על מעמדם של חילוניים בימינו (טור 721)

בס"ד

אתמול התעוררה באחת מקבוצות הוואטסאפ של הנתיב השלישי שאלה לגבי מעמד החילונים בימינו. הדיון הקצר שנערך שם עורר אותי לצורך להציג כאן ניתוח מושגי מסודר של העניין. יש סיסמאות רבות שמשמשות אותנו בדיון הזה, והתחושה היא שהן לא ממש קולעות למצב האמתי ששורר במחוזותינו. יתר על כן, גם כאן ניתן לראות את הנטייה של פוסקי הלכה להכניס מצבים מהחיים לדפוסים מושגיים ומודלים קיימים, מה שלא תמיד עובד. בקיצור, ענייני כאן הוא כפול: להציג עמדה שיטתית ביחס לחילוניות, אבל לא פחות מכך להגיע לתובנות מתודולוגיות לגבי האופן בו נכון ולא נכון לנהל דיון כזה.

בתחילה אביא כאן חלק מהדיון שנערך שם כדי שתוכלו להתרשם. זהו רק רקע למה שיבוא אחר כך.

מהלך הדיון

הדיון התעורר בעקבות כתבה בלכתחילה, על דבריו של הרב דרבקין (גילוי נאות: אחד מראשי ישיבת גרודנא באר יעקב, שבני למד בה):

חבר מועצת גדולי התורה של מפלגת דגל  התורה, הרב דרבקין על התקיפות באיראן: "היה לי קשה – יוצא שהקב"ה עושה דוקא בידי מי שרוצים לעקור את בני התורה והתורה ניסים גלויים. אלא שכמו שירבעם בן יואש היה רשע מרושע, אבל כשיש מצב קשה ואין עוזר לישראל – אז אפילו 'ויושע ביד ירבעם', זה המצב שלנו".

הרב דרבקין רואה במי שפועל לגיוס בחורי ישיבה חרדים רשע מרושע (יש מקום לפלפל אם זה בדיוק מה שכתוב שם. אבל נראה שזוהי רוח הדברים). אני חייב לומר שזה לא חידוש מאד גדול (וגם לא ממש שלו). לענייננו, טענו שם נגד דבריו שהוא לא מיישם כאן את דין/קונספט "תינוק שנשבה", שדרכו ההלכה עצמה אומרת לנו שיש לשפוט אדם לשיטתו. כלומר גם אם הרב דרבקין עצמו סבור אחרת (וטועה בזה כמובן), עדיין היה עליו להבין שאלו שמולו אינם רשעים, ולשפוט אותם לשיטתם.

בדיון שם ענו לכותב בשני מישורים: 1. לעצם הטענה שיש לשפוט אדם לשיטתו, טענו שהוא כותב זאת בהשפעתי (ראו על כך בטור 372), אבל זו לא בהכרח עמדת ההלכה והשיח ההלכתי המקובל. 2. לגבי עצם השימוש במודל של תינוק שנשבה, משתתף אחר כתב:

תינוק שנשבה זה פתרון לא ברור לגמרי. הרבה מהם הם מעולמות דתיים שחצו את הקוים. זה היה פתרון של הרמב"ם ביחס לקראים. הטרנספורמציה להיום אינה פשוטה.

מדובר ביהודים שיצאו מישיבות גם היום הרבה קבלו חינוך דתי…

משתתף אחר כתב על כך:

לדעתי 'תינוק שנשבה' הוא הפתרון ההגיוני (מבחינת ההגיון ההלכתי!) היחיד שיכול לתת פוסק שרואה את ההלכה כמשפט הדתי של העם היהודי. המחמירים – כמו הרבי ממונקאטש – שרואים את החילוני כ'גוי לכל דבריו' ואת מושג ה'תינוק שנשבה' כפיקציה – לא באמת רואים את ההלכה כמשפט של העם היהודי, כי אי אפשר לקבוע כי המשפט של העם היהודי מוציא את רוב העם היהודי ממעגל התחולה שלו. המקילים – כמו רבני צוהר [לאחר מכן הוא תיקן זאת לרבני בית הלל] – שרואים את החילוני כ'רעך' וכ'עמיתך' ואת מושג ה'תינוק שנשבה' כהתנשאות ודה-לגיטימציה של החילוני המסכן – לא באמת רואים את ההלכה כמערכת משפט, כי שום מערכת משפט לא יכולה לראות את עוברי-חוקיה כלגיטימיים. אחרת היא מתאבדת. מערכת משפט אמורה לחול על כל 'אזרחיה', צדיקים כעבריינים, ואמורה להוקיע את העבריינים ולהטיל עליהם סנקציות. פעם הטילו עליהם חרם, היום 'סקנציית ההתנשאות' היא המינימום שההלכה יכולה לעשות כדי לא להתאבד והמקסימום שהיא יכולה לעשות בהטלת סנקציות. לכן זה הפתרון ההגיוני היחיד. כנלענ"ד. (וכמובן שהערוך לנר והחזו"א אינם זקוקים לי ולדכוותי).

ומשתתף שלישי ענה לו:

וואו הפרזת על מידותיך. יש ים של של מודלים להגדרת החילוני כעמיתך בלי לשבור את עולם ההלכה כמערכת משפטית. גם בחזון איש יש אפשרויות נוספות חוץ מתינוק שנשבה.

והוא ענה בחזרה:

א) השאלה איננה אם 'תינוק שנשבה' משקף מציאות או לא. ברור שזו פיקציה, אבל הפיקציה הזאת היא המהלך ההגיוני היחיד.

ב) אצל החזו"א יש (לצד התבטאויות אחרות) גם התנסחות לפיה הזמן הנוכחי כולו הוא 'זמן ההעלם', שבו ההשגחה אינה גלויה, ומשתמע מדבריו שכביכול כולנו אנוסים במידה כלשהי.

בדיון הזה משתקפות כמה הנחות מאד רווחות בשיח ההלכתי בסוגיה הכאובה הזאת, וברצוני לעמוד עליהן כאן באופן שיטתי. ראשית, ניכר שהגדרת תינוק שנשבה מבחינת המתדיינים היא עניין של חוסר ידע. שנית, ישנה טענה להתנשאות שכרוכה בשימוש במודל הזה. שלישית, יש כאן הישענות על מקורות הלכתיים שמרחיבים את המושג הקדום ומתאימים אותו לימינו. רביעית, עולה כאן שאלה האם נכון ליישם את המודל הזה למצב שרוב בניינו של עם ישראל נכנס לקטגוריה הזאת. חמישית, שאלו שם האם ניתן לוותר עליו (ההנחה הסמויה היא שהאלטרנטיבה היחידה היא פלורליזם של ריבוי אמיתות) בלי לשמוט את הקרקע מתחת למחויבות להלכה ולנאמנות אליה (החילוני הוא בעצם ממש כמו גוי. מה ההבדל?). ולטעמי, ברקע כל הדיון שם עמדה השאלה האם זה המודל הכי טוב (גם אם הוא פיקטיבי משהו) שבמסגרתו ניתן לדון את החילוניות בימינו. לא אביא כאן את התגובה שכתבתי אני בדיון, שכן מטרתו של הטור הזה לפרט ולהרחיב אותה. הוא תובא בסוף.

