בנוגע למנגנון הפעלת שיקול הדעת

אוקיי אני מקבל שזה לא סיבתי וגם לא אקראי. אבל האם יש לך איפיון למנגנון השלישי הזה בדומה למה שעשית בתחום הבחירה. כלומר האם גם כאן אתה מאפיין אותו כמשהו תכליתי? או שפה זה משהו שלישי אבל עם איפיון אחר ואם כן מה.

בנוסף, רציתי לשאול למה אתה לא מתייחס לבחירה להפעיל מאמץ מחשבתי או לעצלנות מחשבתית כמשהו שגם הוא משחק במגרש הזה. כלומר לשיטת מי שמקבל את חופש הבחירה שלנו בתחום הערכי, אז לכל הפחות הוא צריך לקבל את הבחירה להפעיל מאמץ מחשבתי לצורך פתרון בעייה מסוימת בהנחה שיש לה משמעות ערכית כלשהי (ולרוב הבעיות אפשר לקשור אותן גם אם בצורה עקיפה לבחירה ערכית כלשהי). ומעבר לזה יש גם בחירה לכל אחד אם ללמוד ולהשכיל או לא כך שבבוא היום יוכל לפתור בעיות בצורה יותר טובה.

אכן, המנגנון השלישי במישור האינטלקטואלי הוא גם טלאולוגי (תכליתי) באופיו, ממש כמו במישור הערכי. כשאני עומד בפני בעיה (כמו חידת ה-MIU) ובוחר להשתמש בכלי מסוים לפתרונה (למשל, בדיקת התחלקות ב-3), ההחלטה שלי אינה נובעת מסיבה שחוללה אותה באורח עיוור, אלא היא נעשית לשם תכלית. אני מפעיל שיקול דעת ומעריך שיש סיכוי שהכלי הספציפי הזה יוביל אותי אל המטרה שלי – פתרון הבעיה. החשיבה או שיקול הדעת לוקחים את התכלית העתידית (הגעה לפתרון) והופכים אותה לטעם המניע את הפעולה בהווה. העובדה שאני בוחר בכלי הנכון מתוך אינספור אפשרויות מעידה על הכישרון או האינטליגנציה שלי, שכן זו פעולה יצירתית ומודעת שחותרת למטרה מסוימת ולא סתם ירייה באפלה או הגרלה שרירותית. לכן, האפיון של המנגנון השלישי גם בחשיבה והבנה הוא בהחלט תכליתי.

לגבי שאלתך השנייה, אני בהחלט מסכים איתך, ודבריי מעולם לא סתרו זאת. הבחירה להפעיל מאמץ מחשבתי, לא להיכנע לעצלות, והמוטיבציה ללמוד ולהשכיל הן חלק בלתי נפרד מחופש הבחירה האנושי. התפתחות אינטלקטואלית וחשיבה אנליטית או ביקורתית אינן רק תולדה של כישרון טבעי מולד, אלא הן תלויות בראש ובראשונה במודעות ובמוטיבציה האישית של האדם להשקיע מאמץ ולחשוב. אדם שמתעצל לחשוב או מקבל החלטות על "טייס אוטומטי" ללא תשומת לב, למעשה לוקה בסוג של "חולשת הרצון" – הוא בוחר לשמוט את המושכות ולתת לטבע או לנסיבות לגרור אותו.

יתרה מזאת, ברור שגם היכולות האינטואיטיביות וההשכלה עצמן ניתנות לפיתוח ולשכלול באמצעות אימון, ניסיון ורכישת ידע. ככל שאדם בוחר ללמוד, להרחיב את אופקיו ולהכיר יותר רעיונות ותחומים, כך גדל ארסנל הכלים שממנו הוא יכול לבחור, והסיכוי ששיקול הדעת שלו יקלע לאמת ולאמצעי הנכון יגדל בהתאם. לכן, ההחלטה להתאמץ, להעמיק ולהשכיל היא אכן הכרעה רצונית חופשית מובהקת, הנושאת משמעות ערכית ומהווה תנאי בסיסי ליכולת שלנו להפעיל שיקול דעת אינטליגנטי ומוצלח.

