התורה ומיתולוגיה

זו לשון המחברת (בתיקונים קלים):

אין לי שום קושי לקבל את הקביעה שפרשיות רבות בתחילת ספר בראשית – בריאת העולם בשישה ימים, אדם וחוה, הנחש המדבר, המבול ומגדל בבל – אינן תיאור היסטורי-עובדתי כפשוטו. מדובר ב"מיתוס מחנך" או באלגוריה שנועדה להעביר מסר ערכי, אמוני ומוסרי, ולא לדווח על העובדות בפועל. גם השימוש בדגמים ספרותיים שהיו מקובלים במזרח הקדום (כמו עלילות גילגמש, אגדת סרגון מאכד או סיפורי פיתוי) אינו פוגע באלוהיות המסר – זו הייתה הדרך הספרותית והתרבותית שדרכה הולבש התוכן האלוהי והחינוכי עבור בני האדם באותה תקופה.

איפה עוצרים ולמה?

שאלתך המוצדקת היא: אם אנו מפרשים את הסיפורים הללו כמיתוס, מדוע לא להמשיך הלאה לאבות, ליציאת מצרים ולמעמד הר סיני?

במישור הפרשני והטקסטואלי הצר, אין גבול אפריורי קשיח, וכל סיפור נבחן לגופו. חז"ל והראשונים עצמם פירשו לא פעם אירועים שונים במקרא כחלומות, כחזיונות או כמטאפורות (הרמב"ם, למשל, פירש את פגישת המלאכים אצל אברהם כחזיון נבואי, והיו אלגוריסטים שהלכו רחוק עוד יותר). ייתכן בהחלט שגם בסיפורי האבות או בתיאורים כמו אלישע והדובים שזורים אלמנטים ספרותיים ומיתיים.

ככלל, הפרשיות הללו נקראות כמו מיתוס גם בלי הממצאים המדעיים שסותרים אותן. זו לשון הכתוב כפשוטו. לכן לא הייתי משליך מהן לשאר המקרא.

בכל אופן, אין לי בעיה עם פרשנות אלגוריסטית, אבל ישנו קו אדום אחד שבו אי אפשר לשמור התייחסות אלגורית עם מחויבות דתית והוא מעמד הר סיני.

מעמד הר סיני אינו עוד סיפור רקע מקראי, אלא העוגן הנורמטיבי של היהדות כולה. המחויבות ההלכתית והדתית שלנו לשמור שבת, לאכול כשר ולקיים את המצוות נשענת על כך שהתרחשה אינטראקציה היסטורית ממשית בין הקב"ה לעם ישראל בהר סיני, שבה ניתנה לנו תורה.

אם מעמד הר סיני עצמו היה רק מיתוס או המצאה אנושית, כי אז עולה השאלה הפשוטה: מדוע שאדם רציונלי יכפיף את חייו וימסור את נפשו למערכת תובענית של חוקים שהומצאה על ידי בני אדם? אם הקב"ה לא התגלה ולא נתן תורה – אין שום יסוד למושג "מצווה" ולחיוב הדתי. לכן מעמד הר סיני הוא האירוע המכונן והבלתי-ניתן לוויתור.

מה לגבי יציאת מצרים והראיות הארכיאולוגיות?

באשר לטענות על היעדר ראיות ארכיאולוגיות ליציאת מצרים או לנדודים במדבר:

1. "לא ראינו אינה ראיה": הארכיאולוגיה אינה מדע מדויק, והיא רוויה בספקולציות ובאג'נדות. הציפייה למצוא שרידים של נוודים בחולות המדבר לאחר למעלה מ-3,000 שנה היא בלתי ריאלית בעליל.
2. הפרדה בין הליבה לפרטים: גם אם נפלו שיבושים, הגזמות במספרים (כמו המספר 600,000 שייתכן שהוא מספר טיפולוגי או יחידות) או עיבודים ספרותיים בפרטי האירועים, אין בכך כדי להפוך את עצם המאורע ל"שטר שמזויף מתוכו". אם בספר היסטוריה נפלה טעות במספר החיילים בקרב, לא מסיקים מכך שהקרב מעולם לא התרחש. בבסיס המסורת שלנו ישנו גרעין היסטורי מוצק: קבוצה יצאה ממצרים, חוותה התגלות בסיני והתגבשה לעם.

על מה נשענת האמונה בהר סיני?

האמונה שלי בהתרחשותו הממשית של מעמד הר סיני אינה נשענת על טקסט כזה או אחר בתורה (שאז זו הייתה טענה מעגלית), אלא על השילוב של שני נדבכים:

1. מסקנה פילוסופית אפריורית: הראיה הפיזיקו-תיאולוגית מורה שיש בורא לעולם, וסביר וצפוי שבורא שברא אדם בעל תבונה ובחירה חופשית ירצה להתגלות אליו ולהעביר לו את דרישותיו.
2. המסורת הלאומית הרחבה: המסורת היהודית מעבירה בחזית רחבה מאב לבן את אירוע ההתגלות הקולקטיבי, לא כסיפור אגדה פרה-היסטורי שמי שמעביר אותו מודה שהוא מיתוס, אלא כעובדה היסטורית מכוננת.

השילוב בין הסבירות הפילוסופית לבין הדיווח ההיסטורי-הלאומי הרחב הופך את קבלת אירוע ההתגלות בסיני לעמדה סבירה ורציונלית לחלוטין.

הבחנה מול המיתולוגיות הפגאניות והיווניות:

ראשית אומר שהעובדה שסיפורי המקרא מופיעים במיתולוגיות אחרות דווקא מחזקת את אמינותם ולא מחלישה אותה. אבל מעבר לזה, הסיפורים במיתולוגיה היוונית או המסופוטמית עוסקים באלים שהם חלק מן הטבע, כפופים ליצרים, ואין בינם לבין ציווי מוסרי או הלכתי תובעני ולאומי ולא כלום. המקרא, לעומת זאת, מציב תפיסה מונותאיסטית נבדלת: האל אינו חלק מהטבע, אין לו דמות, והוא מעמיד תביעה מוסרית והלכתית מחייבת.

לסיכום, הבחנה בין מיתוס חינוכי לבין אמת היסטורית אינה סכנה לאמונה, כל עוד מבינים שהתורה עושה שימוש בכלים ספרותיים כדי להעביר מסרים, בעוד שגרעין ההתגלות בהר סיני נשאר העוגן ההיסטורי והנורמטיבי המחייב של חיינו הדתיים.