בגדי המלך החדשים: שחרור של אמונות מודחקות (טור 575)

בס"ד

לבני הבכור נחמן ולנכדתי הבכורה אוריה (שאינה בתו),

שהשיח ביניהם עורר אותי להבין טוב יותר את  עצמי ואת הפרויקט שלי

כבר זמן רב שמתי לב לתופעות של שניות מחשבתית, כלומר אדם שבתוכו פנימה חושב משהו אחד וברמה המודעת חושב אחרת, ובוודאי פועל כאילו הוא חושב אחרת. בטור הזה ברצוני לתאר את התופעה המוזרה הזאת לגווניה. כפי שאסביר, הדיון הזה גם סייע לי להבין טוב יותר את המטרה ששמתי לעצמי באתר הזה ובכלל.

גונב דעת עליונה

התורה בבראשית פ"ד מתארת את רצח הבל על ידי קין, את עונש הגלות שנגזר עליו, את חששו שכל מוצאהו יהרוג אותו, ואת הבטחת הקב"ה להגן עליו. ואז בפסוק טז התורה כותבת:

וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן:

על הפסוק הזה מובא במדרש אגדה (בובר) לבראשית:

ויצא קין מלפני ה' וגו'. כגונב דעת עליונה: וישב בארץ נוד. לפי שעשה ברמאות שאמר גדול עוני מנשוא, לכך לא מחל לו אלא חצי עון, שאמר לו נע ונד תהיה בארץ:

הוא בעצם רימה את הקב"ה שכן תשובתו לא הייתה כנה ומלאה.

רש"י שם כותב:

ויצא קין – יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה:

בעצם וצורת היציאה שלו הוא גנב את דעתו של הקב"ה.

כבר בפסוק ט מתוארת גניבת דעת כזאת:

אי הבל אחיך – להכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך: לא ידעתי – נעשה כגונב דעת העליונה:

הוא רימה את הקב"ה כבר שם. נראה שמה שקורה בפסוק טז הוא רק המשך המהלך.

האם קין לא הבין שהקב"ה יודע? על מי הוא עובד? אני מניח שקין הבין זאת היטב, ובכל זאת הוא מנסה לרמות את הקב"ה. אדם יכול לדעת משהו בליבו אבל בו בזמן לפעול הפוך. לא ברור עד כמה זה מוחשי מבחינתו שהוא פועל תחת הנחה הפוכה לאמת, אבל הוא כנראה משכנע את עצמו באופן כלשהו שהקב"ה לא יודע. קין רימה קודם כל את עצמו, וזה מה שאיפשר לו לחשוב שהוא יכול לרמות את הקב"ה. ייתכן שגם יונה הנביא שבורח מפני ה' רימה את עצמו. וכי אפשר לברוח מפני ה'? מדובר כאן בנביא, זה לא ילד קטן. אבל הוא הצליח לרמות את עצמו וליצור בתוך עצמו תודעה כאילו ניתן לרמות את הקב"ה. אני מניל שבתוכם פנימה הם ידעו כל הזמן שמדובר בתודעה כוזבת, אבל זה לא הפריע להם לחיות בתודעה הזאת ולפעול על פיה מתוך שכנוע עצמי.

דוגמאות

לפני שנים ראיתי מאמר של הרב שך בספר שהוציא נכדו עם מאמריו על פרשיות השבוע, שבו הוא תיאר את התופעה של שניות מחשבתית והשתמש במדרש הזה על גניבת דעת עליונה. הרב שך מסביר שזו תופעה רווחת אצל בני אדם, שהם יכולים לשקר למישהו שיודע בשקרם וגם הם יודעים שהוא יודע, ובכל זאת הם משקרים. הם בעצם משקרים בכך קודם כל לעצמם. דומני שכולנו מכירים שקרים מוסכמים כאלה. כדוגמה, הוא מתאר שם מצב שבו אברך מטייל בשבת ליד חוט העירוב ואז עף לו הכובע החוצה. הוא מביט כה וכה לוודא שהקב"ה לא רואה (לא בני אדם. הכוונה באמת לקב"ה), ואז חומק החוצה, לוקח את הכובע וחוזר פנימה במהירות תוך שהוא מפזם זמר עליז. וכי הוא חושב שהקב"ה לא יודע ולא רואה? הוא יודע היטב שהקב"ה רואה, אבל במודעות שלו הוא משכנע את עצמו שהוא לא רואה ומתחמק ממנו.[1]

זה מזכיר לי סיפור שכבר הבאתי כאן בעבר. כשהייתי ילד אבי לקח אותי אתו לעבודתו בטכניון, ושם נתן לי לשחק שחמט עם אמן. אין צורך לומר שבכל המשחקים שלנו הובסתי בבושת פנים. בשלב כלשהו אותו אמן הציע לי לשחק מול עצמי, ואמר שזו טכניקה מצוינת להשתפר. במצב כזה אני יודע את כל התכניות של הצד השני ולכן איני יכול לבנות על טעויות או חוסר תשומת לב שלו (כלומר שלי). אני צריך לשחק באופן אופטימלי בכל מצב נתון ולכפות ניצחון באופן אובייקטיבי (לא לבנות על שגיאות). ניסיתי את זה, ואני חייב לומר לכם שזה קשה כקריעת ים סוף. נסו ותיהנו. שוב ושוב מצאתי את עצמי מרמה (את עצמי). מצאתי את עצמי משחק כאילו לא שמתי לב מה ה'שני' יעשה (למרות שכמובן ידעתי זאת ברוח קודשי), ולמרבה הפלא 'הוא' לא שם לב לתרגיל שלי (או אני ל'שלו') וניצחתי 'אותו' (או ש'הוא' ניצח אותי). אגב, תמיד היה צד אחד שאתו הזדהיתי, זה היה הצבע שלידו ישבתי. הצד האחר היה בתודעתי היריב. במונחי טור 81, ניתן לומר שהצד האחר היה אני בעוד שהצד הראשון היה עצמי. בקיצור, עצמי רימה אותי.

