סיבתיות: ה. תפילה על לשעבר ותפילה על העבר (טור 464)

בס”ד

מבוא

בטור הקודם עסקתי באיסור ההלכתי להתפלל ולבקש על מה שכבר עבר, ובעצם על נס בכלל. ראינו שם את הבעייתיות באיסור הזה, כלומר בעצם ההבחנה בין תפילה על נס לתפילה מותרת. כפי שהסברתי שם, כל תפילה היא בקשה לנס.

ברקע הדברים לכאורה ניצבת ההנחה שלפיה העבר אינו ניתן לשינוי. אך בסופו של דבר ראינו שלא באמת מדובר שם על שינוי העבר אלא בבקשות על ההווה. כאן ארצה לדון בשאלת שינוי העבר עצמה. אבל לפני כן אחדד יותר את ההבדל מהטור הקודם.

בין תפילה על לשעבר לבין תפילה על העבר

בטור הקודם ראינו שגם כאשר חז”ל והפוסקים מדברים על תפילה על לשעבר הכוונה היא לתפילות על ההווה והעתיד אלא שזהו עתיד שקבוע כבר על פי המצב בעבר ובהווה. כך לדוגמה ראינו בדוגמה של בקשה על מין היילוד. אני מתפלל שהעובר ברחמה של אשתי יהיה זכר, אבל מבחינתי די שהוא ייוולד זכר ולא אכפת לי מה היה מינו ברחם עד הלידה. מצדי שהקב”ה לא ישנה את העבר אלא ישנה את מין העובר רגע לפני לידתו (יעשה לו ניתוח לשינוי מין ברחם). ובכל זאת, הגמרא אומרת שבגלל שהיותו זכר נקבע על ידי המצב בתחילת ההיריון ברחם, אזי מגיל ארבעים יום והלאה אין היתר להתפלל על כך. זה מה שקרוי בז’רגון ההלכתי תפילה על לשעבר, אם כי כאמור היא עוסקת בהווה ובעתיד. גם כאשר אדם שרואה שריפה בעיר מבקש שלא יהיו אלה בני ביתו, הוא לא באמת מבקש על העבר אלא על ההווה. הוא רוצה שבני ביתו יהיו חיים כעת. אם הם מתו בשריפה, מבחינתו הקב”ה יכול להחיות אותם כעת וזה גם בסדר גמור. כלומר אפילו שם מדובר בבקשה על ההווה ולא על העבר.

על פניו נראה שתפילה ממש על העבר היא חסרת תוחלת ומשמעות. מדוע שיהיה אכפת לי משהו שקרה בעבר? בקשות תמיד עוסקות בהווה ובעתיד. ובכל זאת, לפחות תיאורטית יש מקום לדון מה לגבי בקשה על העבר עצמו. חשבו למשל על האדם שרואה את השריפה אבל הוא לא רק רוצה שבני ביתו יהיו עמו כעת, אלא שהם לא יסבלו בשריפה עצמה. במצב כזה הוא מבקש על העבר ממש (שלא הם יהיו אלו שנשרפו) ולא רק על ההווה. מה נאמר על בקשה כזאת?

זה כבר עניין יותר מוזר ומרחיק לכת ממה שראינו בטור הקודם. מדובר בתפילה על אירוע שבעצמו היה בעבר, ולא רק על ההשלכות שלו להווה ולעתיד. כך, למשל, אני שואל האם אפשר להתפלל על כך שנלסון ינצח בקרב טרפלגר (מה שאכן קרה, בשנת 1805, שם ניצח האדמירל הבריטי האגדי הוריישו נלסון את הצי של נפוליאון, במחיר חייו שלו עצמו)? לחלופין, האם אני יכול להתפלל שנפוליאון ינצח בקרב ווטרלו (מה שלא קרה, בשנת 1815, שם נפוליאון ניגף בפני הקואליציה של פון בליכר הפרוסי והדוכס מוולינגטון הבריטי)? יש כאן שני סוגי תפילה: אני מבקש על משהו שקרה שיקרה אחרת, או שאני מבקש על משהו שקרה שאכן כך יקרה.

על פניו נראה שזהו אוסף מילים חסר מובן: מאי דהוה הוה. מה שייך להתפלל על משהו שכבר היה?! שימו לב שזו אינה שאלה לגבי יכולותיו של הקב”ה, האם הוא יכול או לא יכול לשנות את העבר. העבר כבר היה וזהו. השינוי כלל אינו מוגדר מושגית. מה פירוש לשנות את העבר: להעלים אותו? לגרום לכך שהוא מעולם לא התרחש? הרי הוא כן התרחש. האם אני מבקש שלמרות שהוא התרחש שהקב”ה יקבע שהוא לא התרחש? מה בכלל פישרה של בקשה כזאת? יש כאן בעיה של הגדרה ולא רק חוסר יכולת פיזיקלי. ניתן אולי לומר שמדובר על שינוי התודעה שלנו, כלומר המבקש רוצה שהקב”ה יגרום לכך שאנחנו נחיה מכאן והלאה בתחושה שזה לא התרחש. אבל זהו שינוי שאינו קשור בשום צורה לעבר, אלא שינוי של התודעות בהווה. מדובר בבקשה להחליף כמה ביטים בזיכרון של כולנו. אלא שזו אינה תפילה על העבר, אלא תפילה לשעבר שנדונה בטור הקודם.