אני מבין את ההיגיון בהצבת תכלית לפתור את הבעיה, אך לא ברור לי מה ההיגיון לומר שאני 'מציב תכלית' לבחור בדרך א' (למשל, חלוקה ב-3) ולא בדרך ב'. הרי בחירת הכלי המסוים אינה תכלית בפני עצמה, אלא בסך הכל תוצאה של הערכה שקיימת אצלי, שלפיה כלי זה הוא האמצעי היעיל ביותר להגעה למטרה.
אם בחירת הדרך נובעת מהערכת הסיכויים להצלחה – האם שלב זה של בחירת האמצעי אינו בעצם חישוב דטרמיניסטי (הנגזר מרמת הכישרון, הידע והאינטואיציה שלי באותו רגע)? כיצד המעבר מהמטרה הכללית (לפתור) לבחירת האמצעי הספציפי (הכלי שיוביל לפתרון) נותר במגרש התכליתי-חופשי, ולא הופך לתהליך חישובי וסיבתי של התאמת אמצעים למטרות?"

ועוד שאלה, בהנחה שהפעלת שיקול דעת היא במגרש הבחירי, האם אתה רואה מצב שאדם יבחור לא נכון? ואם כן, האם זה בגלל מנגנון כמו חולשת הרצון? ואיך זה מסתדר עם דברים שאמרת בעבר כמו אנוס בדעתו ודברים שאמרת על יגאל עמיר שניתן לשפוט אותו רק אם לא התאמץ מספיק בבדיקת דעותיו, כלומר לא טענת שניתן לשפוט אותו על עצם שיקול הדעת שלו.

לגבי שאלתך הראשונה על בחירת הכלי: אינטליגנציה אינה מתבטאת בעצם ביצוע הפתרון באופן טכני, אלא באופן שבו אתה מתכנן ובוחר את הדרך לפתור את הבעיה. מחשב שעושה חישוב באופן מכני אינו אינטליגנטי, שכן מי שיצר אותו וכתב לו את התוכנה הוא היצור האינטליגנטי. כאשר אני ניצב מול חידת ה-MU, אני מפעיל שיקול דעת ובוחר מתוך ארגז האפשרויות שלי בכלי אינטלקטואלי (כמו בדיקת ההתחלקות ב-3) שלדעתי יוביל אותי למטרה. בחירת התיאוריה או הכלי אינה גזירה אוטומטית ועיוורת מתוך הנתונים בלבד, שהרי יש אינסוף אפשרויות והכללות שונות לפרש נתונים, והאדם חוצב את התשובה גם מנפשו ומצורת חשיבתו. ההחלטה לבדוק כלי מסוים נעשית מתוך הערכה ראשונית שהוא יוביל אותי למטרה שלי, וזהו בדיוק שיקול דעת שמונע מתכלית עתידית. העובדה שאני מצליח, מתוך אינסוף האפשרויות, להעלות את התיאוריה או הכלי שמתאמתים בסוף, מעידה שהפעלתי כאן סוג של כישרון ואינטליגנציה, ואין מדובר בפעולה מקרית או בחישוב מכני עיוור. אילו בחירת האמצעי הייתה רק חישוב דטרמיניסטי שמוכתב מהנסיבות והמוח, המושג "אינטליגנציה" במובנו המהותי היה מרוקן מתוכן.

לגבי שאלתך השנייה על טעות בשיקול הדעת: יש להבחין היטב בין טעות בשיקול הדעת לבין "חולשת הרצון". חולשת הרצון היא מצב שבו האדם נכנע ליצר ופועל בניגוד למה שהוא עצמו חושב שנכון לעשות. לעומת זאת, טעות בשיקול דעת פירושה שהגעת למסקנה עובדתית או ערכית שגויה, ואתה פועל מתוך אמונה כנה בה.
ככלל, כשאני בא לשפוט אדם במישור הדאונטולוגי (המוסרי-אישי), עליי לשפוט אותו לשיטתו שלו. האדם מאמץ את דעותיו כתוצאה משיקול דעת, ואם הוא באמת עשה את המיטב ובכל זאת טעה — הוא נחשב "אנוס בדעתו", שכן הוא פעל לפי מה שנתפס בעיניו כטוב והנכון. אבל שיקול דעת אינו נפשט במונחי טוב או רע, ראוי או לא ראוי. לכן כאן נושא היצר אינו רלוונטי. יש כאן טעויות אבל לא מעשים רעים. כמובן אם שיקול העת נעשה בחופזה ובלי אחריות אז במקרים מסוימים יש מקום גם להאשמה.

