יחסי אישות אחרי גירושין (טור 512)

מבט על יישום הלכות תלמודיות בימינו

בס”ד

לפני כמה שבועות ראיתי פסק תמציתי מאד של הרב שרלו, לגבי הסטטוס של זוג שקיים יחסי אישות אחרי גירושין. חשבתי שמן הראוי להביט על הפסיקה הזאת במבט ביקורתי רחב יותר, שכן זהו בניין אב לעוד פסיקות רבות כמותה.

השאלה והתשובה

פונה אליו אישה שבן זוגה גרוש וקיים יחסים עם גרושתו אחרי הגירושין:

שלום וברכה.

התחלתי לצאת עם גבר גרוש וגיליתי שקיים יחסים עם גרושתו לאחר גירושיהם. למיטב הבנתי הדבר הופך אותם לנשואים. דברתי איתו על כך אבל הוא מבחינתו גרוש ולא ילך לרבנות שוב לקבל גט. מה עושים במצב כזה, והאם זה נחשב שאני נכשלת ומכשילה אדם הנחשב נשוי? אני עצמי גרושה ורוצה להתחיל פרק נקי בחיי.

שאלתה האם היא יכולה להינשא לו בלי שייתן גט נוסף לאשתו הראשונה. בן הזוג מסרב לעשות זאת בטענה שהוא גרוש ולכן הוא יכול לשאתה ללא גט.

הרב שרלו ענה לה בקצרה:

שלום וברכה

משנה קדומה קבעה כי אם גרוש וגרושה חוזרים ליחסי אישות – הם חייבים בגט. כואב הלב, אך אי אפשר להקים איתו בית בלי גט מחדש.

כל טוב ושמחה

מצאתי תשובה דומה שלו גם כאן.

מקור הדין

לכאורה זהו clear case, שכן מדובר במשנה מפורשת. מקורו של דין זה במשנה גיטין פא ע”א:

המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב”ש אומרים אינה צריכה הימנו גט שני ובה”א צריכה הימנו גט שני אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה:

אם אדם גירש את אשתו אבל הם לנו יחד באותו חדר, ב”ה מניחים שהם כנראה קיימו יחסי אישות לשם קידושין, וב”ש סבורים שלא. אבהיר שאין הכוונה בדברי ב”ה כאן שהגירושין הראשונים בטלו. הגירושין הראשונים בעינם, אבל ההנחה היא שהיו כאן קידושין מחדש, והבעל דנן בעצם החזיר את גרושתו בקידושי ביאה.

להלכה כמובן פוסקים כב”ה. כך למשל כותב הרמב”ם הל’ אישות פ”י הי”ח:

נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד, אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן ויבעול כמו שבארנו, לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת, ואם היתה מגורשת מן האירוסין אין חוששין לה שהרי אין לבו גס בה.

אמנם מבחינתו זהו רק גט מספק, שהרי לא בטוח שבאמת בא עליה וגם אם כן לא בטוח שהוא עשה זאת לשם קידושין. מעבר לזה, לא ברור האם מדובר כאן כשהבעל והאישה מודים שקיימו יחסי אישות, האם יש עדי ייחוד, ומה בני הזוג אומרים לגבי כוונתם (לשם קידושין או לא). כך נפסק גם בשו”ע אבהע”ז סי’ קמט ס”ב.

שתי בעיות

אמנם המ”מ שם כותב:

שם (דף פ”א) משנה המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב”ש אומר וכו’ וקי”ל כב”ה במתניתין דאפילו לא ראוה שנבעלה חוששין וכן פסקו בהלכות. וכתב רבינו והוא שיהו ב’ עדים כאחד ופשוט הוא וכן מפורש בתוספתא אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין צריכה ממנו גט שני ע”כ. וכתב הרשב”א ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל אם ראו אותו שנים מן החלון והם רואים ואינם נראין לו אינה צריכה ממנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אינה מקודשת אף על פי ששניהם מודים הלכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא עכ”ל:

הוא מסביר שנדרשים שני עדי ייחוד, אחרת גם אם ודאי לנו שהוא בא עליה לשם קידושין עדיין יש כאן לכל היותר קידושין בינו לבינה ללא עדים. אלו אינם קידושין. בנדון דידן אותו אדם טוען שקיים יחסי אישות עם אשתו הראשונה, אבל לא מובא בשאלה שהיו עדי ייחוד כשרים שראו בבת אחת (כלומר שזו אינה עדות מיוחדת). בלי זה אין כאן חשש קידושין. לכן על פניו נראה שאין סיבה לחייבו לתת גט שני והוא יכול לשאת אותה.

אבל הבה נניח, לפחות לצורך הדיון, שהיו שם עדי ייחוד כשרים שראו אותם כאחת. עדיין איני רואה על בסיס מה הרב שרלו מניח שכוונתם בעת קיום היחסים הייתה לשם קידושין. יש לזכור שכיום לא מקובל לקדש בביאה, ובעצם חכמים אסרו זאת בחרם כבר בתלמוד. לכן ספק רב אם כוונתם של בני הזוג בביאה באמת הייתה לשם קידושין. מעבר לזה, צריך לזכור שההנחה ביסוד הדין הזה היא שאדם כשר אינו עושה בעילתו בעילת זנות, ולכן אם הוא בא עליה זה היה כנראה לשם קידושין. אבל כיום אין מקדשים בביאה, וחכמים אף אסרו זאת וגינו את מי שעושה כך, לכן די ברור שמדובר באדם שלא מקפיד על יחסי האישות שלו. ספק רב אם ניתן להניח לגביו שאם הוא בא על אישה כוונתו לקידושין ולא לשם זנות. להיפך, דווקא בגלל שליבו גס בה כי היא הייתה אשתו, סביר יותר שהוא סתם רצה לקיים עמה יחסים מחוץ לנישואין.

צריך לזכור שהמשנה עצמה ובעקבותיה גם הפוסקים מחלקים בין גרושה מהאירוסין ומהנישואין. גרושה מהאירוסין שליבו לא גס בה יש לנו ספק האם בכלל בא עליה. מכאן ניתן להסיק שמדובר בהערכת כוונות הצדדים, ואם ברור לנו שכוונתם לא הייתה לקידושין או שבכלל לא היו שם יחסי אישות, הדין שחוששים לקידושין לא קיים. להבנתי, זהו המצב במקרה שלנו.

מבט כללי יותר

למה יש כאן עניין בעל משמעות רחבה יותר? מפני שלכאורה הפסק שאני מציע כאן עומד בניגוד חזיתי לדין התלמוד. האם יכול דיין או פוסק כיום ללכת חזיתית נגד התלמוד? הרי המשנה אומרת שאם התייחדו יש חשש שקידשה מחדש, וכאן טענתי היא שבמצב המתואר ובנסיבות זמננו החשש הזה אינו משמעותי.

אלא שזוהי קביעה עובדתית ולא הלכתית. מדובר כאן בהערכות לגבי מה שבני הזוג עשו ולגבי כוונותיהם. נכון שזו אינה עובדה שניתנת לתצפית ישירה, וספק האם לדבריהם שלהם יש משקל ראייתי, ועדיין בשביל מצבי ספק כאלה נוצרו החזקות. אם איני יודע מה היה שם, אלך אחרי מה שהיו עושים אנשים סבירים במצב כזה ואחרי הערכת כוונותיהם. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

הערכות כאלה (מה אנשים עושים ומה כוונתם) אינן עניין הלכתי וגם לא משהו אוניברסלי. זה בהחלט יכול להשתנות לפי האנשים והנסיבות ולפי הנורמות המקובלות, ואין שום סיבה בעולם להיצמד לפסקי התלמוד כשמדובר בהערכת מציאות או כוונות של אנשים. לכן גם אם נפסוק שבנסיבות שלפנינו לא סביר שהייתה כאן כוונת קידושין זו אינה סטייה מפסיקת התלמוד, אלא יישום דיני התלמוד במציאות שונה. ראו על כך בפירוט בטור 475 ובטורי ההמשך, שם כיניתי את הגישה הזאת ‘שמרנות מדרשית’. ומעבר לזה, במישור המושגי בכלל לא שייכת סמכות ביחס לטענות עובדה. אי אפשר לומר שעובדה היא נכונה כי גורם בעל סמכות אמר כך. זהו אוקסימורון, ולכן אין שום צורך להסביר מדוע לא סטינו כאן מהתלמוד. גם אם זו כן הייתה סטייה, אין בכך כלום.