כדי לחדד זאת יותר, אוסיף ואומר שבמבט הזה אפילו יותר מוזר להתפלל על ניצחונו של נלסון (שאכן התרחש) מאשר להתפלל על ניצחונו של נפוליאון (שלא קרה). לגבי נפוליאון, אם אפשר לדבר על יכולת של הקב”ה לשנות את העבר אז אולי יש טעם להתפלל לניצחונו כדי שהתוצאה תשתנה למפרע (שוב, בהנחה שזה מוגדר). אני לא מרוצה ממה שקרה ומבקש מהקב”ה שישנה זאת. אבל לגבי נלסון, אם הוא כבר ניצח אז מה טעם להתפלל על כך? מה אנחנו מצפים שהקב”ה יעשה בעניין הזה? לאור ההנחה המוזרה שהקב”ה יכול לשנות את העבר (ולכן אפשר להתפלל לניצחונו של נפוליאון), אפשר אולי לומר שניתן להתפלל ולבקש שאת הניצחון של נלסון הוא לא ישנה. אבל כל העסק הזה נראה ממש מוזר.

למרבה התדהמה, ישנם כמה פילוסופים ותיאולוגים שטוענים שבהחלט יש טעם להתפלל על שני סוגי המצבים הללו (לשנות או לשמר את מה שקרה). לדוגמה, Michael Dammett מסטנפורד, כתב מאמר בשם “Bringing about the past”, ובו הוא טוען בתוקף שיש ויש טעם בזה. כך כותב גם Tim Mawson מאוקספורד במאמרו, “Praying for known outcomes”. אגב, Mawson מסיים את מאמרו בקריאה נרגשת לכולנו, בריטים נאמנים שכמונו, להצטרף אליו בתפילות לניצחונו של הדוכס מוולינגטון בקרב ווטרלו (מ-1815):

בהיותך מאמין בערך הניצחון של וולינגטון כמוני, אני מסיים בקריאה אליך, אם אין לך עניין דחוף אחר שבו אתה צריך לעסוק כשתסיים את קריאת המאמר הזה ולפני שתעביר את תשומת הלב לפעילותך הבאה, להצטרף אלי לתפילה קצרה להצלחתו של הדוכס מוולינגטון, במה שיש לנו את כל הסיבות להאמין שהוא, במילותיו של וולינגטון, “המהלך החשוב ביותר שאי פעם זכית להפעיל בחייך”.[1] כמו כן, יש לנו כמובן את כל הסיבות לצפות שתפילותינו ייענו בצורה שהיינו רוצים, שכן הן כבר נענו בצורה כה מרשימה – וולינגטון אכן זכה – ועל כן עלינו גם להודות לאלוהים על כך. אמן.

ברוך אומר ועושה. ברוך שומע תפילות עמו ישראל ברחמים, אמן ואמן.

החבר’ה הללו דוגלים נחרצות בתפילות לשימור תוצאה שכבר הושגה בפועל בעבר וכמובן גם בתפילות לשינוי תוצאות שלא קרו. אמנם הם מנסחים את הטענה בצורה מסויגת קצת: לפי המודל התאיסטי המקובל יש לתפלות כאלה משמעות. ניתן אולי להבין שכוונתם לבקר את המודל התאיסטי ולא להביע תזה שהם באמת מוכנים להגן עליה. ובכל זאת, אם פילוסופים חשובים מאוקספורד ומסטנפורד חושבים שניתן להציג עמדה כזאת, זה לפחות שווה בדיקה, לא?

טענתו של ק”ס לואיס

מיודענו ק”ס לואיס, בעהמח”ס נרניה וש”ס, כבר הוזכר לטובה באתרנו זה. מעבר להיותו סופר ילדים מוצלח וידוע, הוא גם אחד הפילוסופים היותר בהירים וחדים שאני מכיר, ובנוסף הוא ניחן גם ברגישות רבה לבעיות שרק החלו לבצבץ בזמנו (הוא נפטר ב-1963). בין היתר, לואיס שלח את ידיו גם בסוגיית הניסים והתפילה לנס, ואף כתב ספר שמוקדש לסוגיות הללו.[2] Mawson פותח את מאמרו בקטע מספרו הנ”ל של לואיס:

כשאנחנו מתפללים על תוצאה, נניח של קרב שכבר התרחש ונניח שתוצאתו לא ידועה לנו… לרוב תעלה בראשנו המחשבה ש(אם רק היינו יודעים זאת )האירוע כבר הוכרע כך או כך. אני מאמין שזו לא סיבה טובה להפסיק להתפלל על כך. האירוע בהחלט הוכרע… אבל אחד הדברים שנלקחו בחשבון בהחלטה האלוהית לתת את הניצחון לצד המנצח, ולכן אחד הדברים שבאמת גרמו לזה לקרות, עשויה להיות אותה תפילה שאני מבצע כעת. לפיכך, ככל שזה יישמע לכן מפתיע, אני מסיק שאנחנו יכולים בצהריים להפוך לחלק מהגורמים לתוצאות אירוע שמתרחש בשעה עשר בבוקר.

