חרש בזמן הזה
מסתבר שבזמנינו, כשאפשר לתקשר עם חרשים וללמד אותם, חרש שלומד ויודע ומתנהג כפיקח דינו יהיה כפיקח.
מה דעתך?
אם דעתך שכן, כיצד נסביר את המשנה (יבמות פרק יד משנה א): "פקח שנשא פקחת… נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית"?
הרי גם בימיהם אפשר היה לראות שהוא ממשיך להתנהג כפיקח, ומדוע חוזר דינו להיות כחרש מלידה, שדינו כדין שוטה?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
תודה.
היכן נמצא הרמב"ם בפיהמ"ש? [חיפשתי בתרומות, חגיגה ויבמות ולא מצאתי].
מדבריו של רש"י:
רש"י מסכת חגיגה דף ב עמוד ב
"חרש שדברו בו חכמים בכל מקום – שהשוו אותו לשוטה לפוטרו, לא דברו אלא במי שאינו שומע ואינו מדבר, הכי קים להו לרבנן, דמי שאינו שומע ואינו מדבר – דלאו בני דעה נינהו.
מדבר ואינו שומע – תחילתו היה פקח עד שלמד לדבר, ואחר כך נתחרש".
אני למד שמי שהיה פיקח ונתחרש נחשב פיקח. הצורך בכך שידבר הוא רק כדי שתהיה לנו אינדיקציה שלא קרה לו משהו שגרם לו לאבד את דעתו.
ומשום כך אני לא מבין את המשנה ביבמות [או את רש"י המצוטט כאן], הרי גם אם הוא נעשה חרש-אילם אפשר לבדוק אותו ע"י כתיבה, ומדוע אינו יכול לגרש עולמית?
כתבי מהזיכרון אבל כעת כשחיפשתי מצאתי באמת את דבריו בפיהמ"ש תרומות פ"א אות ב:
חרש בלשונינו הוא שאינו שומע, וקראו חכמים עליהם השלום למי שלא שומע ולא מדבר חרש, לפי שסיבת האלמות היא חרשות שנפגע בה הילד במעי אמו וגורמת לו שלא ישמע איך מדברים, וכבר נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות, ולפיכך קראו את האלם על שם גורם האלמות.
הוא כותב שסיבת האלמות היא החרשות, ומשמע שחוסר התקשורת הוא שהופכו לשוטה. אבל זו באמת פרשנות שלי ולא כתוב שם להדיא.
ועוד כתב שם שאם התרחש אחרי שהיה פיקח כשר מעיקר הדין:
ודע שאם נתחרש האדם אחרי שהיה שומע, או נאלם אחרי שהיה מדבר, הרי זה לא יתרום לכתחלה.
ואין צורך לדיוקים שהצעת.
כוונתך לומר שלדעת הרמב"ם פיקח שנתחרש לא יגרש רק לכתחילה, אבל אם נתן גט אשתו מגורשת?
כך נראה לגבי תרומה, ומסברא הוא הדין לגירושין.
ז"ל הרמב"ם לגבי גירושין:
רמב"ם על משנה מסכת יבמות פרק יד משנה א
ואל תתעלם בכל הבבות האלו מן הכלל שהקדמתי לך, והוא, שאם היו הנשואין גמורין והגרושין בלתי גמורין אין מעשיו קיימין אלא הדין לא יוציא עולמות.
רמב"ם הלכות גירושין פרק ב
הלכה יז
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא, ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על א כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו,
משמע שגם בדיעבד לא.
לגבי תרומה הוא לא מביא בהלכותיו את הדין לגבי פקח שנתחרש. לכאורה זו סתירה בין פיהמ"ש ליד החזקה.
ואולי כוונתו שלא יוציא אבל לא שבדיעבד לא חל. מדובר על אחד שנשא כשהוא פיקח ורוצה לגרש שהתחרש. אז קידושיו דאורייתא ודרבנן וגירושיו רק מדאורייתא אבל לא מדרבנן. לפי זה מי שנשא אחרי שהתרחש יכול להוציא לכתחילה. וכך נותנת הסברא.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer