חשש לשלום הרב

במקום להטריח את המרא דאתרא, הנה קיצור של הפוסט העתידי:

על האונה הימנית שאבדה, ועל זו שלא הייתה למבקר

בס"ד

הקדמה: על האונה הימנית והשמאלית

מדי פעם אני נתקל בטענה הבאה: אני מרבה לדבר על חשיבה סינתטית, אינטואיציה, שמיעה, יצירתיות, הכרה בלתי־דדוקטיבית, ולפעמים אף קושר זאת למטפורה המקובלת של האונה הימנית מול האונה השמאלית. אבל בפועל, כך נטען, כל צורת החשיבה והכתיבה שלי היא שמאלית לחלוטין. אני מנתח, מפרק, מגדיר, מבחין, בוחן תקפות, מחפש נפקא מינות, מבקר סיסמאות, מעמיד טיעונים, מפרק טיעונים, וחוזר חלילה. נמצא שאצלי האונה הימנית מופיעה בעיקר בהערות שוליים, וגם שם רק אחרי אישור של האונה השמאלית. במילים אחרות: אני מטיף לסינתטיות, אבל חי באנליטיות. מדבר על השמיעה, אבל כותב רק בעיניים. דורש את האינטואיציה, אבל בפועל עושה לה בדיקת חמץ עם נר, נוצה וכף.

הטענה הזאת ראויה לדיון, ולו רק מפני שהיא חוזרת על עצמה בווריאציות שונות. יש ששואלים זאת בנימוס: האם אינך חד־צדדי מדי? יש שאומרים זאת באהדה: יפה שאתה מצדיק את הסינתטי, אבל למה איננו רואים אצלך יותר שירה, פיוט, חוויה, חסידות, “לב”? ויש שמנסחים זאת כביקורת: אתה בעצם נלחם במגרש של היריב. אתה מקבל את כללי המשחק האנליטיים, ולכן גם כשאתה מנצח בוויכוח אתה מפסיד במלחמה. שהרי עצם הדיון הלוגי כבר מניח שהלוגיקה היא השופט העליון. במינוח המקובל במחוזותינו: “הבר פלוגתא שלך כפה עליך את השיח”.

אקדים את המסקנה, כדי לחסוך לקורא החרד את המתח: איני מקבל את הביקורת הזאת. לא מפני שאין בה גרעין אמת, אלא מפני שהיא מערבבת בין שלושה מישורים שונים: בין חשיבה אנליטית לבין עמדה אנליטית; בין מקור ההכרה לבין אופן ההצגה שלה; ובין אינטואיציה לבין רגש, פיוט או תחושת בטן. שלושת הערבובים הללו מייצרים יחד טענה שנשמעת עמוקה, אבל לאחר ניתוח קצר — אבוי, שוב האונה השמאלית — מתברר שהיא עצמה בעיקר דוגמה לאופן שבו האונה הימנית, כשאינה מלווה בפיקוח מושגי, עלולה להפוך לאונה מעורפלת.

על המטפורה המוחית

ראשית, כמה מילים על האונות. איני נוירולוג, ואף איני משחק אחד כזה באתר. ההבחנה בין אונה ימנית ושמאלית, גם אם יש לה בסיס כלשהו במדעי המוח, אינה אמורה להיות אצלנו בסיס למטפיזיקה, לאפיסטמולוגיה, ובוודאי לא לאבחון אישיותי של כותבים באינטרנט. כשאני מדבר על ימין ושמאל בהקשר הזה, כוונתי בדרך כלל למטפורה: האנליטי הוא המפרק, המגדיר, הדדוקטיבי, המסדר; הסינתטי הוא המכיר, המאחד, המכליל, השומע, האינטואיטיבי. זו הבחנה פילוסופית, לא MRI.

כבר כאן יש מקום להעיר על הנטייה המשונה להפוך כל מטפורה לאיבר אנטומי. אם אדם אומר שחברו “קר כקרח”, אין צורך לבדוק את חום הגוף שלו. אם אומרים על פלוני שיש לו “לב רחב”, אין טעם להזעיק קרדיולוג. הוא הדין כאן. “אונה ימנית” אינה שם של בלוטה שמפרישה שירה, ו”אונה שמאלית” אינה מכונת טיורינג שמחוברת לגולגולת. אלו דימויים לשתי צורות פעולה של השכל. מי שמבקר אותי על כך ש”האונה הימנית שלי לא באה לידי ביטוי” צריך להסביר למה הוא מתכוון: האם חסרה לי יצירתיות? אינטואיציה? רגש? פיוט? חוויה? נבואה? ריקוד? כל אלו אינם אותו דבר, ואחרי שמערבבים אותם יחד אפשר כמובן להוכיח כל דבר.