אגב, בדקתי ברשת וראיתי פסיקה של בי”ד רבני שקובע זאת בפירוש (ראו סיכום כאן). הם גם מביאים פוסקים שדורשים שבני הזוג יחזרו לחיות יחד תקופת מה (כנראה רק כשאין עדי ייחוד, שאז הקול על חייהם יחד הוא תחליף לעדות קידושין) ושישמרו טהרת המשפחה והלכה. בלי זה אין כאן חשש ממשי לקידושין ואין את החזקה שאדם לא עושה בעילתו בעילת זנות. ללמדנו שלא תמיד בתי הדין והדיינים המכהנים בהם הם שמרנים יותר מהפוסקים שנחשבים ליברליים.

יישומים

לסיום רק אעיר שכך עלינו להתייחס לכל הערכת מציאות של חכמי התלמוד והפוסקים. ישנם מצבים שבהם בתי הדין והפוסקים נרתעים מאד מיישום הגישה של שמרנות מדרשית, מתוך תחושה מוטעית שיש כאן סטייה ‘רפורמית’ מהתלמוד. טלו כדוגמה (ראו עליה בטור 147 ובמאמרי כאן) את חזקת “טב למיתב טן דו”, שלפיה לאישה נוח בכל בן זוג, ולא משנה המחיר. מכוחה חכמי התלמוד ורוב הפוסקים לא מיישמים את הלכת מקח טעות על קידושין, גם אם מתברר שהבעל הוא מכה, לא שפוי, ברח לה לחו”ל וכדומה. חשוב להבין שמבחינת דיני חוזים בהלכה ובכלל, אם מתברר שמדובר במצב שאם היה ידוע מראש לא הייתה ניתנת הסכמה, אזי זוהי הסכמה שהושגה בטעות, והחוזה בטל. ההנחה שלאישה נוח בכל זוגיות בעצם מבטלת את האפשרות ליישם את דיני מקח טעות על קידושין, שכן ההנחה היא שהיא הייתה מסכימה בכל מצב. יישומה של הלכת מקח טעות יכול להציל עגונות ומסורבות גט (אם כי לא בכל המקרים זה אפשרי).

חשוב להבין שהחזקה של ‘טב למיתב’ כמו כל חזקה בהלכה, אינה אלא הערכת מציאות. זו טענת עובדה ולא הלכה או נורמה שירדה מסיני או שמסורה לסמכות חכמי התלמוד או סנהדרין. הערכת מציאות תקפה כל עוד זוהי הערכה נכונה למציאות שבה עוסקים. אם המציאות השתנתה אין שום מניעה לשנות את ההלכה הזאת, ואין כאן שום סטייה מהתלמוד. וכאמור, גם אם הייתה כאן סטייה לא הייתה בכך שום בעיה. ובכל זאת, בתי דין נרתעים מאד מיישום דין מקח טעות על קידושין, וחזקת ‘טב למיתב’ קיבלה מעמד של משהו כמו הלכה למשה מסיני שאין לגעת בו.

זוהי כמובן שטות גמורה. אין שום קדושה בחזקה הזאת, והיא צריכה להיבחן כל הזמן מול המציאות. בדיוק כמו חזקה שאדם לא פורע בתוך זמנו, או חזקה שאדם לא עושה בעילתו בעילת זנות. מדובר בהערכות מציאות, וככאלה אפילו בזמן חז”ל ייתכן שהם טעו לגביהם, ובוודאי שאין הכרח ליישמה במציאות שונה. כל בר דעת מבין שגם כיום אנשים ונשים מעוניינים בזוגיות וגם מוכנים לשלם עבורה מחירים. זה אכן בטבע האדם. אבל בימינו גם ברור שהנשים לא מוכנות לשלם כל מחיר, ואינן רוצות זוגיות רעילה. במקרים קיצוניים כמעט אין ספק שהאישה הסבירה בהחלט הייתה מעדיפה להישאר רווקה. החזקה החז”לית אינה תקפה בימינו, לפחות לא במלוא היקפה.

