המדרשיה: "היה היה בית ספר" (טור 577)

בס"ד

במוצ"ש האחרון הוקרן בטלוויזיה הסרט 'המדרשיה', והרוחות ברשת ובתקשורת סוערות. בוגרים רבים חשים שזהו סוג של רקוויאם, הלוויה של מוסד מפואר ("ספינת הדגל של הציונות-הדתית", עאלק), ולא בכדי. יש לזכור שהמוסד הזה באמת נפטר לפני כחמש-עשרה שנה, והסרט מלווה את שנותיו האחרונות. השאלה האם הסרט עושה עוול למדרשיה? האם הוא מציג תמונה מעוותת? האם זו תמונה של כמה שנים אחרונות או שגם בשנים הקודמות זה היה המצב? מה יש לנו לומר על התמונה הזאת? האם באמת זו הייתה ספינת הדגל? האם כך אמורה להיראות ספינת דגל?

יש כאן לא מעט רגשות, חלקם של בוגרים ואוהדים שהסנטימנטים שלהם (שבעצמם מהווים תופעה מרתקת) גורמים להם לצבוע את העבר בוורוד מוגזם ולהתרגז על התמונה שניבטת אלינו מהסרט ועל התדמית שמקבלת ממנו המדרשיה. מהצד השני, יש צופים זועמים שרואים את תמונות הוונדליזם הנוראי וטוענים שאסור לנו להביט על האספקטים החיוביים, גם אם היו כמה כאלה שמתחבאים בתוך הסערות, כי בסך הכל מדובר בטירוף מערכות שאין ולא יכולה להיות לו שום הצדקה. דבר אחד ברור, גם בסוגיות הללו כולם, מכל הצדדים, מאד נחרצים.

לפני כמה ימים שאלו אותי באתר לדעתי, וחשבתי שהגיעה העת לכתוב על כך משהו. עולים כאן המון אספקטים, ואני עצמי, כבוגר (עם סנטימנטים), כמובן מעורב אישית בנושא. הכרתי את המדרשיה כתלמיד, קצת כמורה, וגם כחבר מועצת ההנהלה, מכמה זוויות ובכמה תקופות. יזמתי וליוויתי תכניות לימודים חדשניות, וראיתי את המתרחש בו בכמה תקופות. הייתי בקשר קרוב מאד עם הרב יגל (רק אחרי סיום הלימודים כמובן), ובקשר קרוב גם עם האישים שבאו אחרי הרב יגל, ולכן יש לי היכרות גם עם מה שקרה אז. יכולתי לכתוב כאן אנציקלופדיה על ההיבטים השונים של הסרט ושל המדרשיה כשלעצמה, אבל אשתדל להכניס את הדברים החשובים לטור אחד.

רקע

המדרשיה הוקמה בשנת 1944, ובשנותיה הראשונות מצבו של הציבור הדתי היה בכי רע. עד שנות החמישים צעירים עם כיפות לא יכלו ללכת חופשי בתל אביב. לא פעם הם חטפו מכות וקללות, והעדיפו ללכת עם ברט ולא עם כיפה. רגשי הנחיתות היו קשים, ובצדק מסוים. 'אדוני הארץ', היהודים החדשים, הרגישו בעלות עליה (במידה של צדק, בגלל תרומתם להקמתה), וזלזלו מאד בדוסים. אין פלא שהציבור הדתי היה אחוז רגשי נחיתות ואיבד את טובי בניו. לא נוח היה להישאר חלק מהציבור העלוב והמושפל הזה, בפרט אל מול ההצלחה המסחררת של החילוניות והמודרנה.

ישראל סדן, יו"ר נוער המזרחי (=נע"ם) החליט לעשות מעשה. הוא הזמין את הרב יהושע יגל להקים יחד איתו ישיבה תיכונית שתשנה את המצב הזה, 'מדרשית נעם'. הם חלמו שבוגריה יתחרו עם מיטב הנוער בכל התחומים ויעלו עליו בתחום המדעי והטכנולוגי, בתחום האקדמי, בתחום התורני, בתחום תרבות הגוף, בצבא, באמנות ובתרבות, בתקשורת וכו'. אל לכם לזלזל בחלוציות של המפעל הזה שאולי נשמעת לרבים מאיתנו טריוויאלית. זה היה פרויקט לשינוי תדמית של דור ויצירת מודל של יהודי (דתי) חדש לגמרי. הרעיונות אולי היו באוויר, אבל דומני ששני האישים הללו היו הראשונים שגיבשו אותם וניסו להפוך אותם לתכנית מעשית.

עוד לפני המדרשיה הייתה קיימת הישיבה של כפר הרא"ה, מיסודו של הרב נריה, אבל זו הייתה ישיבה חקלאית, ודומני שלפחות ברבות הימים היה נראה שמטרותיה היו מעט שונות. הן היו בעיקר בכיוון של חלוציות (כלומר יישוב ארץ ישראל במובנו הקלסי – ברוח דברי החת"ם סופר על חקלאות בארץ ישראל), תרומה לחברה, מימוש חזונם של הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה. זו לא הייתה המטרה של סדן והרב יגל. הם דיברו על יהדות חדשה מעורה בכל תחומי החיים, ולא על נישה אחרת. לאחר מכן הישיבה בכפר הרא"ה הפכה לישיבה תיכונית, ובמובן הזה המדרשיה הייתה הישיבה התיכונית הראשונה. כאמור, להבנתי גם חזונה היה שונה במהותו מזה של כפר הרא"ה והרב נריה.