אפשר לשאול, ”אז אם אפסיק להתפלל האם אלוהים יכול לחזור ולשנות את מה שכבר קרה?” לא. האירוע כבר קרה, ואחת הסיבות שלו הייתה העובדה שאתה שואל שאלות כאלה במקום להתפלל. אפשר לשאול, ”אז אם אתחיל להתפלל האם אלוהים יכול לחזור ולשנות את מה שכבר קרה?” לא. האירוע כבר קרה ואחת הסיבות שלו היא התפילה הנוכחית שלך. לכן תוצאת האירוע באמת תלויה בבחירה שלי…

הדיון של לואיס מתנהל תחת ההנחה שגם אלוהים לא יכול לשנות את העבר. אלא שהוא מניח שאלוהים מצוי מעל ציר הזמן, ולכן מבחינתו אין בעיה לראות את העתיד כמו את העבר (אם כי לא לשנות את העבר). כל ציר הזמן והאירועים שמתרחשים על פניו פרוסים לפניו כשמלה, ובין היתר הוא ראה אז את מה שאני עושה כעת. אבל, טוען לואיס, זה היה גלוי וידוע לפניו גם לפני אלף או עשרת אלפים שנה. אם כך, בשנת 1805, בבואו להחליט מי ינצח בקרב טרפלגר, אין כל מניעה שהוא ייקח בחשבון גם את העובדה שאני מתפלל על כך כעת (כ-220 שנה מאוחר יותר), וזה גופו מהווה חלק מהגורמים שנשקלו בהחלטתו לתת את הניצחון לנלסון (או לשלול אותו מנפוליאון).

ומה לגבי תפילה על כך שנפוליאון ינצח בקרב טרפלגר (או בווטרלו)? לדעתו אין מניעה להתפלל בדביקות גם על כך, אלא ששם לצערנו כבר ידוע שתפילתנו לא נענתה. אבל הי, אל תשכחו ששום תפילה או דמעה של צדיק אינה חוזרת ריקם. גם אתם, מאמינים בני מאמינים, ודאי תסכימו שגם תפילות על העתיד לא תמיד נענות (שימו לב לאנדרסטייטמנט של המאה), אז בה במידה אין כל מניעה להתפלל על העבר (ולא להיענות).

בקיצור, אין הבדל בין תפילה לפני האירוע או אחריו, שהרי הקב”ה יודע את העתיד כמו את העבר, והוא לוקח בחשבון גם את התפילה בבואו להחליט על תוצאות הקרב או האירוע. לפעמים הוא יתחשב בתפילה ולפעמים לא, אבל זה נכון בין לגבי תפילה על העתיד ובין לגבי תפילה על העבר. אם כן, מדוע שלא נתפלל על אירועים בעבר?! אגב, לאור תפיסתי שאלוהים לא מעורב בעולם ולא נענה לתפילות, אין לי אלא לחזק את דבריו: מי שמתפלל על אירוע עתידי למרות שהוא יודע שזה לא יעזור לו, מדוע שלא יתפלל על העבר? אמנם גם שם זה לא יעזור לו, אבל חוסר התוחלת מעולם לא הפריע לכולנו לשאת תפילות ולבקש בקשות בדביקות גדולה.

הדיון של Mawson

Mawson במאמרו מתיש אותנו בניתוח ארוך ומייגע שלא מוסיף הרבה לדיון מעבר לטיעונו של לואיס. הוא רק מציע אופציות שונות שמכהות את העוקץ של הצעתו המהפכנית. למשל, בתפילה על העתיד הוא אומר שיש אפשרות שהעתיד להתרחש לא באמת יקרה. חשבו על וולינגטון שרואה תימרות אבק של יחידה צבאית גדולה מתקרבת לווטרלו. הוא תוהה האם זה בליכר הפרוסי, בן בריתו, או שמא גייס נוסף של בני בריתו של נפוליאון, ובזה תלויות תוצאות הקרב (אגב, כך באמת היה שם. הקרב היה תלוי בשאלה מי יגיע ראשון, ולא היה ברור עד הרגע האחרון מי הגיע). כאשר מתפזר ענן האבק, מתגלה לוולינגטון הדגל של בליכר, בן בריתו, והוא מבין שפירוש הדבר הוא שהם מנצחים את הקרב. תוך כדי דמעות השמחה וההתרגשות של וולינגטון, שואל Mawson, האם במצב כזה יש לו טעם לבקש ולהתפלל על תוצאות הקרב?

תשובתו לכך חיובית. אבל בתוך דבריו הוא מסביר זאת בכך שתמיד ייתכן שבכל זאת התוצאה תהיה אחרת, אמנם בסיכוי מאד קלוש.[3] אלא שבכך הוא כמובן מרוקן מתוכן את טענתו של לואיס. בתפילה כזאת אין כל חידוש, שהרי זו סתם תפילה פשוטה על העתיד. כל עוד האפשרות שוולינגטון יפסיד בקרב קיימת, ברור שיש משמעות ורלוונטיות לתפילה שלו (כזכור, הדיון כאן נערך בהנחה שהקב”ה כן מעורב בעולם).