די מדהים מבחינתי שאפילו ת”ח אינטליגנטי שמעורה היטב בחברה המודרנית ובמחשבתה ותפיסותיה, כמו הגרי”ד סולובייצ’יק, אמר פעם בהרצאה שחזקה זו ירדה מסיני ואין אפשרות לשנות אותה (ראיתי פעם ציטוט משולהב של דבריו בטקסט של ה’קו’ שבא להגן על עוד עמדה טיפשית מבית מדרשם, שמשום מה לעניין זה הם כנראה מחזיקים ממנו מורה דרכם). כשלעצמי, אני די בטוח שהוא עצמו לא האמין בשטות הזאת, וכנראה אמר זאת נגד רוחות הרפורמה (הוי שקרים קדושים). ראו כאן את דבריו וביקורת שיטתית עליהם.

יישום של הלכה תלמודית לימינו זוקק הבחנה חדה בין נורמות לעובדות. הנורמות התלמודיות מחייבות (בדרך כלל), אבל ההנחות העובדתיות שלו ממש לא. לפחות במישור העובדתי, היישום לימינו זוקק בדיקה עדכנית של המצב בשטח ולא די בקביעה התלמודית כשלעצמה.

בחזרה לנדון דידן

מוזר בעיניי שהרב שרלו בפסיקתו מסתפק בציטוט המקור התלמודי, שגם כשלעצמו אינו ישים למקרה הנדון כפי שהסברתי, אבל מעבר לזה במישור העקרוני הוא בכלל לא ישים לרוב המקרים בימינו. ראינו שאין שום סיבה לחשוש לדברי התלמוד בהערכות ואומדנות של מציאות. ובמקרה הנ”ל, לפחות לפי המתואר בשאלה, לדעתי אין חשש ממשי לקידושין והם יכולים להינשא ללא גט (מה עוד שהאיסור לשאת אישה שנייה הוא רק מחמת חדר”ג, ולא ממש איסור).

32 תגובות

  1. 1. אם גם בזמנם לא היה מקובל לקדש בביאה (נאסר בחרם), ובכל זאת פסקו שיש לחשוש לנישואין, האם זה לא אומר שההלכה הזו לא קשורה באופן הכרחי לחזקה?
    2. יש מושג במשפטים של “חזקה חלוטה”, כלומר חזקה שנשארת תקפה גם אם הוכח שאינה נכונה. דוגמא לכך היא חזקת ידיעת החוק: רואים כל אזרח כמי שיודע את החוק, גם אם נאשם כלשהו הוכיח פוזיטיבית שלא היה מודע לסעיף שבו הואשם. איך אפשר לדעת איזה מהחזקות של חז”ל היא חלוטה, ואיזה לא?

    1. מזכירה פה את סיפורו היפה של עגנון ‘פנים אחרות’, מצאתי קישור ברשת לגרסה שלו שהודפסה באחד העיתונים. עגנון מתאר ומנכיח את האפשרות הגלומה בקרבת הלינה המשותפת של המגורשים, כדרך לתיקון מה שהשתבש ביניהם.
      .https://www.nli.org.il/he/newspapers/dav/1932/12/23/01/article/56?&dliv=none&e=——-he-20–1–img-txIN%7ctxTI————–1&utm_source=he.wikipedia.org&utm_medium=referral&utm_campaign=%22%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D+%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA%22&utm_content=itonut

    2. 1. ראשית, מי אמר לך שההלכה הזאת הייתה קיימת גם אחרי החרם? שנית, צריך להכיר את המצב השורר בפועל, האם יש חשש לקידושין או לא. אצלנו נראה פשוט שלא.
      2. חזקה חלוטה קיימת גם בהלכה כמובן. כמו חזקת כשרות של אדם שבפשטות אינה מבוססת על רוב כשרים אלא על זכותו של אדם להיחשב כשר. חזקת ידיעת החוק בכלל אינה חזקה. זו הנחה שדורשת מאדם לדעת את החוק וסיבותיה הן כדי לא לתת מילוט מעונש לאנשים. לכן אין כאן הערכת מציאות בכלל (אגב, ככל הידוע לי אם יש נסיבות שבהן ההערכה היא שבצדק הוא לא ידע את החוק פוטרים אותו). זו שאלה של אשמה ולא של עובדות. רואים את האדם כאשם למרות שלא ידע את החוק כי היה עליו לדעת. זה לא המצב אצלנו. אין כאן זכויות או אינטרס אחר אלא הערכת מציאות.

