איין מקגילכריסט – פאן פסיכיזם ואידיאליזם

כתבת על מקגילקריסט לאחרונה בפוסט ארוך שמדבר על עיקרי משנתו. חשוב לי לשאול מה דעתך על היסוד הפילוסופי שלו – לא ראיתי התייחסות אליו בפוסט.

הוא יוצא נגד המטריאליזם אך גם נגד הדואליזם, בטענה שהדיכוטומיה ביניהם חוטאת למרחב הפילוסופי. לשיטתו, זוהי מלכודת שנובעת משימוש יתר של הרב במיספרה שמאל בידיוק כמו השאלה בפוסט: הצורך לקחת מציאות רציפה, לפרק אותה לשתי קופסאות נפרדות ("חומר" ו"נפש"), ואז להסתבך בניסיון להסביר איך הן מדברות זו עם זו.

מקגילקריסט טוען כי הטיעון הדואליסטי סובל מ"בעיית אינטראקציה" בלתי פתירה, ומציע חלופה קוהרנטית בהרבה: אידיאליזם

זה הטיעונים שמצאתי של משנתו המסבירים מדוע הוא איננו דואליסט:

1. בעיית האינטראקציה: הכשל הלוגי של הדואליזם

   כדואליסט, אתה טוען שישנם שני עצמים נפרדים במהותם: חומר ונפש. הקושיה הקלאסית (שגם דקארט נכשל בה) היא: איך עצם שאינו פיזי מפעיל כוח פיזי על מולקולות במוח כדי להזיז את היד?

אם הנפש משפיעה על הפיזיקלי, הרי שבנקודת המגע היא חייבת לשאת תכונות פיזיקליות. אם היא מעבירה אנרגיה – היא חלק מהמערכת הפיזיקלית, והדואליזם קורס. אם אינה מעבירה אנרגיה – האינטראקציה היא קסם מטאפיזי.

לכן הדואליזם מנסה להגדיר את החומר כ"מכני לחלוטין" ואת הרוח כ"נפרדת לחלוטין", תוך התחמקות מהשאלה כיצד הם פועלים יחד.

1. קדימות האפיסטמולוגיה והפיזיקה הקוונטית

   במקום להניח שהחומר הוא ברירת המחדל ולהדביק לו נשמה, מקגילקריסט הופך את היוצרות:

   הנתון היחיד שיש לנו בוודאות מוחלטת הוא החוויה התודעתית. "חומר" אינו נתון ישיר, אלא היקש מופשט שהתודעה מייצרת. להעמיד חומר ורוח כשני דברים נפרדים שווי-מעמד פירושו להשוות מודל מופשט לעובדה היחידה שקיימת (תודעה).

הוא מספק לכך גם טיעון מדעי: הפיזיקה הקוונטית שמטה את הקרקע תחת התפיסה החומרית הקלאסית. במקום "חפצים" סטטיים, המדע מגלה רשת הסתברויות, יחסים ושדות. בדיוק כמו מילה או מחשבה, חלקיקים קוונטיים מוגדרים דרך שזירה ויחסים הדדיים. קדימות היחסים וההקשר אינן תכונות של "אבנים מתות", אלא מאפיינים אינטרינזיים למרקם התודעה.

קריסת פונקציית הגל מוחקת את ההפרדה המלאכותית בין צופה לנצפה. יקום המבוסס על יחסים וזרימה דינמית אינו מתנהג כגוש חומר מת – אלא כמבנה בעל "פנימיות", בדיוק כפי שמתנהגת תודעה.

כד"ר לפיזיקה, רציתי לשאול: האם לדעתך פרשנות כזו אכן סבירה או נלמדת מהמדע המודרני, נראה שזה הכיוון שהמדע מתקדם אליו כמו המיתרים וכו'?

1. הפתרון

מקגילקריסט אינו מוחק את הגשמיות, אלא מסביר אותה אחרת: אין שני עצמים שונים, אלא מציאות תודעתית אחת במצבי צבירה שונים.

תודעה/רוח: המצב הזורם, הדינמי והחי של היקום (כמו מים נוזליים).
חומר: תודעה שעברה התייצבות או הקפאה (כמו קרח).

כשהחומר מובן כפן ה"מוצק" של התודעה, בעיית האינטראקציה נעלמת. אין צורך ב"רוח ברפאים" שתזיז את המכונה, כי המכונה עצמה היא מבנה מוצק של אותה רוח.

סיכום

הדואליזם נשאר תקוע בדיכוטומיה קשיחה של "אובייקט" מול "סובייקט". פתרונו של מקגילקריסט הוא להבין שהחומר ספוג בתודעה, ומה שנקרא "חומר" הוא פשוט הדרך שבה תודעה מופיעה כשהיא לובשת צורה יציבה.

אשמח לשמוע איך המודל הדואליסטי שלך מתמודד עם הקושי האפיסטמולוגי והאינטראקציוניסטי הזה, מבלי להיזקק לפרדוקסים של דקארט.