תופעה דומה תיארתי בעבר על סיפור ההינדיק של רבי נחמן מברסלב. הראיתי שגם שם מדובר באדם שחי ופועל בשניות תודעתית. בטור 199 יישמתי את הניתוח הזה לגבי עבודה זרה. אדם יכול לדעת שאין בה ממש ובכל זאת יצרו תוקפו לעבוד אותה. אבל כשהוא עושה זאת זו לא רק התנהגות מעשית. הוא בונה בעצמו תודעה שיש בזה ממש ושהיא יכולה להועיל או להזיק לו (ראו רמב"ם הל' ע"ז פ"ג ה"ו), וזאת כאשר באותו זמן בתוך תוכו הוא יודע שאין בזה ממש. האם זה מודע או לא מודע? קשה לקבוע. השלכתי זאת שם גם לדין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ההבנה שחטא בדרך כלל מלווה בשניות תודעתית ומחשבתית מסייעת מאד להבין את הדין התמוה הזה.

הסיפור על תרח ואברהם אבינו (שרמוז שם בטור) הוא דוגמה נהדרת לעניין זה. המדרש מביא (בראשית רבה לח, יג):

רבי חייא בר בריה דרב אדא דיפו תרח עובד צלמים היה, חד זמן נפיק לאתר, הושיב לאברהם מוכר תחתיו,… חד זמן אתא חד איתתא טעינה בידה חדא פינך דסולת, אמרה ליה הא לך קרב קודמיהון, קם נסיב בוקלסא בידיה, ותבריהון לכולהון פסיליא, ויהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון, כיון דאתא אבוה א"ל מאן עביד להון כדין, א"ל מה נכפר מינך אתת חדא איתתא טעינה לה חדא פינך דסולת, ואמרת לי הא לך קריב קודמיהון, קריבת לקדמיהון הוה דין אמר אנא איכול קדמאי, ודין אמר אנא איכול קדמאי, קם הדין רבה דהוה ביניהון נסב בוקלסא ותברינון, א"ל מה אתה מפלה בי, וידעין אנון, א"ל ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר,…

תרח חוזר ומוצא את כל הפסלים בחנותו שבורים. כשאברהם מספר לו סיפור מרהיב לגבי סכסוך בין הפסלים על קערת הסולת שהביאה האישה שכתוצאה ממנו הגדול שבהם שבר בעצביו (תרתי משמע) את כל האחרים, תרח לא קונה את הסיפור: וכי יש להם כוח לשבור זה את זה? ודאי לא שכחתם שתרח קשישא עובד עבודה זרה מדופלם היה, ומהסיפור הזה עולה בבירור שהוא הבין היטב שפסל אינו יכול לעשות כלום. אז כיצד הוא עבד להם? למה הוא ציפה? ההבנה הנכונה שהייתה טמונה בתוכו פנימה אינה סותרת את המחשבה המודעת שלו כעובד אלילים שמצפה לתוצאות. הוא חי ופועל מתוך תודעה שבתוכו פנימה גם הוא עצמו יודע שהיא שטות. זוהי דוגמה נהדרת לשניות מחשבתית.

למה כל כך קשה לנו להבין את המדרש הזה על תרח? למה כולנו צוחקים? מפני שהטבע שלנו והתרבות שבתוכה אנחנו פועלים השתנו. כיום איננו מסוגלים להבין את המחשבה שמייחסת ממשות לעבודה זרה, אבל גם אם שמענו על מישהו שעבד ע"ז זה ברור שהוא באמת האמין בזה. איננו מסוגלים להבין שהוא חי בשניות תודעתית, וזה מה שהמדרש על תרח בא ללמדנו. זה מה שחז"ל באגדה (יומא סט) מכנים 'ביטול יצרא דע"ז'. כדי להבין זאת יותר, חשבו על יצר העריות שעוד קיים אצלנו (לפחות ביחס לאשת איש, גם אם לא ביחס לקרובות. ראו בגמרא שם). בניגוד לעבודה זרה, בהקשר של עריות התופעה כן מוכרת לנו. אנשים עושים מעשה אסור, ולרבים מהם ברור גם בשעת מעשה שהוא לא ראוי ולא נכון. אבל אני בטוח שבתוך עשיית המעשה רבים מהם מספרים לעצמם סיפורים על כך שזה לגיטימי, ולא מזיק (כל עוד לא יידעו), ופועלים בתוך תודעה שבתוכם פנימה ברור להם שהיא הבל. היצר מעצב לנו תודעה כוזבת, כאשר בתוכנו פנימה אנחנו בעצם יודעים שהיא כוזבת. האם זה מודע או לא מודע? לא יודע. כנראה משהו באמצע.

אותו עניין עולה כמעט בכל פעם שאני מדבר על שינוי התודעה המודרני, שלא מאפשר לנו להבין את הראש של האנשים מפעם. טענתי היא שהיחס ההלכתי לאפיקורסים וכופרים אמור להיות מופנה רק כלפי אפיקורסים מחמת יצרם ולא כאלה שבאמת מאמינים בזה. טענתי שפעם זה היה המצב, שכן האמונה בה' הייתה ברורה לכולם וגם מי שלא האמין בסתר ליבו כן האמין. החטא והעבודה זרה אצלו נבעו מיצר, והוא פעל בתודעה כוזבת כאילו זה באמת מה שהוא מאמין בו, אבל בתוכו הוא הבין שזה לא נכון. לעומת זתא, כיום בדרך כלל אדם שאינו מאמין באמת הגיע למסקנה שונה. גם בתוכו אין מחשבה אחרת. בגלל השינוי הזה קשה לנו כיום להבין את המצב ששרר בזמן העתיק. מדובר על שניות תודעתית-מחשבתית בתחום שזר לנו. ייתכן אדם שבתוכו מאמין בקב"ה אבל בונה לעצמו תיאוריה של כפירה, ואפילו של עבודה זרה, ואז הוא חי ופועל על פיה. זה לא מצב  מופרך. אגב, זה מה שקורה אצל רבים מאיתנו כשהם חוטאים חטא חד פעמי. היצר גובר עלינו, אבל תוך כדי מעשה אנחנו פועלים בתודעה (עובדים על עצמנו) שבעצם זה המעשה הנכון וזה מותר, למרות שכבר בשעת מעשה ברור לנו בתוכנו פנימה שזה לא כך. האדם הוא יצור מסובך (ראו גם בטורים 172 – 173 את הדיון על חולשת הרצון).