  2. הפנית למאמר של הרב אוהד פיקסלר (בשורה- ראו כאן את דבריו וביקורת שיטתית עליהם)
    הוא מביא שם גישה יותר מרוככת מהגישה שלך שטוענת שיש חזקות שהן קבועות ולא משתנות ויש כאלה שכן
    למה אתה לא מסכים עם הגישה הזו?

    1. הסברתי למה לא. חזקה היא קביעת עובדה, ועובדות תלויות במציאות. מה צריך כאן להסביר? אם יש דוגמה אחרת, צריך לבדוק אותה לגופה (ראה דוגמאות בטוקבק הראשון ובתשובתי אליו). כאן זה ודאי לא המצב.

      1. למה לא להגיד בחלק מהמקרים כמו הרב סולובייצ’יק שיש חזקות שהן לא קביעת עובדות? (ואל אישך תשוקתך לדוגמא ייחשב לנו כעובדה ויתבטל אם לא יהיה יותר חשק לנשים?)

  3. לא הבנתי את דעתו של הרב שרלו
    גם אם נניח שהעובדה של אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היא עובדה מחייבת שירדה מסיני , עדיין על פי התלמוד אין בעיה לגבר להתחתן עם שני נשים
    אז כאן מבחינה חברתית ברור שהוא לא נשוי , ואם הוא נשוי זה רק הלכתית והלכתית זו לא בעיה

  4. הרב מיכי עד שבאת לדון על הערכות מציאות שהשתנו או לא,
    הרי שיש כאן עניין חמור הרבה יותר והוא שרב פוסק באינטרנט בענייני גיטין בשעה שאינו יודע מה המציאות וכנראה גם את ההלכה לא מכיר. כל תינוק יודע שצריך עדים לקיים את הקידושין, ובלי עדים הרי זה זנות בעלמא. והרב הזה אפילו לא שאל את האשה לגבי זה ופסק כנראה שטות מופלגת (כי הרי מה הסיכוי שהיו עדים שם [אם היה חד פעמי ולא חיו יחד – כפי שנשמע מהשאלה]) בנושא חמור שכזה. בלתי נתפס.

    1. אתה יודע את המציאות שהייתה שם? אולי הוא בדק איתה והדברים רק עלו בקיצור לרשת? משום מה לך מותר לחרוץ את דינו בלי לבדוק ורק הוא צריך לבדוק?! אני כתבתי ביקורת על הפסק אבל לא חרצתי את דינו של הרב (גילוי נאות: ידידי).
      מעבר לזה, אדם שנשאל המון שאלות יכול לענות גם בטעות מרוב מהירות. הרב שרלו עונה על המוני שאלות כל הזמן, ויכולות לקרות טעויות. הוא ודאי בקיא היטב בטיב גיטין וקידושין.

  5. רק להעיר על שתי נקודות:

    א) אני לא חושב שהטיעון שהיום אדם לא יקדש בביאה יותר משכנע מאותו טיעון ב1500 שנים האחרונות.
    יותר מזה, אם זה היה החשש אז למה אם אדם טוען שהוא לא קידש בביאה הוא לא נאמן? אם זה רק עניין המעשה והאדם לא נאמן לשלול זאת הרי אז היינו יכולים לטעון שכל אדם שנתן שווה פרוטה לאישה צריך לגרשה מספק.
    האם לא יותר הגיוני לטעון שהקירבה הרגשית הרגעית יכול להביא את הזוג להסכמה רגעית להתמסד ולכן יש לנו בעצם ספק קידושי ביאה, ואין כאן בכלל דיון בסיכוי הסטטיסטי שהם הסכימו על כך מקודם באיזה חוזה?

