חיוב מתוקף קבלת האומה

אני טוען שסמכותו של התלמוד נובעת מקבלת האומה. הציבור (הקולקטיב) קיבל על עצמו את המערכת הזו, וכיוון שהאדם הוא פרט בתוך הציבור, הוא מחויב משפטית להחלטותיו, ממש כפי שאזרח מחויב לחוקי הכנסת גם אם נחקקו מאות שנים לפני היוולדו. לחכמי התלמוד לא הייתה סמכות פורמלית "מלמעלה" (שכן הם לא היו סמוכים ולא ישבו בסנהדרין), והסמכות שלהם נובעת מכך שכלל ישראל קיבל אותם עליו.

עם זאת, איני משתמש בנימוק זה כדי להפציר בחילונים לשמור מצוות, משתי סיבות עיקריות:

ראשית, עמדתי (שאותה פירטתי בין היתר במאמרי "בעניין הכשלת חילוני בעבירה") היא ש"מצוות צריכות אמונה". אדם שאינו מאמין באלוהים ובמתן תורה מופקע לחלוטין מן המערכת; הוא אינו יכול לקיים מצוות ואינו יכול לעבור עבירות. כדי שלמעשה יהיה ערך דתי, הוא חייב להיעשות מתוך "קבלה באלוה" – כלומר, היענות לציווי אך ורק משום שהקדוש ברוך הוא ציווה עליו. אם חילוני מקיים מצוות רק כחלק מזהות לאומית, תרבות פולקלוריסטית, או מפני ש"האומה קיבלה זאת על עצמה" (בדומה לגישתו של אחד העם), הרי שלמעשיו אין שום ערך דתי והם אינם נחשבים למצוות כלל. ההסכמה הציבורית ההיסטורית לא הייתה קבלה סתמית של אוסף חוקים, אלא הסכמה לעבוד את ה' ולשמור את מצוותיו; מי שלא מאמין שה' קיים, לא יכול לעשות זאת. לכן, כל עוד החילוני אינו מאמין בנותן התורה, אין שום טעם הלכתי או דתי לגרום לו לקיים מצוות או למנוע ממנו עבירות.

שנית, יש להבחין בין החובה המשפטית האובייקטיבית לבין מצבו הסובייקטיבי של החילוני. אובייקטיבית, החילוני אכן מחויב להלכה מתוקף השתייכותו לעם ישראל. אולם, מכיוון שהוא חקר והגיע למסקנה (השגויה, לדעתי) שאין אלוהים או שהתורה אינה משמיים, הרי שמבחינתו לא קיים שום חוזה מחייב, והוא נחשב לאנוס בדעתו. אי אפשר לבוא אליו ולדרוש ממנו ציות רק כי "הרוב קיבל זאת על עצמו"; אם לשיטתו אין התגלות אלוהית ואין תורה, העובדה שציבור המאמינים קיבל על עצמו מערכת הזויה עקב טעות עובדתית לא מחייבת אותו אישית לנהל אורח חיים דתי שהוא כופר בבסיסו האונטולוגי והערכי.