הקדמה מתודולוגית: על מודלים ופיקציות

מקובל מאד לחשוב שכולם מבינים שמדובר במודל פיקטיבי שלא ממש מתאים לימינו, אבל זוהי הדרך ההגיונית ביותר להכניס את היחס הראוי לחילוני לתוך מסגרת הדיון והמושגים של ההלכה. שימו לב שמניחים כאן שבעצם אנחנו יודעים כיצד נכון להתייחס לחילוני, והשימוש במושג 'תינוק שנשבה' שכמובן כרוך בהרחבה ושינוי שלו, הוא רק דרך להכניס זאת למסגרת ההלכתית. ישנו רושם שפוסקים עושים זאת לא פעם, כשבעצם הם פועלים כפי שראוי לעשות, והמינוח ההלכתי (שלפעמים מעוקם ומשובש בכוונה) משמש אותם רק להצדקה שבדיעבד.

אפתח את דבריי כאן באחת ההודעות שכתבתי שם בדיון:

אגב, באופן כללי אני נגד מודלים קשיחים שאליהם מכניסים בני אדם. כדאי פשוט להתייחס למציאות כפי שהיא. מודלים נותנים כיוונים אבל הם לא המציאות.

אני ממש לא אוהב את הגישה הצינית הזאת, וגם לא מאמין בה. לדעתי פוסק שבא לגבש עמדה ביחס לתופעה כלשהי אמור לבחון אותה כפי שהיא, ולא לאנוס אותה לתוך מסגרת מושגית שלא מתאימה לה. מילא אם 'תינוק שנשבה' היה מושג שכתוב בתורה אז אולי היה עלינו להתאים עצמנו אליו, ולו בדוחק. אבל זהו מושג שפותח על ידי חכמים כתגובה למצב שבו הם פגשו במקומם ובזמנם. למה אנחנו צריכים להכריח את השימוש בו ולכפות אותו על מציאות זמננו (אם אכן ההנחה שהוא לא באמת מתאים לה)?!

ובכלל, מודלים הם עניין חשוב מאד לחשיבה שלנו, בפרט אם רוצים לחשוב שיטתית (כמו שעושים בלמדנות ובמדע). אבל דווקא בגלל לזה צריך להיזהר מאד לא להיות שבויים שלהם. המודלים נותנים לנו כיווני חשיבה ומבחינים בין מצבים היפותטיים שונים. אבל כשבאים לגבש עמדה על המציאות, יש לבחון היטב את יישומם של המודלים, ולא להיות משועבדים להם.

במאמרי על האוקימתות עמדתי על האפלטוניות שכל כך אינהרנטית לחשיבה ולתיאוריות המדעיות. הסברתי שם שתיאוריה מדעית לא עוסקת בעולם האמיתי אלא במצב היפותטי-אפלטוני. הבנת העולם הממשי שלנו נעזרת בתיאוריה, אבל זה לא נעשה באמצעות כפייה שלה על המציאות. העולם אינו מודל או מימוש ספציפי לתיאוריה המדעית. לא אכנס לכך כאן, אבל אני מביא את הדברים מפני שתחושתי היא שדיונים כמו זה שתיארתי למעלה מניחים שהמציאות חייבת להיכנס כפי שהיא לאחד המודלים, או במקרה הטוב ביותר היא אינה אלא שילוב כלשהו שלהם. אבל המציאות היא סרבנית, ולא בהכרח מסכימה להכניס עצמה למסגרות המושגיות הקשיחות שלנו. לפעמים צריך להרחיב את המסגרת המושגית ולא להתעקש על זו הקיימת, ובמקרים מורכבים במיוחד אולי צריך לוותר לגמרי על מסגרת מושגית במובנה הלוגי המוקפד. טענתי היא שהדיון שלנו בעניין חילוניות אמור להיערך ממש כמו שדנו אותם חכמים שיצרו בעצמם את המושג 'תינוק שנשבה'. גם הם לא השתמשו במושגים קיימים ולא הכפיפו את מחשבתם אליהם, אלא ניסו לגבש עמדה כלפי המציאות כפי שהיא, ויצרו לצורך כך מערכת מושגית חדשה (ראו דוגמה נוספת לכך בדיון על ערכאות שבסוריא, בטור 448).

בקיצור, אם אתה יודע כיצד נכון להתייחס לחילוניים וחילוניות, אמור זאת ישר. למה לעקם מושגים הלכתיים קיימים כדי שהיחס שאותו אתה בין כה וכה מחליט לגבש כלפי החילוניות ייכנס דווקא אליהם וייעשה דווקא דרכם?!

אמנם נכון שגם בהלכה ישנן פיקציות. לעתים חכמים משתמשים במושגים באופן פיקטיבי, וכאן רק אסביר בקצרה מדוע לדעתי אצלנו זה לא רלוונטי. בטור 95 עמדתי על מושג הפיקציה ההלכתית, וכמה דוגמאות שלו. בין היתר דיברתי שם על דין 'שליחותייהו', שלפיו דיינים לא סמוכים יכולים לדון למרות האיסור ההלכתי למנות דיינים כאלה, מפני שאנחנו רואים זאת כאילו הדיינים הסמוכים בארץ ישראל בעבר מינו אותם כשלוחיהם. זהו טיעון בעייתי. ראשית, מינוי בלנקו כזה אינו באמת תקף הלכתית. בנוסף לכך, עובדתית די ברור שלא היה מעמד מינוי שכזה. השוויתי זאת שם לפיקציה של רוסו לגבי 'האמנה החברתית', שכביכול כל בני האנוש חתמו עליה ויצרו בכך את המחויבות המוסרית והמשפטית. מעמד חתימה כזה כמובן לא היה ולא נברא מעולם. בדומה לזה, גם דין 'מושבע ועומד מהר סיני' שתולה את מחויבותנו לקיום מצוות בשבועה שכביכול נשבענו בסיני, הוא כנראה פיקציה.