אני מבין כיצד תכלית מסבירה את עצם הפנייה לפתרון הבעיה. אבל איני מבין כיצד היא מסבירה את בחירת האמצעי המסוים. יש הבדל בין לבחור את המטרה — לפתור, לדעת, לפעול נכון — לבין לבחור את הדרך היעילה להגיע אליה. ברגע שהתכלית נתונה, בחירת האמצעי נראית כמו הערכה אפיסטמית: איזה כלי מתאים יותר. ואם כך, מדוע הבחירה במודולו 3 אינה פשוט תולדה של הכישרון, הידע והאינטואיציה שלי באותו רגע? האם התכלית רק מכוונת את החיפוש, בעוד שהאמצעי נבחר סיבתית/קוגניטיבית? ואם לא — מה בדיוק בתהליך בחירת האמצעי הוא חופשי ותכליתי?

ועוד הערה בנוגע לשיעור האחרון, ראיתי שאמרת שם כך:
"אני טוען עוד טענה. לפי שתי הפרשנויות האחרות המושג אינטליגנציה מרוקן מתוכן. אין לו משמעות. המושג אינטליגנציה שאני מדבר עליו זה אך ורק אם מאמצים את הפרשנות השלישית."

על זה רציתי לשאול נניח שמישהו לא מאמץ את הפרשנות השלישית, אבל הוא עדיין מאמין שניתן לבנות את ה"אינטיליגנציה" שלנו באופן הדרגתי על ידי בחירה להשכיל וללמוד. האם גם אז אתה חושב שהמושג אינטיליגנציה לשיטתו מרוקן מתוכן? הרי סוף סוף הוא כן בחר לפתח את האינטיליגנציה שלו, גם אם היא פועלת נקודתית באופן דטרמיניסטי, אבל היא נבנתה לאורך זמן באופן בחירי.

ועוד שאלה קטנה, לגבי פריסת מרחב שלושת האפשרויות: אקראיות, דטרמיניזם, בחירה לשם תכלית

האם יש אפשרות למשהו רביעי, כלומר משהו שהוא לא אקראי, לא מכני וגם לא חופשי (כלומר באותן נסיבות אנחנו תמיד נבחר באותה דרך פעולה באמצעות שיקול הדעת שנפעיל). למעשה אני שואל האם הכיסוי של שלושת האפשרויות האלו הוא שלם (במיוחד בתחום שיקול הדעת). זה מזכיר לי את מה שאמרת בעבר על הקב"ה שהוא תמיד בוחר בטוב ועדיין זה נקרא בחירה. אולי אותו דבר אצלנו, אנחנו תמיד נבחר בדרך הפעולה שנראית לנו נכונה (כלומר לא ייתכן שנבחר אחרת ולכן אין פה חופש) ועדיין זה לא תהליך מכני וגם לא אקראי.

אתה שוב נופל לאותה דיכוטומיה כוזבת שכבר דנו בה, וממשיך לנסות לעשות רדוקציה של המושג "שיקול דעת" למונחים סיבתיים-דטרמיניסטיים. כשאתה שואל "מה מסביר את הבחירה", אתה מחפש הסבר מנגנוני-סיבתי, אך שיקול דעת בהגדרתו אינו מנגנון סיבתי.

ההבחנה שאתה מנסה לעשות בין קביעת המטרה לבין בחירת האמצעים אינה משנה את התמונה הפילוסופית. כפי שהסברתי בשיעורים, זה כלל לא משנה אם אתה בוחר את המטרות שלך או שאתה בוחר את הדרכים (האמצעים) לממש אותן. כל עוד אתה מפעיל שיקול דעת לבחירת הדרך – זוהי פעולה אינטליגנטית וחופשית.

כדי להבין מדוע הערכת האמצעים אינה "חישוב דטרמיניסטי", נחזור לחידת ה-MIU. מנקודת מבט חישובית-מכנית (סינטקטית), המחשב פשוט רץ על הכללים עד אינסוף, שכן הבעיה הזו "לא עוצרת" – המחשב לעולם לא יידע מתי להפסיק כי אין לו "הערכה אפיסטמית" חופשית. הקפיצה למודולו 3 אינה נגזרת מתמטית-מכנית של הנתונים, אלא היא קפיצה יצירתית וסמנטית. הפעלת כאן שיקול דעת ובחרת מתוך אינסוף תכונות אפשריות דווקא בכלי הזה, כי הערכת שהוא יוביל אותך לפתרון.