המודל שלהם היה בתי הספר החקלאיים, בנוסח 'כדורי'. משם יצא דור המנהיגים החילוניים, והרב יגל וסדן שאפו ליצור 'כדורי' לדתיים. אפילו עולם המושגים היה לקוח משם (אליפים וכו'). ההשבעות, המסורות, העצמאות של התלמידים והחינוך ליוזמה, הציפיות הגבוהות, הפראזות ועוד. וכמובן גם הפראות וחוסר הגבולות.

חייבים להודות שהמפעל הזה הצליח. בעקבותיו באו רבים וטובים, וכך נוצר המצב המוכר לנו כיום שבו בוגרי החינוך הדתי משולבים בכל התחומים. זה אולי נראה לרבים מאיתנו מובן מאליו, אבל זוהי במידה רבה תוצאה של אותו חזון ופרויקט נועז. עד השנים הללו ממש מתווספות משימות נוספות באותו כיוון: צבא, תקשורת, אקדמיה וכלכלה, אמנות ועוד. כל השטחים הללו נכנסים לאט לאט לתחום הרלוונטיות של האדם הדתי. עד היום יש תחומים שבהם זה לא מובן מאליו ובטח עוד לא שלם, ולכן בלי קשר לוויכוחים שיכולים להיות על זכות הראשונים, חשוב להבין את החלוציות שהייתה בחזונם של שני האישים הללו. הפאתוס של ישראל סדן שדיבר על "ספינות דגל" ועל "האליטה של הציונות הדתית" ושאר פראזות שנשמעו לנו די מצחיקות, וכיום נשמעות כך עוד יותר, ממש לא היו כאלה. מדובר בחזון מרחיק ראות של אדם שלמיטב שיפוטי לא זכה להערכה מספיקה. אני חושב שהחזון היה בעיקר של שני אלו, הגם שהמימוש קרה בזכותם של אישים ומוסדות רבים.

כשתשאלו היום מי חולל את המהפכות בתרבות הדתית שאנחנו עדים להן עד היום, מעט מאד אנשים יצביעו על סדן, ועוד פחות על הרב יגל (שבכלל נתפס כחרדי, לא לגמרי בצדק). רוב הציבור בכלל לא מכיר אותם. ידברו איתך קודם כל על הרב נריה והרב קוק, ואחר כך על אורי אורבך (תקשורת), על ראשוני גוש אמונים (התיישבות וחלוציות) על הרב אלי סדן (צבא ומכינות) הרבנים גולדוויכט ועמיטל (ישיבות הסדר) ועוד. אבל בלי לערוך השוואות ובלי לפגוע באף אחד מהאישים הללו, לדעתי הרב יגל וישראל סדן היו במידה מסוימת שני האבות המייסדים של החזון הזה, ותרומתם למימושו הייתה מכרעת. כל אלו נבנו על חזונם והמשיכו אותו בכיוונים שונים. צריך להבין שהם לא חזו מוסד, אלא דמות אחרת של יהודי. המוסד היה רק האמצעי. לכן לשפוט אותם דרך המוסד זו טעות יסודית. צריך לשפוט את התממשות חזונם, גם בלי קשר להצלחת המוסד (שעליה עוד אדבר).

כאנקדוטה, כאשר הרב יגל נפטר חשבתי שתהיה כאן רעידת אדמה. יהיו כנסים, ייצאו ספרים, מפגשים ותכניות טלוויזיה ללא סוף. אבל בפועל היה כאן בעיקר קול דממה דקה. עד כדי כך, שההספד המשמעותי היחיד שנכתב עליו (עד כמה שאני מכיר ויודע) היה מאמר שלי במקומון בפתח תקווה (בעריכת מוטי זפט, דלי"ת שלי). לימים יצא ספר כלשהו שאיני יודע מי שמע עליו והיו קצת מפגשים, ממש מינורי. מדי פעם אני מגלה לתדהמתי שכשרוצים לצטט משהו שנכתב על הרב יגל, מופיעים הדברים שלי. זה די מדהים אם חושבים על תרומתו של האדם הזה לחברה הדתית והישראלית בכלל ולכולנו. ועוד לא דיברתי על ישראל סדן, שזכרו ממש התפוגג בזיכרון הקולקטיבי הישראלי ואפילו הדתי.

המדרשיה

הרב יגל היה אדם מאד לא קונוונציונלי. הסיפורים על השנים הראשונות מדברים על רכיבה פרועה על אופנוע והשתתפות במכות עם בריוני הרחוב בפרדס חנה. אבל גם מה שאני עצמי פגשתי אצלו היה בהחלט לא רגיל. הוא נתן לתלמידים חבל די ארוך, בדרך כלל בדרך של איסורים עם קריצות. החוקים היו לכל היותר המלצה, והאכיפה שלהם הייתה מאד חלשה. ועדי המחזורים היו מוסד משמעותי בקבלת החלטות במוסד. גם בתקופתנו התלמידים היו מאד עצמאיים ופרועים. גם אצלנו היו בריחות ושביתות כמו שרואים בסרט, וכמובן גם קצת ונדליזם ומכות (אם כי זה במינון שונה לגמרי ממה שרואים בסרט). אני משער שהאופי שהמדרשיה קיבלה בהחלט הושפע מאישיותו ומדרך חינוכו והתנהלותו של הרב יגל.

ההתנהלות שלנו וגם של ההנהלה (שהעלימה עין ואפשרה דברים רבים) הייתה מאד לא אחראית, ופלא בעיניי שבסרט רואים רק שניים שטבעו ועוד אחד ששותק בחצי התחתון של גופו. מהיכרות עם ההתנהלות, הייתי מצפה לתוצאות רחבות וקשות הרבה יותר מאוסף הפוחזים שהתנהלו שם כבתוך שלהם. אבל זו תוצאה של העצמאות והיוזמה.

המדרשיה קיבלה תלמידים מכל שכבות האוכלוסיה (ובניגוד למיתוסים, לא היה מאד קשה להתקבל ל"אוקספורד של הציבור הדתי", "ספינת הדגל" וכדומה, עאלק). רבים קיבלו שם הזדמנות שלא היו מקבלים במוסדות מקבילים. אף אחד לא עשה אצלנו עניין ממזרחי או אשכנזי. זה פשוט לא שיחק אצלנו שום תפקיד, וזה גם בא לידי ביטוי בהרכב התלמידים. זה היה מאד חריג ביחס למקובל אז (וכנראה שגם היום המציאות עוד לא שלימה בעניין הזה). חברי הטוב, רמי בוכריס ז"ל (נהרג כקצין שריון בסיני), בחור מרשים ומוכשר עם אישיות מדהימה מקרית ים, וכמובן ממוצא מזרחי, סיפר לי שלא קיבלו אותו ל'נתיב מאיר' ובטח לא תתפלאו שלא ממש נתנו לו הסברים והנמקות.

המוטו של הרב יגל היה החברותות בלימודים, כולל לימודי החול. לא השארנו את החלשים בצד הדרך, והייתה עזרה מובנית לכל מי שהיה זקוק לכך (לפעמים באמצעים לא קונוונציונליים, כדרכנו). גם בסרט ראו את הערבות ההדדית של פראי האדם לחבריהם. זה היה ממש ערך עליון, ולא רק להרע. הערכים ששלטו בהתנהלותו של המוסד הזה, היו עצמאות אישית, אוטונומיה של התלמידים תוך מאבק מתמיד מול ההנהלה, יוזמה, אחווה ועזרה הדדית, גיבוש חברתי, מודעות חברתית (אם כי זה לא יותר ממקומות אחרים). אני חייב לומר שהלימודים, חול וקודש כאחד, לא היו חלק מהותי מהשהות שם. מישהו בסרט אמר שהוא לא היה תלמיד במדרשיה אלא דייר, וזה הזכיר לי שכששואלים אותי האם למדתי במדרשיה אני תמיד אומר ששהיתי שם כארבע שנים. אבל צריך לדעת שגם אלו שלמדו (החננות) לא הפרו את ערכי היסוד: קבלת מרות הרוב הדמוקרטי. אם מחליטים לברוח או לשבות, כולם בעניין.

צריך להבין שלהתנהלות כזאת יש מחירים לא פשוטים. כשנותנים סמכות ופותחים אפשרויות לילדים פרועים מקבלים לפעמים סערות קשות, השתוללויות ופיגועים שונים. בסוף גם מגיעים לאיבוד שליטה גמור, כפי שקרה בשנים האחרונות. אבל אסור לזלזל גם בתועלות של המדיניות הזאת. כפי שדובר בסרט, המדרשיה הוציאה מרובנו משהו שלא היה יכול לצאת מאיתנו במקומות אחרים. היא אפשרה לנו להוציא הכל, על כל המחירים שכרוכים בדבר. אני יודע שאני עצמי החזקתי בו זמנית בשתי דמויות ודרכי התנהלות שונות לגמרי, אחת בבית בחיפה (ובבני עקיבא שם) והשנייה במדרשיה (ובבני עקיבא שם). זה היה משהו לחלוטין שונה.

מבחינת התוצר של המוסד, דומני שיש לו כמה מאפיינים. בסופו של דבר, רוב ככל פראי האדם הללו יצאו אנשים די בורגניים (כמו שאמר מישהו בסרט), ובהחלט נורמטיביים ופרודוקטיביים. איני מתרשם שיצאו מהמדרשיה יותר פושעים ואנשים יותר אלימים ופחות מוסריים לעומת מקומות אחרים. השנים הסוערות הללו לא באמת בנו בתוכנו אלמנטים בעייתיים לטווח הרחוק, אבל הם כן תרמו לאישיות תרומות ייחודיות שהופיעו בהמשך, רובן לטובה. רק אנקדוטה, במחזור שלנו בצבא, מבין כל חיילי ההסדר בשריון (ורובם המוחלט שירתו אז בשריון), יצאו 12 חבר'ה לקצונה. מתוכם היו 11 מהמדרשיה. דומני שהאחוז שלנו מבין כלל הבני"שים בטח לא עלה על 10%. אני לא חושב שזה מקרה בעלמא.