אבל יש הבדל גדול בין כל המקרים הללו לבין העניין שלנו. ראשית, במקרים ההם יש צורך בפיקציה. בלעדיה לא יכולנו לקיים מערכת משפטית תקפה, ולא היה חיוב במצוות. מעבר לזה, הפיקציה גם נותנת לנו מודל שבמסגרתו ניתן לדון בגדרי המחויבות ההלכתית ובהיקף הסמכות של ה'שלוחים' לדון. ניתן אפילו לומר שמבחינתנו היה באמת מינוי או שבועה כאלו מכללא. כלומר ברור מסברה שכולנו בעצם מתחייבים או ממנים את מי שצריך כדי לנהל את חיינו, והחידוש הוא שמינוי מכללא כזה יכול להיות תקף הלכתית. אבל זהו חידוש טכני. לעומת זאת, במקרה שלנו, החילונים של היום הם אנשים בשר ודם ואנחנו מכירים אותם. יש להם מאפיינים, ונסיבות שבתוכן הם פועלים, והיחס אליהם מתחייב מתוך העובדות הללו. מערכת המושגים שנוצרה לאורך הדורות אינה אלא תיאור של טיפוסים שפעלו בעולם ששררו בו נסיבות אחרות. אין שום צורך להשתמש דווקא במערכת ההיא. זה לא שיש לה תוקף מיוחד, ולא שלמושגים אחרים לא יהיה תוקף אם לא נמשיג אותם דרך הרחבה של המערכת המושגית הקיימת. אנחנו גם לא צריכים את מערכת המושגים הישנה כדי שיהיה לנו מודל שבמסגרתו נטפל בחילונים. ניתן לגבש מודל רלוונטי כזה בעצמנו, מודל שיהיה נאמן למציאות האמיתית ולנסיבות העכשוויות של חיינו, ולא יהיה לו פחות תוקף מכך המודלים הקודמים. בקיצור, כמו שאומרים לשקרנים פתולוגיים, אל תתאהבו בשקר. לפעמים גם האמת היא אופציה.

המסקנה היא שכאן אין שום צורך להשתמש בפיקציות, למעט הניסיון לעבוד על שמרנים ולהציג מצג שווא כאילו לא שינינו מאומה ואנחנו ממשיכים באופן מלא בדרכם של רבותינו הקדושים. כבר עמדתי לא פעם על כך (ראו למשל בסדרת הטורים 475 – 480 על אורתודוקסיה מודרנית וכן בסדרה על מסורת דינמית, בטורים 622 – 626) שאנחנו אכן ממשיכים כך את דרכם של רבותינו, אבל לא בגלל שימוש בעקרונות שלהם כפי שהם והחלתם על המציאות שלנו, אלא דווקא בגלל שאיננו עושים זאת כך. בטורים הנ"ל הראיתי ששמרנות מדרשית היא ההמשך האותנטי והנכון יותר של דרך רבותינו, והתפיסה שמחויבות להלכה זוקקת שמרנות פשטית, כלומר שמסורת היא בהכרח סטטית, היא טעות. אין צורך להיכנע לה ולשחק לפי כלליה.

התייחסות לשיקולים צדדיים וטקטיים

עד כאן טענתי שאם המושג 'תינוק שנשבה' אינו מתאים לתיאור המציאות שלנו כיום אזי אין שום סיבה לעשות בו שימוש. לאידך גיסא, אם המושג 'תינוק שנשבה' כן היה המושג המתאים, אזי העובדה שמדובר בהתנשאות ממש לא מעניינת אותי. זוהי האמת ומי שלא נוח לו שייקח כדור. מה עוד שאיני רואה כאן שום התנשאות. זו טענה פשוטה וברורה: אם אני צודק מי שחושב אחרת טועה, ואני דווקא מפרגן לו בכך שיש סיבה כלשהי לטעותו. הוא לא אשם בה. שימו לב שאיני אומר שהוא טועה כי הוא טיפש, אלא מפני שהוא שבוי במשהו. מה הבעיה בזה?! אני גם לא מוכן להתחשב בשיקולים כמו כמה חילונים יש כיום? אם ייצא שרוב הציבור הוא בגדר תינוקות שנשבו, אז זה מה שיוצא.

כל אלו הם שיקולים שאינם ממין העניין, ולדעתי זהו צדה השני של אותה מטבע שתיארתי למעלה: אם אכן לא מנסים לקלוע לאמת אלא לבנות מודל שיקל עלינו מבחינות שונות, או אז יש מקום לשיקולים של פופולריות, מה כדאי ומה לא, התנשאות וכו'. אני משתדל בדרך כלל, כמו גם כאן, לעסוק במה שנכון ולא במה שמועיל ומיקל. לכן שיקולים לא ענייניים כאלה אינם רלוונטיים בדיון.

פסיקה מסדר ראשון

עד כאן הסברתי מדוע לא תמצאו בדבריי כאן מקורות ותקדימים רבים, וגם לא סקירה על הגישות הקיימות והמחלוקות לגביהן. כדרכי במקרים רבים, גם כאן אטען שניתוח מושגי ושכל ישר מביאים אותנו ישירות לארץ המובטחת. זוהי בעצם דוגמה נוספת לפסיקה מסדר ראשון. עד כאן ההקדמות, וכעת אני מתחיל בניתוח עצמו.

על 'תינוק שנשבה' ומה שמעבר לו

המושג 'תינוק שנשבה' במשמעותו המילולית עוסק במי שגדל בין גוים ולכן לא ידע מאומה על יהדות ותורה. כבר בתלמוד ישנה התייחסות לטיפוסים כאלה, והם נמצאים במקום כלשהו בין השוגג לאנוס (יש מחלוקות והבחנות שונות, והדבר עולה בכמה וכמה סוגיות. גם בפסקי הרמב"ם יש סתירות קשות בעניין זה. אבל לא אכנס כאן לפרטים). צודקים אלו הטוענים שגם תינוק שגדל בחברה חילונית נטולת זיקה לתורה במובנה הדתי, הוא תינוק שנשבה, גם אם הוא לא נשבה לבין גוים אלא לבין יהודים (בטורים קודמים דיברתי על החרדים כתינוקות שנשבו על ידי עצמם. זו לא הייתה מטפורה. כוונתי הייתה לזה כפשוטו). אם בכך מדובר, אזי זוהי הרחבה טריוויאלית ואין כאן שום פיקציה. הוא הדין אם רוב החברה שלנו היא כזאת. גם אז עדיין מוצדק להשתמש במונח הזה במשמעותו המהותית, גם אם לא המילולית.

לדעתי הבעייתיות היסודית בשימוש במונח הזה כלפי חילוניים בימינו היא אחרת לגמרי. ההנחה של חז"ל והראשונים הייתה שתינוק כזה כאשר ייחשף לידע הרלוונטי ודאי יבין שטעה ו"יחזור לאיתן התורה" (כלשון הרמב"ם). כלומר מדובר בחוסר ידע ובחסך חינוכי, הא ותו לא. ואכן, בעולם העתיק זו כנראה הייתה המציאות. לכולם היה ברור שיש מחויבות דתית. לכולם היה ברור שמחויבותם אמורה להיות לאל הרלוונטי לחברה שאליה הם שייכים. מה שנשאר הוא רק ידע: מיהי אותה חברה, ומה רוצה ממנה האל שלה. מכאן עולה המסקנה שברגע שהתינוק יתוודע למידע החסר – מיד הוא יחזור לאיתן התורה.

האינדיקציה לכך היא שבעבר הרחוק לכולם היה ברור שאם מישהו חוטא או לא מקיים מצוות, הוא עושה זאת לתיאבון או להכעיס. ברור שזו עצת היצר, שהרי אין ספק שבתוכו פנימה הוא יודע מה מוטל עליו (בהנחה שיש לו את המידע הרלוונטי). זה היה המצב ששרר בעת שנטבע המונח 'תינוק שנשבה', ובעת שהתגבשו הדפוסים כיצד עלינו להתייחס לתופעה הזאת. אבל בזמננו זה ממש לא המצב.

אדם שגדל כיום בחברה גויית או חילונית אמנם לא נחשף לידע רלוונטי. זה כמובן עדיין נכון. אבל מי שחושב שמדובר רק בחסך של מידע, כלומר שברגע שהוא ישלים את פער הידע הוא יחזור אלינו מיד – לא חי בעולם שלנו. בסיסית מדובר באדם שחושב אחרת. גם אם הוא ייחשף לכל הידע הרלוונטי שבעולם, במקרים רבים הוא עדיין ייוותר בעמדתו. יתר על כן, טענתי היא שזו לא רק עצת היצר אלא תפיסה שונה. כך הוא באמת חושב.

איני מתעלם מהשפעת החינוך על האופן שבו אנחנו חושבים. ברור שאדם שנולד בבית דתי וגדל בחברה דתית סיכוייו להיעשות בוגר דתי גדולים הרבה יותר מאלו של מי שגדל בבית וחברה אחרים. ועדיין כל אלו מעצבים את מי שהוא. בשורה התחתונה זה מי שהוא, ותפיסותיו הן אלו. אפשר כמובן לדבר על השפעות והטיות, אבל למי מאיתנו אין כאלה?! בפועל יש לאדם תפיסות, שהן גם תבנית נוף מולדתו, כלומר תוצאה של אלמנטים מולדים ונרכשים, יצרים, השפעות והטיות, ובנוסף גם שיקול דעת ובחירה חופשית (אני מוסיף זאת כליברטאן). בשורה התחתונה זהו האדם ואלו תפיסותיו. הוא חילוני או אתאיסט מפני שלדעתי אין אלוהים ולא ניתנה תורה. זה לא בהכרח ישתנה גם אם תעבירו אותו סמינרים לאלפים ותלעיטו אותו במידע אינסופי.

למרות ההבדלים, התפיסה הדתית הרווחת רואה את המציאות כך. לתפיסתה כל אלו הטיות. הטענה היא שאם אני אכן חושב שהאמונה נכונה והמחויבות ההלכתית והדתית מחייבת ותקפה, אזי מי שמתבונן במציאות ובעובדות באופן מפוכח חייב להיות דתי, וכל מי שאינו דתי זה בהכרח בגלל יצרים והטיות. זה אולי נכון, אבל זה מתעלם מהעובדה שאצל כולנו זה כך. זה מתעלם מהעובדה שהסך הכל הזה הוא האדם. לייחס הכל ליצרים והטיות זהו רידוד מוגזם של המציאות. שני אנשים שיסתכלו על אותו מכלול עובדתי ואותם שיקולים, יכולים להגיע למסקנות שונות, וזו לא תהיה בהכרח עצת היצר. אלו תפיסות שונות שמסיקות מסקנות שונות מאותו מכלול טיעוני ועובדתי.

צדה השני של אותה טעות הוא לחשוב שעמדתי זו מייצגת פלורליזם מהותי. אותה תפיסה דתית רווחת נוטה להאשים את מי שמחזיק בעמדה כמו שלי בחוסר מחויבות להלכה, או בראיית החילוניות כאופציה תקפה כמו זו הדתית. כאמור, זהו צדה השני של אותה טעות. אני מוניסט, וממש לא פלורליסט. לכן לדעתי בוויכוח כזה אחד הצדדים צודק והשני טועה, וכמובן לדעתי הצד הדתי צודק והחילוני טועה. ועדיין אני טוען שמדובר בשתי תפיסות אותנטיות של אנשים, ולא בהכרח בשכל מול יצר.

חשוב להבין שהתיאור שנתתי כאן כמעט לא היה קיים בעבר הרחוק. זהו מצב תרבותי וחברתי חדש, ועלינו להתייחס אליו ולא למצבים ששררו כאן בעבר. אם אכן זוהי התמונה שעומדת מולנו, כעת עלינו לשאול את עצמנו האם המונח 'תינוק שנשבה' מתאים לה? האם נכון להשתמש בו, או בהרחבה פיקטיבית שלו, כמונח הרלוונטי למצבנו כיום, שכאמור שונה מהותית ממה שהיה בעבר?

שימו לב, אני טוען שדתל"ש שעשה בחינות לרבנות ולדיינות, שולט בעל פה בכל התלמודים, בבלי וירושלמי, וכיום מכהן פאר כמרצה מוביל בתחום ההלכה, אדם שמכיר את כל פרטי המידע הרלוונטיים יותר טוב ממני ומכם, למרות כל זה יכול בכל זאת להיות 'תינוק שנשבה'. הוא כזה מפני שאחרי כל המידע, ברור לו שכל זה אינו מחייב אותו. מבחינתו זה כמו חקר של תרבות אינדיאנית, שגם אם יידע את כל הפרטים ויהיה מומחה בעל שם עולמי לתרבות האינקה או האפאצ'ים, הוא לא יעלה בדעתו לרקוד סביב האש כדי להפסיק בצורת. אלא שכעת עולה השאלה האם נכון להשתמש לגביו במונח 'תינוק שנשבה'? סביר יותר לתת לזה מונח אחר. 'חילוני' או 'אתאיסט', למשל.