אתה שואל: "האם זה לא פשוט תולדה של הכישרון, הידע והאינטואיציה שלי?" וכאן בדיוק טמונה הנחת המבוקש שלך. אתה מתייחס ל"כישרון" או ל"אינטואיציה" כאל סיבות פיזיקליות או פסיכולוגיות שכופות עליך מסקנה באופן דטרמיניסטי. אבל כישרון אינו כוח פיזיקלי שדוחף אותך מאחור; אינטליגנציה וכישרון הם בדיוק היכולת שלך להפעיל שיקול דעת חופשי ומוצלח כדי לפתור בעיות. אדם מוכשר יותר הוא פשוט אדם ששיקול הדעת שלו מצליח לברור את הכלים הנכונים יותר מתוך ארגז הכלים, אבל הפעולה עצמה היא הפעלת חופש אינטלקטואלי. כפי שהסברתי באריכות בספרי "מדעי החופש", כמו שבתחום הערכי אנו מפעילים "בחירה" (רצון חופשי), בתחום האינטלקטואלי-עובדתי אנו מפעילים "שיקול דעת".

לכן, בחירת האמצעי היא תכליתית לחלוטין. אתה לא בוחר במודולו 3 בגלל שמבנה הנוירונים שלך כפה עליך את הבחירה (שזה הסבר סיבתי), אלא אתה בוחר בו כדי לפתור את החידה (שזה הסבר תכליתי). שיקול הדעת שלך מתבונן לעבר העתיד (הפתרון) והופך את התכלית הזו לסיבה לפעולה שלך בהווה. העובדה שהשתמשת באינטואיציה או בהערכה אפיסטמית רק אומרת שהפעלת כלי הכרתי כדי לחתור לאמת, ולא שהיית כפוי למסקנה במנגנון עיוור. אם זה היה חישוב מכני, גם למים הזורמים במורד ההר ופותרים את משוואות נאוויה-סטוקס הייתה "אינטליגנציה", וזהו כמובן אבסורד. מציאת הדרך היעילה דורשת מודעות והכרעה חופשית – וזה מה שמבדיל אותך ממכונה.

הבחירה להשקיע בפיתוח עצמי היא עצמה תולדה של המבנה הנפשי העכשווי שלך ולכן גם היא אינה החלטה חופשית. מה הי אעדיפה על כל החלטה אחרת?

באשר לשאלתך בסוף, זה יכול להיקרא שיקול דעת, אבל לדעתי אם אין לך אפשרות אחרת בפועל קשה לראות זאת כאינטליגנציה. זו אינטליגנציה היפותטית, שלפיה גם אם היו לי אפשרויות אחרות הייתי בוחר בזה. אבל אז מה הרווחת מכל זה? בכל אופן, מהותית זה לא נראה מכניזם רביעי.

לגבי זה: "הבחירה להשקיע בפיתוח עצמי היא עצמה תולדה של המבנה הנפשי העכשווי שלך ולכן גם היא אינה החלטה חופשית. מה הי אעדיפה על כל החלטה אחרת?"

פה מעורבים עניינים של חולשת הרצון. כלומר למידה והשכלה מצריכות מאמץ והקרבה, יש אנשים שחולשת הרצון תכריע אותם והם יתעצלו מללמוד ולהתפתח, ויש אנשים שיבחרו להתגבר על העצלנות הזאת. כלומר המנגנון של הבחירה פה הוא לא בתחום העובדות אלא בתחום הערכים (ערך של התפתחות אינטלקטואלית). לאורך החיים אדם מקבל המון בחירות כאלו וזה מצטבר בסופו של דבר לרמת האינטיליגנציה שלך.

אם אתה מקבל עקרונית תמונה לא דטרמיניסטית, איני רואה מדוע להתנגד להצגת שיקול הדעת כמשהו לא דטרמיניסטי. נראה לי שזה מאד אינטואיטיבי, ובפרט בהגדרת אינטליגנציה. אם מישהו מוזיק בתפיסה דטרמיניסטית אני מבען שינסה לדחות את זה (הרי אין לו ברירה :)). אבל אחרת, איני רואה מה מרוויחים מזה.