הערה זו אינה קנטרנית בלבד. חלק גדול מהביקורת על האנליטיות נובע מכך שאנשים מזהים את הסינתטי עם משהו רגשי, חמים, מעורפל ו”מחובר”. לפי זה, מי שמדבר בחדות הוא בהכרח אנליטי, ומי שמדבר בערפל הוא בהכרח סינתטי. זהו כמובן הבל. יש ערפול שאינו סינתטי אלא סתם ערפול, ויש חדות שאינה אנליטיות פילוסופית אלא צורת ביטוי של אינטואיציה עמוקה. לפעמים מי שמחזיק באינטואיציה חזקה דווקא צריך לעבוד קשה יותר כדי לנסח אותה, משום שהוא יודע שאם לא יעשה זאת היא תישאר תחושה פרטית. הוא אינו פחות סינתטי מפני שהוא מנסח; הוא יותר אחראי.

חשיבה אנליטית ועמדה אנליטית

כאן אנחנו מגיעים להבחנה הראשונה והחשובה: חשיבה אנליטית אינה עמדה אנליטית. חשיבה אנליטית היא כלי. עמדה אנליטית היא אידיאולוגיה. הכלי האנליטי מנתח מושגים, בוחן תקפות, מנסח הנחות, בודק האם המסקנה נובעת מהן, שואל מהי הנפקא מינה, ומה בדיוק נאמר כאן. העמדה האנליטית, לעומת זאת, היא הטענה שרק הכלים הללו יכולים להוליך אותנו לאמת, או לפחות לאמת בעלת תוקף ממשי. זהו כבר סיפור אחר לגמרי.

במינוח ישיבתי, אפשר לומר שחשיבה אנליטית היא “חפצא” של כלי עבודה, ואילו עמדה אנליטית היא “גברא” שמכריז שרק הכלי הזה קיים. גם בעל עמדה סינתטית משתמש בפטיש, במברג ובפלס. השאלה היא האם הוא חושב שכל הבית עשוי ממברגים. העובדה שאני משתמש בלוגיקה אינה אומרת שאני חושב שהלוגיקה היא חזות הכול. בדיוק להפך: מי שמבין את מגבלות הלוגיקה אמור לדעת גם להשתמש בה במקום שבו היא כן רלוונטית. הטענה נגד השימוש בלוגיקה בשם הסינתטיות דומה לטענה נגד אדם שמבקר את הרדוקציוניזם המדעי, ובכל זאת הולך לרופא כשהוא חולה. אכן, המדע אינו חזות הכול. ועדיין, כשיש דלקת ריאות, רצוי לא להסתפק בשיחה על האחדות הפנימית שבין הנשימה לקוסמוס.

הלוגיקה ריקה מתוכן במובן זה שהיא אינה מייצרת את ההנחות. היא יכולה לומר לנו שאם כל בני האדם בני תמותה, וסוקרטס אדם, אז סוקרטס בן תמותה. אבל היא אינה אומרת לנו שיש בני אדם, שסוקרטס קיים, או שכל בני האדם בני תמותה. ההנחות הללו מגיעות ממקום אחר: תצפית, אינטואיציה, ניסיון, מסורת, שיקול אפריורי, וכדומה. לכן מי שמתמקד רק בלוגיקה נותר בלי מידע. מאידך גיסא, מי שמוותר על הלוגיקה מפני שהיא אינה מייצרת מידע, דומה למי שמוותר על מערכת העיכול מפני שהיא אינה מייצרת מזון. נכון, היא לא מייצרת מזון. אבל נסו לאכול בלעדיה.

הסינתטי אינו רגש

הבלבול השני הוא בין סינתטיות לבין רגש. זה אולי הבלבול הנפוץ ביותר. אנשים שומעים “אינטואיציה” ומבינים “תחושה”. שומעים “סינתטי” ומבינים “חווייתי”. שומעים “אונה ימנית” ומיד רואים בעיני רוחם נבל, שקיעה, ריקוד ספונטני, וקצת ערפל על ההרים. אבל הסינתטי שעליו אני מדבר אינו רגש. הוא חלק של ההכרה. זו אינה התפעלות אלא דרך לדעת. כאשר אני אומר שעקרון הסיבתיות אינו נגזר מן הלוגיקה ואינו נצפה בחושים, ובכל זאת יש לנו הצדקה להשתמש בו, איני מתכוון לומר שהוא “מרגש אותי”. כשאני אומר שאינדוקציה או אנלוגיה מוסיפות ידע שאינו טמון בהנחות, איני מתכוון לומר שהן עושות לי נעים בגב. מדובר בכלי הכרה לא־דדוקטיביים.

כמובן, יש קשרים בין רגש, דמיון, יצירתיות ואינטואיציה. איני מכחיש זאת. אבל קשר אינו זהות. יש קשר בין אכילה לתפילה ביום כיפור, ובכל זאת לא הייתי ממליץ להחליף ביניהן. אדם יכול להגיע לאינטואיציה פילוסופית עמוקה מתוך חוויה, מתוך שיר, מתוך מפגש אנושי, או מתוך מצוקה קיומית. אבל מרגע שהוא טוען טענה על העולם, עליו להבחין בין מה שעבר עליו לבין מה שהוא מבקש לומר. “זה טלטל אותי” אינו טיעון. “זה פתח לי אופקים” אינו מסקנה. “זה הרגיש לי נכון” אינו ראיה, אלא לכל היותר דיווח פסיכולוגי. לפעמים הדיווח הזה חשוב מאוד, אבל פילוסופיה הוא לא.

זו אחת הסיבות שאני נוטה לבקר חלק ניכר מן השיח החסידי־אקזיסטנציאליסטי הפופולרי. לא מפני שאין בו ערך, ולא מפני שכל שיחה צריכה להיראות כמו תוספות בבבא קמא. אלא מפני שבמקרים רבים מדי מתרחשת שם החלפה שקטה: במקום טענה יש אווירה; במקום מושג יש דימוי; במקום לימוד יש תרפיה; במקום אינטואיציה יש התפעלות. הקורא יוצא בתחושה שהוא הבין עומק גדול, אבל כשמבקשים ממנו לומר מה בדיוק נאמר, מה ההפך של הטענה, ומה ייחשב טעות — הוא נזכר פתאום שדברים עמוקים אי אפשר להכניס למילים. ייתכן. אבל בדרך כלל דברים שאי אפשר להכניס למילים גם אי אפשר להוציא מן הערפל.

מקור ההכרה ואופן ההצגה

הבלבול השלישי הוא בין המקום שממנו באה התובנה לבין הדרך שבה מציגים אותה. זהו אולי לב העניין. נניח שתובנה כלשהי נולדה אצלי באופן אינטואיטיבי לגמרי. איני יודע להוכיח אותה דדוקטיבית, ואף איני יודע להצביע על תצפית אחת שממנה היא נגזרת. היא “נראית לי”, במובן החזק של המילה. מה עליי לעשות אם ברצוני לשכנע אדם אחר? האם עליי לנסות להעביר לו את אותה אינטואיציה באמצעות שתיקה עמוקה? אולי לנגן לו ניגון? אולי להניח יד על כתפו ולומר: “תתחבר”?

לפעמים זה יכול לעבוד, אבל זה אינו דיון. ברגע שאנחנו נכנסים לשיח ציבורי או פילוסופי, אנחנו זקוקים למטבע משותף. המטבע הזה הוא ניסוח, הבחנה, דוגמה, נפקא מינה, עקביות, ולעיתים גם טיעון. זה אינו אומר שהטיעון יוצר את התובנה. הוא יכול להיות לבוש שלה, בדיקה שלה, תרגום שלה, או כלי להעביר אותה למי שכבר יש בו נקודת קליטה. אבל בלי הלבוש הזה אנחנו נותרים עם תודעה פרטית. ייתכן שהיא עמוקה מאוד, אבל היא אינה שיחה.

משל למה הדבר דומה? לאדם שראה נוף מרהיב. החוויה עצמה אינה מילולית. אבל אם הוא רוצה לספר עליה, עליו להשתמש במילים. כעת יבוא המבקר ויאמר לו: “אם באמת ראית נוף, למה אתה משתמש במילים? הרי מילים הן שמאליות. אתה בעצם בוגד בנוף”. זוהי שטות. המילים אינן הנוף, אבל הן הדרך האנושית להעביר משהו ממנו. אמנם יש סכנה שהמילים יחליפו את הנוף, אבל יש גם סכנה הפוכה: שמי שמסרב למילים לא ראה נוף אלא רק ישב בערפל.

כך גם בענייננו. האינטואיציה היא המקור, אבל האנליזה היא כלי הבירור. היא אינה האויב של האינטואיציה אלא תנאי הבגרות שלה. אינטואיציה שאינה מוכנה לעבור דרך ביקורת מושגית היא אינטואיציה ילדותית. לפעמים היא נכונה, אבל אין לנו דרך לדעת זאת. ילד קטן יכול לומר דבר עמוק מאוד, אבל אם הוא אינו מסוגל להסביר אותו, אין לנו אלא להתפעל ממנו, לא ללמוד ממנו.

האם אני משחק במגרש של היריב?

כעת לטענה שאני משחק במגרש של היריב. זו טענה מעניינת, בעיקר מפני שהיא נאמרת בדרך כלל על ידי אנשים שמשחקים במגרש של עצמם, שבו הם גם השופט, גם הקהל, גם הכרוז וגם מוכר הגרעינים. במגרש הזה אין צורך בטיעונים, מפני שכל מי שלא מבין הוא כנראה “לא מחובר”. אני מודה שאין לי כישורים מיוחדים למשחק הזה.

כשאני מתווכח עם אמפיריציסט, פוזיטיביסט, אתאיסט, פוסטמודרניסט, חסיד נלהב או ליטוואק קפוא, עליי להשתמש בשפה שתאפשר בדיקה הדדית. אם הבר־פלוגתא טוען טענה, אני צריך להבין אותה, לנסח אותה, לבדוק האם היא עקבית, האם היא מניחה את המבוקש, האם היא מערבבת קטגוריות, האם יש לה נפקא מינה. זה אינו “המגרש שלו”. זהו המגרש של כל מי שמבקש לטעון טענות. אחרת אין ויכוח אלא שתי מונאדות שממלמלות זו לצד זו.

יתר על כן, גם הטענה שיש מגרש אחר צריכה להיאמר באיזשהו מגרש. מי שטוען “הדיון אינו צריך להתנהל בכלים אנליטיים” כבר טוען טענה. כעת אני שואל: מה פירושה? האם היא חלה על עצמה? האם היא מבוססת על אינטואיציה? האם אפשר לחלוק עליה? האם יש דרך להבחין בינה לבין סתם רצון להתחמק מביקורת? אם אין תשובות לשאלות הללו, איני רואה כאן מגרש אחר אלא בריחה מהמגרש.

יש אנשים שחושבים כי עצם הדרישה להבהרה היא אלימות. שאלה כמו “מה פירוש?” נתפסת בעיניהם כמעשה תוקפני. הם מוכנים לומר “העולם הוא געגוע אל עצמו”, אבל אם תשאלו מה בדיוק זה אומר, תואשמו בכך שאינכם מסוגלים להכיל מורכבות. ובכן, ייתכן שאיני מסוגל להכיל מורכבות, אבל אני משתדל מאוד לא להכיל נונסנס. אין לי התנגדות למורכבות. להפך, אני מחבב אותה. אבל מורכבות אינה ערפל. מורכבות היא מבנה רב־שכבתי; ערפל הוא היעדר מבנה שמבקש לקבל זכויות של עומק.

כמה דוגמאות

ניקח כמה משפטים טיפוסיים מן הסוג הזה, לאו דווקא של אדם מסוים: “הרב מיכי מדבר על סינתטיות, אבל כתיבתו היא שמאלית”. מהי הטענה כאן? ייתכנו כמה אפשרויות.

אפשרות אחת: הכותב אינו נותן מקום לרגש. אם זו הטענה, ייתכן שהיא נכונה בחלקה, אבל איני רואה בה בעיה פילוסופית. מטרת טור אינה בהכרח לרגש. יש טורים שמטרתם לנתח, ויש טורים שמטרתם להאיר, ויש טורים שמטרתם לעצבן. יש החושבים שהאחרונה היא תרומתי העיקרית לתרבות ישראל. בכל אופן, רגש אינו מדד לסינתטיות.

