במסגרת הרהורים על הספר הראשון‎

שו"תקטגוריה: אמונהבמסגרת הרהורים על הספר הראשון‎
ח' שאל לפני 6 שנים

קראתי בפייסבוק פוסט של אילעי עופרן מהשבוע, שנוגע בדיוננו מעט.
מעניין מה תאמר על תורף דבריו, שהוכחת קיום או אי קיום האל אינה הגורם לנטישת הדת.
וזו לשונו:
 

הקושיה האמונית הכי גדולה בדור הקודם הייתה "איפה היה אלוהים בשואה?" – כי אם אלוהים, אז איך שואה? ואם שואה, אז איך אלוהים?
השאלה האדירה הזו פרקה את עולם הרוחני של רבים וגרמה ללא מעט יהודים לעזוב את שמירת התורה והמצוות. פגשתי כמה וכמה אנשים שהעידו על עצמם שאמונתם בה', עלתה השמיימה בעשן הכבשנים של פולין הארורה. אינספור מאמרים, דרשות ושיעורים ניסו לתת פתרון לשאלה הזו, וכמו כל שאלה שיש לה כמה תשובות, תשובה משכנעת כנראה שלא נמצאה.
חלפו כמה עשרות שנים. הקושיה במקומה עומדת, אך בקרב בני הדור שלי על דתל"שיו הרבים, כמו גם בקרב תלמידי ותלמידותיי, איני מכיר אפילו אדם אחד שהשאלה הזו היא מה שגרם לו לאבד את אמונתו או להפסיק לשמור מצוות. לא בגלל שכולם מצאו תשובה מספקת, אלא בגלל שהשאלה הרבה פחות בוערת עבורנו. השואה הפכה מפצע מדמם לזיכרון מהעבר. מטלטלה קיומית לדיון מחשבתי תיאורטי. 
זו עבורי תובנה חינוכית חשובה – אנשים בדרך כלל לא מאבדים את אמונתם או כופרים בעיקר בגלל שאלה פילוסופית "טהורה", אלא בגלל קושיה שנוגעת בנימי נפשם ובנקודה הבוערת בנשמתם. בדור הקודם זו היתה השואה. בדור שלנו הרבה פחות. 
השאלה האמונית של הדור שלנו, בה' הידיעה ובש' גדולה היא "איך ייתכן שהתורה אוסרת על אדם לממש את הנטיה הטבעית שלו?" כי אם אלוהים מתעב משכב זכר מדוע הוא ברא גברים הנמשכים לבני מינם, ואם ברא אותם ה' כך, כיצד ייתכן שיאסור עליהם לממש את אהבתם או להקים משפחה?
שנים לא מעטות אני עוסק בחינוך, לא מצאתי שאלה השקפתית שמסעירה את הדור שלנו ומרופפת את אמונתו כמו השאלה הזו. 
גם כאן, בדומה לשאלת הדור הקודם, משני הצדדים יש מי שמבקש "לפתור" את הבעיה – להסיק שאיש לא באמת נברא כך או להסיק שהאיסור אינו תקף בימינו. אחרים מרחיבים יותר ומגיעים מכך לכפירה כוללת באמתות התורה, או לניכור מוחלט כלפי המרחב הלהט"בי. 
אך כמו בכל שאלה אמונית מהותית (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות בין שתי השאלות) – אלו שאלות שלא פותרים אותן או משיבים עליהן. הן מורכבות וגדולות מכדי להתיר אותן במחי תירוץ קלוש. הדיון החינוכי נעשה עמוק ורלבנטי שבעתיים ביום בו הפסיקו המחנכים להשיב תשובות אוטומטיות גרועות וחלולות, והעזו להודות בפה מלא שאין להם תשובה ניצחת לשאלה כה חזקה. 
כמו בשאלת הדור הקודם, אין לנו אלא לאחוז בשני הקצוות. להבין שאיננו מבינים. לוותר על הניסיון הנואל לדעת דעת עליון. לדבוק בתורה שאסרה עריות ולא להרפות מהאמונה שלא טוב היות האדם, כל אדם, לבדו. וכמו ששרדה האמונה היהודית את משבריה הקודמים – לא בזכות תשובות תפלות או תירוצים דחוקים, אלא בזכות יהודים נאמנים, מעמיקי ראות וחקר, בעלי שכל טוב ולב מבין, שיודעים שיש שאלות שעלינו ללמוד לחיות איתן ובצילן. 
יהי רצון שה' יאיר עינינו…