אני חושב שבמגרש של ההכרעות הערכיות אנחנו חווים את האפשרות לבחור אחרת ממה שאנחנו חושבים שהוא הבחירה הנכונה (ולפעמים גם נופלים בזה), אבל במגרש האינטלקטואלי אני לא חוויתי אף פעם את האפשרות לבחור אחרת ממה שנראה לי נכון. אם יש דרך מסוימת שנראית לי נכונה, אז זה מה שנראה לי נכון וזהו, אני לא חווה אפשרות להבין אחרת, ככה אני פשוט מבין. גם לא קרה לי שבחרתי להבין בפועל אחרת ממה שנראה לי נכון (בניגוד למגרש הערכי).

אגב, לשיטתך אני לא מבין למה אי אפשר לשפוט אדם על דעותיו? הרי הוא גיבש את דעותיו באמצעות שיקול דעת בחירי. אתה נוהג להגיד שצריך לשפוט אדם לשיטתו ולא על שיטתו גופא.

אתה מערבב בין שיפוט המעשה לבין שיפוט האופן שבו התגבשה העמדה. כשאני אומר שצריך לשפוט אדם "לשיטתו", כוונתי היא שאם הוא פעל על פי מה שהוא באמת ובתמים מאמין שהוא נכון ומוסרי, איני יכול לשפוט אותו כאדם רשע (גם אם המעשה שלו הוא רע בעליל ואפעל נגדו כדי להתגונן).
אבל זה ממש לא אומר שאיני יכול לשפוט אותו על האופן שבו הוא גיבש את שיטתו ועמדותיו. מכיוון שכפי שציינת יש לאדם שיקול דעת, מוטלת עליו החובה להפעיל אותו כראוי. אם אדם גיבש עמדה עובדתית או ערכית מתוך פזיזות, אי-בדיקה מספקת של העובדות והטיעונים, או נהייה אחר אינטרסים, בהחלט יש עליו אשמה מוסרית. במיוחד כאשר אדם עושה מעשים רדיקליים והרות גורל (כמו במקרים של יגאל עמיר או אנשי דאעש), עליו להיות משוכנע היטב שזו אכן האמת, ועל עצם העובדה שהוא לא הפעיל את מלוא שיקול הדעת והבדיקה הנדרשים לפני מעשה כזה, אני בהחלט שופט אותו ובא אליו בטענות.
לעומת זאת, אם אדם אכן הפעיל את מלוא שיקול הדעת, חקר, למד וחשב ביושר, ובכל זאת הגיע למסקנה שגויה (עובדתית או ערכית) — הוא בגדר טועה, ולא רשע. גם לשיקול דעת יש מגבלות, ואדם לא יישפט על כך שלא הצליח לעלות לבדו על תורת היחסות של איינשטיין, משום שלפעמים הנתונים שבידיו או יכולותיו פשוט אינם מאפשרים לו להגיע להחלטה הנכונה, וזה לא תלוי בשיקול הדעת שלו. במקרה כזה הוא אנוס בדעתו, ואי אפשר להטיל עליו אחריות מוסרית על עצם העובדה שהוא חושב אחרת.

[בשולי הדברים אעיר על ״במקרים של יגאל עמיר״?! לא היה ולא נברא.]

אבל שים לב שאתה מניח שמספיק שהוא חקר למד וחשב ביושר כדי להכניס אותו לגדר של אנוס. אבל ייתכן גם מצב שבו אדם חקר למד וחשב ביושר, ועדיין קיבל החלטה לא נכונה (טעה בשיקול הדעת) למרות שכן היה ביכולתו לקבל את ההחלטה הנכונה. אחרת יוצא מדבריך שכל מי שחוקר לומד וחושב הוא כפוי לקבל את החלטתו (בין אם החלטה שגויה כי הוא אנוס וזה מחוץ ליכולותיו, ובין אם זה החלטה נכונה). כלומר אתה לא מקבל את האפשרות שייתכן שאדם יקבל החלטה שגויה במקרה שהוא אינו אנוס (ההחלטה במסגרת יכולותיו) והוא הקדיש להחלטה את מירב המאמצים שלו ביושר. אחרת היית מקבל את האפשרות שניתן לשפוט אותו גם על מקרה כזה.

