אמירת סליחות לאור תפיסת ההשגחה שלך

אהיה חד . לומר קינות/סליחות עם דתל"ים שקול לומר הלל בעצמאות עם החרדים. לעיתים התחושה כמו ללכת לסרט אילם. כבד דשו בזה רבים,ואילו אני דן כאן מן ההיבט האיכותי ; או שיש לך את זה או שאין. כשם שגמרא צריך ללמוד בשיטה למדנית ואילו עיסוק מחקרי יבשוש מפספס את מה שהטקסט הזה מציע לך, כך התפילות הינן טקסט שאמור להפעיל אותך, להזיז אתך,לגרום לך לבכות או לצווח או לרקוד. זה דורש מסורת והיא קיימת – כשכבר מוצאים אותה- אצל החרדים. הדלים אנשים אינטלגנטיים ולעיתים אתה עומד תמה ונדהם כמה יובש ופחדנות יש אצלם מהבעה אמוציונלית בתפילה. כמה בזבוז זמן זה ללכת לתפילה יום יום וללחוש בפחדנות את השממון הזה. זה הגורם להתפלל מתוך האייפון 'גולל אןר מפני חושך' ולנשקו מצד אחד, או לטקסים הזויים של סליחות עם גיטרה או קיצוץ צוהרי ומישמש של קינות מכל הנוסחים – מאידך . וכפי שאמר זמר הבלוז הספרדי :"אם אין לך את הגרוב אז למה אתה עושה את זה"

גיל אתה סתם מתנשא על הציבור.

ייתכן מאד. "ויגבה ליבו בדרכי ה'" . ועדיין זה לא שולל את אמיתות דבריי. הפי.סי שאתה מבקש לכונן כאן לא מאפשר דיון על איכויות. פשוט תעשה תרגיל מחשבתי : האם כל המסיבות בעיר מוצלחות באותה מידה? האם בקולנוע ומוזיקה אין מקום להבחנות? או אם יותר נח לך,תשווה בין עמקות של סרט חרדי בהוצאת גרובייס לקולנוע צרפתי משובח. בהכללה ברור שחרדים לא יודעים לעשות סרטים. ובאותו משקל אני אומר לך את דעתי; דתלים לא יודעים את מלאכת התפילה לגווניה. אם זה לא מוצא חן בעיניך פשוט תגיד הפוך או שתטען שהכל שווה ואסור להכליל. נו שויין

אין כאן שום פי.סי. אני פשוט מבקש שלא תודיע שאני לא זה. אתה רוצה להגיד שיש מסיבות הרבה יותר טובות. סבבה. אבל אל תגיד לי שאני לא מסיבה

אני מקבל . ברור שכל השוואה באה רק ממקום של חוויה רחבה בכמה מישורי חיים. ויש לזה את המחיר שלו. כל אדם בכל דת ותרבות חווה את מלוא המנעד של הרגשות בכל מיני צורות. אני מדבר כץייר שמקבל מכמה מקומות ומשווה, ולא ממקום של בן בית. אמנם אני בא מכח שתי טענות. א. ממקום של צער על מסמוס מסורות התפילה. לדעתי זה איום. (בדומה צר לי על שאין יותר אמירת 'יוצרות' ועוד הרבה אביזרי פולחן שכולם הלכו לטמיון. פרופ' חביבה פדיה ספרה לי שהרבה מסורות מדיטציה חסידיות שעברו על פה נכחדו בשואה. אם זה נכון זה גם מאד כואב.).ב. כהמשך לזה אני מדבר על סגנון שאלות הקיצוצ והקיצור והדילוג והדילול והדלדול של התפילות. אלו שאלות שמגיעות מכיוונים ליברליים שלדאבוני פוגמים במסורות התפילה וזאת בשל עוורונם וחוסר היכרות פנימית של האותנטיות (עם הבעיות שלא חסרות לה). זה בסוף פוגע בתורה. רק אפנה לשני מקורות; ההקדמה של סוזנה השל לספר התפילה של אביה יהושע השל. הוא ביכה את התפילה עם המודרן אורתודוקס בארהב. ועיין גם במאמרי שג"ר על חנוכה שמגדיר את הדתלים כבעלי תשובה ומסביר . הרעיון נשען על ניתוק ממסורת ויצירת דתיות חדשה. אין לי פתרון לזה כח גם ההצשכיות החרדית – שאינני משתייך אליה – אינה פתרון כלל ועיקר

תיקון : כתייר… ההמשכיות.. בכל מקרה אני מצטער על הסגנון הבוטה לעיל אך אינני מבטיח לשקול כל מילה בתגובותיי הבאות. זה לא המדיום הנכון לעשות זאת לטעמי. אך כיוון שהערת – אני לחלוטין מתנצל וגם חושב שהארת עיניי בנקודה הזו. אקחה לתשומת ליבי.

בס"ד ליל ג' דסליחות ע"ח

לגיל – שלום רב,

אכן יש יחידי סגולה המקיימים 'געיית קולנו ברמה נשמע, דלף בכי תמרורים נדמע' (מתוך הסליחה ליום שלישי 'אליך ה' נשואות עינינו'), והם תובעים מאלקיהם ישועה בעוז.

אך גם הם נרתעים בבושת פנים אל מול כובד העוון: 'מה נתנה ומה נקדם, נגדך מלבוש ולהתאדם, שיח שפתותינו אם נברור כשושן, עווננו נגדנו ישן נושן', ואינם מוצאים פתחון פה אלא בסיועם של האבות 'קומו רבוצי מכפל סעדונו בשועה' (שם).