    ב) הפסק דין שהבאת קשור גם לשלילת סיכוי ממזרות מהילד, אז להסיק ממנו שכך הם היו פוסקים מלכתחילה ולא כמו הרב שרלו נראה לי לא מוכרח בכלל.

    1. ה”הסכמה הרגעית” אינה מספיקה. הרי צריך להעמיד עדים.
      ופחות הגיוני לחשוב שבאותו רגע של “קרבה רגשית” הוא נתן דעתו על עדים.

      1. איתן,
        א. לדעתי הרבה יותר משכנע. אבל אם לדעתך לא – אז המסקנה היא שכבר אלפיים שנה ההלכה הזאת לא נכונה. זה הכל. עובדה שבזמן חז”ל נתינת פרוטה לא עוררה ספיקות וביאה כן. פשוט מפני שבביאה יש חזקה שאדם לא עושה בעילתו בעילת זנות, ואילו פרוטה אפשר לתת מהמון סיבות.
        ב. ממש לא מעניין אותי מה הם היו פוסקים. בעיניי אין הבדל. רואים שם שהשיקול הזה שעומד נגד התלמוד הוא לגיטימי אצלם. אם הם היו פוסקים אחרת במקרה שלנו אז הם טעו. זה לא אומר מאומה.

        מוזר,
        לא חייבים להעמיד עדים. צריך שיהיו עדי ייחוד. לייחד עדים נוהגים לעשות בחופה כשיש במקום הרבה עדים פסולים שיכולים לפסול את הקידושין. אצלנו כשמדובר בעדי ייחוד אין צורך לייחד עדים.

  6. לענין דבריו של הרב סולובייציק.
    הדברים נאמרו לפני כמעט יובל שנים.
    נראה לי שהיום גם הוא היה מסכים ש”נשתנו הטבעים|”.

    1. הוא לא טען טענה עובדתית שהטבעים הם אותו דבר. הוא טען שהחזקה הזאת לא יכולה להשתנות וירדה מסיני. זו שטות.

  7. דעתו של הרב סולובייציק לגבי החזקות וכו׳ זו הייתה להבדיל גם דעתו של לייבוביץ ( כך שמעתי אותו אומר לגבי הדין שאין ישראל חשודין על משכב זכור) ובאמת מה הסיבה לדעתך שהוא חשב כך?(הרב סולובייציק אפשר להגיד בפשטות בגלל שהיה שמרן ולא רצה לתת יד לרפורמים וכו׳ אבל ליבוביץ )
    יש רבנים שמסכימים לפסק הזה של הרב שרלו? זה נראה כמו חוסר ידע והבנה בסוגיא שהרי תמיד הצריכו בעילה לשם קידושין

    1. אצל לייבוביץ ואקדמאים נוספים יש נטייה לראות בדברים גזיה”כ שמחייבת בלי קשר לנכונותה, כי זה פותר להם את הדיסוננס בין חוסר ההיגיון לבין המחויבות. לייבוביץ עמל קשות לנתק בין ההלכה לבין העולם והעובדות.
      לא יודע. ברור שצריך בעילה לשם קידושין והגמרא מניחה שבמצב כזה יש בעילה כזאת. גם הרב שרלו יודע את זה היטב.

  8. הגישה האקדמית הזו לדעתך לא מחזיקה מים?כאילו ברור לדעתך שחז״ל לא הסתכלו כך על הההלכה?
    אפרופו הגישה הזו של האקדמים קראתי פעם משהו מעניין אצל הרב שגר שמכך שאנשים משכילים כמו ליבוביץ החזיקו בשיטה הזו למרות שהיא מופרכת ובלתי סבירה בעליל (כך לפי הרב שגר) זה מראה על כך שהאמונה שלו כזו חזקה עד כדי כך שהוא מוכן להחזיק בדעות בלתי סבירות בעליל רק כדי לא לנטוש את האמונה (הוא הביא את זה כמעין הוכחה לכך שהאמונה היא משהו פנימי וכו׳)

    1. גם אם זה מעיד על אמונה חזקה, עדיין התפיסות הללו מופרכות. לא דנתי בשאלה עד כמה הם מאמינים אלא בתפיסות הללו כשלעצמן.
      לעצם העניין, זה מעיד על אחת משתיים; חוסר יכולת לחפש ולמצוא הסבר סביר יותר שיעמוד בפני הביקורות, או חוסר אומץ להסיק את המסקנות המתבקשות מחוסר ההיגיון הזה.
      אפשרות א מבטאת אמונה חזקה וחוסר יכולת אינטלקטואלי. אפשרות ב מעידה על חוסר אמונה שמלווה החוסר אומץ/יושר.