זו יכולה להיות החלטה מוטעית, ולא כניעה ליצר. למה לשפוט אותו על טעות?

כי לפי מה שאתה טוען, הייתה לו אפשרות גם לא לטעות, הדבר היה בידיו (או בבחירתו) והוא בכל זאת טעה. אז לכאורה האחריות והאשמה מוטלות עליו כמו בכל דבר שאדם יכל לבחור או לעשות אחרת.

יכול היה לא לטעות וטעה. לא מבין מה הבעיה.

במידה והטעות שלו הובילה אותו לבצע מעשים בעייתיים, אז יש לו אחריות ואשמה על הטעות הזאת (כי הדבר בידיו).

אתה מערבב בין קיומה של יכולת בחירה או שיקול דעת, לבין שאלת האשמה. עצם העובדה שלאדם יש שיקול דעת (כלומר, החלטתו אינה חישוב מכני דטרמיניסטי אלא הכרעה חופשית) ושהוא היה יכול תיאורטית להגיע למסקנה אחרת, לא הופכת אותו לאשם כאשר הוא טועה.

אשמה דורשת פגם מוסרי — כוונה רעה (מזיד) או רשלנות (פשיעה/חוסר בירור ראוי). אם האדם חקר, למד וחשב ביושר, ללא עצלות, הדחקה או הטיות שנובעות מיצר, והגיע למסקנה שגויה – הרי שהוא פשוט טעה בשיקול הדעת (כלומר, הוא נתן משקל לא נכון לסברות ולנימוקים השונים). אבל טעות אינטלקטואלית כנה אינה הופכת אדם לרשע. כפי שכתבתי פעמים רבות, בין היתר על בסיס תשובתו הידועה של הרדב"ז, אדם כזה מוגדר כ"אנוס בדעתו".

כשאדם מקבל החלטה חופשית שגויה, אך לאור הנתונים שבידו והמאמץ הכן שהשקיע זו נראתה לו המסקנה הנכונה — השגיאה שלו היא באונס. הוא לא אנוס בעצם ההחלטה, שהרי יש לו שיקול דעת חופשי, אבל הוא אנוס בדעתו לגבי התוצאה שלה. על מה בדיוק אתה רוצה לשפוט ולהאשים אותו? על כך שכושר הניתוח, האינטליגנציה או האינטואיציה שלו הובילו אותו למסקנה הלא נכונה?

כדי לשפוט אדם כרשע (במישור של ה'גברא'), הוא צריך לעשות משהו שהוא עצמו מבין שאינו ראוי, או לחלופין — שהוא התרשל פושעת בבירור האמת כשהיה ביכולתו לעשות זאת. כל עוד הוא פעל ביושר וללא רשלנות, ייתכן מאוד שהמעשה או המסקנה שלו (ה'חפצא') הם רעים או שגויים לחלוטין, אבל האדם עצמו אינו רשע אלא טועה, וממילא אין עליו אשמה.

אבל שים לב שמדבריך ניכר שאתה במובלע מניח שאין לו באמת בחירה או חופש בשיקול הדעת:

כתבת כך:
על מה בדיוק אתה רוצה לשפוט ולהאשים אותו? על כך שכושר הניתוח, האינטליגנציה או האינטואיציה שלו הובילו אותו למסקנה הלא נכונה?

כלומר נראה שאתה חושב שהוא מובל על ידי כושר הניתוח, האינטליגנציה או האינטואיציה שלו. מכאן נראה שאתה דווקא מחזיק בגישה סיבתית דטרמיניסטית בנוגע לשיקול דעת ולא בגישה שמקבלת שיש כאן חופש אמיתי.

למעשה שאלת השיפוט המוסרית היא נייר לקמוס כדי להבין מה אתה באמת חושב. באותה שיטה השתמשת במדעי החופש כדי לבחון אם אדם מאמין בחופש במישור הערכי על ידי זה שהצבת מולו את השאלה אם הוא חושב שראוי לשפוט אדם על מעשיו או לא.