אפשרות שנייה: הכותב אינו מציג מספיק אינטואיציות אלא רק טיעונים. זו טענה מעניינת יותר, אבל דומני שהיא פשוט לא נכונה. כמעט כל טיעון פילוסופי שאני מציג מניח אינטואיציות: סיבתיות, אמון בחושים, אמון בשכל, תוקף מוסרי, משמעות של בחירה, קיום סובייקט, ועוד. ההבדל הוא שאיני מסתפק בהכרזה עליהן. אני מנסה להראות מה הן אומרות, מה הן אינן אומרות, ומה יוצא מהן. אם זה נראה שמאלי, אז מתברר שגם האונה הימנית זקוקה מדי פעם לרואה חשבון.

אפשרות שלישית: הכותב משתמש באנליזה כדי להגן על הסינתטי, ובכך הוא מודה בעליונות האנליזה. זו כבר טעות ממש. שימוש בכלי אינו הודאה בעליונותו. כשאני משתמש במילון כדי להבין שיר, איני אומר שהמילון עמוק יותר מן השיר. כשאני משתמש בסכין כדי לחתוך לחם, איני אומר שהסכין מזינה יותר מן הלחם. האנליזה היא כלי הבירור של הטענות, לא מקור כל התוכן שלהן. דווקא מפני שהסינתטי מוסיף תוכן, חשוב לברר מהו התוכן שהתווסף ולא להסתפק במחיאות כפיים.

אפשרות רביעית: הכותב אינו חי מספיק את מה שהוא כותב. כאן כבר עברנו לאבחון אישיותי. ייתכן. איני האדם המתאים להעיד על עצמי, וגם לא בטוח שהמבקר מתאים לכך. אבל גם אם הדבר נכון, איני רואה מה זה מעלה או מוריד לגבי הטענות. אולי אני באמת אדם יבש, קר, שמאלי, חסר חן, חסר פיוט, וחסר כישרון ריקוד. יש שיאמרו שגם חסר תקנה. ועדיין, השאלה היא האם ההבחנות נכונות. גם אדם משעמם יכול לומר אמת, ולפעמים דווקא אדם משעמם עושה זאת בתדירות גבוהה יותר, מפני שאין לו דרך אחרת למשוך תשומת לב.

על שירה, ספונטניות ותכנון מראש

נשאלתי פעם האם יראו אצלי פן רגשי או שירי יותר. עניתי, בתמצית, שאם תנוח עליי הרוח אכתוב, וזה לא בא בתכנון מראש. דומני שזהו משפט חשוב לענייננו. האונה הימנית, אם להשתמש במטפורה, אינה פקידה במשרד ממשלתי שמגישים לה טופס 17 והיא מנפיקה שיר בתוך שלושים ימי עבודה. ספונטניות אינה מתוכננת. יצירתיות אינה נענית להזמנה. מי שמבקש “הבא לי עכשיו פן ימני” מבקש בעצם מוצר שמאלי בתחפושת ימנית: תן לי פיוט לפי מפרט, עם אספקה מיידית, ובבקשה שיהיה אותנטי.

יש כאן פרדוקס משעשע. מי שדורש ממני לבטא יותר את האונה הימנית עושה זאת לעיתים קרובות בתביעה מאוד שמאלית: “כתוב טור ימני, עכשיו, באופן שיטתי, עם סעיפים, רצוי לפי הדוגמה המצורפת”. ובכן, אם אני אכתוב טור כזה לפי הזמנה, האם זה יהיה ביטוי של האונה הימנית או של מחלקת הייצור? איני מזלזל בבקשה. להפך, היא מאפשרת דיון חשוב. אבל צריך להבין: הפן הסינתטי אינו בהכרח מתבטא בשירה. לפעמים הוא מתבטא בהכרעה מוסרית, באמון באינטואיציה פילוסופית, בהבנת סוגיה, ביכולת לזהות מבנה עומק, או בהברקה למדנית. לא כל ימין מנגן בגיטרה.

על למדנות בריסקאית כאזהרה

כאן המקום להעיר שגם האנליטיות עצמה אינה חסינה מריקנות. כבר כתבתי לא פעם שגם חקירה למדנית יכולה להפוך לפטומי מילי. אפשר להעמיד שתי אפשרויות: האם השולחן עומד על הרגליים או שהרגליים מחזיקות את השולחן. האם האדם אוכל את האוכל או שהאוכל נאכל על ידי האדם. האם המצווה מתקיימת בגברא או שהגברא מתקיים במצווה. נשמע נפלא. אפשר גם להוסיף “ונראה דבזה פליגי הראשונים”, וכעת אנחנו כבר ממש בעולם האמת. אבל לפעמים, במבט שני, מתברר שאין כאן שתי אפשרויות אלא שתי דרכים לומר אותו דבר, או גרוע מזה: שתי דרכים לא לומר דבר.

