טעות של בית דין

העלית סדרת נושאים כבדים ואיני יכול להיכנס אליהם כאן. בינתיים אני מצרף את תשובת המחברת שליט"א.

מצד אחד, ישנו מדרש הספרי (שופטים קנד) המפורסם, אותו מצטט רש"י על התורה: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין" – שמע להם. גישה זו מבטאת כפיפות פורמלית מוחלטת של היחיד למערכת, גם במקרה של טעות ברורה, כפי שהרמב"ן מרחיב להסביר שהתורה ניתנה על דעת חכמים.

אולם, מול גישה זו עומד הירושלמי בתחילת הוריות (פ"א ה"א): "יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם? תלמוד לומר: ללכת ימין ושמאל – שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל".

יתר על כן, הבבלי בהוריות (ב ע"ב) עוסק במי שיודע שבית הדין טעו, ובכל זאת הולך ועושה כדבריהם – והגמרא מגדירה אותו כ"שוגג במצווה לשמוע לדברי חכמים". פירוש הדבר הוא שאין מצווה כזאת! מי שיודע שחכמים טועים, אסור לו לשמוע להם, והוא מביא חטאת על שגגתו אם ציית להם.

האם יש הבדל בין טעות המובילה לקולא לבין טעות המובילה לחומרא?

כאשר מדובר בטעות שהיא טעות עובדתית ומדעית ברורה ומדועית מעיקרא (כגון דין הריגת כינה בשבת, המבוסס על ההנחה שאינה פרה ורבה) – דעתי העקבית היא שההלכה שנקבעה על בסיס זה בטלה מאליה למפרע, ממש כדין "מקח טעות". במקרה כזה, אין שום מקום להחמיר ולציית להלכה מוטעית זו, ואין צורך במניין או בבית דין שיבטל אותה.

אמנם, אם מדובר בטעות הלכתית בשיקול הדעת שאינה עובדתית, אלא פרשנית: במקרה שהגמרא הקילה בטעות, יש מקום להחמיר כדי לצאת ידי חובת האמת ההלכתית (שכן פסיקה שגויה לקולא אינה משקפת את רצון ה' האמיתי). אך אם חכמים החמירו בטעות בשיקול הדעת, ויחיד גמיר וסביר (ת"ח הראוי להוראה) משוכנע לחלוטין שהם טעו, הרי שעל פי עקרון האוטונומיה ודין הוריות אין עליו שום חובה לקבל חומרא מוטעית זו.

2. טעות בעובדות לעומת טעות בשיקול הדעת

האבחנה שלך חלקית, ויש להבחין כאן בין סוגי הטעויות ובין סוגי הסמכויות.

• טעות עובדתית (ומדעית): כאן אתה צודק לחלוטין, ואף חריף מכך. לחז"ל ולבתי הדין אין ולא הייתה מעולם סמכות לקבוע עובדות. סמכות פורמלית חלה אך ורק על נורמות (מותר ואסור), ולא על המציאות הפיזית. עובדות שגויות הן פשוט שגויות, ואין שום דרך לוגית לחייב אדם להאמין שהארץ היא תיבה או שכינה אינה פרה ורבה רק מפני שגורם בעל סמכות אמר זאת. לכן, קביעות הלכתיות המבוססות על טעויות עובדתיות ומדעיות מעיקרא בטלות מאליהן.
• טעות בשיקול הדעת (הלכתי): כאן עלינו להפריד בין אדם פשוט לבין תלמיד חכם שהגיע להוראה (גמיר וסביר).

  אם מדובר בסנהדרין גדולה שפוסקת דין, ויש לה סמכות פורמלית מחייבת (מכוח "לא תסור"): אדם פשוט שאינו יודע להכריע במחלוקת בעצמו, מחויב לציית להם גם אם יייתכן שהם טועים בשיקול דעתם. זוהי תמציתה של סמכות פורמלית (בדומה לחוקי הכנסת המחייבים גם כשהם מטופשים בעינינו).

  אולם, אם מדובר בתלמיד חכם הראוי להוראה שמשוכנע לחלוטין ובאופן ברור שבית הדין טעה בשיקול הדעת ובפרשנות ההלכה (עד כדי וודאות גמורה של טעות) – חל עליו הכלל של מסכת הוריות: אסור לו לנהוג כדבריהם. הוא נדרש לנהוג לפי האמת הידועה לו (אף שאסור לו להורות לאחרים לעשות כנגדם ברבים כדי שלא להיחשב זקן ממרה).

  אם מדובר בחכמים ופוסקים שאינם סנהדרין (בזמננו): אין להם שום סמכות פורמלית מן התורה, אלא לכל היותר מעמד של מומחים (סמכות מהותית). לכן, אם חכם בזמננו טועה בשיקול דעתו ההלכתי, אין שום חובה הלכתית לציית לו, ובוודאי שאין עניין "להתחייב" לטעותו.

3. ההבדל בין סנהדרין גדולה לסתם בית דין

בוודאי, ישנו פער קטגוריאלי עצום!