וכן בפזמון 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים' אומר הפייטן: 'שעריך הם דופקים כעניים וד"לים', כד"לים ש'פחודים הם' מלוחציהם, וצריכים להספיק להגיע בזמן לעבודה ולשים את הילדים בזמן לגן ולבית הספר, ועם כל לחץ הזמן מוסיפים כל יום כ-20 דקות של סליחות שיוצקים אותן במהירות ובלחש, ועל זה מבקש הפייטן: 'צקון לחשם קשוב י-ה שוכן מעולים, כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים'.

כל אחד מחפש לו את הדרך המתאימה לו לשפוך שיחו לפני יוצרו, מי שעתותיו בידו מצליח לעיין ולכוין, יש שמתחבר לניגון הספרדי או הקרליבכי, ויש מי שאוחז ב'טוב מעט בכוונה', ויש מי שמנהג אבותיו בידו 'ותפילתם מהרה תקבל ברצון'. כל אחד במקומו וכל אחד בדרכו, וכולם יחד 'אגודים בצרה לשפוך תחינה' (מתוך הפזמון ליום שני 'מלאכי רחמים משרתי עליון'),

ועל הצירוף של כולם יחד אנו בטוחים, כדברי הפייטן: 'על זאת אני בוטח באומרים ה' אחד, ומושכים כולם יחד, מזה אחד ומזה' (מתוך הפזמון 'ירצה צום עמך' לערב יו"כ).

בברכה, ש"צ לוינגר

וכבר נשאל הרב ד"ר יוסף בורג אם העיקר ב'דתי-לאומי" הוא ה'דתי' או ה'לאומי', והשיב שנראה לו שהעיקר הוא ה'מקף' המחבר. וכן אמר הראש"ל הרב עוזיאל (שהיום יום פקודדתו ה65) בנאום ההכתרה' שלו: 'ודע והבן את תפקידך, לחבר ולא להפריד, לקרב ולא להרחיק, לאהב שם שמים, ולעשות את הציבור יודעי תורה ושומרי מצוותיה'

תודה רבה הרבשץ.
דבריך נעימים ואמיתיים,כרגיל. ויחד עם זאת שים לב שללטף את הקיים זו מגמה רווחת ותמיד יצאו נגד הביקורתי (מה שאני הערתי למשל). אך מנגד אין מי שירים קולו כנגד הבוז שסופג ממסד התפילה האורתודוקסי מקרב אנשים שפשוט לא יכולים להעיד כי לא ראו מאורות מימיהם. הם משתעממים מעלוני השבת אריכות הסילות וחוסר הבנתם מטריף אותם ( במקום שיתאמצו להעלות רף וללמוד) ובכלל לבכות מקינות על התפילה ממסך הפל' לא נראה להם. אז אני באתי לומר שיש מקום גם לשמרנות ולאריכות התפילה אלא שיש לעשות זאת בצורתה כפי שנהגה לדורותיה ויודעי ספר כמוך יוכלו לנפק מקורות למכביר על ההלימה של התוכן לצורה בעבר. וכאן אייר משהו משדה דומה. תרגלתי בכמה ריטריטים של ויפאסנה. תקשיב, כל הבולשיט הזה של מדיטציה יהודית ותענית דיבור עם ניגון תפילה ומישמש של ניו אייג' מתקתק וצלופני לא מגיע לתהומות של וויפאסנה מסורתית של גואנקה. (בהכךלה וכו). למה? כי זה המקור וזה חיקוי קיקיוני. מה כל כך נורא להבין שגם לתפילה, כמו למדיטציה יש אופנים אותנטיים יותר ופחות? ברור,למשל, שתפילה בלי להאמין בהיענותה לא תמשוך מתרגלים רבים-

"אם אלהים אינו מסוגל להאזין לנו,הרי שאיננו שפויים בדברנו אליו"" אברהם יהושע השל,התפילה, עמ' 127,וכך סביר להניח שיש צורה איך מתפללים. חיצי כנגד אלו שמבקשים לשפוך התינוק עם המים (ולא לעמדות שעושות זאת מטעם שלא מאמינות בהשגחה כליבוביץ ומיכי, אלו ימצאן להם פתרונות יצירתיים להמשיך בפרובלמה זו. והיא אכן כזו אם הם צודקים וכנל). בעניים הדלים היתה זו אילוסטרציה, ומובן שבטקסים רבים יש להם הבכורה,קבלות שבת קרליבך,ריקודי דגלים ושמחת שואבה. לא כן המצב בקינות וסליחות ונענועי לולב. זה פשוט שונה וכן ודל ואכמל. ואם הבאת ראיה לקיומם מהסליחות אביא לך כנגד ראיה לחרדיות כבר ממעמד הר סיני שידידנו י.ד כה מחבב ;"ויחרד כל ההר".

בס"ד ליל ג' דסליחות ע"ח

לאורן – שלום רב,

אדרבה, כשנדמה שה' צמצם את השגחתו, וכביכול 'אינו מתערב' בנעשה בעולם, עלינו לזעוק ולבקש מאת ה' 'איה חסדיך הראשונים', וכפי שנבקש הבוקר בפיוט 'אליך נשואות עינינו': 'תפארת עוזמו עורה למה תישן, תוחלת ישראל לא ינום ולא יישן'.

חפצים אנו בקרבת אלקים, כפי שנאמר הבוקר בפיוט 'ישראל עמך תחינה עורכים': 'חפצי קרבתך על כל הבאות, החישה למו ישועות הניבאות, קדוש עשה עמהם לטובה אות, חזק ואמיץ גואלם ה' צ-באות'.