מה שהתחדש בימינו לעומת מה ששרר בעבר הרחוק הוא שאתה יכול להיות מצויד בכל המידע ובכל זאת לא לחוש מחויב. החילוני של ימינו אינו בהכרח מי שחסר לו מידע אלא לפעמים מישהו שפשוט חושב אחרת. מה שחסר לו הוא לא המידע אלא ההבנה שהמידע הזה מחייב אותו. לכן גם אם הוא דתל"ש ותלמיד חכם עצום הוא יכול להיות תינוק שנשבה.

אפשר כמובן להתעקש ולהמשיך להשתמש במונח 'תינוק שנשבה', אבל כעת הוא כבר באמת מפסיק להיות מוצלח. אף אחד חיצוני לא שבה אותו. הוא פשוט חושב אחרת. לטעון שכל מי שחושב אחרת הוא תינוק שנשבה פירושו דטרמיניזם או פטליזם בעייתי. בעצם זה שומט את הקרקע מתחת ליכולת שלנו לתבוע מאדם לפעול נכון בלי תלות בנסיבות. הטענה היא שבית גידולו של האדם קובע באופן דטרמיניסטי את תפיסותיו, ובכך מתרוקן הערך של ההחלטות של האדם. הוא יכול להחליט האם לנהוג נכון, אבל הוא לא יכול להחליט מה נכון. את זה הנסיבות והעובדות שבידיו מכתיבות לו.

שימו לב שדווקא התמונה שאני מציע כאן, תמונה שלפיה אדם אינו מונע דטרמיניסטית על ידי נסיבות חייו ובית גידולו וגם לא על ידי הידע שבידיו, היא זו שמאפשרת לנו לתבוע ממנו לפעול נכון. יש לו יכולת להחליט ולגבש עמדה אחרת, גם אם היא מנוגדת לבית גידולו. אבל צדה השני של המטבע הוא שאם הוא הגיע למסקנה אחרת, או אז באמת אין לנו יכולת לשפוט אותו ולתבוע ממנו משהו. זה לא שאני מציע פלורליזם שלפיו גם הוא צודק. טענתי היא שאכן תפיסתו מוטעית, אבל זה שיש לו את הידע לא אומר שהוא פועל רק מחמת יצר ושהוא אשם בטעותו.

'בעל תשובה' ו'חוזר בתשובה'

בטור 367 הבחנתי בין 'בעל תשובה' לבין 'חוזר בתשובה'. 'חוזר בתשובה' הוא מישהו שחוזר למצבו הראשוני. הוא יודע מה נכון ותמיד ידע מה נכון, אלא שיצרו היטה אותו. כעת הוא חוזר לעשות את מה שתמיד היה נכון בעיניו. אדם כזה הוא חוטא אמיתי, שהרי גם בעת שחטא הוא ידע שלא נכון לפעול כך. הוא נכשל בגלל יצר, וכעת הוא חוזר ונוטל לידיו את השליטה מידי יצריו. תודעתו היא של מי שנכשל עד עתה ועכשיו הוא מקבל על עצמו לא להיכשל הלאה. לעומת זאת, 'בעל תשובה' הוא אדם שמשנה השקפת עולם. הוא היה חילוני או אתאיסט, וכעת הפך (ולא 'חזר') להיות מאמין ומחויב. אדם כזה לא היה חוטא גם בעברו, וכמובן אין לו תודעת כישלון. עד עכשיו הוא פשוט טעה וחשב אחרת. הוא לא ידע את האמת, ולכן היה אנוס. כעת הוא מכיר באמת ומאמץ אותה, ומכאן והלאה הוא חש מחויב ונצמד למחויבותו זו.

במינוח הזה ניתן לומר שבעולם העתיק היו בעיקר 'חוזרים בתשובה'. כל מה שיכול להשתנות הוא מידת הכניעה ליצר, ואדם נדרש לא להיכנע לו ולעשות את מה שנכון (בעיניו). לחזור לאמת שהוא תמיד ידע אותה. בעולם שלנו התחדשה התופעה של 'בעלי תשובה', כלומר אנשים ששינו השקפת עולם. היו חילונים ונעשים דתיים. חשבו על המעשה של רבי אליעזר בן דורדיא (ע"ז יז) שמהווה אבטיפוס לבעל תשובה. ר"א בן דורדיא היה חוזר בתשובה ולא בעל תשובה. מכאן גם מגיע משפט כמו שמוצאים בברכות יז ע"א את תפילתו של רבי אלכסנדרי שהיה אומר אחרי התפילה:

רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם .

הוא עצמו מתפלל לשוב בתשובה ולהתגבר על יצרו. ברור לו שחטא מתחיל ביצר. אני יודע מה נכון ורוצה לעשות את מה שנכון, אבל יש משהו שמעכב (השאור שבעיסה). לעומת זאת, בעל תשובה של ימינו בכלל לא פונה לקב"ה כי הוא אינו מכיר בקיומו. הוא עושה את מה שהוא באמת חושב, ולא תופס את עצמו כמי שנכשל.

מכאן נוכל להבין שבעבר הרחוק תופעת החילוניות לא הייתה קיימת כתופעה. ראשית, מפני שלא היו בני בלי דת אלא רק מומרים וחוטאים. אבל מעבר לזה, היו אז אנשים שנכשלו מחמת יצרם, להכעיס או לתיאבון, והם נקראים לחזור למוטב. לא היו שם אנשים שפשוט חשבו אחרת. לא היו אז חילוניים (לפחות לא כתופעה). החילוני של ימינו לא עושה עבירות להכעיס ולא לתיאבון. מבחינתו הוא בכלל לא עושה עבירות. אין פלא שהמושג חילוני הוא מושג חדש, וטעות היא להעתיק אליו התייחסויות ומערכת מושגית שגובשו בעידן שונה בתכלית. השימוש במערכת המושגים של 'מומר להכעיס', 'מומר לתיאבון', 'תינוק שנשבה', וההשלכות ההלכתיות שמיוחסות לכל טיפוס כזה, זהו אוסף של טעויות. עלינו לבחון מה טיבו של הטיפוס החדש הזה ולגבש לגביו את היחס הנכון מבחינה הלכתית.