אמנם יש לומר ביושר שלהערכתי המיתוסים על הבולטות של הבוגרים בחברה הישראלית מופרזים מאד. לדעתי יש מוסדות שבוגריהם בולטים הרבה יותר בכל התחומים (כמו 'נתיב מאיר' למשל), הן התורני, הן האקדמי, הציבורי, הצבאי ועוד. המוסד הזה גם הואשם בכך שלא הוביל עמדה אידאולוגית. הר"מים היו מגוונים יותר מרוב המקומות האחרים, והעובדה היא שגם הם וגם תלמידיהם עברו שם תהליכים לכל הכיוונים. היה מיתוס שמנסים שם 'לשרוף' את התלמידים לכיוון חרדי, אבל האמת היא שכל אחד שהכיר את הרב יגל ידע שמבחינתו זה בכלל לא היה אישיו. הוא רצה שהתלמידים ילמדו תורה, וממש לא חשוב לו אם זה בפוניבז', בחברון, בישיבת הסדר או ב'מרכז הרב'. כך גם נראו הר"מים שהוא הביא, אם כי ביניהם בהחלט היו שניסו 'לשרוף' תלמידים. הכל הלך שם, וכל אחד פעל בכיוון שלו. לא היה כיוון מוכתב מלמעלה.

זה לא אומר שלא היו ויכוחים סוערים, כדרכם של נערים, אבל אידאולוגיה לא הייתה אישיו חינוכי במוסד. במובן מסוים ניתן לומר שהערך שהמוסד הנחיל הוא היעדר אידאולוגיה. תלמד תורה, תהיה איש טוב שתורם לחברה ומצליח בתחומו, והכל מצוין. לא אכפת לי כיצד אתה מתייחס לרב קוק ולאיזו מפלגה אתה מצביע. כשהייתי במועצת ההנהלה ההורים (שעקרונית לא קיבלו ייצוג שם), שבחלק נראו ממש מיזרוחניקעס מן השורה,  ניסו להשפיע עלינו למנות ראש ישיבה… חרדי, נגד מועמד שלימד בישיבת הסדר. זה מבחינתי היה אירוע מכונן. בעיניי זה מסר ייחודי וחשוב מאד, שלא תמצאו במקומות אחרים. השדר שעלה מכל מקום הוא שלא ממש מעניינות אותנו האידאולוגיות והפוליטיקות, אלא רק התוכן. אז כשאומרים שלמדרשיה לא היה ייחוד (ראו למשל כאן), דומני שזה היה ייחודה. כל הישיבות עם הייחוד הגדול הן מאד לא מיוחדות בעיניי. לא חסרות ישיבות שצבועות בצבעים אידאולוגיים ברורים (ישיבות 'קו'). יש אלפים כאלה. בעיניי דווקא כאן בא לידי ביטוי החוסר שנוצר עם סגירתה של המדרשיה. יש צבע חסר בנוף החינוכי שלנו היום.

דוקוב במאמרו טוען שזה אומר שלא היה מסר ולכן לא הייתה השפעה משמעותית על החברה, אבל לדעתי הוא לא צודק. אכן לא היה שם 'קו', אבל זה גופו היה המסר, וה"קו" הזה כאמור היה בהחלט ייחודי, הרבה יותר מכל 'קו' אידאולוגי נוקשה. להתרשמותי בוגרי מדרשיה נדירים מאד בעולם של 'הקו', בוודאי בהנהגה הרבנית שלו. תרומתה של המדרשיה לא נמדדת בקו אידאולוגי כזה או אחר, אבל זה לא מה שהיא רצתה לעשות. היא רצתה לתרום לחברה בכל התחומים ובכל הגוונים, ואת זה היא עשתה. לי אישית זה מאד חסר היום.

אגב, כחלק מאותה מדיניות, נוצר שם מצב שבו אנשים שונים שאוחזים בהשקפות מאד שונות (לא רק שרף מול צדיק-על) מרגישים חלק מאותה משפחה, עם מחויבות גדולה וקשר עמוק לחבריהם, ועם סנטימנטים חזקים ביותר למוסד, לרב יגל, וכמובן לבני המחזור. אני חושב שזה נוצר שם בזכות אותה מדיניות ואותו חוסר 'קו'.

אין להכחיש שגם לזה יש מחירים. קודם כל, היכולת שלנו לשבת וללמוד בישיבה שאחרי התיכון לא הייתה מן המשובחות (דומני שישיבת הר עציון מתחרטת עד היום על כך שקיבלה מספר כזה של בוגרי המדרשיה. אנשי 'נתיב מאיר' בני גילנו הקימו את ישיבת ההסדר במעלה אדומים). מעבר לזה, אחוז החילון במדרשיה היה גבוה יחסית, שכן לא הייתה אינדוקטרינציה אידאולוגית. כולם התקבלו והוכלו, והרב יגל דגל במדיניות שלא זורקים אף אחד (למעט מקרים קיצוניים שגורמים נזק גדול לאחרים). הבוגרים שייכים לכל מיני שכבות באוכלוסיה, תפיסות, עיסוקים ושיוכים, ואני מתרשם שההתפלגות רחבה יותר מהמקובל במוסדות אחרים. בכתבתו של דוקוב תוכלו לראות את רשימת הרבנים שהוא מביא מנתיב מאיר, ותוכלו להתרשם שהכמות גדולה אבל המגוון די מצומצם. כפי שכתבתי למישהו, ההבדלים הם בעיקר בשאלות כמו האם הרב קוק היה שרף או רק צדיק נשגב. גוונים כאלה או אחרים, בין הגוש למרכז הרב וה'קו'. במדרשיה, לעומת זאת, רוב הרבנים שיצאו הם בכלל חרדים. לא היה שם קו אידאולוגי.