וכפי שנבקש ב'שמע קולנו': 'אל תעזבנו ה' אלקינו ואל תרחק ממנו, עשה עמנו אות לטובה… כי אתה ה' עזרתנו וניחמתנו, כי לך ה' הוחלנו, אתה תענה ה' אלקינו'

במשך מאות שנים היה נדמה שה' רחק מעלינו לגמרי, היינו בגלות ובשעבוד ואוייבינו ה טיחו בנו השכם והערב שה' עזבנו ומאס בנו. בדורנו החל ה' לגלות את ידו המקרבת וזכינו לתחילת קוממיות האומה ושיבתה לארצה, עדיין גדול הסתר הפנים והרבה יש להתפלל ולפעול,

אך אחרי שהחל ה' לגלות לעינינו את גדלו וידו החזקה (ראה במאמרו של הגרי"ד סולובייצ'יק 'קול דודי דופק') – צריכה להתחזק תקוותנו ותפילתנו:שה' יסעדנו ויגמור בעדנו.

בברכה, ש"צ לוינגר

כבר ביאר הכוזרי את מעלתה של תפילת הציבור, שמה שמקצר האחד משלים השני בכוונתו, עיקרן של הסליחות היא אמירת י"ג מידות שאינה יכולה להיעשות אלא בעדה של עשרה יהודים שבה שורה שכינה, וכבר לימדנו רבי משה לייב מסאסוב: תשעה משה לייבים אינם 'מניין', עשרה עגלונים הם מניין ראוי שבו שורה שכינה'.

מעלתם של יהודים פשוטים היא בחיבור של האמונה והתורה לחיי המעשה, ומעלתם של ה'שרידים אשר ה' קורא" היא במימד העומק בעבודת ה', וחיבורם של 'אלו ואלו' יוצר את השלימות'

וגם למעשה אין סתירה. מי שרוצה להתפלל בריכוז ובכוונה אך להיות מחובר לציבור, יכול לעשות זאת ע"י תפילה בשני מניינים, להתחיל עם הראשון ולסיים עם השני, ואז זה וזה יעלה בידו, גם תפילה בכוונה וברגש וגם חיבור אל 'עמך' ישראל, הממהרים לעבודתם.

בברכה, ש"צ לוינגר

ולגבי 'ויפסאנה', של גואנקה או של למה 🙂
אני מסתפק בנסיעה יומית ל'הודו', שם אני עושה מדיטציה ב'אשרם של יושבי ביתך' שם חוזרת ה'מנטרה', המילה 'כל' 17 פעמים, וסימנך: 'טוב' ה' ל'כל'.

האמת שהקושי שלי בסליחות עולה מתוך רקע של קושי כללי בתפילה שמתחיל עוד לפני שאלת ההשגחה:

1. טקסט התפילה/סליחות מוכתב וקבוע מראש ולא מאפשר פנייה משלי לקב"ה.
2. עניין המחזוריות, כלומר יש לדקלם את הטקסט כל X זמן, כך שלאחר כמה מחזורי דקלום העניין מתחיל להיות מתיש ומעיק. מבחינתי היה אפשר להוריד את תדירות התפילה / סליחות פי 10 ויותר.
3. ישנה חזרה על מספר מצומצם של רעיונות בהרבה מילים נרדפות ומשלים שונים תוך פירוט מייגע. למשל במקום לבקש סליחה במשפט או שניים על חטאינו, הטקסט יחזור על עניין בקשת הסליחה באלף מילים נרדפות שונות, תוך המחשת בקשת הסליחה באלף משלים שונים, ויפרט את החטאים שלנו באלף צורות שונות. מבחינתי עדיף להיות תמציתי ולהימנע מחזרות מיותרות.
4. מבחינת "עלות" מול "תועלת", אני משקיע די הרבה זמן בתפילה וסליחות למרות שזה נראה לי דבר די משני בעבודת השם. מילא אם היה מדובר במצווה מדאורייתא ניחא, אבל לגבי סליחות מדובר במנהג ותפילה זה חיוב דרבנן שהפך להיות כמעט מרכז חיי הדת. זה נראה לי יציאה מפרופורציה.
5. ואחרי כל זה, עוד נשאר העניין שמתקני התפילות הניחו תפיסת השגחה מסוימת והיא השפיעה על הנוסח שנתקן. אני אישית מסכים עם תפיסת הרב שחולקת על תפיסת ההשגחה המקובלת. כלומר זה מרגיש קצת כמו מקח טעות. הרי אם מתקני התפילות והסליחות היו מודעים לתפיסת השגחה אחרת, הסליחה והתפילות היו אחרות לגמרי, כך שזה מרגיש לי כאילו אני כבול משיקולים הלכתיים פורמלים לנוסח שיסודו בטעות.
6. כל זה כמובן מקשה לכוון בתפילה ובסליחות מה שעוד יותר מחריף את הבעיה, כי ייתכן שעם כל המאמץ שאני מנסה להתגבר על הקשיים לעיל, בסוף בגלל מחסור בכוונה אין למאמץ הזה שום תועלת כי ממילא תפילה/סליחות ללא כוונה לא שווים כלום, מה שעוד יותר מעצים את תחושת הבזבוז.

בס"ד כ"ד באלול ע"ח

לאורן – שלום רב,

רמד"א לא טוען לתפיסה שאין השגחה בעולם (כתפיסת אפיקור, שאין השגחה כלל, או כתפיסת אריסטו, שההשגחה רק על המינים ולא על הפרטים, ראה מו"נ ג,יז). לדעתו של רמד"א בעבר התערב ה' כמבואר בכתבי הקודש, אלא שכיום הוא מתרשם שה' כמעט לא מתערב. על זה אמרתי שזו דווקא סיבה להתחזק בתפילה. הואיל ומצבנו כיום עדיין טעון שיפור רב, יש להרבות תחינה ובקשה שה' לא יעזבנו ולא יטשנו אלא יגביר את עזרתו כפי שעשה בימי קדם.