תוכלו כמובן לטעון שטענותיו הידועות של החזו"א, כמו זו שאין בדורנו מי שיודע להוכיח, מתכוונות בעצם לטעון את זה גופא. אני בספק רב, שכן עקרונית ברור לו שזה עניין של יכולת להוכיח. עדיין יש כאן יצר והאמונה קיימת באופן כלשהו בתוך החוטא. אבל גם אם זה נכון, זה לא ממש חשוב בעיניי. זהו התיאור הנכון, בין אם החזו"א התכוון אליו ובין אם לאו, והוא לא יצא לי מעיון בכתבי חזו"א או אחרונים אחרים, ממקורות קדומים, מהשוואות וקושיות, מסתירות ותירוצים, אלא מניתוח מושגי והתבוננות מפוכחת במצב העכשווי. הוא אשר אמרתי, לפעמים פסיקה מסדר ראשון די לה בניתוח מושגי והתבוננות מפוכחת במציאות עם שכל ישר, וזה מייתר את כל הפלפולים וההשוואות שכופפות את עצמן לשפה העתיקה. השפה העתיקה יכולה לתת לנו כיוונים, אפשר להתרשם מהדומה והשונה לעומת המצב בזמננו, אבל לא נכון להכניס בכוח את הדיון לתוך המסגרת שלה. זה קצת נוגד את הדנ"א של השיח ההלכתי, אבל עדיין זה מה שנכון. לפעמים אנחנו צריכים להשתחרר מהמסורת שכובלת אותנו, מפני שהיא דווקא מרחיקה אותנו מעשיית רצון ה' בעת הזאת. אין צורך להוסיף אפיציקלים ודיפרנטים לתיאוריות ולמערכות המושגים הקיימות כדי להסביר תופעה אחרת בתכלית, כמו שנהגו לעשות בקוסמולוגיה התלמאית. לפעמים יש לשנות את נקודת המבט, ממש כמו שעשה קופרניקוס, ואז מגלים שהכל נראה פתאום הרבה יותר פשוט ומשכנע.

נותר לנו לשאול את עצמנו כיצד באמת להתייחס לתופעה הזאת. אם אי אפשר לשאוב את התשובה ממערכת המושגים ההלכתית הקיימת, עלינו לגבש זאת בעצמנו.

מה זה אומר הלכתית?

לכאורה כל אחד מבין מסברה שאדם שעושה מה שהוא באמת מאמין בו הוא אנוס גמור. ברור שאי אפשר לבוא אליו בטענות אם הוא לא יודע את האמת. אלא מאי? שעולות כאן הטענות איך התורה מורה לענוש עובדי עבודה זרה ואפיקורסים? מכאן עולה לכאורה המסקנה שאמונות שונות הן חטא, ובוודאי לא טיעון לחוסר אשמה (אונס). כלומר הסברה ודאי נכונה, אבל יש לנו ראיות הלכתיות נגדה. כעת נראה שמופיעה כאן אותה טעות מתודולוגית שתוארה למעלה.

חשבו על האגדה (ראו סנהדרין קב ע"ב) שלפיה המלך מנשה מתגלה לרב אשי בחלום ואומר לו שאם היה חי בימיו היה מפשיל את שולי גלימתו ורץ לעבוד עבודה זרה. שוב, ישנה כאן תפיסה שלפיה הנסיבות והיצרים מכתיבים את החטא, ולא התפיסות. גם הגמרא ביומא סט (ראו בטור575 ) מתארת שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה, כלומר העבירו אותנו למצב שהחטא הוא תוצאה של תפיסה ולא רק של יצרים והשפעות. להבנתי זהו תיאור אגדי של תהליך תרבותי שעובר עלינו לאורך הדורות, היווצרות החילון. כדי להבין זאת, חשבו על כך שכיום איננו מצליחים להבין בכלל את תופעת העבודה זרה, שכן אין לנו יצר כזה. ברור לנו שעובדי עבודה זרה של פעם פשוט האמינו בזה ולכן עשו זאת. ולכן אנחנו תוהים כיצד ייתכן שהם האמינו בשטות שלפיה אבן מורידה גשם או מרפאת. ומכאן אנחנו גם לא מבינים מדוע הם נענשו? מה הטענה כלפיהם? הרי הם באמת האמינו בזה. ההסבר לשני הקשיים הללו הוא שבעבר מדובר היה ביצר ולא באמונה. הם לא באמת האמינו בזה אלא עשו כן מחמת היצר. לכן באים אליהם בטענות ולכן עונשים אותם. חשבו על יצר עריות. שם עד היום אנחנו מבינים שיכול להיות מצב שאדם יפעל באופן שהוא עצמו מבין שהוא לא ראוי (לנאוף עם אשת איש). בעבר גם לגבי עבודה זרה זזה היה המצב, עשו זאת מחמת יצר ולא בגלל אמונה אחרת. זה מה שהשתנה מאז, ואת זה מתארת הגמרא לגבי כנסת הגדולה. מנקודת המבט שלנו היום, כשברור לנו שאדם שמקיים מצוות של דת כלשהי זה מפני שהוא מאמין בה, ומי שעובד עבודה זרה (כאשר כבר בטל היצר לעשות זאת) כנראה באמת מאמין בזה, ולכן הדברים הללו ממש לא מובנים לנו. זהו אנכרוניזם שנובע מכך שאיננו לוקחים בחשבון את השינוי במציאות שהתרחש מאז ועד ימינו.

רבים טוענים שאי אפשר לראות עובד ע"ז או אפיקורס כאנוס, זה לא יכול להגן על החוטא, שהרי עובדה שעובדי עבודה זרה נענשים בחומרה (והרי ברור שהם עבדו כי האמינו בזה). מכאן כנראה צמחה המימרא הידועה של ר"ח מבריסק שאפיקורס באונס "איז נעביך אפיקורס", כלומר לשיטתו אין טענת אונס לאפיקורסות. אך זוהי אותה טעות עצמה. בעבר עובדי עבודה זרה ואפיקורסים נענשו מפני שעשו זאת מחמת היצר. הם הבינו שהם חוטאים ובכל זאת עשו זאת מחמת היצר. לכן הם נענשו. כיום יש מצב חדש, שבו ישנם אנשים שחוטאים בגלל שאינם מאמינים. אנשים כאלה הם אכן אנוסים, ואין סיבה להענישם. לא נכון ללמוד מהתקדימים מהעבר שמענישים גם במצב כזה. התקדימים עסקו במצב שונה, של חטא מחמת יצר.

ראינו שהסברה נותנת שמי שבאמת מאמין במה שהוא עושה הוא אנוס גמור. לאור מה שהסברתי תוכלו להבין שגם אין ראיות הלכתיות נגדה. ה'ראיות' הללו נובעות מהתעלמות מהבדלי הנסיבות בין העבר להווה, ומחוסר מוכנות להיחלץ ממערכות מושגיות אנכרוניסטיות.

