת. טענתו מבוססת על כך שאם נציל את חייו של האדם הוא יוכל לשמור המון מצוות נוספות שיקזזו את השבת שחוללה להצלתו. בצורה חשבונית ניתן להציג זאת כך. נניח שהצלת חייו של האדם תביא אותו לשמור הרבה שבתות נוספות (בעצם ראינו שלשיטתו מדובר על הרבה מצוות, לאו דווקא שבת, אבל לצורך הפשטות אני משתמש בשבתות), נאמר שמספרן n. אם כך, בחירה באופציה א נותנת לנו בנוסף לערך X גם Y(n-1), שהרי בנוסף לחיים הרווחנו גם הרבה שבתות (והפסדנו אחת שחוללה).[3] לעומת זאת, אם לא נחלל שבת, אז הרווחנו שבת אחת ששמרנו וזהו, כלומר התועלת הכללית היא Y.

כדי להכריע בקונפליקט עלינו לבחון את התועלות של שתי האופציות הללו זו מול זו. אבל כמובן שבלי שום קשר ליחס בין ערכי X ו-Y, ובעצם בלי קשר לערכו של X (כל עוד הוא חיובי), תמיד מתקיים (כל עוד n>2)[4]:

X + (n-1)Y > Y

אם כך, התועלת שבחילול שבת גוברת בלי שום קשר לסולם הערכים שלנו, שכן כפי ששם לב ר"ש בן מנסיא בהצלה אנחנו מרוויחים לא רק חיים אלא גם הרבה שבתות.

במילים אחרות, המסקנה כאילו ר"ש בן מנסיא מניח היררכיה בין שבת לחיים (שהחיים הם אמצעי לשמירות שבת) אינה נכונה. הוא יכול לקבל או לא לקבל את דעת שמואל שהמצוות הן אמצעי לחיים ופחות חשובות מהם, ועדיין לומר את מה שאמר. אי השוויון שלמעלה אינו תלוי בכך ש-Y<X (ובעצם בכלל לא תלוי ב-X). אם כן, צודק המאירי בכך שניתן לאחוז בשתי הסברות/המקורות הללו גם יחד. אין סתירה ביניהם. להיפך, מזה שפוסקים הלכה כשמואל, כלומר מאמצים את תפיסתו ש-X>Y, ניתן להסיק שגם רבי שמעון בן מנסיא מסכים לזה, אלא שבניגוד לשמואל הוא טוען שאין צורך להיזקק לזה, כי גם בלי זה ההכרעה היא לחלל שבת ולהציל חיים.

הערה על ספק פיקוח נפש

מה קורה בספק פיקוח נפש? זה באמת לא ברור. לפי שמואל נראה שהגמרא מניחה שמתקיים גם X1/2>Y. אבל לפי ר"ש בן מנסיא לכאורה גם כאן היה עלינו לחלל שבת, שהרי גם אם נמחק לגמרי את X, עדיין ההשוואה בין שני צדדי האי שוויון נותנת עדיפות לצד שמאל (לפחות כאשר מתקיים n>2). נראה שאין כאן פירכא על ר"ש בן מנסיא.

ייתכן שכאן צריך להיכנס ההבדל בין חילול שבת לבין אי שמירה שלה, כלומר זה לא (n-1)Y, אלא nY-Z, כאשר Z הוא המחיר של חילול שבת. ועדיין לא ברור מדוע בוודאי פיקוח נפש אי השוויון הזה כן מכריע לדעתו. הוא צריך להניח משהו על היחס בין X לבין Z. זה מביא אותנו להערה הבאה.

אינקומנסורביליות של ערכים

בפילוסופיה אנליטית של המוסר מדברים על אינקומנסורביליות (היעדר מידה משותפת) של ערכים. הטענה היא שאין לנו דרך להשוות בין ערכים, ולקבוע מי חשוב ממי. נתבונן על דוגמה שמביא סארטר. בזמן מלחמת העולם השנייה, סטודנט שלו בפאריז הכבושה הגיע אליו להתייעץ לגבי דילמה שהייתה לו. אמו המבוגרת חיה בפריז לבדה ונזקקה לעזרה. הוא עצמו היה רוצה לברוח מפריז ולהצטרף לצבא צרפת החופשית כדי להילחם בנאצים. מה לעשות? מי גובר על מי: הערך של העזרה לאם המבוגרת או הערך של הלחימה ברוע. נראה שאין דרך מעשית לקבוע היררכיה כזאת, כלומר סולם ערכים. אבל מעבר לקושי המעשי הטענה היא שמדובר בקושי עקרוני.