מכאן גם עולה, כפי שהסברתי למעלה, שכשבוחנים מהי התרומה של המוסד ומייסדיו, טעות היא לבחון אך ורק את הבוגרים ומה הצבע שלהם (אם בכלל יש  להם צבע). כפי שהסברתי למעלה, מדובר במוסד ראשוני, וככזה כל תוצרי הישיבות התיכוניות הן במידה מסוימת תוצרים של החזון של הרב יגל ושל ישראל סדן. השפעתם של שני האישים הללו על החברה צריכה להימדד בצורה הרבה יותר רחבה מאשר המקום שתופסים הבוגרים, או האם הם יצרו אידאולוגיה ספציפית כזו או אחרת. הם יצרו מצע שעליו ניתן היה לגדל המון אידאולוגיות שונות ומשונות (שלחלקן אני מניח הם לא היו מסכימים). הצבעים הללו ברובם נכחו בתוך המוסד עצמו, אבל בוודאי לא נשללו על ידו. זוהי מדידה שונה לגמרי.

תיאור הסרט

הסרט עומד על כל האספקטים הללו, האורות והצללים, ולדעתי מבטא אותם נאמנה. הוא בהחלט מעורר שאלות לא פשוטות, אבל התמונה שהוא מציג אמינה ומייצגת. עולה שם תזה שהמצב השתנה בעקבות החלפתו של הרב יגל, אבל לדעתי זה לא העניין. הוא עצמו הוחלף בין היתר בגלל התחושה שמאבדים שליטה. כלומר איבוד השליטה היה הגורם והחלפת הרב יגל הייתה התוצאה, ולא להיפך. אפשר לתלות את אבדן השליטה בהרבה דברים, וחלקם עלו בסרט. אני לא חושב שחסרונו של הרב יגל היה מאד חשוב לעניין זה.

כל התופעות שתיארתי עד כאן הוצגו בסרט היטב. וכולן היו אצלנו וכנראה גם לפנינו, ולא נולדו עם עזיבתו של הרב יגל. להיפך, כפי שהסברתי רבים מההיבטים הללו נוצרו ממנו ובהשראתו (אם כי הלכו לפעמים רחוק מדיי). כנראה שעצמאות כזאת לתלמידים צעירים, התנהלות לא אחראית והדגשת ערכי המקוריות והיוזמה, מביאה בסוף לאבדן שליטה. התמונות שמוצגות בסרט הן מזעזעות. ניפוץ שיטתי וסתמי של רכוש, זלזול נוראי במורים ורבנים היו בממדים שלא הכרנו בתקופתנו. אבל אלו הבדלים שבעוצמה ולא במהות. האלמנטים שהביאו לזה היו כולם גם קודם. הם טבועים בדנ"א של המוסד.

ניתן לראות זאת דרך אנקדוטה. כשהצטרפתי למועצת ההנהלה, גוף מעונב מלא באישים חשובים וידועים מאד, הדבר הראשון שאמרתי בישיבה לתדהמתם של כל הסלבס שם היה שלמוסד הזה אין זכות קיום וצריך לסגור אותו. אין צורך לומר שכולם שם היסו את הצעיר החצוף, אבל לשבחי ייאמר שאחרי לא הרבה שנים (בערך שתים-עשרה) כולם הבינו שצדקתי וזה בדיוק מה שקרה. אגב, כשאמרתי את הדברים (בשנת 1994 בערך) זה לא היה בגלל המצב במדרשיה באותו זמן, שאותו לא ממש הכרתי, אלא לאור מה שאני הכרתי בזמני שלי. ללמדכם שהשינוי של השנים האחרונות לא היה מהותי. הבעיות היו שם כל הזמן.

התחושה של רבים מהבוגרים שהסרט מציג תמונה מוטה ולא מאוזנת, שגויה בעיניי. היא נובעת מכך שהממדים החזותיים של הוונדליזם בשנים האחרונות הם כל כך חזקים ויזואלית שהם מאפילים על כל האספקטים האחרים, טובים ורעים כאחד. אם תשאלו מי שצפה בסרט, הוא בדרך כלל יאמר לכם שהסרט אינו אלא אוסף השתוללויות פרועות בנוסח בעל זבוב. אבל זה ממש לא נכון. העוצמה של הסצנות הללו תופסת את כל תשומת הלב ולא נותנת לאנשים אפשרות לשים לב לאספקטים האחרים שהוצגו שם ולהבין שהתמונה מורכבת יותר מאוסף נזיפות וזעזוע שניתן לקרוא בעיתונות בימים אלו. רוב מה שכתבתי עד כאן הופיע גם בסרט, אבל לא רואים את זה בתוך הסערות ותימרות העשן.

