מוסר תקף

הנקודה שהעלית נוגעת בדיוק בשורש הוויכוח שלי עם פרופ' דוד אנוך, ואכן דורשת חידוד לגבי ההבדל בין הגדרת הטוב לבין התוקף המחייב שלו.

אני מסכים עם אנוך על נקודת המוצא של הריאליזם המוסרי, כלומר שיש בעולם עובדות מוסריות אובייקטיביות שאינן תלויות בהסכמה חברתית או ברגש סובייקטיבי. אני גם מסכים שעובדות אתיות אינן עובדות ניטרליות (דסקריפטיביות) כמו "השולחן הוא חום", אלא עובדות טעונות (פרסקריפטיביות) שמורות על מה שראוי לעשות.

עם זאת, ההכרה בכך שמשהו הוא "טוב" אינה יוצרת חובה אובייקטיבית לציית לו בעולם מטריאליסטי. כדי שתהיה חובה קטגורית ומחייבת לציית למוסר, לא די בעצם קיומה של העובדה האתית; נדרש גורם בעל סמכות שמצווה על כך ונותן לחוק את תוקפו. חוק זקוק למחוקק, ובלי סמכות טרנסצנדנטית (אלוהים), המוסר הוא לכל היותר רעיון נחמד, אינסטינקט אבולוציוני או תכונה בעולם, אך נעדר סמכות לחייב אותך לפעול על פיו.

כאשר אני אומר שמי שמבין את המוסר מבין שעליו לעשות את האמת מפני שהיא אמת, זה משום שמושג המוסר עצמו טומן בחובו את ההנחה שיש מצווה הניצב מאחוריו. הטיעון שלי הוא "טיעון חושף": כשאתה חש שאתה מחויב באמת לצו המוסרי, אתה בעצם מניח במובלע את קיומו של אלוהים כנותן התוקף לאותו צו, שכן לולא הוא, לא היה למושג "מחויב" שום פשר. הקב"ה אינו זה שמגדיר מהו הטוב, שכן זה כפוי עליו ברמה המושגית, אך הוא זה שנותן לו את התוקף המחייב כלפינו. לכן, התנגדותי אינה רגשית, אלא לוגית-פילוסופית: בעולם ללא אלוהים, אי אפשר לגזור חובה (Ought) משום עובדה (Is), גם אם היא עובדה אתית.

ועוד לא הזכרתי את השאלה מניין באו העובדות הללו? אם הן סתם קיימות מדוע שבכלל אתייחס אליהן?

לגבי הרעיון שלך ל"טיעון תיאולוגי" המבוסס על כך שאנשים רבים רואים משמעות בדת ובהשתייכות לאומית:

יש להבחין בין טענה סוציולוגית-פסיכולוגית לבין טענה פילוסופית על תוקף. העובדה שאנשים רבים ברחבי העולם מתנהגים באופן דתי או לאומי ומייחסים לכך משמעות, היא עובדה סוציולוגית או פסיכולוגית.

אכן, כפי שציינת, השתייכות לאומית, תרבות וקשר למולדת הם דברים שאני מסווג תחת הקטגוריה של "ערכים אסתטיים-אנושיים". אלו אינם ערכים מוסריים, אך יש בהם צד של התנהלות אנושית ראויה ומשמעותית. עם זאת, אי אפשר לבסס עליהם הוכחה לקיומו של אלוקים או לתוקף מחייב של הדת, מכמה סיבות:

הראיה מן המוסר לא נובעת מכך ש"הרבה אנשים מתנהגים בצורה מוסרית" (שזו עובדה סטטיסטית), אלא מכך שאנו תופסים את המוסר כנורמה מחייבת שחלה גם על מי שלא בא לו לקיים אותה. לעומת זאת, דבקות בלאום או בתרבות אינה נתפסת כחובה מוחלטת באותו אופן; תרבות בעיניי היא חסרת ערך מוחלט, ואם אדם מחליט לאמץ תרבות של עם אחר, זה אולי חסר סנטימנט, אך אין בכך עבירה על חוק אובייקטיבי מחייב. לכן, אי אפשר לגזור מנטייה תרבותית או אסתטית הוכחה לקיומו של מחוקק טרנסצנדנטי באותו אופן שבו גוזרים זאת מהתוקף המוחלט של המוסר.