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 6 שנים

אני מסכים ולא מסכים. ראשית, אני כן מכיר כאלה שעזבו בגלל זה (מטבע הדברים הם באים אליי ולא אליו). אגב, יותר חרדים מאחרים.
שנית, לדעתי אם אנשים מציגים שאלות פילוסופיות פירוש הדבר שזה משמעותי עבורם. גם אם אנשים נתלים בשאלות כדי לעגן החלטה שבאה ממקום אחר, עובדה היא שהם טורחים לעגן אותה במישור הרציונלי. ולכן אם יינתנו מענים זה עשוי לעכב את הנטישה. זהו בדיוק הוויכוח שהיה לנו על שאלות שהן תשובות.
אדם שעושה צעד לעולם ניתן להסביר זאת בכמה מישורי התייחסות, ובפרט הפסיכולוגי והפילוסופי. יש לנו נטייה להסביר צעד שנעשה נגד עמדתנו במישור הפסיכולוגי וצעד שבעד עמדתנו במישור הפילוסופי. חשבי על אדם שחוזר בתשובה, החילונים תולים זאת במשברים שהוא חווה, כלומר הם פסיכולוגים, והדתיים מסבירים שהוא גילה את האור, כלומר הם פילוסופים. והנה, למרבה ההפתעה, כשאדם יוצא בשאלה, הדתיים מסבירים שרצה להתיר לעצמו את העריות, כלומר הם פסיכולוגים, והחילונים מסבירים שסו"ס הבין את השטות שחי בה, כלומר הם פילוסופים. זה רק אומר שכל אחד נתלה במישור שנוח לו (הרי לא נוח לומר שאדם שהחליט נגד עמדתי עשה זאת משיקול ענייני פילוסופי. עדיף לי להעמיד זאת על משבר פסיכולוגי).
אז מעבר להטיות, מי באמת צודק? שני הצדדים כמובן. לכל צעד שאנחנו עושים יש הסברים פסיכולוגיים ופילוסופיים, וכנראה רק הצירוף של כולם יכול להציע הסבר ממשי לצעד שננקט. היתלות בפסיכולוגיה או רק באחד מהמישורים היא פשטנות, ובדרך כלל זוהי התחמקות מהתמודדות עם השאלות המהותיות (כי הן מאיימות עליי עצמי). לכן תמיד חשוב להתמודד עם השאלות, גם אם יש לך הסבר פסיכולוגי או אחר לצעד של הנוטש. אף אחד לא רוצה להיות אידיוט ולבחור דרך בגלל מניעים שאין להם הצדקה עניינית-פילוסופית. ואם תשמוט את הקרקע מתחת למניעים הענייניים, ייתכן שהפסיכולוגיה לבדה לא תספיק.

ב הגיב לפני 6 שנים

אני חייב לומר שמניסיון אישי זה ממש לא נכון. אין לי שום בעיה פסיכולוגית עם המצוות והתורה, ובכל זאת כמעט יצאתי בשאלה פעם מסיבות פילוסופיות טהורות לגמרי (לא השתמשתי בתירוצים לצאת. להיפך, "רציתי" שהתורה כן תהיה נכונה). יכול להיות שהבעיות הפסיכולוגיות נוצרות (לא מתלוות!) בגלל אי אמון פילוסופי.

השאר תגובה

Back to top button