אין צורך לומר שבעיתונות הכללית היו שתלו בזה את התפרעות המתנחלים בימים אלו, אחרים ביקרו בחריפות את האליטיזם ואת ההשתוללות. התחושה של רבים היא שהמוסד הזה היה נזק מתמשך. כאן נחשפו שורשיה של הפראות הימנית והדתית. כל אחד תלה בסרט הזה את הבוקי סריקי שלו, אין צורך לומר שזה נאמר ללא צורך בהצדקות ממשיות. בפייסבוק קראתי טענות שדוחות את האמירות שמי שלא היה שם לא יכול להבין. רואים בסרט ומבינים הכל. מדובר באוסף יצורים שמוטב שלא נבראו משנבראו וזהו. אז זהו, שהביקורת הזאת פזיזה ולא רצינית. לדעתי באמת אי אפשר להבין, בטח לא מתוך צפייה בסרט, אבל זה כמובן לא אומר שאי אפשר לבקר את מה שהיה במדרשיה ואת מה שרואים בסרט.

כעת ארצה לגעת בכמה שאלות שעולות מצפייה בסרט.

א. על ערכם של גיבוש ו-וונדליזם

כאמור, הגיבוש החברתי היה ערך מרכזי מאד (בעידוד ברור מלמעלה). גם אחרי שסיימנו את חוק השתוללותנו, יש אצל כולנו סנטימנט עמוק מאד למוסד ולחברים, וגם לשאר הבוגרים מכל המחזורים. כל אחד מאיתנו מכיר את הסיטואציות שבהן אתה מגלה מידרשיסט באיזשהו מקום ממחזור כלשהו שמעולם לא שמעת עליו והבדל הגילאים שלכם הוא עשרות שנים, אבל אתה צריך רק לברר מאיזה מחזור הוא ואצל מי למד, וסיכוי סביר שתקבל עזרה נלהבת וטיפול VIP. הקשר המשפחתי בינינו ממש לא ממוקד לבני דמותנו, לאלו שחושבים כמונו או חיים כמונו. זה סוג של משפחה, ולכן הוא אינו תלוי באידאולוגיות ובתפיסות (כאמור לעיל). גם בסרט עצמו יכולתם לראות שברגע שהבוגר שומע שמדובר במדרשיסט, ובטח אם הוא עושה סרט על המדרשיה, הוא מיד נרתם. אבל רק אם הבמאי יוציא את המדרשיה טוב כמובן. אל לו להראות תמונות וסרטונים שלא מתאימים לעיניה הרגישות של אם יהודייה, גם אם זו המציאות לאשורה. החשש לתדמיתה של המדרשיה והסנטימנט העמוק אליה משותף לבוגרים בסרט ומחוצה לו.

מישהו כתב לי שגיבוש, ובוודאי סנטימנט, אינו ערך אלא אמצעי, ואין לו הרבה משמעות אם הוא משמש למטרות שליליות. עניתי לו שאיני מסכים מכמה סיבות. ראשית, לא נכון שהגיבוש שימש רק למטרות שליליות. היו שם הרבה תופעות יפות מאד, ובלי הערך של הגיבוש הן לא היו קורות. מעבר לזה, גם לגבי הוונדליזם אפשר להעלות את אותן תהיות. אם הוונדליזם הזה לא יצר תוצאות בעייתיות לטווח הארוך (מבחינת אישיותם של הבוגרים), האם ניתן לגנות אותו ולטעון שאין הצדקה למוסד כזה? אולי הוא סייע ליצור תוצאות חיוביות שלא היו קורות בלעדיו?! נכון שהחבר'ה כילו חמתם בעצים ובאבנים, אבל גם זה רק אמצעי. בסוף בסוף, התוצר החינוכי חשוב לא פחות.

איני טוען שוונדליזם הוא עניין שולי ולא חשוב, אלא שהשיפוט שלו לא יכול להיעשות בצורה חד ממדית, רק מתוך סערת הרגשות שנוצרת מצפייה בסצנות המזעזעות הללו. יש כאן מוסד שלקח סיכונים ויצר תוצרים שבעיניי הם משמעותיים מאד וייחודיים מאד. יש לדרך מסוכנת כזאת מעלות וחסרונות, וכבר הבאתי את טענתי שאין לכך הצדקה (ולכן המלצתי לסגור), אבל להסתכל על הדרך הזאת ולשפוט אותה בפריזמה של מה שקרה בה עצמה בלי להתייחס לתוצר החינוכי זה בעיניי שיפוט שטחי. נדמה לי שהריבוע של החינוך הדתי והישיבתי הוא חלק מחולשותיו המובנות, ולכן בהחלט יש להעריך מוסד שלוקח על עצמו לחרוג ממנו, למרות הסיכונים שכרוכים בחריגות קיצוניות כאלה.

השיפוט של ערכים חיוביים כמו גיבוש ושל ערכים שליליים כמו ונדליזם, אינו חד ממדי ולא פשוט כפי שנדמה במבט ראשון. הסיפור מסובך יותר.

ב. בעל זבוב

קשה להתעלם מהאסוציאציה לתופעות בעל זבוב. כאשר קבוצת ילדים נקלעת לתוך מרחב סגור ומנותק כלשהו, מתפתחות שם תופעות מאד קיצוניות. חלק מהעניין הוא שגם ילדים לגמרי נורמטיביים יכולים להגיע להתנהגויות קיצוניות מאד. זה מה שקרה במדרשיה. רובנו (כולל עבדכם הנאמן) היינו ילדים טובים ירושלים, ובכל מקום אחר היינו גדלים בצורה קונוונציונלית ומרובעת ורגילה, עושים בגרות הולכים ללמוד ראיית חשבון וזהו. בלי לשבור שום פלורסצנט בדרך, בלי להשליך מהגג מכוניות בוערות, בלי לשבור איברים ולשתק נערים, ובלי להרוג כמה ילדים בטביעה.