לייבוביץ כתב ואמר בכמה מקומות (ראו למשל במאמר האחרון באסופת מאמריו, אמונה, היסטוריה וערכים, שם הוא דן בניתוק חולה ממכשירים), שערך במהותו לא ניתן להעמדה על עיקרון אחר (רדוקציה  או רציונליזציה). זו בעצם הגדרתו של ערך. כל הוראה אתית מבוססת על ערכים כאלה או אחרים, אבל הערכים עצמם לא מבוססים על משהו שמחוצה להם. הצעד הראשון בכל הנמקה אתית הוא אימוץ הערך, ולכן לערך עצמו לא תיתכן הנמקה (אחרת נקלעים לרגרסיה אינסופית). לייבוביץ מתאר זאת כאקט שרירותי, אבל לדעתי הוא מתכוון לאקט שלא ניתן לבססו על טיעון לוגי (זה ממש לא אותו דבר. ראו למשל כאן). אלא שאם אין דרך לנמק ולעשות רציונליזציה לערך, אז לא ניתן גם למדוד אותו מול ערך אחר.

ניתן לראות זאת כך. כדי לקבוע היררכיה בין שני ערכים עלינו להעמיד אותם על בסיס משותף, למדוד כל אחד מהם ביחידות המשותפות הללו, ואז לראות מי מהם מקבל ניקוד גבוה יותר. לדוגמה, אם אני מתלבט האם לנסוע מהר עם האמבולנס למרות שזה מסכן חיים, כי המהירות עשויה להציל את חיי החולה, זהו שיקול שכל כולו בתוך מסגרת של פיקוח נפש וערך החיים. לכן כאן עקרונית ניתן לשקול ולהגיע למסקנה היכן ערך החיים יוצא נשכר יותר. לנסוע מהר או לאט. השאלה מה יציל יותר חיים. אבל חילול שבת מול פיקוח נפש, או לחימה ברוע מול עזרה לאם מבוגרת, אלו קונפליקטים בין ערכים שונים שאין להם מידה משותפת, ולכן אין דרך למדוד אותם על סולם משותף כדי ליצור ביניהם היררכיה ולהכריע בקונפליקט.

צריך להבין שאם אכן קונפליקט בין ערכים הוא אינקומנסורבילי, אז גם אם נמצא פסוק מפורש שיסביר לנו שפיקוח נפש דוחה שבת או להיפך, זה לא יועיל. הבעיה של האינקומנסורביליות אינה שאנחנו לא מספיק חכמים כדי לדעת את התשובה אלא שאין תשובה. אם אשאל אתכם מה יש יותר בעולם: מים באוקיינוס ההודי או טוב לב אצל בני אדם? זו לא שאלה שקשה לענות עליה, אלא שאלה אין לה תשובה. במצב כזה, גם פסוק מפורש לא יוכל ללמד אותנו שיש יותר מים או יותר טוב לב. פסוק יכול להועיל כאשר יש תשובה ולנו אין כלים להגיע אליה, אבל פסוק לא יכול לענות על שאלה שאין עליה תשובה.

בחזרה לר"ש בן מנסיא

לא אכנס כאן לפתרון של הבעיה הזאת,[5] ורק אומר שאולי ר"ש בן מנסיא מנסה לעקוף אותה. הוא דוחה את כל המקורות שמביאים חבריו, כי מקור לא יכול לענות לשאלה שאין עליה תשובה. במקום מקור הוא מציע תשובה שמבוססת על סברא, אבל זוהי סברא שעוקפת את הצורך לבנות סולם ערכים (כי גם סברא לא יכולה לבנות סולם כשאין קשר בין השלבים השונים שלו). כפי שראינו, התשובה שלו מכריעה את הקונפליקט בלי להיזקק להיררכיה בין X ל-Y, ואפילו אם אין דרך עקרונית לעשות זאת.[6]

אמנם כפי שראינו, אם מנסים להסביר את הפירכא עליו מספק פיקוח נפש, הדבר מאלץ אותנו להניח שיש מידה משותפת, כלומר מקום להשוואה, בין X לבין Z. זה לא תואם את הנחת האינקומנסורביליות, וצל"ע בזה.