עיקרה של מה שאנחנו קוראים היום 'תפילה' היא שני מוקדים:
(א) 'קריאת שמע' שהיא מצוות עשה דאורייתא, לשנן לעצמנו (מתוך כך לבנינו) את יסודות האמונה, ייחוד השם (פרשה ראשונה), השגחתו בעולם (פרשה שניה), וזכירת יציאת מצרים, שתכליתה שנעשה את רצון ה' (פרשה שלישית), שעליה תיקנו אנשי כנה"ג ברכות הודאה על שה' מאיר לעולם במובן הפיזי (ברכת יוצר אור), מאיר לעולם במובן הרוחני ע"י תורתו (ברכת אהבה), וע"י חירותו של עם ישראל (גאולה).

על השלמתה של גאולה זו והוצאתה לפועל תיקנו אנשי כנה"ג את התפילה, שברכותיה הן ראשי פרקים של תהליך תיקון העולם. יסוד התפילה היא שאיפתנו להיות כאברהם, הדבק במידת בוראו המחיה את עולמו בחסד, וכל זה תוך שמירת הקדושה, הקשר התמידי עם אלקיו. זו תמציתן של שלוש הברכות הראשונות.

הברכות הבאות יפרטו את תהליך התיקון. בתחילה התיקון האישי – דעת, תשובה, סליחה, חירות, בריאות ופרנסה. ובהמשך – התיקון הלאומי – קיבוץ גלויות, תחיית ההנהגה הרוחנית והמלכות, ומתוכן – יצירת הקשר הרוחני בין האדם לבוראו, עבודת התפילה, עבודת המקדש, היכולת להודות לה', והשיא – השלום, בין אדם לאדם ובין אדם לעצמו.

אנשי כנסת הגדולה סידרו לנו ראשי פרקים, ואנחנו מוזמנים להעמיק ולהרחיב, לפרט ולחדש, אם בתוך הברכות, אם ב'שומע תפילה' ואם בתחנונים שאחרי התפילה. תפילה יסודה 'פילול', 'לפלל' משמעו 'לקוות', ו'להתפלל' פירושו 'להתקוות', 'להיטען בתקוות'

מובן שזה לא פשוט, אבל אם אנחנו 'שם' – נהיה 'שם'. מה שמסייע בידינו להתרכז הוא החלוקה לקטעים, לברכות נפרדות שכל אחת מתמקדת בנושא ספציפי. בברכת 'אבות' נחשוב על האבות ונשאף להגיע למעשיהם, בברכת 'מחיה המתים' נחשוב על חסדי ה' המחיה את עולמו ונתבונן מה אנחנו יכולים לפעול בכיוון זה. וכך כל ברכה היא פתח להתבוננות והגדלת שאיפותינו באותו תחום.

בברכה, ש"צ לוינגר

מרכזן של הסליחות היא אמירת י"ג מידות הרחמים בציבור, שעל זה אמר ה' למשה 'אם אתם עושים כסדר הזה – אני מוחל לכם', ודייקו דורשי רשומות שנאמר 'אם אתם עושים' שלא די בהזכרה בפה של המידות, אלא במחשבה עליהן במטרה לאמץ אותן כדרך חיים, לחשוב איך אנחנו יכולים להתחזק ברחמים ובחמלה, בחסד ואמת, בסבלנות וארך אפים ואי הקפדה ובראיית הטוב שבזולתנו. וכשנידבק במידות הרחמים של בוראנו, נישא חן וחסד לפניו.

בברכה, ש"צ לוינגר

מה זה "שיקולים הלכתיים פורמליים"? או שזה רצון ה' או שלא.

בס"ד כ"ד באלול ע"ח

לאורן – שלום רב,

ההתחברות אל הסליחות והבנת תוכנן קלה יותר כשמתפללים במניין של הספרדים, שם נאמרות הסליחות במתינות ובנעימה. כשיש פנאי להתבונן – מבינים ומתחברים.

בברכה, ע"ה שמשון צבי לוי-נג'אר ס"ט

אורן,

1. מסכים. אבל לרבים זה קל יותר. אני לא בטוח שאם היית צריך לנסח כל פעם את תפילתך יכולת לעשות זאת כמו שצריך.

2-3. אכן. זו גם סיבה לקצר ולהוריד תדירות.

4. אם אכן בכל רגע כזה היית עושה משהו מועיל יותר בהחלט אפשר לוותר (אני אומר זאת גם למעשה). בכל אופן זה אמור להיבחן לפי התועלת ולא לפי תוקף המצווה (דאורייתא או מנהג).

5. נכון עם תיקונו של שצ"ל (אי אפשר להיות בטוח שאין מעורבות כלל). ושוב, סליחות אינם פורמליזם. אין חובה כזאת אלא מנהג, ומנהג קל לבטל כשיש שיקולים ראויים.

6. אכן שאלת התועלת חשובה מאד, ומצדיקה שינוי כללי והחלטות פרטיות.

בס"ד כ"ד באלול ע"ח

אף רבנו גרשם (בסליחה שנאמר בע"ה מחר) הבחין בהתמעטות ההתערבות האלקית בעולם. אך הוא אינו משלים עם ה'שינוי במדיניות', ושואל את בוראו: 'איה כל נפלאותיך הגדולות והנוראות, אשר ספרו לנו אבותינו ה' צ-באות'?

הוא מתאר איך הושיע ה' את ישראל והוציאם ממצרים כשהוא דן את משעבדיהם 'בסאסאה מדה במדה' ולעומת זאת את ישראל גאל, הוציאם ממצרים וקרע להם את הים ואת הירדן, 'ובמדבר כלכלתם ודבר לא חסרו, וממלכות ועממים בידם נמסרו'.

גם כשחטאו 'ורדפום מכניעים', היה העונש זמני 'חטאו וגלו ופקדתם לשבעים' – ולכן תמה רבנו גרשם על שבחורבן השני 'יצאו מארצם וקץ חזרתם נכמס', ולא עוד אלא שהמצב מורע מיום ליום, 'מעת לעת צרתי מרובה, מיום שעבר קשה הבא'.

רבנו גרשם מעלה את האפשרות שתפילתנו אינה נענית משום שאיננו ראויים, אך איננו משלים, והוא זועק: 'פשעים אם עצמו ביני ובינך להבדילה, פרגוד אם ננעל בפני התפילה, צור בכסא כבודך חתור מחילה, צעקתי תבוא לפניך להתקבלה'.

900 השנים שעברו מאז החורבן ללא אות לטובה לא ריפו את רבנו גרשם. עוד 900 שנים יחלפו אחריו, עד שייראה 'אור בקצה המנהרה' ויחל תהליך של שיבת האומה לארצה.

עינינו הרואות בתחילת היענות ה' לבקשתו של רבנו גרשם: 'גדור פרצת סוכה הנופלת, רומם קריה עד עפר מושפלת, שבויה נחם נחמה מכופלת' – ובכוחות מחודשים נמשיך לבקש את השלמת הגשמת חזונו: 'בנה עירך כימי עולם, רפא מזבחך היכל ואולם, יהודה וישראל שם יעבדוך כולם, ויגדל שמך עד עולם'. אבכי"ר [אמן בימינו כן יהי רצון]

בברכה, ש"צ לוינגר

אף שבסליחות תופסת מקום חשוב הבקשה לסליחת העוונות ולגאולת העם מהגלות והשעבוד – הן נפתחות במערכת של כ-50 'פסוקי דרחמי' שכולה שיר הלל לגדלותו של הבורא, המושל באיתני הטבע, ונערץ אף 'בסוד קדושים רבה" והוא 'יושב הכרובים', ותפילה שכל באי עולם יבואו עדיו, ישתחוו לו בהדרת קודש, יודו לשמו ויכירו כח מלכותו.

הסליחות הן פתיחה לתפילות ראש השנה, שבהן אנחנו ממליכים את ה' לא רק עלינו, אלא שואפים שכל באי עולם 'יכירו כח מלכותך… ויקבלו מלכותך עליהם'. מתוך צפיה גדולה זאת, ומתוך הכרת תפקידנו כ'לב באומות' בזירוזה – יכולים אנחנו לבקש מאתו יתברךף 'עשה למען שמך וקדש את שמך על מקדישי שמך, למען כבוד שמך הנערץ והנקדש'.

בברכת 'תהא שנת עולם טוב', ש"צ לוינגר

גיל,
אני אוהב את לשון הפיוט האשכנזי, את הרמזים למדרש ועוד. אבל כבר כמה מאות שנים שהאשכנזים בתהליך התנערות מהמסורת האשכנזית. תחילה בחסידות וההשכלה. אחרי זה הציונות וזניחת ההברה האשכנזית. כיום גם הגורמים השמרניים ביותר קצצו ביוצרות. מה שאתה רואה כמסורת איננו באמ ת מסורת. מי ששם לב לכך בצורה הכי חזקה היה ש"י עגנון בספרו "אורח נטה ללון". שם הוא מתאר כיצד הוא חזר לבוטשטש אחרי מלחמת העולם הראשונה וגילה כיצד איבדה המסורת את כוח חיותה וכל מאמציו להחזירה לא צולחים. הספר מסתיים בברית מילה של ילד של חלוצים שהובאו חזרה לבוטשאטש. וכך אומר לנו ש"י עגנון שלמרות שנגזרה הגזרה על המסורת עדין הברית נשמרת אצל החלוצים ההולכים ובונים את ארץ ישראל.

הרב שצ"ל שלום וברכה!
לכאורה גם לשיטתך אין כל כך מקום לבקשות פרטיות יומיומיות רגילות (בריאות גשם וכו') אלה רק לבקשות כלליות המתמקדות ברצון לגאולה ולשלום, לרצון שה' ישוב ויעננו, ולכך שיפסק הסתר הפנים, מה דעתך?

בס"ד כ"ד באלול ע"ח

ובכמה מקרים בסליחות, יש פיוטים שנדחקו במנהג העדה בה נתחברו, וזכו למקום של כבוד בנוסחה של עדה אחרת.

וכך ה'עקידה' 'אם אפס רובע הקן' של רבי אפרים מרגנשבורג, שבמנהג אשכנז היא נאמרת במלמול מהיר ביום ד' של עשרת ימי תשובה – זכתה במנהג הספרדים להיאמר דבר יום ביומו בניגון שובה לב.

ולעומתה פיוטים של פייטני ספרד שנשתכחו בנוסח הספרדים, ותופסים אצל האשכנזים מקום מרכזי, למשל: 'באשמורת הבוקר קראתיך א-ל מהולל' לרבי יצחק אבן גיאת, הנאמר כפזמון' ביום ד' דסליחות; 'שחר קמתי להודות לך, אלקי תהלתי' לרבי שלמה אבן גבירול, הנאמר כפזמון ביום ה' דסליחות;

לאלה ניתן להוסיף את 'שעה נאסר אשר נמסר ביד בבל וגם שעיר' לרשב"ג, הנאמר בנוסח אשכנז כפזמון לי"ז בתמוז, ו'ציון הלא תשאלי' לרבי יהודה הלוי הנאמר ע"י האשכנזים בתשעה באב, ונתחבב עליהם ביותר עד שחיברו פיוטים כדוגמתו.

בקיצורף סדנא דארעא חד הוא, אלו ואלו קלטו לנוסחם ממיטב יצירות העדות האחרות.