אחת ההשלכות האפשריות של התיאור הזה היא לגבי חיובי חטאת. בתלמוד מובאות כמה פעמים מחלוקות לגבי הסטטוס של תינוק שנשבה, האם הוא אנוס או שוגג. להלכה פוסקים שתינוק שנשבה אינו אנוס אלא שוגג, ולכן הוא חייב חטאת על כל סוג עבירה שעשה (לפי מספר ההעלמות. ראו על כך בטור 441). טענתי היא שהפסיקה הזאת מבוססת על ההנחה שאותו תינוק ודאי מודע לחובתו הדתית הבסיסית, ומה שהיה חסר לו הוא מידע על כל עבירה ועבירה, ועל כל היעלם כזה הוא מתחייב חטאת. זה אכן היה המצב בעבר. אבל החילוני של ימינו יתחייב לכל היותר חטאת אחת, אם בכלל. כל עניינו הוא היעלם אחד: עצם המחויבות הדתית, ולכן ניתן לחייבו לכל היותר חטאת אחת. אמנם היעלם כה מהותי יכול גם להיחשב כאונס, ואם כך אז הוא לא מביא חטאת כלל.

ובאמת מצינו תקדים לעניין הזה בדבריו הידועים של הרדב"ז בתשובה (ח"ד, אלף רנ"ה) על אונס בדעות שהובאו בטור 657:

שמי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד אינו נחשב כופר, שמחמת שחושב שמה שעלוה בעיונו הוא אמת, אנוס הוא ופטור.

רואים כאן שמי שטועה בעיונו הוא אנוס. כיצד זה מתיישב עם חיוב חטאת של תינוק שנשבה? ברור שרדב"ז מבין שטועה מחמת עיונו אינו תינוק שנשבה, ולכן הוא אנוס ולא שוגג. התינוק אינו טועה בעיונו אלא מישהו שחסר לו מידע, אבל טועה בעיונו הוא אנוס. והן הן דבריי.

בטור 372 עמדתי על כך שראוי לשפוט אדם לשיטתו ולא לשיטתנו. ההנחה בבסיס העניין היא שאדם שנוהג לפי מיטב הבנתו, גם אם הוא טועה, הוא אנוס. לכן אמנם מעשהו שגוי ואולי אפילו רע, אבל האדם שעשה את המעשה אינו רשע. הקביעה על הגברא, האם הוא רשע או לא, צריכה להיעשות לשיטתו שלו. רבים סבורים שבהלכה זה אינו המצב. שם שופטים אנשים גם אם נהגו לפי שיטתם, והראיה שענשו עובדי עבודה זרה והורידו לבור אפיקורסים. אך לפי מה שראינו כאן זה אינו המצב. אותם אנשים שבהם ההלכה עוסקת אינם טועים בעיונם אלא עבריינים מחמת יצר. הם יודעים את ריבונם ומורדים בו. לכל היותר יש תינוקות שנשבו, והם כמובן לא נענשים. אבל כל אלו אינם טועים בעיונם ולכן לא עולה שם השאלה האם לשפוט אותם לשיטתם. אבל מי שטועה בעיונו הוא אנוס, ולכן גם הלכתית יש לשפוט אותו לשיטתו.

הערה: אמונה מודחקת

רבים סבורים שההלכה רואה את כולנו כמאמינים בתוכנו פנימה. כל יהודי בעצם בתוכו הוא מאמין, והכפירה והעבירות שלו הן תוצאה של יצר. זוהי תופעת האמונה המודחקת או הלא מודעת (בטור 575 עסקתי במעמדן של אמונות מודחקות. ראו גם בטור 203 על תודעה כוזבת). ככלל, אני לא מקבל את הטענה הזאת, גם עובדתית וגם נורמטיבית. עובדתית לא נכון בעיניי שכל יהודי הוא מאמין. מי שאתאיסט הוא אתאיסט. למה להניח שבתוכו הוא מאמין?! מניין באה ההנחה הזאת? וכי כל אחד מאיתנו הוא אברהם אבינו שגילה את אלוהיו בעצמו? אבל גם אם אקבל את ההנחה העובדתית המוזרה הזאת, נורמטיבית איני מקבל שיש משמעות לאמונות מודחקות. גם אם בתוכו הוא מאמין, אין לזה שום ערך. השקפות של אדם הן רק השקפותיו המודעות, אלו שהוא גיבש והחליט עליהן, ואנחנו אמורים לשפוט אותו לפי שיטתו המודעת ולא לפי מה שמצוי בנבכי נפשו, גם אם הייתה לנו דרך לדעת את מה שיש שם.

רבים מביאים ראיה לתפיסה בדבר אמונה מודחקת מדין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כידוע, הרמב"ם בהל' גירושין פ"ב ה"כ (וראו גם הל' מעשה הקרבנות פי"ד הט"ז) מסביר אותו על בסיס ההנחה של אמונה מודחקת:

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם ד הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש ה הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו…

מכאן מקור ברור לתזת האמונה המודחקת בכל יהודי. אבל שימו לב שהנחתו היא שכל יהודי שחוטא עושה זאת מחמת יצרו הרע ולא בגלל תפיסה שונה. כפי שהסברתי, בימינו נראה בבירור שהמצב שונה. יש יהודים שחוטאים או לא מקיימים את ההלכה בגלל שאינם מאמינים בה. לגביהם סברתו זו של הרמב"ם אינה רלוונטית, ובאמת לדעתי גם דין הכפייה אינו חל במקרים כאלו. בבעל אתאיסט או שלא מאמין במעמד הר סיני ובמחויבות אליו (גם אם עובדתית מקבל את המעמד), אין דרך לכפות אותו ולצאת מדין גט מעושה. ראו על כך בטור 199 ובסיפור ההינדיק שם.

דברי הרמב"ם נאמרו בתקופה קדומה שבה ההנחה הייתה שחטא הוא לעולם מחמת שגגה או מחמת יצר. אבל כאמור, בימינו המצב שונה, ויש כיום חטאים וחוטאים שטועים בעיונם. לכן אין להסיק מהרמב"ם הזה מסקנה לימינו, שלפיה טועה בעיונו הוא חוטא ובעצם הוא מאמין סמוי שחוטא מחמת יצרו. לא נכון ליישם לגבי תופעות בימינו את ההלכות והמושגים שגובשו בעידן אחר שבו שררה מציאות שונה.