זה באשר לתפילה על העתיד. גם לגבי תפילה על העבר Mawson עושה תרגיל דומה. הוא טוען שאמנם ידוע לנו כיום שוולינגטון ניצח, אבל ייתכן שההיסטוריונים טעו ועוד מעט יתגלה מידע שיספר לנו שהוא בעצם הפסיד. אם כן, עדיין יש טעם להתפלל על כך, שהרי מה שמפריע לתפילה על העבר הוא הידיעה מה קרה. זה אולי קשה פסיכולוגית, אבל אין כאן מניעה מהותית. זו כמובן שטות, מפני שחוסר התוחלת בתפילה על העבר אינו קשר לשאלה האם אני יודע או לא יודע מה באמת קרה. גם אם איני יודע מה קרה, עדיין מה שקרה קרה ולא ניתן לשינוי מההווה אחורה (כזכור, זו הייתה גם הנחתו של לואיס). לכן אין שום טעם וערך להתפלל על כך.

אחדד זאת יותר דרך אחד הטיעונים של Mawson עצמו. הוא מעיר כבדרך אגב, שחשוב מאד לעולם (ולא רק לבריטים) שוולינגטון ניצח בווטרלו. אם התוצאה הייתה אחרת, העולם כולו היה במצב רע יותר. לכן הוא טוען שבהחלט חשוב להתפלל על כך. כעת בואו נניח לצורך הדיון שההיסטוריונים טעו ודווקא נפוליאון היה זה שניצח שם. תחת ההנחה הזאת, המציאות המוכרת לנו כיום היא תוצאה של ניצחונו של נפוליאון. אם כן, מתברר שהניצחון הזה לא היה נורא כפי שהוא הניח, ולכן הצורך בכך שוולינגטון ינצח אינו קיים. אם כן, לשיטתו שלו אין צורך בתפילה הזאת, כי העולם הוא מה שהוא, והאירועים בעבר שגרמו לכך (יהא טיבם אשר יהא) כבר עשו זאת. זה כמובן טיעון אנקדוטלי ולא חשוב, אבל הוא מחדד את הסתירתיות שמובנית בתמונה שמציג Mawson.

טענתי כנגד עמדתו היא שחוסר התוחלת בתפילה על העבר לא קשורה לידע שלי על העבר, אלא לעובדה שהוא כבר התרחש. אפילו הקב”ה בכבודו ובעצמו “לא יכול” לשנות את העובדה שהוא התרחש (על משמעותו של “לא יכול” כאן, ראו למשל בטור 302, בשרשור כאן ועוד הרבה). בין אם נניח שוולינגטון ניצח, או הפסיד, וגם אם איני יודע על כך, את הנעשה אין להשיב, ומאי דהוה הוה. הערתי כבר שקל יותר להמחיש זאת דרך תפילה לטובת וולינגטון מאשר בבקשה נגדו. חשבו מה מטרתה של תפילה כזאת. הרי וולינגטון כבר ניצח. האם אני מבקש מהקב”ה שישנה משהו? טוב לי מאד במצב הקיים.

בחזרה ללואיס

אם נשוב ללואיס, הוא טוען שאמנם אין משמעות לדבר על שינוי העבר, אבל עדיין הניצחון הושג בין היתר בזכות תפילתי בהווה, ולכן יש טעם להתפלל. הקב”ה הוא מעל ציר הזמן, ולכן הוא יכול להתחשב בעתיד כמו בעבר. כעת אקבל זאת לצורך הדיון, ועדיין איני מבין את הטענה. גם אם לא אתפלל, הרי הניצחון כבר הושג בעבר, אלא שלשיטתו אם לא התפללתי אז זה קרה לא בזכות תפילתי אלא משיקולים אחרים. אם כן, הניצחון התקבל כבר בעבר, בין אם אתפלל עליו ובין אם לאו. אז בשביל מה להתפלל?! האם כדאי להתפלל כדי שתהיה לי תרומה לאירוע שכבר התרחש? כדי שהניצחון של וולינגטון יהיה בין היתר בזכותי? מקובל לחשוב שמטרתה של תפילה היא השגת תוצאה כלשהי (זה מזכיר לי את התזה המופלאה של ה’השתדלות’. ראו עליה בטור 279). הדבר דומה בעיניי למצב שבו אני נושא תפילה נרגשת לכך שאו שוולינגטון ינצח או שהוא יפסיד או שיהיה תיקו (אגב, תפילתי זו מוקדשת לזכרו המבורך של צרמלו זצ”ל).

שימו לב שטענתי אינה נגד יכולתו של הקב”ה לצפות בעתיד ואף להתחשב בו בקבלת החלטות בהווה,[4] וגם לא נגד עצם המעורבות של אלוהים בנעשה בעולם (כלומר ההנחה שהוא זה שקובע מי ינצח בקרב כלשהו). כאן אני טוען אך ורק נגד המוטיבציה שלי להתפלל על העבר. תפילה על העבר היא חסרת משמעות גם אם הקב”ה יכול היה עקרונית להתחשב בה.[5]

בקיצור, למרות ההזדהות העמוקה שלי עם העם הבריטי וערכיו, לצערי יהיה קשה לי להיענות לקריאתו הנרגשת של Mawson ולהתפלל לניצחונו של וולינגטון. אני אתנחם בידיעה הוודאית שאם הייתי מתפלל אזי תפילתי הייתה נענית. לאו מילתא זוטרתא היא להתפלל בידיעה שתפילתך נענית. הקב”ה ודאי היה גם מכניס את דמעותיי המלוחות לנאדו.