זוהי תופעה מרתקת, ויש לתת עליה את הדעת. אבל צריך להבין שההתנהגות הזאת לא בהכרח מבטאת רוע. יש כאן התפרצות של משובות נעורים ברמות קיצוניות ובלי האחריות וההבנה של המבוגרים שמאזנת את העניין. אני לא חושב שהיו שם תופעות של רוע מהותי, ודומני שהעתיד של רובנו כאנשים מבוגרים מוכיח זאת. לכן כפי שהסברתי למעלה אמנם יש מקום לשפוט את התופעות הללו כשלעצמן אבל חשוב להתחשב גם בפרספקטיבה.

לדוגמה, הרב בלוך, ראש הישיבה האחרון (ידיד שלי), נראה בסרט כאדם חלש שנפגע אנושות מהתלמידים שזלזלו בו. אבל מהיכרות אישית אתו ועם הסיטואציה אני יודע שהמצב הוא הפוך בדיוק. מדובר באדם כריזמטי, שרוב ככל התלמידים מתו עליו. עד היום עולים אליו לרגל בוגרים מכל הסוגים והמינים, חילוניים ודתיים, חרדים ושאר ירקות. ולמרות ההערצה והאהבה הגדולה אליו ניתן לראות בסרט מה שעשו לו. מכאן תוכלו להבין שמדובר במעשים שלא נבעו משיקול דעת של ממש. אלו נערים שלא ממש שולטים ביצריהם ובדם הגועש שלהם. הם עושים מעשים בלתי נורמטיביים שגם מבחינתם שלהם אינם הגיוניים. זה טיבם של הנעורים, וכשהם מתנהלים ללא מגבלות – השמים הם הגבול, לטוב ולמוטב. זה מביא אותי לשאלת העדריות.

ג. האינדיבידואל והעדר

פן אחר של בעל זבוב הוא העדריות. מה שגורם לנערים נורמטיביים להתדרדר לתהומות כאלה הוא העדר. כשצופים בסרט, החוויה היא של עדר משתולל שדורס בדרכו את האינדיבידואל. כולם שם נראים כמו אוסף משובטים משתוללים, ואתה תוהה היכן נעלמו ההבדלים באישיות וכו'. כבר הזכרתי שההחלטות הקולקטיביות כובדו על ידי כולם, כולל הסחים (היורמים/חנונים וכו'). לכאורה קולקטיביזם קיצוני. אבל בו בזמן, הדוברים בסרט אמרו משהו הפוך לגמרי: שהמדרשיה הוציאה מהם את מה שבתוכם ובלבד שיהיה אותנטי. נשמע כאילו היא עודדה אינדיבידואליזם קיצוני, על האורות והצללים שבו. זה קצת מזכיר לי את מונטי פייתון (ראו בטור 249), בסצינה שבה כל העדר זועק "אנחנו אישיות ייחודית" בעוד שבחור שולי אחד לוחש "אני דווקא מאד קונפורמיסט".

גם בחוויה שלי, המדרשיה בהחלט עודדה אינדיבידואליזם. למרבה ההפתעה, העדריות והקולקטיביות הבוטה הזאת לא סותרים את האינדיבידואליזם שטמון בה. אדם בא לידי ביטוי בתוך הקולקטיב, ודווקא  זה מאפשר לו להוציא ממדים מאד אינדיבידואליים. השאלה איזה מקום הוא תופס במסגרת הקולקטיב, אלו כיוונים הוא דוחף, כמה יצירתי הוא וכדומה. כל אחד מוזמן לקחת את הקולקטיב לכיוון משלו, להציע הצעות, לבקש גיבוי וכדומה. כל יוזמה באה בחשבון, ותמיד יהיו כמה שיפעלו כדי לקדם אותה. אם זה יתפוס זה יקבל גיבוי וכל המחזור יצטרף. ואם לא – אז תעשה את זה לבד. אם יזרקו אותך הביתה, אל תדאג: ועד המחזור יאיים שכל המחזור ייסע ולא תראו אותנו כאן יותר. לא נשאיר אותך לבד.

איכשהו היחיד בא לידי ביטוי אינדיבידואלי מקסימלי דווקא בתוך קולקטיב משתולל. זה אמנם נשמע מאד קוקניקי, אבל החוויה מהמדרשיה היא לגמרי כזאת. כל ההשתוללויות הללו היו התלכדות והשתלבות של אוסף אינדיבידואליסטים קיצוניים, למרות שניתן לטעות ולחשוב שהתמונה הכוללת היא של עדר משובטים. אם אזכיר שוב את הטענה מהפייסבוק שזר כן יכול להבין זאת, אחזור ואומר שממש לא: זר באמת ובתמים לא יבין זאת. הצפייה בסרט מאד מטעה בהיבטים הללו, ומי שלא חווה את זה מבפנים באמת יגיע למסקנות מוטעות.