לכן איני חסיד של אנליזה ריקה. להפך, היא מסוכנת מאוד. היא יוצרת אשליה של דיוק, כשבפועל אין תוכן. אבל שימו לב: הדרך לחשוף אנליזה ריקה היא אנליזה טובה יותר. לא ערפל. כשחקירה למדנית היא ריקה, עלינו לשאול מה הנפקא מינה, מה ההבדל המושגי, מה יקרה במקרה גבול, איזו הלכה תשתנה. אם אין תשובה, נזרוק אותה לפח, או לפחות למדף של “רעיונות לשבע ברכות”. כלומר, גם הביקורת על עודף אנליטיות זקוקה לאנליטיות. בלי זה, כל הבחנה חסרת פשר תזכה לתעודת עומק מטעם מועצת האונות הימניות.

האינטואיציה והמשמעת

הסינתטי שאני מגן עליו אינו חופש מהמשמעת, אלא מקור נוסף להכרת אמת. לכן הוא דורש משמעת גדולה יותר, לא קטנה יותר. מי שמסתמך רק על דדוקציה יכול להראות את ההנחות ואת הכללים, והמסקנה תבוא מאליה. מי שמסתמך על אינטואיציה חייב להיות ישר מאוד עם עצמו. עליו לשאול: האם זו אינטואיציה חזקה או משאלת לב? האם אני באמת רואה כאן משהו או רק רוצה לראות? האם יש לי דרך להבחין בין תובנה לבין הרגל, בין הכרה לבין פחד, בין אמת לבין זהות קבוצתית?

לכן איני מתרשם מכל מי שמכריז שהוא “מחובר”. אנשים מחוברים להרבה דברים: לאמת, לעצמם, לקהילה, לטלפון, ולפעמים גם לשטויות. עצם החיבור אינו ערובה לכלום. הסינתטי זקוק לביקורת עצמית. לא מפני שהביקורת יוצרת אותו, אלא מפני שהיא מונעת ממנו להפוך למיסטיקה של עצלות. האינטואיציה היא כמו עד. אין לפסול אותה מראש, אבל גם אין לקבל את עדותה בלי חקירה. מי שפוסל כל עד מפני שאינו צילום וידאו הוא אנליטיקן קיצוני. מי שמקבל כל עד מפני שהוא מדבר בקול רועד הוא שוטה.

בחזרה לביקורת האישית

כעת נחזור לביקורת: “מיכי איבד את האונה הימנית”. מעבר לכך שיש כאן אד־הומינם נוירולוגי, הטענה עצמה אינה ברורה. האם המבקר יודע מה מתרחש אצלי לפני הכתיבה? אולי התובנות נולדות אצלי באינטואיציה, ורק אחר כך אני מנסח אותן? אולי דווקא בגלל שהמקור סינתטי, אני עובד קשה להציג אותו באופן אנליטי? ואולי באמת אני יבש כמו מצה שמורה אחרי פסח. כך או כך, מה בכך?

הדיון הענייני אינו בשאלה כמה ימניות יש באישיותי, אלא האם ההבחנה בין אנליטי לסינתטי נכונה; האם ריקותו של האנליטי היא טענה תקפה; האם ניתן לבסס מדע, מוסר, דת, או בחירה חופשית בלי אינטואיציות יסוד; האם יש מקום לטענות אפריוריות על העולם; האם אינדוקציה ואנלוגיה הן כלי הכרה או רק הרגלים פסיכולוגיים; האם אפשר לדבר על משמעות בלי להידרדר לנונסנס. אלו שאלות. “האונה שלך התנוונה” אינה שאלה אלא אבחנה, וגם לא מוצלחת במיוחד.