גם היחס לגדולי הדור החרדים תמיד מעורר בי רושם כזה. אני מתרשם שאברכים ובחורי ישיבה הם בדרך כלל אנשים מאד מפוכחים ועם רגליים על הקרקע (דומני שבמידה גדולה יותר ממה שתמצאו בציבורים אחרים). עדות לכך היא ההלצות ברחוב החרדי שמדברות על "הגרי"ש אפרתי" ודומותיהן, שמעידות כאלף עדים על כך שכולם יודעים איך הרב אלישיב (הגרי"ש אלישיב) קובע את עמדותיו לגבי המציאות (שאותה בדרך כלל לא הכיר). הרב אפרתי משמשו הנאמן, האכיל אותו בכפית, וכך גובשו ויצאו כל מיני הוראות ופסקים שלו. ועל אף הכל, הוראותיו של הרב אלישיב נתפסו בציבור, כולל אצל רוב ככל הציניקנים והמלגלגים, כמחייבות, כאילו יצאו מפי הגבורה. הוא הדין לרב קנייבסקי ועוד. אנשים כאלה חיים בשניות מרהיבה, כאשר בתוכם הם מבינים כיצד מתגבשות ההוראות הללו וביחד עם זה ברור להם שזה כאילו יצא מלשכת הגזית ומפי הגבורה ויש על כך "לא תסור", ולכן הם כמובן מצייתים בעוז ובדבקות. כולם יודעים מי ממנה את 'גדול הדור', אבל זה לא מפריע להם להתייחס אליו ולדבריו בקדושה ובזיע.

יש ברשת לא מעט סרטונים שבהם ניתן לראות כיצד נכנסים עסקנים ל'גדול הדור', בדרך אדם סביב גיל 100 שכבר בקושי נושם, מכניסים לו לפה אמירות ועמדות שונות, ואם הוא מתעקש לא לאשר אותן (וכבר ראינו כמה סרטונים שבהם הוא מגלה צלילות מעצבנת ומסרב) הם ממשיכים וחוזרים שוב ושוב עד שהם מוציאים ממנו גרסה כלשהי של העמדה המבוקשת. זו יוצאת מיד לקירות וללוחות המודעות, והופכת לעיקר אמונה שיצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה (אלא אם היא נפסלת על ידי הפוליטרוקים, ואז אחת דינה להיגנז. כמו האמירות של הרב אדלשטיין שנדונו בטור 490). אני מניח שלא בכדי ביתד נאמן מקפידים למנות גדולי דור בגיל 100 (שרק עולה כל הזמן), אחרת הם ח"ו יוכלו לגבש עמדה באופן עצמאי (מסכנים, הביולוגיה עובדת נגדם. פעם היה מספיק גיל 70 או 80, אבל הרפואה הארורה משמשת ביד הזדים והפוקרים להארכת תוחלת החיים). אלו לא סתם חיים בשקר. מדובר בשניות. בתוכם, רוב החרדים יודעים שעובדים עליהם ושזהו המצב, אבל בהתנהלות השוטפת הם באמת ובתמים חיים בתודעה שלא כך הוא. מרתק ממש.

ניתן להעלות לכך הצדקות שבדיעבד, כמו "רוח ה' על משרתי קודשו" וכו', אבל להערכתי אלו תירוצים. מדובר בדוגמה מובהקת לשניות מחשבתית.

שניות מחשבתית בעולם הדתי

זה מביא אותי לנקודה חשובה. התופעה של שניות מחשבתית מאפיינת במידה רבה את העולם הדתי ועוד יותר את העולם החרדי. אדם דתי נדרש להחזיק באמונות שונות שחלק מהן נראות לו הזויות ולא מתאימות למציאות ולשכל הישר. מספרים לו על השגחה ועל מעורבות אלוהית בעולם. על תילה שתמיד נענית על מעשר שמעשיר, על טובם וצדקתם של היהודים וסגולתם מול הגויים, על הקדושים שנהרגו על יהדותם (מה שמכונה 'קידושי טעות' – ראו בטור 215), על זה שהכל בכל מכל כל ישנו בתורה (רק משום מה אף פעם לא רואים את זה), על כך שאין שום ממש בטענות ביקורת המקרא והכל עצת היצר, על קדושתם של האמוראים והתנאים וכמובן גם הראשונים שלעולם לא יכולים לטעות ויכלו להחיות מתים, ועוד כהנה וכהנה אגדות עם שהתרגלנו לראות בהן אמת צרופה ועיקרי אמונה, כאשר בתוכנו פנימה התחושה הטבעית היא שאין שום ממש בכל זה.

החרדים מרחיבים את התופעה מפני שאצלם יש עוד עיקרי אמונה  מונפצים, מעבר לאלו שהתרגלנו אליהם. הם מדברים על רוח הקודש ששורה על רבנים וגדולי הדור ועל התמצאות מופלאה שלהם בהוויות העולם. יש סיפורי נפלאות על ההמשכיות החרדית (משה רבנו הלך עם גרטל ושטריימל ודיבר יידיש. "שלא שינו לבושם"), שהרי כידוע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הראהו הקב"ה למשה בסיני. לכל אברך מתחיל ברורים גדרי "לא תסור", אבל זה לא מפריע לאף אחד להרחיב אותם באופן פרוע וחסר כל בסיס. הם כמובן תורמים תרומה מופלאה לחברה וממש ברור שהיא חייבת לשאת אותם על גבה ולפטור אותם מכל המחויבויות האזרחיות. כל מי שאומר אחרת הוא אנטישמי ופוקר. בתוך רבים מהם מקננת תחושה טבעית ובריאה שכל זה הבל מרושע, אבל אלו עצות היצר כמובן.