אנחנו חוזרים על עצמנו, ואני ממש לא מבין מה הבעיה. יש כאן טעות. זה בידיו אבל הוא טעה. הוא לא אשם בטעות למרות שיכול היה לשקול אחרת. ואפילו אם הייתה כאן רשלנות אז יש עליו אחריות על מעשים שנעשו בעקבות זה. אבל אם זו טעות אז לא.

אם היה יכול לשקול אחרת, למה אינו אשם בטעות?

כי הוא טעה.
העובדה שיש לאדם חופש בשיקול הדעת אינה אומרת שכל טעות הופכת אותו לאשם. גם כאשר יש לאדם שיקול דעת, לפעמים הנתונים שבידיו פשוט לא מאפשרים לו להגיע להחלטה הנכונה, וזה לא תלוי בשיקול הדעת שלו. הרי לא נשפוט אדם על כך שלא עלה לבדו על תורת היחסות של איינשטיין, למרות שזהו עניין מובהק של שיקול דעת ומחשבה.
כאשר אדם מפעיל את מיטב שיפוטו ומגיע למסקנה שגויה, בין אם בעובדות ובין אם בערכים, הוא בגדר "אנוס בדעתו" ופטור מאחריות למעשיו. מי שטועה בהיבט הערכי ופועל בתום לב על פי תפיסותיו הוא טועה, אך אי אפשר להגיד שהוא אדם רע או רשע.
מתי בכל זאת תהיה עליו אשמה בטעות? רק כאשר הוא כשל בשיקול הדעת משום שהתרשל בבירור, או שפעל במודע מחמת יצרו. אם אדם מאמץ ערכים שגויים או עובדות שגויות בלי לבצע בירור כראוי (בפרט לפני מעשים קיצוניים), יש עליו אחריות על כך שסמך על מסקנה שגויה ללא בירור יסודי ורציני. אך אם עשה את הבירור לפי מיטב הבנתו ויכולתו, וזה מה שיצא לו, הוא אנוס בדעותיו ואי אפשר להטיל עליו אחריות מוסרית. לכן, עצם קיומו של שיקול דעת חופשי אינו מחייב שכל טעות היא אשמה, אלא רק טעות שנבעה מרשלנות.

אני חושב שבמילים שלך "כי הוא טעה" אתה מניח במובלע שהדבר לא היה בידיו, כך גם מקובל לחשוב, שכאשר אדם טועה, הוא אנוס בדעתו. אבל על זה גופא הדיון, האם כאשר אדם טועה (או צודק) יש פה חופש כלשהו לאדם עצמו או שלא (כמובן חוץ מהשאלה כמה מאמץ להקדיש לתהליך החקירה עצמו שלא על זה הדיון).

אחרת עצם העובדה שהוא טעה לא הייתה מספיקה לפטור אותו מאשמה על הטעות שלו.

טוב, אנסה עוד פעם אחת.
אם הוא היה צודק אז היית מקבל שזה נעשה משיקול דעת? אז למה אם הוא טועה זה לא שיקול דעת? אם בפני האדם יש שתי אפשרויות ששתיהן נראות סבירות לפי שיקול הדעת שלו והוא בוחר באחת שנראית לו סבירה יותר או זהה, יש לו אפשרות לבחור את האחרת והוא בוחר בזאת. אבל זה שהיא נראית לו נכונה יותר זה עצמו שיקול דעת שלו, ולא גורם חיצוני שכפוי עליו.
כעת נותרת שאלת האחריות. טענתי היא שזו לא מוטלת עליו אם הוא בחר במה שסביר בעיניו (אפילו אם הסבירות הייתה זהה, ובוודאי אם היא גבוהה יותר). אתה יכול ללכת הרבה אחורה ולשאול מה גרם לטעות שלו שלפיה אפשרות זו סבירה יותר, אבל גם אם שם הייתה רשלנות הקשר כל כך קלוש שלא ניתן להטיל עליו אחריות בגינו. כמו תינוק שנשבה. אם היה חוקר הוא אמור להגיע למסקנה שהאמונה היא האופציה הסבירה יותר, אבל הוא אינו רואה סיבה לחקור בכלל. החילוניות ברורה לו מאליה. אבל אדם תמיד צריך לחשוד שמא יש לו טעות? נכון, אבל זו רשלנות כה רחוקה שאין אחריות בגינה.