מסקנות

המסקנה היא שהמומר של ימינו, הן מומר לאמונה אחרת והן מומר לחילוניות, בדרך כלל אינו עושה זאת להכעיס ולא לתיאבון, וגם לא שוגג. הוא פשוט טועה בעיונו. אדם שהוא נוצרי או יהודי חילוני אינו בהכרח עבריין. ייתכן שהוא רק טועה בעיונו. אפילו מי שמתנצר או שמתחלן (אדם כזה ודאי אינו חסר את המידע הרלוונטי, שהרי הוא קיבל אותו בביתו ובחינוכו) אינו בהכרח עבריין, אלא יכול גם להיות טועה בעיונו. הוא הגיע למסקנה אחרת.

אמנם נכון שגם בימינו יש כאלה שפועלים מחמת יצרם הרע. איני טוען כאן שהתופעה הישנה הזאת נכחדה. למשל, מסורתיים רבים הם מומרים לתיאבון, שכן הם יודעים את ריבונם ואפילו המידע לא תמיד חסר להם, אבל משום מה לא עושים את חובתם. עולה מכאן שהם גרועים הרבה יותר מאתאיסטים וכופרים כמובן, שכן הללו טועים בעיונם ואינם עבריינים כלל. המסורתיים מהסוג הזה, לעומתם, נחשבים הלכתית כרשעים (לא מוסרית אלא דתית). הן יודעים את ריבונם ומורדים בו. יש כמובן גם מסורתיים מסוגים אחרים (כאלה שלא באמת מאמינים אלא רק מחוברים לפולקלור היהודי הדתי, או לסנטימנטים מבית אבא). הוא הדין לסוגי חילוניים שיודעים הכל ומבינים את חיובם ובכל זאת בוחרים לא לעשות זאת. גם הם בהחלט עבריינים, והדינים והמושגים העתיקים חלים עליהם לגמרי.

למסקנה אביא כאן את מה שכתבתי בדיון הוואטסאפ הנ"ל:

כל אלו [=הגישות המכלילות שנתלות במושגים העתיקים] הכללות. תינוק שנשבה מתאר אדם שמקבל החלטות שגויות על בסיס מידע חלקי (שלא באשמתו). יש לא מעט חילונים כאלה גם כיום (וגם דתיים, אלא שהחלטתם במקרה נכונה). האינדיקציה היא שבהנחה שייחשף למלוא המידע יבין שטעה ויחליט אחרת. אבל כיום יש גם אנשים שמקבלים החלטה שגויה על בסיס מידע מלא. הם פשוט חושבים אחרת למרות שלא חסר להם שום מידע. האינדיקציה היא ששום תוספת מידע לא תשנה את עמדתם (ולא בגלל יצר הרע אלא בגלל שתפיסתם שונה). אלו ממש לא תינוקות שנשבו, אלא אם מבצעים הרחבה פרועה למשמעותו של המושג. ההלכה רואה אותם כטועים תוצאתית, ועדיין יכולה לכבד לגמרי את החלטתם לאור תפיסתם שלהם.

ההנחה כאן היא שיש הבדל בין שיפוט של האדם (רשע או צדיק) לשיפוט של מעשה (טוב או רע). שיפוט של האדם צריך להיעשות לשיטתו (כל עוד גובשה ברצינות ובאחריות ובאופן סביר). זה לא תינוק שנשבה, ועדיין אמירה זו לא הורסת מאומה במבנה ההלכתי והחברתי היהודי.

עליי להעיר שלמרות טענתי שהמסורתי גרוע מהאתאיסט, זה נאמר לגבי השיפוט של הגברא. בו בזמן אפשר בהחלט לטעון שזה שהמסורתי עושה יותר מצוות מהאתאיסט זה עניין מבורך. זהו דין בחפצא, כלומר במעשה, ולא בגברא, בעושה. יתר על כן, כעת אטען שישנו עוד הבדל לטובת המסורתי לעומת החילוני. כרקע, אזכיר שבמאמרי "על הכשלת חילוני בעבירה", עמדתי על כך שאותו שאינו מאמין באלוהים ו/או במתן תורה, אין ערך למצוותיו וגם עבירותיו אינן עבירות. אי אפשר לצרפו למניין ומעמדו הוא כשל עציץ. מניין דורש עשרה אנשים שמבינים את עניין התפילה ואת המחויבות לעשות זאת. הם בעצם מצטרפים לתפילה. מי שאינו יכול להתפלל לא יכול להיחשב כמתפלל, ולכן חילוני לא נספר כדי ליצור מניין של עשרה מתפללים. בהיבט הזה, מעמדו של המסורתי טוב יותר מזה של האתאיסט. האתאיסט הוא עציץ ואינו נספר למניין. לעומת זאת, המסורתי בהחלט מצטרף, שהרי הוא יודע את ריבונו ומבין את עניין התפילה ואת המחויבות, הגם שהוא מורד בו. זה שהוא רשע יותר לא אומר שהוא פחות מצטרף למניין. הצירוף למניין ופסילת המצוות והעבירות של האתאיסט אינן סנקציה אלא תוצאה מתבקשת של תפיסותיו. לכן אין רלוונטיות לשאלה עד כמה הוא רשע. הוא הדין לגבי המסורתי. תפילתו וברכותיו הן כמובן מצוות לכל דבר, ודווקא בגלל זה העובדה שהוא לא עושה זאת הופכת אותו לרשע. לעומת זאת, האתאיסט אינו בר קיום מצוות ועבירות, ולכן אי קיום אינו הופך אותו לרשע.

לאור הערות שקיבלתי בעבר, עליי לחדד ולומר שאין בכוונתי לטעון שאתאיסט פטור מהמצוות. הוא יהודי וככזה הוא ודאי חייב בהן. חובתנו גם לנסות ולגרום לו לקיים את חובותיו אלו. טענתי היא רק שכל עוד הוא חילוני הוא אינו יכול לקיים אותן, גם אם ירצה. זהו מישור דיון שונה.

סיימתי שם בפסקה הבאה:

כמובן שאלו שני טיפוסים אידאליים, ובד"כ בני אדם הם במקום כלשהו באמצע ביניהם. למשל, יש לדון באדם שללא תוספת מידע ניתן לשחרר אותו מהטיות (מודעות או לא) ולהביאו לשינוי תפיסה.

כלומר גם את הדיון הטיפולוגי הזה יש לקחת בזהירות. גם הוא מתאר טיפוסים אידאליים ולא נכון להיצמד אליו כשעוסקים באנשים אמיתיים, בשר ודם. אבל המודלים, כאמור, נותנים כיוון ומסגרת לחשיבה שיטתית על הנושא הזה. הדיאגנוזה של כל אדם בפציפי שבפנינו, כיצד להבין אותו ואת הנחותיו, היא כמובן עניין סבוך יותר, ושוב אזכיר שיש להיזהר כאן מדוגמטיות וקשיחות מושגית מופרזת.