בחזרה לטור הקודם

המסקנה שאליה הגענו כאן בהחלט משתלבת עם מסקנת הטור הקודם. ההיררכיה בין החיים למצוות אינה חד משמעית, לא לפי שמואל ולא לפי ר"ש בן מנסיא. ראינו שם שבלי אפשרות לקיים מצוות אין טעם לחיים (ולכן בטלה מצוות פו"ר), ויחד עם זה אומר שמואל שבלי חיים אין טעם למצוות.

[1] החת"ס בחידושיו לכתובות שם מעיר גם הוא את ההערה הזאת נגד ר"ש בן מנסיא. אמנם המאירי בסוגיית יומא הנ"ל כותב שמה שלא מצילים חיי גוי בשבת הוא מפני שאינם גדורים בנימוסי האומות (לא מקיימים שבע מצוות שהתחייבו בהן, שהם בעצם כללי מוסר ואנושיות). ומשמע בבירור שלגבי אנשים ששייכים לאומות שכן גדורות בנימוסים (כמו הנוצרים בזמנו של המאירי, שהוא כותב עליהם שדינם שונה. ראו מאמרי כאן) יש חיוב להציל את חייהם גם במחיר חילול שבת דאורייתא כמו יהודי. אם כן, טענתו של הביאור הלכה נגדו נופלת מיניה וביה, שכן לפי המאירי גם לגבי גוי שמחויב לקיים את מצוותיו שלו ניתן להפעיל את סברת ר"ש בן מנסיא, כלומר לחלל עליו שבת כדי שישמור מצוות (אחרות, מתוך השבע שלו, לא שבת) הרבה.

[2] באופן עקרוני יש אסימטריה בין שני צדדי המשוואה: לשמירת שבת יש לאו ועשה, ולכן יש ערך לשמירת השבת וערך שלילי לחילולה. לעומת זאת, הצלת חיים יש ערך חיובי אבל אי הצלתם אינו שלילי (כי לא אני רצחתי אותו. אין כאן עבירה). כמובן יש הפסד של החיים עצמם, אבל נראה קשה לומר שיש לזה ערך שלילי ולא רק היעדר ערך חיובי. ראו על כך בטורים 415–416.

[3] ר"ש בן מנסיא מתעלם מכך שחילול שבת אינו הפסד של שמירת שבת אחת אלא יש לו גם ערך שלילי. ייתכן שבגלל הערך הגבוה של n הוא  חושב שאין לזה משמעות. גם אם נכניס את ההפסד של חילול שבת זה לא ישנה את היחס בין שני צדדי המשוואה.

[4] יש לזכור ש-n הוא מספר המצוות ולא מספר השבתות.

[5] ראו על כך בשיעורי וידאו ואודיו שנתתי על תורה ומוסר (יש כאן באתר כמה סדרות כאלה), וגם בתחילת הספר השלישי בטרילוגיה שלי.

[6] אמנם מעצם העובדה ש-X וגם Y שניהם מופיעים באותו אי שוויון נראה שיש להם יחידות משותפות, אחרת לא הייתה דרך להשוות ביניהם. אבל ניתן להתייחס לסימן החיבור באי השוויון כסימבול שמבטא את העובדה שמעבר ליתרון שיש לצד שמאל מבחינת כמות המצוות/שבתות (שדי בו כדי להכריע) יש להוסיף גם את ערך החיים (שנמדד ביחידות אחרות לגמרי). גם בלי להניח מידה משותפת ניתן לראות שאי השוויון הזה מוכרע לטובת חילול השבת. הבעיה נוצרת במקרה של ספק פיקוח נפש, שכן שם רואים שערכו של X כן משחק תפקיד בהכרעה, כלומר אין כאן הנחה בדבר אינקומנסורביליות. אעיר על כך מיד למעלה.