הגיון של חוקות המוסר מול ההגיון של חוקות התורה

הרב אמר למשל שיש דין ייאוש בדיני תורה ולא בדיני גויים כי בדיני גוים זה על פי המוסר (כלומר האם החפץ מגיע למי שנאבד לו האם זה שלו עדיין או שאתה יכול לקחת) ולכן צריך להחזיר לאדם גם אם התייאש אבל בדיני תורה אם התייאש אתה יכול לקחת (והרב גם אמר שלפעמים דיני תורה "גורעים" מהמדרגה של הקומה הראשונה של קומות המוסר וגם אם לא מכל מקום בדיני תורה אין את אותו דין) . השאלה שלי היא הרי גם בדיני תורה זה אמור ללכת אחר אותו הגיון לכאורה

עדיין לא הבנתי

סליחה הרב אני ינסה להיות מובן .
אם גם דיני תורה וגם דיני נח משתמשים בהגיון מדוע בדין ייאוש באבידה למשל קיים הבדל? בדיני נח – חייבים להחזיר גם עם ייאוש (הגיון מוסרי). בדיני תורה – אפשר לקחת למרות הייאוש (הגיון תורני אחר שאינו בא מהפסוקים).
השאלה: האם ההגיון בדיני תורה הוא מסוג שונה מהגיון מוסרי,ואם כן במה, איך ולמה ?"

כי דיני התורה לא שואפים לצדק מוסרי. ראה טור 541 – הלכה ומוסר: התמונה התיאורטית.

אז למה הם כן שואפים ? ל"צדק תורני" ל"מטרה דתית" של הקב"ה .
איך פועל ההגיון במצב כזה ולאן הוא אמור להוביל ? למשל בדין השבת אבידה מה ההגיון ועל פי מה חז"ל קבעו שלא צריך להחזיר כאשר אדם מתייאש?

עסקתי בזה לא פעם, אז אעתיק את דברי המחברת תליט"א:

דיני התורה אינם מנסים להיות מערכת של צדק חברתי או מוסרי במובן התכליתי של "תיקון העולם" (מה שהמהר"ל בבאר הגולה מכנה "דת נימוסית"). הם שואפים לבטא אמת דתית ומשפטית-מושגית אובייקטיבית. התורה מגדירה מציאות נורמטיבית ודתית — מהן עובדות הבעלות, הקניין והחוב — ומציבה מערכת של ערכים דתיים-אלוהיים שלא תמיד חופפת למצפון המוסרי או ליעילות החברתית.

איך פועל ההיגיון ההלכתי ולאן הוא מוביל?
ההיגיון ההלכתי אינו היגיון תוצאתי (תכליתי) השואל "איזו תוצאה תהיה הכי צודקת או מוסרית בעינינו", אלא היגיון מושגי-ניתוחי. הוא פועל באמצעות בירור של קטגוריות והגדרות משפטיות: מהי בעלות, מה מפקיע אותה, ומהם גדרי החיוב.

למשל בדין השבת אבידה וייאוש:
1. המישור המוסרי ("דת נימוסית"): הראייה המוסרית הפשוטה אומרת שהמאבד יגע וקנה את החפץ בממונו, ואילו המוצא לא עמל ולא שילם. לכן, ברמה המוסרית, גם אם המאבד התייאש (כי העריך שלא ימצא), מן הראוי להחזיר לו את החפץ ברגע שהוא נמצא וידוע למי הוא שייך.
2. המישור ההלכתי ("השכל" המושגי): ההלכה שואלת שאלה קניינית-עובדתית: האם החפץ עדיין מוגדר כנכס של המאבד? לפי ההיגיון ההלכתי, הייאוש אינו רק פטור טכני מהשבה, אלא קריטריון משפטי/מטפיזי שמנתק את הזיקה והקשר בין האדם לבין ממונו. ברגע שהתחולל ייאוש, הבעלות של המאבד פקעה והחפץ הפך להפקר.
3. המסקנה ההלכתית: המצווה בתורה להשיב אבידה קובעת "לכל אבידת אחיך" — כלומר חובה להשיב חפץ ששייך לחברך. כיוון שהייאוש הפקיע את הבעלות, החפץ אינו שייך עוד למאבד במישור המשפטי, וממילא פקעה החובה ההלכתית הפורמלית להשיבו.
4. השילוב בין המישורים: ההלכה הפורמלית קובעת שהחפץ מותר למוצא, אך חז"ל והפוסקים מדגישים שרוח חכמים נוחה ממי שמשיב, וכי יש חובה מוסרית להשיב "לפנים משורת הדין" (וחלק מהפוסקים אף סוברים שכופים על כך).

זהו בדיוק ההבדל: ההלכה קובעת את האמת המושגית-משפטית (שהחפץ הפך להפקר), ואילו המוסר (שגם לו התורה מחייבת אותנו לציית בקומה השנייה של "ועשית הישר והטוב") קורא לנו לנהוג לפנים משורת הדין ולהשיב את האבידה

תוספת שלי: איך יודעים מהו ההיגיון הזה? יש לנו אינטואיציות גם בהקשרים לא מוסריים. כך למשל בריסק שמקפידים להתמקד בעיקר בקדשים וטהרות כדי לשאול רק "מה" ולא "למה", כל הזמן משתמשים בסברות, וכידוע אין סברות בלא "למה".