גניבת דעת במשחק ידידותי (ללא כסף) באמצעות קלפים מסומנים

שלום רב. לדעתי הדבר אסור, ויש בזה משום שקר וגניבת דעת.

כפי שכתבתי לא פעם, יש להבחין בין פעולות הטעיה שהן חלק מכללי המשחק, לבין פעולות ששוברות את הכללים עצמם. במשחקים מסוימים (כמו פוקר, או המשחק "גולדן בולס" עליו כתבתי בעבר), שקר והטעיה הם כלי טקטי לגיטימי המהווה חלק מהותי מהמשחק, ומי שמשתתף בו יודע שזהו טיבו. אולם, שימוש בקלפים מסומנים ללא ידיעת המשתתפים שובר את הכללים המכוננים של משחק הוגן, וזו אינה טקטיקה אלא רמאות חיצונית למשחק.

באשר לשאלת 'גניבת דעת', במאמרי בעניין הגדרתי שגניבת דעת אינה סתם שקר, אלא מהותה היא "גניבת מידע" – מצב שבו אדם מעלים מזולתו מידע שזכותו או מגיע לו לדעת אותו. כאשר חבריך יושבים לשחק עמך, מגיע להם לדעת מה טיב הכלים שבהם מתנהל המשחק. העלמת המידע כי מדובר בחפיסה מסומנת היא נטילת אינפורמציה "השייכת" להם.

ציינת שעצם הניצחון יוצר אצל המשתתפים רושם מוטעה לגבי מיומנותך. אכן, רש"י בחולין (צד ע"א) מסביר את איסור גניבת דעת בדיוק דרך המונח של יצירת "הכרת הטוב בחינם" – קרי, יצירת מצג שווא שגורם לאנשים להעריך אותך שלא בצדק. אף שלשיטתי יסוד האיסור העמוק יותר הוא גניבת המידע גופא, הדוגמה של רש"י מתארת היטב את הסיטואציה שבה אתה גורף הערכה חברתית על כישורים או הצלחה, בעוד שבפועל אתה מרמה.

העובדה שאין כאן כסף או חסרון כיס כלל אינה פוטרת אותך. איסור גניבת דעת (שלדעת רוב הראשונים הוא מדאורייתא ונלמד מ"לא תגנובו") קיים גם במקרים של רמאות ללא שום הפסד ממוני נלווה. למשל, הגמרא בחולין אומרת שהזמנה של חבר לסעודה כשאתה יודע שלא יגיע היא גניבת דעת (כי אתה גורם לו לחשוב שאתה מוכן לכבד אותו בסעודה, בעוד שאתה יודע שלאתצטרך לפרוע את השטר).

הדרך היחידה שבה מעשה כזה יהיה מותר היא אם הוא מוצג מראש כמופע קוסמות או אחיזת עיניים, שבו ברור לכל הנוכחים שאתה עומד לרמות אותם (גם אם אינם יודעים כיצד תעשה זאת), כפי שכתבו הפוסקים לגבי קוסמים מקצועיים. אך כל עוד מדובר במשחק חברי רגיל שבו המשתתפים מניחים הוגנות – הדבר אסור.