  9. בס”ד ראש חודש חשוון פ”ג

    מהפסק של בית הדין בפתח תקווה (שאליו קישר בעל הפוסט), עולה שהנושא של חזקת ‘אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות’ בבעל החשוד לעבור על איסורי ביאה כגון איסור נדה – שנוי במחלוקת הפוסקים, למשל לפי ה’אור שמח’ אין הטעם לחזקה רק בחומרתו של איסור ‘בעילת זנות’, אלא גם בסבירות שהבעל מתחרט על הגירושין ומעוניין לחדש את קשר הנישואין. ולמעשה, הנוהג של בתי הדין הוא להצריך גם במצב של בעל שאינו שומר מצוות להצריך גט לכתחילה, ורק במצבים של חשש לעיגון או ממזרות – דנים להתיר גם ללא גט.

    לפיכך נלע”ד שהרב שרלו נהג בחכמה כשיעץ לאישה המבקשת להתחיל ‘פרק שני נקי’, שלא להיכנס לקשר שנוי במחלוקת המסובך ומתוסבך הלכתית. אם המיועד באמת ובתמים חפץ בקשר שיתן לבחירת ליבו ‘פרק שני נקי’ – היה מסכים ללא שיהוי לפטור בגט לחומרא את בת זוגו הקודמת. ומי ש’עקשנותו קודמת לאהבתו’ – אינו פרטנר ראוי לחיי זוגיות.

    בברכה, מנשה ברקאי בוך-טרגר

  10. שתי שאלות:
    א. כאשר אמרו חכמים שאין אדם עושה בעילתו זנות וכו’ אמרו זאת למרות שהדבר לא מסתבר כלל. כך שקשה לומר שיש כאן איזה אומדן שבאמת אומד את המציאות. בנוסף צצריך לזכור שחז”ל דיברו באדם דתי – יש כאן טענה שאם אדם עושה בעילתו הוא מן הסתם יעדיף לעשות זאת לצורך קידושין ולא לשם זנות כי הוא אדם שאכפת לו מההלכה ברמה מסויימת. חז”ל לא דיברו על אדם חילוני לדוגמה – כזה שלא אכפת לו מההלכה שלפי”ז יתכן ואין צד לדבר על אומדנא. אך בסתם אדתם דתי מי יימר לן שלא קבעו זאת שעושה בעילתו לקידושין (כאמור, בהנחה שאין זה אומדנא של קריאת מציאות).
    ב. לגבי המקרה שהרב שרלו עסק בו – שם יש אומדנא דמוכח שלא בעל לשם קידושין מלבד מה שהרב הזכיר ועוד טענות אחרות שהזכירו פה אחרים, שהרי יש לו אשה שעמה הוא בא בקשרים במטרה להתחתן איתה ואף המשיך עמה גם לאחר שבעל את גרושתו, הרי שהוא באמת חפץ בה ולפיכך מהיכי תיתי לומר שיש צד שבעל לשם קידושין? מעשיו מוכיחים שהוא בעל משום יצרו.

    1. א. אתה סותר את עצמך מיניה וביה. אתה אומר שזה לא תיאור מציאות (כי זה לא מסתבר), וא מסביר שלגבי אדם דתי זו כוונתו. בחלק השני אתה חוזר על דבריי. אז למה זו שאלה אליי?
      ב. מי אמר לך שהוא בא בקשרים עם האישה השנייה לפני שקיים יחסים עם אשתו הראשונה? ייתכן שהקשר השני התחיל הרבה אחר כך.