בברכה, ש"צ לוינגר

בס"ד כ"ה באלול ע"ח

לשמחה – שלום רבף.

בשלוש ראשונות שהן שבח ובשלוש אחרונות שהן הודיה – אכן נאמר בגמ' שאין ליחיד לשאול צרכיו, (ובפוסקים דנו איך יכולים להוסיף בקשות בעשי"ת בברכות אלה, והסבירו שאלה צרכי הכלל).- אך בברכות הבקשה האמצעיות מבואר בגמ' ובפוסקים שיכול האדם לצרף בקשות פרטיות מעניין הברכה, וב'שומע תפילה' ו'אלקי נצור' בכל עניין.

אחת העצות שניתנו בגמ' שלא תהיה התפילה 'קבע' היא 'לחדש בה דבר', אמנם הוזכר שם שחששו שייטרד בתפילתו ע"י החידוש, ולכן כעצה קבועה יש בזה בעיה, אך כשמתעורר צורך ספציפי – הרי מבואר שניתן לבקש בקשה פרטית (וכיום שיש סידורים, קטן החשש להיטרד בתפילה).

בתפילה בציבור יש בעיה מצד אחר, שקשה להאריך בבקשות אישיות כדי שלא להפסיד עניין אמן וקדושה וכיו"ב עם הציבור, ולכן נוהגים רבים לבקש את בקשותיהם האישיות אחר התפילה בלכתם לנשק את ארון הקודש, או באמרם תהילים, או בעשיית 'התבודדות' – שקל יותר להתרכז בבקשה האישית כשאין לחץ להספיק עם הציבור.

ועל כל פנים, תפילת היחיד נענית יותר כשהוא כולל בתפילתו גם את צרכי הכלל, וכפי שמבקשים על רפואת החולה 'בתוך שאר חולי ישראל". הרי יש צד העזה בבקשתו של אדם מאלקיו לשנות את גזירתו (כפי שביאר ב'נפש החיים'), אך כשאדם מפנים שאינו מבקש רק בשביל עצמ, אלא ישועתו היא חלק מישועת הכלל, וכשלו תהיה בריאות ופרנסה ייקל לו לתרום לכלל כולו – הרי הוא יכול לומר 'זכרנו לחיים… למענך אלקים חיים'.

בברכה, ש"צ לוינגר

הרב שצ"ל שלום.
נדמה לי שלא הבנת את כוונתי,או שאני לא הבנתי את כוונתך.
הנראה מדבריך זה שגם אתה סובר שאלוקים לא עונה לרוב הבקשות, אלא שאתה אומר שעדיין צריך לחזור ולבקש משום שבסוף בסוף הוא כן עונה, וכן שאמורים לבקש על עצם העניין הזה" אלי אלי למה עזבתני".
על כך שאלתי מהו אם כן המקום לבקשות הנוגעות לדברים הנדרשים לי עכשיו ממש, כגון בריאות וכדו'.

בס"ד כ"ה באלול ע"ח

לשמחה – שלום רב,

צריך לבקש על הכל, על צרכי הכלל ועל צרכי הפרט, על הצרכים המיידיים ועל הצרכים לטווח הרחוק. מובן שהקב"ה יודע מה טוב לנו באמת ולפעמים הוא אומר 'לא' אבל אנחנו צריכים לבקש כדי להפנים שאנחנו באמת מעוניינים וזקוקים לדבר.

כשהטוב ניתן לנו בלי תחושת צורך בו, אנחנו לא נהנים ממנו, הרי זה 'טריביאלי' ומה החידוש בו?כשהרגשנו את המחסור בדבר, פעלנו והתאמצנו להשיגו ובמקביל התפללנו וביקשנו מה' להיות בעזרנו – ההשקעה המעשית והרוחנית מביאה לנו את ההכרה העמוקה בטוב שאליו זכינו.

ע"י התפילה והבקשה אנחנו מבהירים כמה הדבר נחוץ לנו, ובהתאם אנחנו מתעוררים לפעולה מעשית בכיוון, וה' מחליט בחכמתו ובמידת צדקו אם למלא את משאלתנו או לדחותה.

כשם שבעסקנו בתורה אנחנו מנסים לכוין את שכלנו לחכמה האלקית – כך בתפילה אנחנו מנסים לכוין את הרצון שלנו לרצון האלקי. הרצון הוא היסוד להצלחה, אך גם אם משיקוליו של גדול העצה לא באה עדיין העת להגשימו, עצם העמקת הרצון פעל פעולה גדולה להגשמתו בטווח הארוך..האנרגיה הטובה שהשתחררה בתפילתנו – לא חדלה מלפעול!

בברכה, ש"צ לוינגר

.

אין לי שום סיבה להניח כסברה שייחסת לי ש'ה' לא נענה לרוב התפילות'. התייחסתי לדעתו של רמד"א שכתב שבימינו ה' נמנע מלהתערב, דיעה שאינה נראית לי, ועל זה אמרתי שאם ח"ו כנים דבריו, הרי זו גופא סיבה לזעוק ולבקש להסיר את ה'מחיצה של ברזל' שלדעת רמד"א הציב ה' בינו לבינינו, אך עצם טיעונו 'ערבא צריך', ודי בזה.

בברכה, ש"צ לוינגר

בס"ד כ"ה באלול ע"ח

הצורך בתפילה ובקשה כדי לקבל שפע אלקי, נובע גם ממה שביאר הרמב"ם (בפ"ט מהל' תשובה) שהשפע האלקי בעולם הזה אינו עיקר הגמול למעשי האדם, אלא מתן 'תנאי שירות' משופרים לעושה הטוב, תנאים שיקלו עליו להגיע לשלמות הרוחנית וזיכוך הנפש שהם השכר האמיתי והנצחי לפעלו.