פטליזם

עד כאן דברי Mawson. כעת נעבור ל-Dammett שבמאמרו הנ”ל עורך השוואה בין תפילה על העבר לבין פטליזם. טענתו היא שכמו שאיננו מקבלים את הפטליזם ששולל תפילות ביחס לעתיד עלינו לדחות את הטענות ביחס לתפילה על העבר.

עמדה פטליסטית גורסת שכל מה שקורה קורה בהכרח. אנחנו מסורים ביד הגורל והוא כפוי עלינו. אמנם מה שתיארתי עד כאן הוא דטרמיניזם. פטליזם הוא רובד נפשי ואולי גם ערכי שבנוי על גבי הדטרמיניזם. בדרך כלל הקומה הפטליסטית מכילה שני מרכיבים: 1. מצב נפשי – גישה פסיבית שמשלימה עם המציאות והגורל. 2. ממד ערכי – הענקת ערך לפסיביות ולהשלמה הללו. בעצם פטליזם הוא סוג של אדישות עילאה (בעלי המוסר קוראים לזה “השתוות”).[6] הדרוזים אומרים שלכל כדור יש כתובת, ולכן אם מישהו נפל בקרב או נהרג בתאונה זה היה אמור לקרות בכל אופן. זהו המרכיב הדטרמיניסטי. אחת המסקנות שניתן להסיק מהתמונה הדטרמיניסטית הזאת היא שאין טעם להצטער וגם לא להתפלל כדי לשנות את העתיד הצפוי לנו, וכאן אנחנו נכנסים כבר למחוזות הפטליזם.

בתחילת ספרו פגישה בסאמארה, מביא ג’ון או’הארה את האגדה המוסלמית (סופית) הבאה:

מעשה בסוחר בבגדד ששלח את משרתו לשוק לקנות מזון. כעבור שעה קלה חזר משרתו והוא רועד. “בי אדוני,” אמר, “זה עתה, בכיכר השוק, הדפתני אישה בהמון, וכשהתבוננתי ראיתי שהיה זה המוות. והוא אשר הדפני. הביט בי, והחווה בזרועו דרך איום; אנא, אדוני, השאילני נא סוסך וארכב הרחק מכאן ואמלט ממר גורלי. אברח אל העיר סאמארה ושם לא ימצאני המוות“. הסוחר השאיל לו את סוסו, והמשרת עלה ורכב מהר ככל שיכול הרחק משם. לעת ערב האדון ירד אל כיכר-השוק, ראה את המוות עומד בין ההמונים ושאל “מדוע החווית בזרועך כלפי משרתי דרך איום בראותך אותו הבוקר?”. “לא החוויתי בזרועי דרך איום,” אמר המוות, “ידי ניתרה מאליה, בשל ההפתעה. נדהם הייתי לראותו בבגדד, שהרי פגישה לי עמו הלילה בסאמארה”.

אני מניח שאין צורך לציין את ההשפעה של אדיפוס המיתולוגי על התפיסה הזאת.

ההשוואה לפטליזם

Dammett מציג את הטיעון הפטליסטי כך (בתחתית עמ’ 345). הוא מתחיל בטאוטולוגיה: או שאתה עומד למות בפשיטה הזאת או שלא. לטובת כולנו ארשה לעצמי להתעלם מערעורים על הלוגיקה ועל חוק השלישי הנמנע. הם כולם טיפשיים למדיי.

שני השלבים הבאים של הטיעון מקבילים זה לזה:

1א. “אם אתה עומד למות בפשיטה הזו, אתה תמות בלי קשר לאמצעי הזהירות שתנקוט”.

1ב. “אם אתה לא עומד למות בפשיטה הזו, אזי לא יהרגו אותך גם אם לא תנקוט שום אמצעי זהירות”.

אלו שתי טענות מהטיפוס: “אם p, אז עבור כל q, אם q אז p”;

הצעד הבא הוא מסקנות משתי הטענות הללו:

2א. אם אתה עומד למות בפשיטה אזי כל אמצעי זהירות שתנקוט אינו אפקטיבי.

2ב. אם אתה לא עומד למות בפשיטה אזי כל אמצעי זהירות שתנקוט הוא מיותר.

Dammett מתפלפל שם על משמעות ה”אם” במשפטים הללו, אבל הרשו לי כאן לקצר ולהצביע בקצרה על הטעות בטיעון של הפטליסט: נכון שאני עומד למות בקרב, אבל זה נגרם בדיוק בגלל שלא נקטתי אמצעי זהירות. אם הייתי נוקט אותם לא הייתי מת. בפועל לא נקטתי אותם ולכן אני אכן עומד למות. זה בעצם מחזיר אותנו לטיעון של הדטרמיניזם הלוגי (ראו עליו בטור 459), שבו עמדתי על אדישותה של הלוגיקה לציר הזמן. אם בפועל ראובן מת בפשיטה, אזי באמת גם יום קודם היה נכון לומר שלמחרת הוא עומד למות (אלא שאז עדיין לא ידענו זאת). אבל מהעובדה שמחר ראובן ימות לא ניתן לגזור שהוא בהכרח ימות. ולכן גם לא ניתן לגזור שהוא ימות בלי קשר לצעדים אותם הוא ינקוט היום. במישור הלוגי אם אכן הוא ימות מחר אז הטענה שמחר הוא ימות נכונה גם היום. אבל לא נכון שהעובדה הזאת נקבעה כבר היום. לכן הטיעון הפטליסטי הוא כושל במישור הלוגי.

כמובן שאמצעי הזהירות שבו מדובר כאן יכול להיות גם תפילה. המסקנה של הפטליסט היא שאין טעם להתפלל, אבל הוא טועה בזה. ברמה הלוגית התוצאה שתושג תתבסס בין היתר על התפילה. בהמשך דבריו Dammett  בונה את הטיעון שלו על ההשוואה בין תפילה על העבר לתפילה על העתיד. טענתו היא שאותו כשל שיש בטיעון של הפטליסט לגבי התפילה על העתיד קיים גם ביחס לתפילה על העבר. וכמו שלמסקנה יש טעם להתפלל על העתיד בה במידה יש טעם להתפלל על העבר (דומה מאד לטיעונו הנ”ל של לואיס).

מבנה הטיעון ששולל תפילה על העבר הוא הבא. אם וולינגטון הפסיד בקרב אז התפילה אינה אפקטיבית. ואם הוא ניצח בקרב אז מיותר להתפלל. זה ממש מקביל לטענות 2א ו-2ב ביחס לעתיד. ואם המבנה הלוגי של הטענות ההן כושל כי אז גם הטענות ביחס לעבר הן כושלות. יש לשים לב  שהכשל שתיארתי לגבי הטיעון הפטליסטי הוא כשל לוגי שאינו קשור לציר הזמן, ולכן הכשל הזה צריך להתקיים גם ביחס לטענות על העבר. אותו מבנה לוגי סובל מאותו כשל. המסקנה שלו היא שיש טעם להתפלל על העבר כמו על העתיד.

לא אאריך כאן בפלפוליו, שכן יש בניתוח היסודי שלו טעות לוגית בסיסית. אכן הטיעון הלוגי כנגד תפילה על העבר הוא כושל, בדיוק כמו ביחס לעתיד. אבל זה רק אומר שאין בעיה לוגית בתפילה על העבר. אבל האם זה אומר בהכרח שאין בעיה אחרת בתפילה על העבר (בעיה שלא קיימת ביחס לתפילה על העתיד)? ממש לא. כפי שראינו למעלה, הבעיה היסודית בתפילה על העבר אינה לוגית אלא בעיה שקשורה לציר  הזמן. אם האירוע כבר התרחש אזי אין טעם להתפלל עליו כי הוא כבר קרה (בין אם אני רוצה לשנות אותו או לשמר אותו). זו אינה בעיה לוגית אלא עובדתית (חוסר יכולת להשפיע על העבר) או אפילו הגדרתית (מה פירוש לשנות את העבר בהווה? מאי דהוה הוה!). אבל ציר הזמן הוא כמובן אסימטרי בין העבר לעתיד, ולכן העובדה שבעיה זו קיימת ביחס לתפילה על העבר לא מחייבת שהיא תהיה קיימת גם ביחס לתפילה על העתיד.

סיכום

המסקנה היא שבניגוד ל”צעקה על לשעבר”, במינוח התלמודי, שלגביה יש איסור להתפלל אבל אין מניעה לוגית לכך, תפילה על עבר עצמו, אינה איסור אלא בעיה הגדרתית. לא רק שאת הנעשה אין להשיב, והקב”ה “לא יכול” לשנות את העבר, אלא שהתפילה הזאת לא מוגדרת. אמנם עקרונית ניתן להתפלל על שינוי ההווה, כלומר שינוי התודעות של כולנו לגבי קרב טרפלגר או ווטרלו, אבל הסברתי שזו אינה  תפילה על העבר (אם כי סביר שהיא תהיה כלולה באיסור שנדון בטור הקודם). תפילה על שימור העבר אפילו לא מבקשת שינוי כלשהו (לא בעבר ולא בהווה), אלא פשוט להשאיר את המצב כפי שהוא. על כך אולי אין איסור להתפלל אבל זה נשמע די טיפשי.

שימו לב שהניתוח הזה מחדד את משמעותו של המרכיב הזמני של היחס הסיבתי (ראו בטור 459). בתחילת הסדרה עמדתי על כך שהסיבה לא יכולה לשנות אירוע כלשהו שהתרחש לפניה. זו משמעותו של המרכיב הזמני של היחס הסיבתי. כאן חידדנו מדוע באמת זה כך. אי אפשר לשנות את העבר מפני שהוא כבר קרה, ולכן גם אי אפשר לגרום או לחולל את העבר. לכן סיבה בזמן נתון לא יכולה להשפיע על מסובב בזמן קודם. משמעות דבריי היא שהבעיה בתפילה על העבר בעצם משקפת בעיה בהשפעה סיבתית על העבר. הבעיה היא הגדרתית, והיא קשורה בטבורה לטיבו של ציר הזמן. היא כה קשה עד שנראה שגם אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול לה.

