אשליית האובייקטיביות בפסיקת ההלכה

שלום וברכה לכבוד הרב שליט״א

אני מוצא קושי עמוק באופי המערכתי של פסיקת ההלכה, ואשמח לשמוע את דעתך בעניין.

כשמתבוננים בפסיקותיהם של פוסקים שונים, קשה להתעלם מהעובדה שהפסיקה הפכה למערכת כמעט דטרמיניסטית (צפויה מראש). אחרי שמכירים כמה פסיקות עקרוניות של פוסק מסוים, אפשר לדעת מה תהיה עמדתו (כמעט) בכל נושא עתידי שיעלה על שולחנו, וכן בפסיקות שכבר פסק שלא קראתי.

התופעה הזו, שבה כל פוסק לומד את המקורות מתוך ה"שיטה" או ה״אני מאמין״ הכללי שלו, ולרוב בצורה לא מודעת, פוגעת אנושות לדעתי במושג של "אמת התורה".

אם הפסיקה היא בסך הכל שיקוף של הנחות היסוד האישיות של האדם היושב בדין, היכן עובר הגבול בין "התורה" לבין הסובייקט שמפרש אותה?

הרי לא כל סט של הנחות יסוד אנושיות בהכרח תואם ל"השקפת התורה" האובייקטיבית (ויש דבר כזה).

ואם כל פוסק, בסופו של דבר, "עושה כחפצו" ומכופף את המקורות אל הנחות המוצא שלו – האם אין בכך הודאה שההלכה היא יצירה אנושית-פסיכולוגית, ושמושג האמת שלה התרוקן מתוכן?

ברור שכולם מפרשים את המקורות, אבל בפועל לא מעט מה״פירושים״ הללו מושתתים על הנחות יסוד שאינן נכונות, או שאינן תואמות להשקפת התורה (ואני ממש לא מתכוון למושג ״דעת תורה״ החרדי וכדומה, אלא מדבר על השקפת התורה האובייקטיבית. וגם אם אין דבר כזה ״השקפת התורה״, ברור שדברי האמוראים נאמרו על דעתם, והם לא תכננו שכל אחד יאנוס את דבריהם פרשנית לפי דעותיו הקדומות והנחות היסוד שלו.

ואפשר בצורה חסידית את הפסוק הנודע בתהלים: ״ערו ערו (החריבו ח״ו) עד היסוד (בגלל הנחות היסוד) בה (בגמרא)״.