ד. תפקידו של בית ספר תיכון

שאלה נוספת שעולה שם היא עד כמה בית הספר הוא מוסד לימודי. רובנו לא למדנו שם הרבה, אבל השלמנו את החסר די בקלות (בסיוע החברים והערבות ההדדית). את מרצנו וזמננו השקענו בהיבטים אחרים לגמרי של החיים. האם הפסדנו משהו? אם כולנו היינו מתנהגים יפה, אז כנראה היינו עוסקים בלימוד מסודר ואינטנסיבי. מה בדיוק היה יוצא מזה?

זה מעורר את השאלה האם לא הגיעה העת לבחון מחדש את תפקידו של בית הספר? פנימייה היא סוג של מעבדה שמכינה אותנו לחיים, והשתתת הכל על לימודים מפספסת משהו מאד יסודי. היא מדכאת יוזמה, אחריות, חברות, אם כי כמובן מביאה לתוצאות שלוות ורגועות יותר. הפרעות והפוגרומים שבהם חזיתם בסרט היו אמנם מעשי זוועה, אבל היו להם תוצאות משמעותיות, גם אם לא מדידות.

ה. מעמד התלמידים בבית הספר

יש מודלים שונים שנותנים מעמד לתלמידים בבית הספר. יש בי"ס דמוקרטי, ויש מוסדות שונים שנותנים אמון בתלמידים וכו'. במדרשיה היה משהו מזה, אבל בצורה שונה. בבי"ס דמוקרטי נותנים לתלמידים מעמד, אבל מכוונים אותם שיקבלו את ההחלטות הנכונות (יש תרגילים ידועים כדי להשיג זאת. זו אומנותו של מנהל בי"ס דמוקרטי). אבל זוהי דמוקרטיה מדומה, קצת פיקטיבית. הסיבה לכך היא שעצמאות מלאה ומעמד אמיתי לתלמידים זה עניין מסוכן. בטח אם מדובר בכאלה שאי אפשר באמת לסמוך עליהם. אבל זהו ניסוי שהסיכון שבצדו מכיל גם פוטנציאל להישגים אחרים לגמרי. ההנהלה שם ידעה שההכרה במעמד התלמידים יכולה להביא אותם לפעול גם נגדה. לא בטוח שהיא ידעה, אבל התברר די מהר שהיא יכולה גם לאבד עליהם שליטה, כפי שבאמת קרה בסוף. ועדיין זה ניסוי חינוכי שלא הייתי שולל את ערכו ומשמעותו.

לעצמאות והריבונות הללו יש השלכות שבונות משהו מאד עמוק אצל התלמיד, ואת הפירות ניתן לקטוף בשלב מאוחר יותר. לא באתי להכריע כאן האם נכון לעשות זאת. להיפך, למיטב שיפוטי לא נכון ולא אחראי לעשות זאת (כפי שגם הצהרתי במועצת ההנהלה). ועדיין כששופטים את זה צריך לקחת בחשבון גם את הצדדים החיוביים של הדבר. כידוע, בכלכלה הרווח עומד ביחס ישר לסיכון, ובלי סיכון אין רווח גדול. לפעמים לא נכון לקחת את הסיכון, אבל לקיחת סיכון היא משהו שיש להעריך אותו. יש בו פוטנציאל לרווח שלא יושג בדרכים אחרות. רבים מאיתנו, הבוגרים וגם אלו שלא, חבים תודה לניסוי הנועז הזה, גם אם במבט רחב הוא נכשל או לפחות לא היה מוצדק.

סיכום

אני חושב שהשיפוט של מה שמתאר הסרט הוא מורכב מאד וכמובן מושפע מהטיות והתניות, מסנטימנטים, מאהבה או שנאה וכדומה. הוא בוודאי מושפע מהטיות ויזואליות (העוצמה של הסצנות הגרפיות). בפועל מדובר בעניין מורכב מאד, והשיפוט ראוי לו שיהיה גם הוא מורכב. יש כאן אורות וצללים, ואני מנסה למרות הסנטימנטים שקיימים גם אצלי, לשפוט את הדברים בצורה מאוזנת ככל האפשר. לא רק כי יש לי סנטימנט לאנשים ולמקום אלא כי כך נכון. צקצוקי הלשון למראה הסרט הם מתבקשים ונוחים ולכאורה לגמרי נכונים. באמת מדובר במעשי זוועה ובמקרים מסוימים היו להם גם תוצאות קשות. ועדיין, לא כדאי ללכת שבי אחרי המבט השטחי והראשוני.

קשה לי להתעלם מהאופי האנרכיסטי שלי (שכנראה גם הוא לא בלתי תלוי בחוויותיי במדרשיה), ודי ברור לי שזהו חלק מהיחס הסלחני שלי לתופעות המזוויעות הללו. אבל אני חושב שלאנרכיזם יש צדדים חיוביים גם מבחינת מי שאינו כזה. כדאי לחשוב עליו מדי פעם בצורה קצת אוהדת יותר, גם אם מחליטים בשורה התחתונה לשלול אותו. ובוודאי שפרספקטיבה אף פעם לא הזיקה לאיש. בן גוריון היה דיקטטור שעשה מעשי זוועה, אבל ספק אם בלי האופי הזה וההתנהלות הזאת הייתה לנו מדינה היום. זה לא אומר שאני אצדיק כל מעשה שלו, אבל השיפוט שלי לגביו צריך להיות מורכב.