כי מנסה האלוקים אתכם…
כי יקום בקרבך וכו' ובא האות או המופת וכו' לא תשמע אליו כי מנסה האלוקים אתכם וכו' והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וכו'.
איני מבין, מדובר שבא אדם ועושה אות להוכיח את צדקת דבריו כנגד דברי התורה, והנה אם האות הוא סיבה להשתכנע הרי שלא תועיל לי דרישת התורה לא להאמין – כי הנה האות הגיע ולטעמי זה סיבה להשתכנע, ואם האות אינו סיבה לשכנוע אין כאן נסיון כלל. ולכאו' כוונת התורה שאע"פ שהאות נראה לך משכנע דיו בשביל לעזוב את האמונה או את המצווה עליך בתורה בכ"ז עליך להישאר נאמן לתורה ולומר 'כי מנסה האלוקים אתכם' כנגד הסבירות השכלית.
א"כ מה יוכל מעתה להיות מבחן לבדיקת אמיתותה של התורה, הלא בכל פירכה שתהיה נאמר שבכוונה תחילה יצר הבורא סתירה כזו כדי להעמיד אותך בניסיון אם 'תדבוק אף על פי כן' ב'אמת'.
ובזה פטרנו את כל הבעיות: עולם עתיק עם מאובנים וכלים ותרבויות ואירועים עתיקים – הצגה של אלוקים לנסות אותנו, תיאורים מקראיים שאינם מתיישבים עם העובדות הנראות – בכוונה תחילה, שפן וארנבת שאינם מעלים גירה – להטעות ולבחון אותנו אם נסתום את השכל או לא.
לא מדובר על בדיקת האמונה אלא על בדיקת נביא במסגרת האמונה. השאלה אינה אם יש נביאים או לא. התורה אומרת שיש. השאלה היא האם הנביא המסוים הזה הוא נביא אמת או לא. אם הוא נביא שקר, לא יעזרו לו כל האותות והמופתים כי התורה (שהנחתנו שהיא אמת נבדקה לעצמה) אומרת שהוא שקרן. ברור שאין שום משמעות לדרישה של מערכת לא לבדוק אותה עצמה.
מה פירוש, מפורש בפרשה שהנביא מתכוין להדיח את ישראל מאמונתם, והנסיון הוא לדעת 'היישכם אוהבים את השם' או שתחליטו ללכת אחר מופתיו, ואין הנידון כאן מבחן פרטי היאך לוודא שהנביא שלפני אכן נביא [שלזה התייחסה התורה במקום אחר].
המערכת לא אומרת לא לבדוק את עצמה, אלא מספרת לך שפעמים זה בא לשם נסיון, ובזה היא מנטרלת לך את הוודאות ביחס לפירוש שיש להציע לאותות והמופתים [וכל ראיה אחרת] שיהיו.
יש שתי פרשיות שונות של נביאים בספר דברים. אחד בתחילת פרשת ראה כחלק מהפרשיות הנלחמות בעבודה זרה (מסית ומדיח, עיר הנידחת) ועוסקת בנביא של עבודה זרה. השניה נמצאת בפרשת שופטים ועוסקת בנביא אמת כחלק ממערכות הסמכות בישראל (שופט, מלך, כהן ונביא). השואל שאל על הפרשיה הראשונה.
רק להרחיב ממה ששמעתי מהרב שרלו על הסדר של נאום המצוות בספר דברים שהוא כנגד עשרת הדיברות:
סוף ואתחנן – אנכי (שמע ישראל, לא תנסו)
עקב ותחילת ראה – לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פני" (עד עיר הנידחת) ואולי גם "לא תשא את שמי לשווא" (כי אם אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם)
אמצע וסוף ראה – "שמור את יום השבת לקדשו" מצוות הזמן (שמיטת כספים, מועדים)
שופטים – "כבד את אביך ואת אימך" סמכות (מלך, נביא, שופט וכהן)
אמצע שופטים עד תחילת כי תצא – "לא תרצח" מצוות רצח ומלחמה (עיר מקלט, מלחמת רשות, עגלה ערופה, אשת יפת תואר)
תחילת כי תצא – "לא תנאף" סדר נשים (ממזר, פתח פתוח, עמוני ומואבי)
אמצע כי תצא – "לא תגזול" (ריבית, גונב איש, עושק)
הגבולות לא תמיד ברורים וישנם מצוות שונות הפולשות לאזורים שונים (כמו בגמרא) אבל מבחינה נושאית המבנה ברור למדי ואותי שכנע מאד.