      1. מרן, אתה אכן צודק. אתקן את דבריי, אני כותב מכמה אספקטים:
        א. לגבי אין אדם עושה בעילתו וכו’ – לכאורה הסברה בזה היא שאם היית שואל את אותו אדם האם הוא מעדיף שתהיה זו בעילת זנות או קידושין פשוט הדבר שהוא מעדיף לשם קידושין וזו חזקה על אותו מצב. ולפיכך, כל אדם שבועל הוא בעצם נמצא בצומת הזאת ותמיד אנו מעמידים אותו כבועל לשם קידושין. ולכן גם פה אנו נאמר שהוא בעל לשם קידושין ולא לשם זנות (אא”כ נאמר שהוא חילוני/מומר ואז לא אכפת לו אבל גם זה לא פשוט משום “לא שביק אדם היתרא ועביד איסורא”).
        ב. לגבי החזקה של חז”ל אני שואל אם יש צד נוסף לומר שאין כאן בעילה לשם קידושין כיוון שמדובר באדם המזלזל בהלכה ובכזה אדם חז”ל לא דיברו שהוא לא רוצה לעשות בעילתו זנות ולכן עושה בעילתו לשם קידושין.
        ב. הבנתי, רק במידה והיה זה תוך כדי הקשר עם האשה השניה, האם הרב מסכים שיש כאן אומדנא דמוכח שאין זה בעילת לשם קידושין גם משום שהוא בקשרי נישואין עם השניה?

        1. א. לא נכון. זו לא רק שאלה של משמעות הביאה אלא מעמדם אחריה. אדם לא רוצה למצוא עצמו נשוי ומחויב לאישה רק כדי להכשיר את ביאתו.
          ב. כתבתי זאת.
          ג. אכן.

  11. הבעיה היא כשזה מסתבך. הכרתי מקרה של אישה עם ילדים שישבה במקלט לנשים מוכות, ולאחר שקיבלה גט הרתה לבעלה. ולא חזרו לחיות יחד. מה תפסוק במקרה כזה?

    1. לפי תיאורך אינה צריכה גט. לא היו עדי ייחוד, ומי יודע שהבן שלו. מעבר לזה, צריך להכיר אותם כדי לדעת האם התכוונו לקידושין.

  12. עד כמה שידוע לי לא היה ספק לגבי הבן, האב לקח אחריות, ומה היתה כוונת כל אחד מהם, רק הם יודעים.
    צריך כוונה של שני הצדדים או רק של הבעל?

  13. בקידושין נדרשת כוונה של שניהם. גם ה”הודאה” של הבעל לא שווה הרבה. מי אמר שהוא נאמן (מחלוקת אם יש נאמנות “יכיר” במי שאינו נשוי), ומי אמר שהיא אומרת אמת שהרתה לו ולא לאחר?

  14. אולי זה משום ספק דאורייתא (אשת איש) לחומרא. (לא מתחשבן עם הרמב”ם עכשיו), אבל החזקה היא לא מחייבת מספק אלא מעבר, והיום יש רק ספק קטן האם יש טעם בחזקה זו ואולי משום הכי יש להחמיר ולחייב גט לצאת מספק דאורייתא.

  15. האם יש לרב רשימה (או מקור שמציין רשימה) של חזקות כאלה בחז”ל ונפקותות אפשריות של ערעור החזקה בימינו?
    אני מניח שחלק גדול יהיו שנויות במחלוקת, אבל מסקרן לראות עד כמה ההשלכה המעשית עשויה להיות דרמטית.
    האם התופעה הזו קיימת לאורך הפוסקים, במבחן היסטורי?
    כלומר אמנם ב200 השנים האחרונות העולם משתנה בקצב מסחרר, אבל אין סיבה להניח שבין ראשוני התנאים או האמוראים ועד אחרוני הראשונים או ראשוני האחרונים לא השתנו חזקות כאלה ואחרות במציאות עצמה. עד כמה הטיעון המהותי לפיו ‘זו חזקה מציאותית שאינה תקפה בימינו ולכן דין הגמרא משתנה’ קיים במקורות הלכתיים מוקדמים יותר?

  16. מי שיכול להתיר אשת איש נגד גמרא רמב”ם ושו”ע בטענה שדברי הגמרא לא רלונטיים וחזקה שכתובה בגמרא יכולה להיות טעות אין לו חלק בתורת משה בדיוק כמו הרפורמים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button