כולנו יודעים הכל אבל ממשיכים לציית ולדקלם את הסיסמאות הללו במרץ ובנחישות. הסיבה לכך היא שכפירה בעיקרי האמונה הללו (גם העיקרים המקוריים, כמו אלו של הרמב"ם, וגם העיקרים המונפצים שצצים חדשות לבקרים בחברה הדתית, ועוד יותר החרדית) היא סטייה מהדרך של רבותינו ואבותינו. אומרים לנו שהשכל הישר (=התודעה והאמונות הפנימיות שלנו) הוא עצת היצר שצריך להתגבר עליה. אז כולנו מתגברים, כלומר מפתחים תודעה חיצונית אחרת שאנחנו באמת (!?) מאמינים בה וחיים על פיה. כזכור, במקום שנגמרים הפילוסופיה וההיגיון מתחילה האמונה. אבל בכל הזמן הזה מנקרות בתוכנו פנימה מחשבות 'כפירה' של השכל הישר. זהו האתגר, יאמר  לנו המשגיח. אנחנו מצויים במאבק בלתי פוסק של התודעה הדתית המובנית על ידי המסורת והחברה מול השכל הישר ומה שאנחנו חשים בו בתוכנו פנימה. מוכרים לנו שוב ושוב שההיגיון הוא עצת היצר ושחוסר ההיגיון הוא אידאל ולא רק רע הכרחי (תפיסה נוצרית של אחדות הניגודים, כמו שכתב טרטוליאן: אני מאמין כי זה אבסורד).

היחס לגוים

כאמור, התופעה הזאת אינה ייחודית לחרדים דווקא. אבל די מפתיע לגלות זאת גם ביחס למה שאינו חייב להיתפס עיקר אמונה (למשל עיקריו של הרמב"ם). מתברר שגם בציבור הדתי הרחב יש עיקרי אמונה מונפצים, כמו סגולת ישראל למשל. כוונתי לסגולה במובנה המהותני.

במאמרי "גוי שההלכה לא הכירה" תיארתי מקרה שהיה בישיבת ההסדר בירוחם. התפתח שם שיח בחדר האוכל בנוכחות התלמידים, הר"מים וראש הישיבה, ובמסגרתו היו תלמידים רבים שהביעו עמדה נחרצת לגבי טיבם של הגויים (בהכללה נחרצת כמובן). אין אצלם שום מוסר, וגם אם זה נראה כאילו תמצאו אצלם התנהגות מוסרית הרי זה כחזיר שפושט טלפיו ואומר "ראו טהור אני" (ילקוט שמעוני תהלים פ, יד). אחרי שיצאתי מההלם, שאלתי אותם כמה גויים הם פגשו בחייהם? על מה בדיוק מבוססים דבריהם? אמרתי להם שאני לא  פגשתי בחיי הרבה גויים, אבל מתוך מי שפגשתי או ראיתי בסרטים או בספרים, אני מתרשם שבין הגויים יש התפלגות דומה מאד לזו שיש אצלנו. יש ביניהם טובים ויש רעים, יש חכמים ויש טיפשים, יש יפים ופחות יפים, ממש כמו אצלנו. הסימנים שמביא הב"י בתחילת 'אבן העזר' ליהדות, שלפיהם יהודים הם רחמנים בני רחמנים ולכן מי שיש בו אכזריות בידוע שאינו מבני ישראל, לא ממש עומדים במבחן המציאות. אבל אותם תלמידים התעקשו, והיה להם ברור שהגויים הם רשעים ואין שם התנהגות מוסרית אמתית. מדוע? מפני שזה מפורש בחז"ל, וכזכור הם היו בעלי רוח הקודש ודבריהם חייבים להיות נצחיים ונכונים בכל סיטואציה ובכל זמן ומקום. הרי זה חלק  מנצחיות התורה ("זאת התורה לא תהיה מוחלפת").

זו הייתה חוויה מכוננת מבחינתי. הרי לא מדובר בישיבת ויז'ניץ או פוניבז', אלא בישיבת ההסדר בירוחם. בחורים שגדלו בתוך התרבות המערבית, מעורים היטב בכל המתרחש בה, צופים בסרטים וקוראים ספרים (לא רק הגיוגרפיות של סוראסקי: "כבר במעלליו יתנכר נער…"), ועדיין חיים דבקים בסיסמאות שנכתבו לפני אלפי שנים ורואים דרכן את המציאות מתוך עיוורון מוחלט לעובדות. אולי זה רק רצון לדון לכף זכות, אבל אני די נוטה לחשוב שבתוך תוכם הם הבינו שאלו שטויות שלא עומדות בשום מבחן עובדתי. ייתכן שהגוי הטיפוסי בזמן חז"ל היה כזה (אני מטיל בכך ספק, אבל לא חייתי אז ואיני יודע לומר זאת בוודאות), אבל אצלנו זה ודאי לא המצב. כל אחד שפוגש גויים מחוץ לדפי הספרים ולא דרך ציטוטים באותיות רש"י יכול להיווכח בכך בצורה מאד ברורה.

אני נוטה לחשוב שהבחורים הללו כשהם רואים גוי הם מבינים שהוא יכול להיות אדם טוב. אבל הם גדלו וחונכו לאור ספרים מקודשים שהאישים שכתבו אותם היו בעלי רוח הקודש ומי שסוטה מהם הוא כופר ורפורמי רח"ל, ולכן ביחד עם הבנה טובה של המציאות הם ממשיכים להחזיק בתודעה מדומיינת וכוזבת כאילו שכל הגויים הטובים הם חזיר שפושט טלפיו. האלטרנטיבה היא להסיק שיש בתלמוד אמירות לא בהכרח נכונות, ובוודאי לא נצחיות. ממש אפיקורסות רח"ל. בשביל להימלט מזה עדיף להדחיק, והכי טוב לחיות בשניות. אני מאמין, ובעצם די בטוח, שאם וכאשר הם יגיעו לסביבה של גויים הם יפעלו כאנשים טובים שמבינים היטב את המציאות סביבם. הסיסמאות הללו אפילו לא  יעלו בדעתם. אבל כשתאלצו אותם לומר משהו מפורש, ייתכן שאפילו אז הם לא יוציאו מפיה אמירה שהתלמוד טועה או לא רלוונטי לימינו. הרי זוהי כפירה רח"ל. אז יצוצו המימרות על החזיר וטלפיו.

