לימוד תנ"ך באופן ספרותי

הבנת אותי נכון מאוד לגבי עמדתי הבסיסית. איני כופר בכך שלימוד תנ"ך הוא לימוד תורה. המקרא הוא דבר ה', ולעיסוק בטקסט הזה יש ערך סגולי מעצם המפגש איתו, בגלל "קדושת הנוסח" שלו. מי שקורא תנ"ך מקיים את מצוות תלמוד תורה ועוסק ב"תורה בחפצא". הבעיה שלי אינה בהגדרת המצווה או בקדושת הספר, אלא בשאלה האם מתרחש כאן באמת תהליך של לימוד, כלומר הפקת ידע נורמטיבי או תובנות ערכיות חדשות שלא ידעתי קודם.

הדוגמה שהבאת מלימוד "תורת הקרבנות" נוגעת בדיוק לחילוק חשוב שאני עושה. צריך להבחין בבירור בין החלקים ההלכתיים בתורה לבין החלקים הלא-הלכתיים (הסיפוריים והמוסריים). כשאני מבקר את לימוד התנ"ך וטוען שלא לומדים ממנו דבר חדש, אני מדבר בעיקר על החלקים הלא-הלכתיים.

כאשר מנתחים רשימות של קרבנות ומסיקים מתוכן חילוקים למדניים של "שני דינים", זהו לימוד הלכתי לכל דבר ועניין. לימוד של דיני קרבנות, פטר חמור או בן סורר ומורה — גם אם אין להם נפקות מעשית לימינו — הוא לימוד של רצון ה' ודבקות בו, וממנו בהחלט לומדים הלכות, עקרונות ומושגים חדשים שלא יכולנו לדעת מסברא בלבד. זהו בדיוק החידוש בלימוד התורה וההלכה, שמציב בפנינו סמכות אובייקטיבית ורעיונות מחודשים. בלימוד כזה יש ערך של לימוד תורה במובנו המלא, והוא בהחלט מוסיף ידע חדש. גם הלימוד שיש קרבן עולה ומה דיניו מוסיף לי ידע.

עם זאת, כשמיישמים כלים ספרותיים או השוואתיים על החלקים הלא-הלכתיים (סיפורים, מוסר, הגות), המצב שונה. גם שם ייתכנו הברקות פרשניות שמראות קשרים יפים, מבנים ספרותיים, דיוקי מילים ומקבילות. אלו הם חידושים ברובד הפרשני — כלומר, גיליתי שכך בנוי הפסוק וכך יש לפרשו. אך כשנשאלת השאלה "מה הלקח המוסרי או הערכי שהפקתי מזה?", התשובה תהיה כמעט תמיד טריוויאלית וידועה מראש (למשל, שצריך להיות ענוותן, או שה' מקיים הבטחות). לא פגשתי מעודי אדם ששינה את עמדתו הערכית בעקבות קריאת פרשה בתנ"ך; בדרך כלל, הלומד כופה את ערכיו האפריוריים על הטקסט, והתנ"ך משמש עבורו כעין "כתם רורשאך" להשתקפות דעותיו הקודמות.