לסנהדרין הגדולה יש סמכות פורמלית (סמכות מכוח מעמד מוסדי שהתורה העניקה) הנלמדת מפרשת "לא תסור". סמכות זו מאפשרת להם לחוקק, לגזור גזרות, ולפרש את התורה באופן מחייב לכלל ישראל, ותוקף הכרעותיהם אינו תלוי בכך שהם תמיד קולעים אל האמת האובייקטיבית.

לעומת זאת, לסתם בית דין או לחכמים ופוסקים בדורות האחרונים (כולל "גדולי הדור" למיניהם בזמננו) אין שום סמכות פורמלית מנדטורית. אין שום ציווי של "לא תסור" ביחס לחכמים בדור הזה (למעט שיטת ספר החינוך התמוהה והיחידאית שאיני מקבלה כלל). סמכותם של חכמי ימינו היא לכל היותר סמכות מהותית (סמכות מכוח מומחיות, בדומה לרופא או מהנדס). משמעות הדבר היא שאנחנו שומעים להם רק מפני שאנו מניחים שהם בקיאים יותר ויכולים לסייע לנו לברר את האמת, אך אם הגענו למסקנה שהם טועים – אין שום חובת ציות ומעמדם כפוסקים פוקע באותו עניין.

החריג היחיד לגבי "סתם בית דין" הוא בדיני ממונות (חושן משפט): כאשר שני בעלי דין מגיעים להתדיין בפני בית דין מקומי ספציפי, בית הדין מקבל סמכות זמנית ומקומית להכריע את הסכסוך ולקבוע את העובדות לעניין המקרה ההוא, וזאת מכוח שטר הבוררות או קבלת הציבור. אך סמכות זו מוגבלת למקרה הקונקרטי ואינה יוצרת נורמה כללית ומחייבת לציבור.

4. עשיית דין לעצמו ללא ראיות קבילות

הנקודה שאתה מעלה נוגעת בליבת ההבנה שלי לגבי היחס בין דיני הראיות של המשפט לבין האמת האונטולוגית (כפי שהרחבתי לבאר בכתביי, למשל בספרי מהלכים בין העומדים וכן בשיעוריי לפרק שני בכתובות).

עלינו להבחין בין שני מישורים שונים:

א. המישור המשפטי-ציבורי (מבט של בית הדין):

חוקי הראיות בחושן משפט אינם בהכרח משקפים את האמת המוחלטת, אלא מהווים כללים פורמליים שנועדו לאפשר למערכת המשפט לתפקד. השולחן ערוך בסימן ד' קובע שמי שעושה דין לעצמו (עביד איניש דינא לנפשיה) צריך שתהיה בידו ראיה שקבילה בבית הדין. מדוע? מפני שאם המערכת תתיר לכל אדם לעשות דין לעצמו על בסיס "ידע אישי" שאינו ניתן להוכחה בערכאות, המערכת החברתית תיקלע לאנרכיה מוחלטת שבה כל גזלן יטען "אני יודע שהחפץ שלי" ויחטוף. לכן השולחן ערוך, כקוד חקיקה ציבורי ומשפטי, חייב להגביל את ההיתר הציבורי לעשיית דין עצמית רק למצבים שניתן להוכיחם בבית דין.

ב. המישור הסובייקטיבי-הלכתי (מבט של האדם בינו לבין קונו):

במישור האמיתי, אם ראובן יודע בוודאות ששמעון גנב ממנו חפץ (למשל, הוא ראה אותו גונב במו עיניו), אך אין לו עדים קבילים בבית דין, והם הלכו לבית הדין ופסק הדין יצא לטובת הגנב מחמת חוסר ראיות. האם ראובן עובר על איסור גזל אם הוא לוקח את החפץ שלו בחזרה בחשאי?

התשובה היא חד-משמעית: לא!

פסק הדין של בית הדין ניתן בטעות מחמת חוסר מידע, ופסק דין שניתן בטעות – בטל מעיקרו אונטולוגית בשמיים. בית הדין אינו יוצר מציאות מיסטית חדשה (זהו אתוס ישיבתי מופרך). החפץ שייך לראובן גם אם בית הדין פסק שהוא שייך לשמעון. לכן, בינו לבין הקדוש ברוך הוא, ראובן אינו גזלן אם לקח את חפצו חזרה, שכן הוא אינו מחויב לפסק הדין השגוי במישור האונטולוגי.

מדוע אין לכך התייחסות מפורשת בשולחן ערוך?

בדיוק מהסיבה שהסברתי. השולחן ערוך הוא ספר חוקים המיועד להסדיר את המשפט הציבורי ואת התנהלות בית הדין והחברה. הוא אינו יכול להעניק "היתר חוקי" לעקוף את המערכת המשפטית על בסיס טענות שבלב, שהרי החוק המשפטי עוסק בראיות גלויות בלבד. במישור המשפטי, אם ראובן ייתפס לוקח את החפץ ללא ראיות, בית הדין יכפה עליו להחזיר אותו ויגדיר אותו כעבריין. אך במישור האישי-דתי, ראובן יודע את האמת, ואין עליו שום אשמת גזל כלפי שמיא.