שוב ושוב מתברר לנו שהמציאות קשה, סרבנית ומעצבנת. משום מה, היא מסרבת להתאים לתיאוריות שלנו לגביה. אחת הדרכים שלנו להתמודד עם העניין היא לחיות בשניות. להמשיך למכור לעצמך את "עיקרי האמונה" שעליהם חונכת (ולא ממש משנה מקורם), לדקלם אותם בהתלהבות ובנחרצות, אבל בו בזמן לתפקד בעולם המעשי באופן שונה לגמרי ממה שהם אומרים. אני חושב שהעניין זה גם קשור להבחנה בין תיאוריה לפרקטיקה שנדונה בטורים 356, 507, 517 ועוד. שימו לב שבשניות המתוארת כאן ההתנהלות בפועל היא דווקא ההתנהלות הנכונה, אבל יש במקביל תודעה כוזבת שבמקרה זה לא חיים על פיה (וטוב שכך) אלא רק מצהירים אותה.

ראיית העתיד

האסימון נפל לי בשבת האחרונה, כששמעתי מבני נחמן ששוחח עם נכדתי (אוריה המשגעת) שאמרה לו שהיא רוצה שייבנה בית המקדש. כששאל אותה מדוע, היא הסבירה שזה מפני שאז כל הגויים יהיו עבדים שלנו. יש לכך כמובן סימוכין מהנביאים ומחז"ל, ומכל הספרות התורנית לדורותיה. למשל בילקוט שמעוני רמז תצט תוכלו למצוא שלכל אדם מישראל יהיו 2,800 עבדים. לא פחות. כדאי שתתחילו להכין לוח תורנויות ומשימות. לא קל להעסיק כמות כזאת של עבדים.

האם זה נכון? האם זה בכלל מצב מתוקן שלכל אחד מאיתנו יהיו אלפי עבדים? ראו כאן תשובה נחרצת לחיוב, פלוס תפילה נרגשת להתממשותו המהירה של החזון המפעים הזה. סתם בחרתי את האומללה הזאת, כי זה מה שמצאתי כעת. אתם הרי יודעים היטב כמוני שיש עוד אלפים כאלה. האם מישהו מאתנו באמת מאמין בזה? האם מישהו באמת חושב שכך ראוי שיהיה? ואם לא ראוי, האם הקב"ה ייצור אוטופיה של מצב לא ראוי? זוהי באמת האוטופיה שאליה אנחנו מייחלים? מצאתי באותו אתר ניסיון חביב ליישב את הדברים, של מישהו בשם דניאל בלס. הוא מסביר שהם יהיו עבדים שלנו כמו שאנחנו עבדים של הקב"ה. לא בכפייה ולא בשעבוד. הם פשוט ירצו את זה כי הם פתאום יבינו כמה אנחנו טובים יותר ונעלים יותר מהם. איזה כיף! ראו גם כאן, שווה גם לכם לטעום קצת מ'התורה הגואלת'. טוב, השתכנעתם? אני לא כל כך. האם ייתכן שזה פשוט לא יהיה, כלומר שמדובר בטעות? האם זו אינה אופציה? יש לדברים גם מקורות בפסוקי הנביאים, אבל אלו כמובן יכולים להתפרש בכל מיני צורות, רחוקות יותר או פחות מהפשט המילולי. אנחנו דבקים בסיסמאות שעליהן גדלנו ומכריזים על אמונתנו בהן, אבל בתוכנו פנימה אני די בטוח שמנקרים ספיקות מטרידים (עצת היצר כמובן).

מקור הדברים: תסכול וצורך יוצרים תודעה

למיטב שיפוטי התקוות האוטופיות הללו לא נוצרו בגלל שמישהו השתכנע שזהו הפירוש הנכון לנביאים או ממדרש כזה או אחר. אנחנו יודעים היטב להעלות פרשנויות יצירתיות לפסוקים שלא נראים לנו סבירים. לכן להערכתי המקור הוא שונה לגמרי. לאורך דורות שבהם עם ישראל נרדף על ידי הגויים וחש קטן ומותקף, מטבע הדברים הוא התנחם בפיתוח ציפיות למצב אוטופי שבו רודפיו יהיו עבדים שלו. זה לגמרי טבעי, אבל כמובן לא קשור למציאות, לא העובדתית ולא הערכית. אני יכול לדמיין לעצמי הורים שמספרים לילדם הסובל שכל הגויים הרשעים שמציקים להם עתידים להיות עבדים שלהם. התסכול יוצר תודעה מנחמת שלאט לאט הופכת לטענת עובדה. זאת גם אם בתוכנו פנימה אנחנו עדיין יודעים שאין לדברים בסיס ממשי, התודעה החיצונית יש לה דרך משלה. כך גם כל מי שנהרג בפיגוע הופך לקדוש, כי הוא נהרג על יהדותו כידוע (ע"ע 'קידושי טעות'). כך גם לגבי "קדושי השואה". למה? כי זה מנחם. קשה לחיות עם מוות סתמי ומיותר שלא הועיל לאף אחד.