יתר על כן, יש כאן אירוניה. המבקר טוען שאני משתמש רק בשמאל, אבל הביקורת שלו עצמה בדרך כלל אינה משתמשת אפילו בשמאל. היא לא מגדירה, לא מוכיחה, לא מבחינה, לא מראה דוגמאות, ולא מציעה קריטריון. היא בעיקר משדרת תחושה: “משהו חסר כאן”. ייתכן שמשהו באמת חסר. אבל תחושת החסר אינה ביקורת פילוסופית. היא נקודת פתיחה לביקורת. עכשיו צריך לעבוד. מה חסר? היכן? למה זה חשוב? מה היה נראה אחרת אילו הדבר היה קיים? בלי זה, הביקורת אינה אלא דיווח נפשי. לכל היותר תרפיה למבקר.

על “המגרש של הבר־פלוגתא”

עוד טענה: עצם ההתפלמסות הלוגית היא כניסה למגרש של היריב. ובכן, אם היריב טוען טענות לוגיות, אענה לו לוגית. אם הוא טוען טענות מוסריות, אענה מוסרית. אם הוא שר שיר, ייתכן שאמחא כפיים, וייתכן שאומר שאין זו תשובה. אין כאן כניעה אלא התאמה. כשדנים עם אדם, משתדלים לדבר בשפה שבה ניתן לדון. אין בזה ויתור על העמדה שלי.

אם מישהו טוען שרק המדע קובע, אראה לו שהמדע עצמו נשען על הנחות שאינן מדעיות. האם בכך נכנסתי למגרש שלו? להפך, הראיתי לו שהמגרש שלו בנוי על יסודות שאינם שייכים לו. אם מישהו טוען שרק הוכחות תקפות, אראה לו שעצם הדרישה להוכחה מניחה עקרונות שאינם מוכחים. אם מישהו טוען שהכול פרשנות, אשאל האם גם הטענה הזאת היא רק פרשנות. זה נראה אנליטי, מפני שזה אכן משתמש בכלים אנליטיים. אבל המסקנה היא סינתטית מאוד: יש שכבות של הכרה שאינן ניתנות לרדוקציה ללוגיקה או תצפית.

במובן הזה, השמאלית אינה כובשת את הימנית אלא מגינה עליה מפני שרלטנים. היא עומדת בפתח ואומרת: כל אינטואיציה מוזמנת להיכנס, אבל נא להציג תעודה מזהה. מי שאין לו תעודה אינו בהכרח שקרן, אבל גם לא יקבל מפתח לכספת.

סיכום: שתי האונות ואדם אחד

אסיים. איני יודע אם יש לי אונה ימנית מפותחת, ואיני בטוח שזה ענייני. מה שאני כן יודע הוא שההבחנה בין אנליטי לסינתטי אינה קריאה לוותר על הבהירות, אלא להפך: היא קריאה להבין מדוע הבהירות לבדה אינה מספיקה. האנליטי בודק, מנסח, מפרק ומסדר. הסינתטי מכיר, מוסיף, שומע ומחבר. מי שמחזיק רק באנליטי נותר עם מערכת כללים ריקה. מי שמחזיק רק בסינתטי נוטה להידרדר לאוסף תחושות, סיסמאות ואורות מקיפים שאין להם כלי. צריך את שניהם.

אם תרצו, האונה הימנית רואה את התמונה, והשמאלית שואלת האם זו תמונה או כתם על המשקפיים. הימנית שומעת מנגינה, והשמאלית בודקת האם אין כאן סתם זיוף עם הרבה ביטחון עצמי. הימנית מביאה את החידוש, והשמאלית שואלת האם החידוש אומר משהו. הימנית היא מקור לאמתות שלא נגזרות מן ההנחות, והשמאלית מזכירה לנו שגם מי שמוסיף אמת יכול להוסיף שטויות.

לכן, אם מישהו רוצה לומר שאני משתמש הרבה באונה השמאלית — אני מודה באשמה. אם הוא רוצה לומר שאני מזהה אותה עם כל השכל — הוא פשוט לא קרא, או קרא באונה הלא נכונה. ואם הוא רוצה לראות יותר שירה, פיוט וחוויה — ייתכן שהוא צודק, אבל זה כבר עניין אחר. לא כל אמת צריכה להיכתב כשיר, ולא כל שיר אומר אמת. לפעמים הדרך המכובדת ביותר לתת מקום לאונה הימנית היא דווקא לא לתת לה לדבר בלי עריכה.

במילים אחרות: האונה הימנית שלי לא אבדה. היא פשוט לא מוכנה להתראיין בלי עורך דין