הטוב בעוה"ז הוא בעצם הקצאת 'קו אשראי' לאדם, שבאמצעותו יוכל להשקיע ולטפח את יכולותיו הרוחנית כדי להביא 'רווחים' של התעלות הנפש. וכידוע אשראי לא ניתן סתם. מבקש האשראי נדרש להציג 'תוכנית עבודה' שתשכנע את המשקיע, שמקבל האשראי ישתמש בכלים שקיבל במלוא הרצינות והיעילות כדי להפיק מהם את מקסימום הרווחים.

לכן לא די לבקש מהקב"ה 'בני חיי ומזוני', אלא צריך להיות מודע שאלו כלים להשגת תכלית האדם בעולמו, ולהבטיח לנותן שהכלים ינוצלו ביעילות מתוך מודעות תמידית למטרתם הנעלה, להיות מודעים לליקויים שנתגלו בעבר בפעולת האדם, ומתוך כך להבהיר איך הוא מתכונן לתקן ולשפר את 'תפוקתו'.

איך אומרים חסידים: 'אשראי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על ליבו 🙂

בברכת 'תהא שנת עיסקה טובה', ש"צ לוינגר

ובקיצור:

השפע האלקי ניתן לאדם בעוה"ז ככלי המסייע בידו לפעול לשלמות. לכן לא די לבקש על הצורך האישי הפרטי, אלא לפתח שאיפה לתיקון כולל ושלם של העולם.

מי ששאיפותיו אינן נשארות בתחום האגואיסטי, וחייו מכווני-מטרה לעילויו הפיזי הרוחני של העולם כולו – יש לצפות שישתמש בכלים שיקבל באופן היעיל ביותר!.

ולפיכך נדרש המתפלל ל'הרחיב פיו' ולבקש את טובת הכלל!

בברכה, ש"צ לוינגר

י.ד. תודה המענה. מה שאתה מתאר מכמיר לב, ואני מקווה שהוא לא נכון. ואם כן, כנראה שככה טבעו של עולם. המקום שאני מדבר ממנו נובע מחיפוש והכירות פנימית עם מקומות תפילה קלאסיים שמשמרים באופן נפלא, בעיני, את אותה "מסורת" עליה דברתי. זו גם הייתה כוונתי על האחדות של תוכן וצורה- התוכן מעורר לבכי אז זה מה שרואים שקורה, מעורר לצעקה-כנ"ל. כך זה מתקיים בתנ"ך שכולם נאספים פעם אחר פעם ו"צועקים אל ה' ובוכים". הדבר שבלתי נסבל בעיניי זו חוסר ההלימה בין הטקסט למימושו. לכן הסליחות\קינות היבשושיות נראות לי כסרט אילם וכבזבוז זמן. אמנם, וכאן אני חושב שתשובתך לא נוגעת לעניין – הפנומנה הזו מתקיימת בכל תפילות השנה גם כן. אתה בא לבתי כנסת סטנדרטיים והעסק רדום ומנומנם. זה לא המצב בקהילות (מאד מסויימות) חרדיות – שם אתה רואה שזו עניין של מסורת כי לא מדובר על ישיבות רוחניקיות או קומץ של מבקשי ה' -אותם תמצא בכל מגזר נאספים ליצור משמעות – אלא בקהל שלם של ילדים ומבוגרים מכל הסוגים שפשוט הסך הכללי של התפילה העולה מביניהם – בסתם יום חול, אך בעיקר במועדים – חוה"מ סוכות: התלהבות רבתי בהלל, וכך בחנוכה, או ספירת העומר ברגש גדול,שבתות, ימים נוראים וכו'. זה פשוט קיים שם. תחשוב מה היה קורה אילו היו באים משלחת של מאסטרים בודהיסטיים לראות את הפרקסיס הרוחני בתפילה היהודית. אתה יכול להעלות בדעתך את האיוולת שהיית חש שעה שהיו נכנסים לעוד בית כנסת סטנדרטי?! וכבר היו דברים מעולם. כמו כן כל הסיפורים הללו של רוזנצוויג שנכנס לתפילת נעילה ושינה את חייו, או תיאוריו המהממים של רודלוף אוטו על הנומינוזי המתגלה בתפילות הימים הנוראים (מחוויה אישית שלו) , או בן אמוזג, וכאלו עןד כמה. או העדות של ידיד זקן שכבר נפטר שהיה מתפלל יחד עם יחזקאל קויפמן בבתי כנסת חרדיים בימים הנוראים- כי, כך אמר, בכל השנה הוא חוקר מקרא, אבל כשבא להתפלל הוא משמיט את הביקורתיות והולך אל המקור… וכאלו עוד רבים. כל אלו ממחישים, בלי נסיון להתנשאות, שהיתה, ואני מקווה שעוד קיימת, צורה שבה מתפללים, והיא קיימת בגלל מסורת שלא שונתה יותר מדיי. אולי יש דרך להשיב אותה אל הבמה דווקא בכך שקודם כל יכירו את מציאותה, ורק אחר כך ישקלו לעשות סליחות מוזיקליות וקיצורי קיצורים של נוסחים מקודשים. זה לא ממש חשוב לי אם זה משכנע או לא. אני אשכרה מדבר ממקום של חוויה אישית ולא כנסיון להציג טיעון. אני חוויתי ועודני חווה סגנונות תפילה רבים, וזוכה להתפלל בכל מועד באזור המשתבח בצורת התפילה המתאימה לו. אני אהיה בימים נוראיים במניין ליטאי (מסויים) ובסוכות לעומ"ז במניין חסידי (מסויים) ויש לזה את המיוחדות שלו. וכן, אני רווי בתורה דלי"ת, ועולם המחקר והאינטלקט שרק הם יכלו להנביע – לא רק שלא זר לי אלא הוא כל עולמי התורני. אינני מזלזל בהם כלל וכלל, גם לא באנושיותם ומידותיהם המשובחות יותר. אני בעד שילוב מלא של תורה ודרך ארץ, תורה ומחקר. אבל בעניין התפילה- כמי שגם התפלל שנים במניינים ישיבתיים של ישיבות הסדר (מסוימות, כמובן) אני לא רואה מקום להשוואה. וזה חשוב לדעת בכדי לנסות לשלב את העולמות, את התורה הדתית, יחד עם הפרקסיס החרדי. יש לכל מגזר מה לתת לרעהו, ומה לסלק ולנסר, כמובן. הנורמה הרווחת היא להשמיץ כל כמה שניתן את החרדים החשוכים, וכפי שאמר מיכה גודמן" זה המגזר היחיד שניתן לשנוא ולהשאר הומני", ולדעתי רבות מהשאלות המזלזלות בתפילה ובצורתה הן נכונות רק, או גם, בגלל חוסר היכרות פנימית וממושכת עם עולמות תפילה אלטרנטיביים שקיימים עדיין בעולם החרדי, וניתן (היפוטתית, אם לא מעשית) לפגוש אותם על אם הדרך. פעם הרר' מיכי ענה שלא התרשם כך בהיותו בחברה החרדית- ועל זה אין לי אלא לומר שכנראה הוא לא חיפש את זה. הוא גם מעיד כך. אך מי שזה מעסיק ומעניין אותו לא יצטרך לסוע הרחק לישיבת הסדר נידחת בקצה הארץ בכדי לחוות חוויות נומינוזיות, כי מניינים רציניים ואקסטטיים (על דרך המקובל מדורות) מצויים בכל עיר גדולה בישראל. שנה טובה