בטור הבא אמשיך את הדיון מהנקודה הזאת, ואעמוד על היחס בין תפילה על העבר לבין חזרה לעבר והשפעות מסוגים שונים על העבר במישור המשפטי.

הערה קצרה על פילוסופיה ופילוסופים

בשולי דבריי אני חייב להעיר על שני המאמרים שנדונו כאן. כל פעם מחדש אני מופתע מהשטויות שחוקרי פילוסופיה מכובדים, גם כאלו שעובדים באוניברסיטאות נחשבות, שופכים עלינו במאמריהם. אני לא פחות מופתע מזה שהשטויות הללו עוברות את הביקורת של העמיתים. אין פלא שהתחום הזה זוכה לשם רע כל כך, על לא עוול בכפו. הבעיה היא לא בפילוסופיה אלא בפילוסופים או בחוקרי פילוסופיה.

יחד עם זאת, חשוב לציין שכדי לטעון שמדובר בשטויות לא מספיקה התרשמות ראשונית שמדובר בפלפול ריק. תחושה כזאת ביחס לדיון פילוסופי קיימת במקרים רבים, ולפעמים לא בצדק. למשל, במחברת הראשונה הזכרתי את ביקורתו של דוקינס ורבים אחרים על הראיה האונטולוגית, והראיתי שם שהתחושה אמנם קיימת אבל הביקורת נובעת מחוסר מיומנות פילוסופית. הם הסתפקו בתחושת הנונסנס בלי להיכנס לביקורת עניינית של הטיעון, שאותה רובם כנראה לא ידעו לעשות. ביקורת עניינית זוקקת ניתוח והצבעה על הפגמים בטיעונים. זה מה שניסיתי לעשות כאן. אחרי שמצביעים על הפגמים אפשר גם להעיר שמדובר בשטויות. התחושה הראשונית יכולה להדריך אותנו ולתת לנו כיוון, אבל היא לא מחליפה את הניתוח הענייני.

[1] התרגום הוא שלי, וכאן יש משפט שלא היה ברור לי כל צרכו: “the nearest run thing you ever saw in your life”. אני מקווה שתרגמתי סביר.

[2] Miracles, A Preliminary Study, C.S. Lewis.

[3] אבל מתעקש שעדיין ניתן לומר שוולינגטון יודע שהוא ניצח את הקרב, כי ידיעה הוא מושג שניתן להשתמש בו גם במקרה שאין וודאות. לא הבנתי למה ההערה הסמנטית הזאת מעניינת. זה מזכיר לי את הביקורת שלי על הדיון של דוד אנוך בסטטיסטיקה במשפט, שם הוא מתייחס בצורה דומה למונח ‘ידיעה’ בהקשר המשפטי (ראו טור 228).

[4] גם לכך איני מסכים, כפי שהסברתי באורך בסדרת הטורים על הידיעה והבחירה (299303). אבל כאן איני נזקק להנחה הזאת.

[5] לקראת סוף טור 299 הסברתי את ההבדל בין השאלה איך הקב”ה יודע את העתיד לבין שאלה אחרת: בהנחה שהוא יודע האם ייתכן עדיין לומר שיש לי בחירה חופשית. הראיתי שם שאלו שתי שאלות שונות. ההבחנה שאותה עשיתי כאן דומה למדיי. אפשר אולי לטעון שהקב”ה יודע במאה ה-19 שאני אתפלל מאתיים שנה אחר כך. אבל זה לא בהכרח אומר שיש טעם מבחינתי להתפלל. זה דומה גם לטיעון שהעליתי בסדרה הנ”ל מכוח הניסוי המחשבתי של ניוקומב.

[6] המקור לערך הזה הוא כנראה בודהיסטי. ראו עליו למשל כאן.

23 מחשבות על “סיבתיות: ה. תפילה על לשעבר ותפילה על העבר (טור 464)”

  1. יש בעיה נוספת בתפילה על העבר. ההווה תלוי בעבר. הקיום שלי בהווה תלוי בשרשרת אירועים שהייתה עד אלי. אם נפוליון ינצח בקרב ווטרלו יש מצב שאני לא אהיה פה להתפלל על כך. לכן ספרים העוסקים בחזרה בזמן כמו שערי אנוביס או הסיפור של סטסניסלב לם על האדם שנקלע ללולאת זמן של 30 פעם הם תמיד דטרמינסטים; נקבעים מהסוף להתחלה. ללואיס זה לא משנה, המציאות כבר נקבעה. אצל האחרים לא ברור ממך אם יש התמודדות עם הטענה.