זה  מזכיר לי את הבדיחות של אמי תליט"א על "ברבורים ושליו ודגים" בזמירות שבת. אנחנו שרים על חתיכות הבשר הללו כאילו היה מדובר בחוויה אינטלקטואלית ורוחנית עליונה. מי שמקשיב לזה מהצד יכול למות מצחוק או למצער למרוט את שערות ראשו באי הבנה. היא תמיד טענה שיהודים עניים בגלות חלמו לאורך הדורות על חתיכת בשר לסעודת שבת, ובעיניהם אכילת ברבורים הפכה להיות מאוויי נפש ועונג רוחני עילאי. ממש הגשמת חזון הגאולה והעולם הבא. זה בערך כמו ששמעתי פעם שהטור כתב (איני יודע היכן) שבעולם הבא יהיה לכל יהודי נר ונוצה לכתוב. תודו שזה קצת שונה מהעולם הבא שמדמיין יהודי מהמעמד הבורגני בימינו. אז מי צודק? כנראה אף אחד מהם. כל אלו דמיונות שמתפתחים כמענה לתסכולים מהמצב שבו אנחנו שקועים בהווה. האוטופיות שלנו הן בבואה של ההווה שלנו. אין עם זה בעיה כל עוד לא הופכים זאת להערכות עובדתיות של העתיד או לערכים ונורמות ראויים, ובטח לא לעיקרי אמונה שכל אחד חייב לקבלם ושכל מי שמפקפק בהם (ונוהה אחר השכל הישר רח"ל) זו עצת היצר.

אחרי שההזיות המנחמות הללו עולות עלי ספר ומתקדשות הן הופכות קאנוניות. ואז בני אדם שוכחים את מקורן ונדבקים בהן כמוצאי שלל רב. כך נוצרים עיקרי אמונה (לא בהכרח כולם, אבל להערכתי לא מעטים) יש מאין. ייתכן שבמצב כזה אדם אולי יודע בתוכו פנימה שהמצב הזה לא יקרה וגם לא ראוי שיקרה, אבל הוא ממשיך לדקלם שלכל יהודי יהיו אלפי עבדים גויים, כי זה גם כתוב וגם מאד מנחם. אז מה רע?! כך נכדתי מתחנכת על אוטופיה מוזרה עובדתית וערכית שבמסגרתה יהיו לה אלפי עבדים גויים, וזאת גם כשהיא חיה במדינת ישראל המודרנית וכרגע מי שמציק לה הוא בעיקר יהודים (העבדים שלי, אגב, יהיו מאות אלפי ביביסטים). פלאי הקאנוניזציה. כמו היחס הכללי לגוים גם האוטופיות שאנחנו בונים עליו לעתיד לבוא, הן כנראה שאריות מתקוות שהתפתחו בזמנים קדומים. וכך אנחנו כיום חיים בשניות, כשבתוכנו ברור לנו שזה לא יקרה ולא צריך לקרות, אבל בתודעה הנגלית ובפינו הדברים נישאים כאילו ירדו רק כעת היישר מפי הגבורה בסיני. פלגינן דיבורא (במקום נאמנות), והכל בא על מקומו בשלום.

באותה מידה, אם רוצים לקבע את סמכותו ההלכתית של התלמוד, העצה היעוצה היא להסביר לכולנו שהאמוראים היו בעלי רוח הקודש ויכלו להחיות מתים. מדובר ביהודים בעיראק שלפני 1500 שנה ומעלה, חכמים וצדיקים כנראה. אבל ככל הנראה הם היו בני אדם כמוני וכמוכם, שיכלו לטעות ולצערי גם לא פעם עשו שימוש ביכולת הזאת. אבל איך ניצור נאמנות למה שכתוב בתלמוד? לומר שזו מסגרת שהתקבלה מכוח קבלת הציבור, שזוהי כנראה האמת, זה מסוכן ולא ממש משכנע. לכן צריך סיפורים על רוח הקודש והחייאת מתים, על כך שמדובר באנשים שלא יכולים לטעות וכדומה, ואז כולנו נציית להם בגיל ובששון. קודם ראינו שהתסכולים קובעים עובדות. במקרה הזה הצורך קובע את העובדה, אבל בשני המקרים ה'עובדה' הזאת הופכת ברבות הימים לעיקר אמונה. הרצוי (ought) קובע את המצוי (is).

בגדי המלך החדשים

יהיה אשר יהיה מקורה של השניות, וכפי שראינו יכולים להיות לה מקורות שונים ומגוונים, השאלה היא כיצד מתמודדים עם שניות כזאת? האם יש דרך להתגבר עליה? איך אדם מברר לעצמו מה הוא באמת חושב ובכך נפטר מהתודעות הכוזבות שמלוות אותו? מעבר לזה, האם הטענה לגבי שניות אינה פטרנליסטית? אני עושה כאן דיאגנוזה לאנשים מה הם באמת חושבים בתוכם פנימה, כשמבחוץ הם טוענים נחרצות טענות אחרות לגמרי. על בסיס מה אני קובע זאת? נדמה לי שהתשובה נעוצה בסיפורו של אנדרסן, שכולכם ודאי מכירים, "בגדי המלך החדשים".

בלי לחזור על כל הסיפור, נוצרת שם פסיכוזה המונית שלפיה המלך העירום אינו באמת עירום. הוא לבוש בגדי פאר, ומי שאינו רואה אותם הוא טיפש. החכמים ודאי מבינים שיש שם בגדים מפוארים כראוי למלך ורואים אותם בעיניהם. כולם שואפים כמובן להיחשב חכמים ונרתעים מזיהויים כטיפשים, ולכן משבחים במקהלות את המלך על בגדיו המופלאים. לאט לאט חודרת התודעה לתוכם פנימה, וזה כעת כבר נדמה להם אמיתי. עובר עוד זמן וכולם משוכנעים שזה אכן המצב, ואז נוצר שכנוע פנימי עמוק שיש שם בגדי פאר, ולא זו אף זו, אני גם ממש רואה אותם (כך לפחות נדמה לי. ואולי לא? מה פתאום?! בטח, בטח. סתם עצת היצר). זכרו שהאלטרנטיבה היא שאני טיפש, או כופר אם תרצו, וזה כמובן לא בא בחשבון.