בס"ד כ"ו באלול ע"ח

לגיל – שלום רב,

אצל ספרדים או תימנים היית בימים נוראים? דומני שאבותינו בתקופת המקרא וחז"ל היו מזרחיים (ורובם לענ"ד היו גם 'מזרוחניקים', עובדי אדמה או בעלי מלאכה פשוטים)

בברכה, ש"צ לוינגר

אדם הראשון היה אולי ליטאי, שכן נאמר לו: 'ליטא ארעא בדילך' 🙂

אינך צריך למצוא, שצ"ל, רמז לליטאי בחז"ל שכן כבר בתורה ברשימת שמונה השרצים נאמר:,ואת החומט ואת הלטאה".
לעצם העניין לא כדאי לפתוח פה תיבת פנדורה עדתית. לא התפללתי אצל עדות המזרח, אך את הקינות התימניות אני מכיר היטב והם מזעזעות את אמות הסיפים בעוצמתן. באופן כללי ראה את ההבדל הבא: הספרדים אומרים ארבעים יום אותן סליחות והן הן הסליחות שנאמרות גם בנעילה. האשכנזים לעומת זאת משנים כל יום סליחה אחרת, ובכל אחת רשומה חתיכת היסטוריה של פורגרומים ומסירות נפש עילאית כמו גם מיתה על קידוש ה'. למיטב הכרתי (ואינני מכיר מספיק) החישול הנורא של הגלות לא היה בתוקפו בקרב בני עדות המזרח באסיה ומרוקו, אלא בעיקר באירופה. דבר זה שינה לבלי הכר את כל האופי של התפילות.

אמנם, פטור בלא כלום אי אפשר, שכן אם תעלה במחשבתך מחשבת פיגול שהספרדיים, ה"מזרוחניקים" כהגדרתך, היו "בעלי מלאכה פשוטים" ולכן התפללו את הסליחות במרוצה "עשרים דקות ויאללה לעבודה" (כמו שכתבת לעיל בערך), אין לך אלא לשמוע את התפילה היפיפיה, מלאת הכוונה של החזן העיקרי ר' אברהם ניסן, סה"כ כמה עשרות שנים אחורה, אשר מהווה דוגמא שכלל איננה יוצאת דופן במה שרווח אז, ב"מסורת":

https://www.youtube.com/watch?v=COlFl4Y2e_Y&t=541s

שים לב לקצב, למשך הזמן.

גיל,

האם אשמנו בגדנו מהסוג הבא אינו מצליח באותה מידה לזעזע אצלך את אמות הסיפים?

https://www.youtube.com/watch?v=pmzj55jcSyw

בס"ד ערב ראש השנה תשע"ט

לגיל ולקופנהגן' – שלום רב,

הנחת היסוד של שניכם היא שתפילת הימים הנוראים צריכה להיות חוויה עוצמתית ה'מזעזעת את אמות הסיפים', חווייה התלויה במידה רבה ברקע המוזיקלי שיקפיץ אותנו לגבהים.

לענ"ד התרומה המשמעותית של התפילה בכלל, ותפילת הימים הנוראים בפרט – היא ההתבוננות במילות התפילה. לשים לב לאן שואפים מחברי התפילות, וכנגד זה להתבונן היכן אנחנו עומדים, מה כבר בדרך להגשמה ובמה יש צורך חיזוק ושיפור. לראות את הטעון שיפור ולחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשפר.

התפילה היא מעין 'טסט' לנו ולעולם. התפילה היא ה'מפרט' שלפי נקודותיו וסעיפיו אנחנו בוחנים את המערכת, ומבררים על מה ניתן לסמן 'וי' ובמה יש להקדיש עבודה של תיקון ושיפור. ראש השנה הוא הראש המתכנן את השנה הבאה לאור לקחי השנה שעברה.

בברכת 'תהא שנה עוברת טסט',ש"צ לוינגר

שצ"ל. יישר כח. נקודה עמוקה למחשבה. בברכת תהא שנת עידן טראפ