הקוגיטו

האם אי אפשר לומר ש"אני חושב" כן הכרחי אבל לא בגלל ההסבר של כל האופציות שלא מזכיר אחת מהאופציות כמו שאמרת אלא בגלל שאני מרגיש שאני חושב?
בעצם התירוץ ללמה אני הולך משמע אני קיים לא הכרחי זה כי יכול להיות שאני מדמיין(חושב) את זה. והדבר הכי בסיסי פה הוא חשיבה מסוג כלשהו שהיא הכרחית ואינה ניתנת להסברה כביכול בדרך אחרת. אני מרגיש שאני חושב כיצד תסביר את ההרגשה הזאת? במקור אני עניתי שאתה פשוט לא קיים וגם לא חושב, אבל אני כן מרגיש שאני חושב, אז מהי ההרגשה הזו? כביכול חייב להיות משהו(חשיבה/הרגשה או משהו אחר) וממנו אני מסיק ש"אני חושב משמע אני קיים"

עניתי לשאלתך בשרשור המקביל. זה שאתה חווה שאתה חש זו טענה תצפיתית, וממנה אתה מסיק שאתה קיים. בסדר גמור.

אני רק רוצה להבין מה דעתך? האם המשפט אני חושב הוא הכרחי או שאפשר פשוט לומר שאני לא קיים ולכן גם לא חושב בכלל ולכן זה לא הכרחי. אני כרגע מתחבט בין עצמי בין הטיעון של: יכול להיות שאני פשוט לא קיים ולכן לא חושב ולכן כל הטיעון הזה לא תקף(כי הוא מתבסס על הנחה שהיא לא הכרחית בסוף) לטיעון: אז מה כן קורה עכשיו? אני אענה לעצמי שאני לא חושב וזה לא קורה אבל בסופו של דבר כן קורה פה משהו כביכול וזה לא כמו אני הולך שיכול להיות שאני מדמיין אלא זה הדבר הכי בסיסי שיכול להיות.

הוא לא הכרחי. הוא תצפיתי. אתה חווה שאתה קיים וחושב. הטענה שהוא הכרחי מבוססת על כך שגם לחשוב שאיני חושב זו מחשבה. אבל מי אמר שאני הוא החושב? התצפית.

1. אני מסכים שהוא תצפיתי אני פשוט אטען שהוא גם הכרחי באמת בגלל ״התצפית״ (שם קצת בעייתי אבל נזרום איתו) כיוון שא״א להסביר בצורה שאני לא חושב. גם אם אני אטען שאני לא חושב עדיין תמיד יש את התצפית או המחשבה שאני לא חושב וכיצד אפשר להתעלם ממנה ופשוט להגיד שאני פשוט אולי לא חושב (ולא קיים)?
2. אז מי חושב? ״אני״ זה פשוט השם שנתתי לדבר שחושב. ברור שזה לא בא להגיד שזה דווקא הגוף אלא סוג של נפש או משהו רוחני.

אם הגענו ל" הכרחי תצפיתי" הדיון הסתיים.

אני לא ניסיתי לטעון שזה טיעון שמבוסס על לוגיקה טהורה. ההיסק הלוגי הוא רק המעבר בין המחשבה לקיום. אני אומר שזה הכרחי כי מה שאתה חווה קיים בצורה כלשהי (שהרי אתה חווה אותו) וככזה הוא מוכיח את קיומו של ה"אני".
האם אתה מסכים אם היסק זה ומה שאתה מנסה לומר שזה פשוט מוריד את כוחו של הקוגיטו שניסה להוכיח עובדות על העולם בלי שום תצפית אבל אתה מסכים אם מה שאמרתי? או שאינך מסכים שהיסק זה תקיף וודאי

מדובר בהיסק הלוגי הבא: אני חווה את עצמי. לכן: אני קיים. כשההנחה הסמויה היא שמה שאני חווה הוא אמין. זה הטיעון? הוא לגמרי תקף. וכמובן לא פחות לגמרי טריביאלי…

וודאי שיש משהו שקיים שחושב את זה. יותר מזה אי אפשר להגיד (מבחינתי זה אני כי ההגדרה שלי לאני זה הדבר שחושב את כל המחשבות האלה)

האם יש אופציה אחרת למה שקורה בזמן שאני כביכול חושב?