כך יהודי טוב שחש שאין מעורבות אלוהית בעולם או שגדולי הדור לא ממש מבטאים חכמה עילאית, מה יעשה? אם יודה בזה, הרי הוא כופר או טיפש שהולך אחר יצרו. לכן הוא משכנע את עצמו שזה לא המצב. אחרי זמן הוא כבר רואה את העולם במשקפיים הכוזבות הללו, ואז כבר הוא מפסיק לשים לב לכך שבתוכו פנימה הוא לא באמת מאמין בזה. זו רק עצת היצר (שוב, הנגיעס). הרי אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות כופר. "וכי אתה חכם יותר מהרמב"ם ורעק"א?", שואל אותך הסטייפלר בספרו חיי עולם.[2] אמנם יש גם שאלה האם אתה חכם יותר משפינוזה ומאיינשטיין, או מדוקינס, אבל היא לא ממש מעניינת (וגם אם כן, תשובתנו מוכנה: הם נטו אחר יצרם. נגיעס).[3] וכך התיאוריות חסרות הבסיס והלא הגיוניות הופכות אמת שלא ניתנת להפרכה, וחודרות מהפה אל הלב פנימה.

זהו התהליך שבו זה קורה. איך יוצאים מזה? נשוב  לסיפור על בגדי המלך החדשים. סופו של הסיפור, כמו גם של הפסיכוזה, היא קריאתו של ילד תמים ו'טיפש' שהמלך עירום. הס מושלך בקהל. מישהו העז לומר את דברי הכפירה בקול רם. זכרו שכעת כולם כבר במצב של שכנוע פנימי. זה לא רק פחד מהתוצאה (הכפירה), אלא דברים שנראים לכולנו שקר בעליל. וראו זה פלא, הדברים דווקא נקלטים. פתאום כולם מבינים שהמלך באמת עירום. מה קרה שם? האם התגלה להם משהו חדש? איזו עובדה שלא שמו אליה  לב? האם הילד עשה להם טיפול פסיכולוגי ושינה את תודעתם? לא ולא. הוא רק אמר את האמת בקול צלול וברור בחלל העולם. פתאום התעורר אצל כולם איזה נים רדום שעדיין נמצא בתוכם פנימה. הוא החל לרטוט, ופתאום נוצר רזוננס. המיתרים הפנימיים הללו אצל כולם החלו לרטוט באותו תדר. פתאום חלה התפכחות המונית, וכולם שינו באחת את תפיסותיהם.

אתם מבינים שזה לא באמת היה שינוי תפיסתי. לא נוצר כאן משהו חדש. יש כאן יציאה החוצה של מה שהיה חבוי בפנים כל הזמן. אם זה לא היה אי שם בפנים, כי אז השינוי לא היה יכול לקרות, ובטח לא בפעם אחת. קריאתו של הילד הפילה את כל מחיצות ההדחקה, מחקה את השניות ואת הקליפות, ופתאום כולם חיו את מה שידעו כל הזמן בתוכם פנימה: המלך הוא עירום. בטוריי הנ"ל הסברתי שתהליך דומה קרה לבן המלך בסיפור ההינדיק, ולא אשוב לכך כאן.

בכך תמצאו תשובה לשתי השאלות שהעליתי בתחילת הסעיף. איך יודעים מהי האמת? במקום שבו קריאה אחת גורמת לשינוי רחב כנראה שזה היה כל הזמן בפנים. זו גם הדרך לחולל את השינוי ולברר מהי האמת האמתית בעינינו. להקשיב לקריאות הללו ולבחון בתוכנו פנימה במה באמת אנחנו מאמינים. לנסות ולהתעלם מסיסמאות על כך שהשכל הישר הוא עצת היצר. סוד הקסם בתפיסות ה'כפרניות' וה'שגויות' הללו הוא שהן אינן שגויות. ה'יצר' מצליח להטות אותנו אליהן ודורש מאבק כל כך עיקש ובלתי פוסק, פשוט מפני שזה לא היצר. זה מה שאנחנו באמת חושבים.

אגב, מכאן גם תוכלו להבין שהעובדה שיש בתוכנו תודעה נכונה אינה שייכת רק לתת מודע העמוק. אחרת לא היה מקום לבוא בטענות על חטאים שנעשים מתוך שניות מחשבתית. אדם שפועל בתודעה שזוהי האמת הוא לכאורה אנוס. אבל עובדה עבודה זרה קדום שפעל מתוך שניות מחשבתית כן נתבע על מה שעשה (בכך האו שונה ממי שיעבוד בזמנו, שזה כנראה תוצאה של אמונה אמתית בע"ז). התביעה כלפי אדם שחטא מתוך תודעה כוזבת נובעת מכך שיש לנו דרישה כלפיו להאזין למה שבתוכו פנימה ואם הוא לא עושה זאת הוא אינו אנוס גמור. השניות כמובן מהווה נסיבות מקילות לגבי העונש, אבל זה אינו אונס.

על אמונה, כפירה, שינוי ושחרור

אחרי ההמשגה שעשיתי כאן לשיח בין בני לאחייניתו, הבנתי שזהו תהליך שאותו אני עצמי עברתי. שנים קיבלתי טענות רק מפני שזוהי האמונה וזוהי המסורת, ומי שחושב או אומר אחרת טועה. קיבלתי את הדברים מפני שלא ייתכן שהרמב"ם או רב אשי או רבי חיים קנייבסקי טעו. ושוב, זה היה שכנוע אמתי, לא מתוך פחד, לפחות לא במובנו הפשוט. באמת הייתי משוכנע בכל זה, או לפחות כך חשבתי. בשנים האחרונות הבנתי שזוהי שניות. אנשים כמוני שיודעים כל הזמן את האמת, אבל ליבא לפומא לא גליא. הם לא מעזים להודות בזה בפני עצמם, ובוודאי שלא לומר זאת כלפי חוץ.