אליעזר, לא הצלחתי להבין את הטיעון שלך, וכיצד הוא מתייחס למה שהסברתי למעלה. אני בספק אם אתה הבנת…
אחת המצוות היפות, וטמונה בה טענה מאוד רדיקלית מבחינה אפיסטמולוגית: מה שהשיפוט השכלי קובע בתור אמת או שקר לגבי המציאות האובייקטיבית תלוי במידה רבה במידת אהבת ה' של בעל השיפוט. אם אינך מספיק אוהב ה' הנתונים עשויים לגרום לך להסיק, בצורה שאינה בבירור בלתי רציונלית, שטענות מסוימות אמיתיות, אף כי הן למעשה שקריות.
הנוצרים למשל סבורים שלא מתקבל על הדעת שכל כך הרבה נבואות משיחיות התגשמו על ישו באקראי (שזה בהחלט עשוי להיחשב בגדר אות ומופת כמו ביחזקאל כד: "וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה") ומכך מסיקים שמותר להמיר את הבטחון שהאדם נועד לשים בה' לבדו בבטחון בישו, או שהוא "אחד" עם ה"אב" (ולא במובן המטאפורי) וכיו"ב.
כשלעצמן לא מדובר בהסקות לגמרי אי-רציונליות, אך מהמצווה יוצא שהמשקל שאדם נותן לנתונים המיוחדים בתור ראיה להיפותזה התאולוגית הבעייתית תלוי במידת אהבת ה' שלו. והוא הדין לגבי דוקטרינות "יהודיות" כביכול, כמו למשל שבכל יהודי "חלק אלוה ממעל ממש" (ובהדגשה על "ממש") או הפאנאנתאיזם האנטי-מקראי שרווח בחוגים מסוימים בהסתמך על ה"מופת" שהרבה בעלי סמכות כביכול דגלו בכך.
אין לי טיעון אלא שאלה: התורה מציגה ניסיון אמוני שאמור להיות מוכרע ע"י אהבת השם, ולא מובן היאך אהבת השם תכריע לאדם את הספק שלפניו, האם אין כאן הוראה שבמקום ספק יש להתעלם מהטיעונים ולהתבסס בעמדתך ולומר 'ניסיון' 'נסיון'.
אם אכן זה הפירוש, הרי שאשמח לקבל ביאור על דבר תמוה זה [ובהוספת נופך שמטרת טיעון כזה נראית כבאה לגרום למאמינים בו שלעולם לא יוכלו לבקר את הדת, כי תמיד יוכלו לומר שזהו הנסיון המדובר].
הרב כבר ענה כאן שלא מדובר בבדיקת יסודות האמונה, שכן המצווה מניחה שכבר ידוע לנו משהו אודות האמת שהתגלות, ואז מוסיפה שבמסגרת אמת זו אין שום משמעות לראיות שמהן מסיקים שטוב או מותר לעבוד אלוהים אחרים. אבל בוודאי שאם יש ספיקות רציניים לגבי התורה עצמה יש לבחון היטב את הספק עד בירורו, אחרת תמשיך לחיות בשקר פנימי והתורה בוודאי שלא תצווה על על כך.
מה שמונח בהשקפת המצווה הוא שאם בא אליך חבדניק שממליץ להתייעץ באגרות קודש אזי כל השאלה היא רק האם יש מקום לחשוש למשהו כמו לא תנחשו או דרישה אל המתים וכד' ולא משנה כמה אנשים נעזרו בכך, האם הם ראו ניסים ונפלאות או עד כמה תמיכה פסיכולוגית הדבר מספק עבורם. כל אלה חסרי משמעות ולא מספקים כל ראיה שמותר או טוב לעסוק בכך. כיוצ"ב לגבי פוקדי אומן בראש השנה ומחפשי הזיווגים בעמוקה שרואים ניסים ונפלאות וישועות.
ראיתי בהקשר זה איזה מאמר גרוע של פילוסוף בשם ריצ'ארד סווינבורן (Swinburne) שבו הוא טוען שלא יתכן שהאל היה מאפשר היווצרותן של ראיות טובות שמצביעות על תחית ישו מן המתים אילמלא היה חפץ שבני אדם יאמינו בעקרונות התאולוגים של הכנסייה, שכן האל אינו רמאי. אבל מהמצווה כאן רואים שגם אילו היה מדובר בעובדה מוגמרת ובלתי ניתנת לפקפוק (נניח קימה מן המתים בשידור חי בכל רשתות הטלביזיה כשריצ'ארד דוקינס נמצא עם כל חסידיו בזירת האירוע בנסיונות הפרכה כושלים) עדיין לאחר שניתנה תורה והאל הזהיר מראש אז אין בכך רמאות כי כבר הוזהרנו שהוא מאפשר לראיות מוליכי שולל להתקיים בעולמו.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer