עונשים מבני אדם?

אכן, הבנת נכון את תפיסתי העקרונית. אני מבחין באופן ברור בין רוע טבעי לבין רוע אנושי. כאשר מדובר ברוע אנושי, המעשה הוא תוצאה של החלטה ובחירה חופשית של בני האדם הפועלים, ולא של הקב"ה. אם הקב"ה היה מתערב בכל פעם שאדם מבקש להרע ומונע זאת ממנו, הרי שלא הייתה לנו באמת בחירה חופשית, וגם לבחירה שלנו בטוב לא היה שום ערך. לכן, ברגע שהעולם ניתן לבני האדם כדי לנהל אותו, האחריות למעשים מוטלת עליהם. מי שחולל את השואה, למשל, הם הנאצים ולא הקב"ה, ולכן עצם החיפוש אחר הסברים תיאולוגיים ו"חשבונות שמיים" למעשי רשע כאלו הוא בעיניי חסר טעם ומרוקן את מושג הבחירה מתוכן.

לגבי חורבן הבית והמאורעות ההיסטוריים שעליהם אנו מקוננים, אני חושב שיש לעשות הבחנה בין תקופות שונות בהיסטוריה. לגבי חורבן בית ראשון, סביר להניח שזה אכן היה מעשה ידיו של הקב"ה בתורת עונש, שכן באותה תקופה היו נביאים שניבאו זאת במפורש. בתקופה שבה הקב"ה ניהל את העניינים בצורה של התערבות גלויה, באמצעות נבואה וניסים, היו לכך השלכות משמעותיות של ענישה על מעשינו.

אולם, לגבי חורבן בית שני ומרבית הטרגדיות ההיסטוריות המאוחרות יותר (כולל אלו המוזכרות בקינות), אני כלל לא בטוח שזה לא היה מעשה ידי אדם בלבד. ייתכן מאוד שהרומאים הם שחוללו את החורבן והגלות מכוח החלטותיהם הפוליטיות והצבאיות, ולא הקב"ה. הספקולציות המטאפיזיות שמחפשות סיבות תיאולוגיות (למשל, האמירה שהבית נחרב בגלל שנאת חינם) מניחות שאת הגלות חולל הקב"ה, אך אם הרומאים הם שעשו זאת בבחירתם, הרי שהשאלה התיאולוגית "למה הקב"ה עשה לנו את זה" מעיקרא ליתא (לכל היותר ניתן לשאול למה הוא לא התערב ומנע זאת). בהיעדר נביאים שיעידו על מעורבות אלוקית, הספקולציות המטאפיזיות לגבי סיבותיו של הקב"ה למאורעות אנושיים הן חסרות ערך. ייתכן שגם האמירות המקוריות לא באמת התכוונו לדבר על סיבות תיאולוגיות לחורבן (מאיפה להם לדעת אם אינם נביאים?), אלא להשתמש בחורבן כדי לתקן את מעשינו.

עם זאת, חשוב להדגיש שאין פירוש הדבר שלקב"ה אין שום אחריות למה שקורה. הקדשתי טור להשוואה בין החורבן לנזקי אש, וכל ז כמשל ליחסו של הקב" ה לנעשה בעולם. בקצרה, הגמרא (בבא קמא ס ע"ב) לומדת מדיני נזקי אש על שריפת המקדש ואומרת: "אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הצתי אש בציון". המשמעות אינה שהקב"ה שרף את הבית בידיים – הרי טיטוס ונבוכדנצר עשו זאת – אלא שהיחס בין הקב"ה לחוקי הטבע ולבני האדם הוא כיחס בין מבעיר לאש. הקב"ה יצר את המערכת ונתן לבני האדם את כוח הבחירה שמתפקד כ"אש" שיכולה להזיק בכוחות עצמה; ולמרות שהפוגע בוחר ברע מרצונו החופשי, לקב"ה שברא את המערכת יש אחריות עקיפה (ומשום כך הוא גם עתיד לתקן ולבנות את המקדש).