שוב ושוב אני כותב כאן שהתנהגותם של אנשים מצביעה על מה שהם באמת חושבים. האם לדעתם התפילה היא שמרפאת או התרופה? האם הקב"ה נענה לתפילות או לא? האם באמת יהודים בנויים אחרת מגויים או לא? האם חכמי התלמוד היו שרפי מעלה שיכלו להחיות מתים וידעו את כל חכמות העולם או אנשים רגילים? האם כל המדע טמון בתורה, או שלא ממש? ועוד כהנה וכהנה אמונות חסרות בסיס שהתרגלנו אליהן והפכו לעיקרי אמונה. מה שעוזר מאד לחיות בשניות הזאת הם התירוצים הידועים: זוהי עצת היצר. ההשתדלות היא רק בגלל חולשה אנושית (או מצווה), אבל ברור שהיא לא משפיעה (אחרים כבר הנפיצו תיאוריות מתוחכמות יותר, היא כן משפיעה אלא שזה רק בזכות קיום מצוות ההשתדלות, המצווה התרי"ד במניינו של הרמב"ם). המנטרות הללו כולאות את האמיתות שכולנו יודעים בתוכנו וגורמות לנו להתכחש אליהן. באמת להתכחש. לא רק בדיבורים החוצה, אלא גם כלפינו עצמנו. אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו פשוט חלשים ולכן לא מצליחים לחיות לפי האמת והנורמות הראויות. כך דוחפים אותנו להצהיר הצהרות ולהפנים אותן, ולהתכחש למה שכולנו ידענו ויודעים עדיין כל הזמן בתוך תוכנו.

בטור 63 עמדתי על כך שתיוג ככופר הוא תחליף במקום שבו אין טיעונים. משמעות הדבר היא שבמקרים רבים היצר ששובה אותנו הוא דווקא היצר להישמע למסורת ולא התודעה הפנימית שלנו (השכל הישר). מה שמוצג בפנינו כאמונה דווקא הוא היצר שנדבק אלינו וממנו אנחנו צריכים להשתחרר. ואילו ה'כפירה' שמוצגת בפנינו כעצת היצר לפעמים דווקא היא הדבר האמתי. אם היא לא הייתה הדבר האמתי היה על מי שמוכיח אותי להשתמש בטיעונים ולהראות לי שזו טעות, במקום לנזוף בי על כך שאני כופר שנכנע ליצרו הרע.

בשלב כלשהו הגעתי למסקנה שצריך איזה ילד שיאמר את הדברים בקול רם וצלול, ואולי זה ישחרר אצל אנשים רבים את התחושות שכלואות בתוכם פנימה. חשבתי שאולי אם אשמש כילד שקורא את הדברים בקול רם זה יכול לשחרר את האמיתות המודחקות הללו, ולפורר את קליפות הסמכות והמסורת שהכניסו אותן ודחקו אותן פנימה ולא נותנות להן לצאת החוצה. זה יפוגג את התירוצים בדבר חולשה ויצרים, יגרום לאנשים להבין שאלו לא יצרים אלא האמונות האמתיות שלהם. אמונה אין פירושה חיים לפי סיסמאות נגד השכל הישר אלא בדיוק ההיפך. אמונה זה מה שיש בפנים ולא מה שאומרים בחוץ. האמונה לא מתחילה במקום שנגמר ההיגיון והשכל אלא מתחייבת מכוחם ומחויבת להם.

לא אכחד שבינתיים ההצלחה חלקית מאד. קשה לשחרר הדחקות כה עמוקות וללכת נגד כוחות כה חזקים. אנשים מתבצרים באותן תודעות שבעיניי הן כוזבות, ומייחסים את תחושותיהם הפנימיות (הספיקות) ליצרים וחולשות. אבל דומני שבשנים אלו ממש בהחלט יש תהליכים של שחרור (כחלק מהדור החופשי יותר שלנו, לטוב ולמוטב), ואני מקווה שזה עוד יקרה בצורה רחבה יותר. הסמכות בנושאים כאלה היא עניין כולא ומדכא ולא עניין משחרר (עמדתי לא פעם על כך שסמכות ביחס לעובדות היא סתם אוקסימורון. ראה על כך למשל בטור 568). היא לא מסייעת לנו להתגבר על יצרים אלא מונעת מאיתנו להבין במה באמת אנחנו מאמינים ולפעול לפי זה.

[1] אני מניח שיהיו שיאמרו שאותו אברך לא באמת מאמין לגמרי ולכן הוא אולי חושב שהקב"ה באמת לא רואה או שלא אכפת לו. מבחינתי כאן זוהי רק דוגמה.

[2] אגב, בעיניי הספר הזה הוא ממש פסגה נישאה של פלא הליטאיות שהדהים אותי בכל פעם מחדש. האברך הליטאי הוא אדם מפוכח וחריף בלמדנותו ההלכתית. כשהוא מגיע לתחומי המחשבה (ההשקפה, השקופע) הוא הופך לכסיל שמדקלם מנטרות חסרות שחר והיגיון בדבקות מוחלטת. ממש ברמה של ילד בגן. ההבדל באינטליגנציה של אנשים בעיסוקם בלמדנות מול עיסוקם במחשבה הוא אחד הפלאים הליטאיים היותר נשגבים בעיניי. הייתם צריכים לראות את מיטב אברכי קהילת 'נאות יוסף' בבני ברק, בה הייתי חבר. אריות ובעלי תריסין של ממש. תענוג לדבר איתם בלימוד. חלקם ראשי כולל ואחרים ר"מים בישיבות או סתם אברכים טובים מן השורה. וכל האריות הללו יושבים בערב שבת בשיחתו של משגיח מזדמן שמפטפט שטויות למוות כאילו הם חוזים בגילוי אליהו או במעמד הר סיני. אף אחד מאלו שלא ייתנו לך להוציא מילה למדנית בלי לתקוף אותך, לא מעלה בדעתו להעלות שאלה או תהייה כלשהי. כל פעם הושלך שם הס כזה, שאפילו מעמד הר סיני בעת שהציפורים לא צייצו היה קקופוניה פוליפונית לעומתו.

[3] באשר לעצם הטענה, ראו בטור 247 ועוד.