    1. אכן קושיה על דרשת הגמרא בברכות. ובגלל שלדעתי גם אגדה צריכה לימוד, ניסיתי להבין קודם כל מה ראו על ככה חכמי האגדה לומר מה שאמרו, ומצאתי שלשה תימוכין בפשט ובהקשר הכתובים (השלישי קצת רעוע) א. בפסוק כתוב ‘ואת כל ביתו’ משמע – משהו שקשור באשתו\נשותיו. ב. בסוף הפרק כתוב שלמיכל בת שאול שזלזלה בריקודים לפני ארון ה’ “לא היה ילד עד יום מותה” – לכן הברכה שהתברך מארח הארון הוא ההפך מזה, שפע של פריון ולידות. ג. ‘ויברך ה’ אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ’ – שש מילים אחרי ‘ויברך ה’. זו דרשה המזכירה את הדרשה על הפסוק בספר שמות – ובני ישראל פרו וירבו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד – שש מילים, שלומדים מהם שהנשים ילדו ששה בכרס אחת. כל אלה מסבירים את הדרשה ויתדותיה, כמובן שזה לא מסביר את הקושיה העיקרית – קושיית הברכה שבדיעבד. ניסיתי לבדוק קצת במפרשים ומצאתי כתוב כי “נמצא לפי זה שהיה נס בתוך נס – חדא שילדו ששה בכרס אחד, ועוד שילדו אותם בשלשה חדשים, כי מפורש בכתוב שאחר שלש חדשים הוגד לדוד המלך ע”ה שנתברך אדום וביתו,” עד כאן לשון הבן יהוידע (ר’ יוסף חיים מבגדד, בעל הבן איש חי), והבן. 🙂

  2. בהנחה שהקב”ה מתחשב בעבר ע”פ התפילה שיתפללו בעתיד.
    בסופו של דבר אם האדם לא יתפלל על מה שכבר קרה יכול להיות שהוא אשם שהצד השני ניצח במלחמה וכדומה כי אם הוא כן היה מתפלל על העבר יתכן שהקבה היה מתחשב בכך בעת המלחמה, כלומר לא שצריך להתפלל על העבר כי תפילתו תועיל לשנות את העבר שכבר קרה אלא שכדאי להתפלל על העבר כדי שהקבה ידע מראש שפלוני עתיד להתפלל על מה שכבר קרה וזה יצטרף לשיקוליו איזה צד ינצח במלחמה. אז אולי יש ממש בטענתו של לואיס?

    1. לא הבנתי. נניח שנפוליאון הפסיד ואני רוצה שינצח. למה להתפלל? כדי שההפסד שבין כה וכה לא ישתנה לא יהיה בגללי? ואם אני רוצה שוולינגטון ינצח, למה להתפלל? כדי שהניצחון שבין כה וכה קרה יהיה בגללי? זו חובת “השתדלות”?

      1. יתכן שהיות והחלטת שאתה לא מתפלל על העבר כי העבר לא ישתנה לכך נפוליאון הפסיד אבל אם היית מחליט שאתה כן מתפלל על העבר (אפי’ שאת מה שקרה אי אפשר לשנות) הקבה היה עוזר לנפוליאון בזמנו לנצח במלחמה כי ידע שעוד כך וכך שנים הרב מיכאל אברהם יתפלל למען נפוליאון

          1. כי יתכן שאם הקבה היה יודע שבאחד מהימים יבוא מישהו ויתפלל על ניצחונו של נפוליאון הוא היה עוזר לו לנצח במלחמה.
            את הפסדו של נפוליאון כבר לא נשנה אבל אולי אנחנו אשמים בכך כי החלטנו שאנחנו לא מתפללים על העבר, כך שבזמן המלחמה תפילתנו העתידית לא יצטרפה לשיקוליו של הקבה לעזור לנפוליאון.
            אני אנסה להסביר יותר אם נחליט עכשיו שבעוד 10 שנים אנחנו נתפלל שננצח את הטרור לפני 10 שנים (כלומר עכשיו) אולי הקבה יתחשב בכך ויעזור לנו עכשיו לנצח את הטרור ועל זה הדרך גם בנפוליאון וכו

            1. אני אנסח את זה כשאלה האם יש עניין שנחליט עכשיו להתפלל בעוד 10 שנים שננצח את הטרור עכשיו, כך שהחלטתנו עכשיו ותפילתנו בעוד 10 שנים יעילו למען הניצחון עכשיו?

  3. אגב בדומה לטענתו של לואיס לגבי התפילה כתב ר שלמה פישר בספרו בית ישי (סימן כו) לגבי לקויי מאורות שכתוב בגמ’ בסוכה בזמן שחמה לוקה סימן רע לאו”ה וכו’ ומקשים שזה תלוי בחשבון ולא בעוונות ומבאר שקורא הדורות מראש סידר תהלוכות המאורות כך שיקרו הלקויים בזמן התגברות העוונות.

    1. בתי שתחיה התחתנה בלילה של ליקוי לבנה.
      אמרתי לרב מסדר הקידושין, הרב שרלו שליטא שזהו סימן רע לשונאיהם של ישראל .
      וענה לי הרב : זה היה לפי השיטה שהשמש סובבת את הארץ.
      כיוון שגילו שההפך הוא , גם המזל התהפך והיום זה סימן לטובה..
      ודברי פי חכם חן.

  4. כתבתי תגובתי בטעות למעלה באמצע השרשור אכתבנה שוב כאן
    שאלו פעם את ר’ שמחה זיסל האם ר חיים קנייבסקי יודע את העתיד? ענה להם ר’ שמחה זיסל ר’ חיים לא יודע את העתיד אלא קובע את העתיד

    1. אתה מניח שהוא נכון ורק תוהה האם יש או אין לו הוכחה. יש גם אפשרות שהוא לא נכון, ובעצם יש עוד אפשרות: שאין לו משמעות.
      אז לפני שדנים, קודם כדאי שתסביר את משמעות המשפט הזה.

השאר תגובה