פ"ר לשעבר/ ספק פ"ר, מח' הט"ז ורעק"א

בסדר אקרא טור זה,
רק כרגע אעיר, זה שהיתר אינו מתכוין לכאורה סותר את ספק דאורייתא לחומרא, זה לכאורה דבר שקוף וברור,
למה בחתיכה ספק חלב ספק שומן אמ' ספק דאורייתא לחומרא, ואילו כשאתה מסתפק אם גרירת הכסא תעשה חרישה, מותר, או אם נעילת התיבה תעשה צידה מותר?

גם לא סתם כולם מדברים ע"ז, לדוגמא החזו"א בסי' נ' סק"א, הבה"ל בשט"ז כאשר מקשה על הט"ז שמתיר פ"ר לשעבר.
וכ"א נתן את תירוצו, ואף אני נתתי חילוק, שמשם מה נראה לי יותר הגיוני, גם משל החזו"א וגם משל אחרים.
למה לשיטתך אין שאלה? היכן הספק הלך בדאורייתא?

לא פשוט ולא ברור. סתם עמארצות. אין שום קשר בין אינו מתכוון לבין דיני ספיקות. זה הפתיח שלי לכל שיעור שאני נותן בנושא. כשאתה גורר ספסל ונוצר חריץ בלי פסי"ר אתה פטור לא בגלל דיני ספיקות אלא מפני שלא התכוונת לאיסור. עקרונית זה נכון גם כשהאיסור קורה בפסי"ר. והחידוש הוא שבכל זאת למרות שלא התכוונת אם זה פסי"ר אתה חייב. ממילא בין תבין שפסי"ר לא בא להעביר אותנו מספק לוודאי. התבונן במשאצל"ג (חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה) ותראה שלמרות שבוודאי נעשה איסור הוא פטור לר"ש. אינו מתכוון הוא פטור דומה.

טוב הדפסתי ואקרא
אבל לפני כן
א- עמארצות, והחזו"א והבה"ל לא קלטו זאת?
ב- ומה שאתה טוען שבגלל שהוא לא מתכוין אז זה לא קשור לדיני ספיקות, וכי אם נפלה חתיכת חלב ספק לסיר א ספק לסיר ב, ואני לא מתכון לאכול החלב אלא את הסיר יהיה מותר לי, ואין כאן דיני ספקות, ברור שיש כאן, גם גרירת הכסא שספק תעשה חרישה, אף אם אינני מתכווין לחרישה, כמוה כאכילת הסיר שספק יש בו חלב אף אם אינני מתכוין לחלב.

ומלאשצל"ג סיבת פטורה, אכן לא קשור לדיני ספיקות כי שם הוא באמת אין ספק, כי הרי זה ודאי יקרה והוא גם מתכון רק אין צ' לה, והוא כמו שאר דינים שלא קשורים לדיני ספיקות, כגרמא ומקלקל וכו'

אבל מתכוין ושאין מתכוין היא כן קשורה לדיני ספיקות כמו הדוגמא שהבאתי, מסיר,

ג- סתם ככה למה זה נקרא ספק פ"ר, מה זה שונה ממהפס"ר הסנטדרטי,

א – לא ראיתי את הדברים שאתה תולה בהם. אבל גם אם זה מופיע שם זו עמארצות. אני מאד מסופק אם מישהו מהם כתב להשוות את אינו מתכוון לדיני ספיקות.
ב – כשאתה גורר ספסל ולא מתכוןן לחריץ אתה פטור בלי שום קשר לדיני ספיקות. הרי מדיני ספיקות היית צריך להחמיר ולאסור כי זה ספק דאורייתא. אני לא מבין מה אתה רוצה. ברור שיש כאן היתר מהותי שלא קשור לספק גם על הצד שנעשה חריץ הדבר מותר, וכאן זה אפילו לא ספק. הרי החריץ נעשה, רק לא ידעתי מעיקרא שייעשה. זה לכל היותר שוגג ולא ספק. ואחרי שהחריץ כבר החל להיעשות זה כבר אפילו לא שוגג.
לכן הבאתי לך את דוגמת משאצל"ג. אתה עצמך מבין שהפטור שם אינו מדיני ספיקות שהרי אין שם ספק. אז למה פוטרים? הרי הוא חפר גומא. אז מה אם אינו צריך אלא לעפרה? אלא שאם חופר אבל מטרה אחרת הוא פטור לגמרי. כי זו לא עשיית מלאכה. הוא הדין כשגורר ספסל ומטרתו אחרת הוא פטור לגמרי, ולא בגלל דיני ספיקות. זו לא צורת עשיית מלאכה. בשני המקרים התוצאה קרתה אבל באופן שאינו עשיית מלאכה. אין בדל קשר לדיני ספיקות, ומי שאומר אחרת זו עמארצות.
לגבי חתיכת החלב שנפלה לסיר, יש הרבה חילוקים. הנייר יכלה והם לא יכלו. ראשית, אין כאן פעוהל עם שתי תוצאות אלא שתי פעולות שנעשות יחד. אתה אוכל את זה וגם את זה. לכן בפשטות אתה מתכוון לשניהם רק לא יודע אם החלב נמצא כאן או כאן. מעבר לזה באכילה יש "שכן נהנה". מעבר לזה אתה נמצא בספק ואסור לך לאכול. אם אכלת עברת על איסור ספק. ובדיעבד זה איסור בשוגג. כמו דין חתיכה משתי חתיכות שאסור לכתחילה לאכול ומביא אשם תלוי ואם התברר שאכל מביא חטאת. וכמובן שלפי רעק"א בכלל בדבר כזה הוי ספק פסי"ר, שהרי אם אכל את הקדירה עם החלב בהכרח אכל גם חלב.

קראתי הלילה את כל הפוסטים מ322-326.

ג- למה אתה לא עונה על ג'

א- חזו"א סי נ' סק"ג –
"ועכצ"ל לדעת הערוך דלר"ש דדבר שאין מתכוין מותר במקום ספק, אע"ג דבכל ספק אזלינן לחומרא והיה לחוש לגרור מיטה שמא יעשה חריץ… ולפ"ז היה ראוי להתיר גם פ"ר דמ"ל ודאי מ"ל ספק הרי גם ספק איסורא מה"ת לחומרא…",
בה"ל שט"ז ד"ה לכן
"הנה הט"ז חידש כאן דבר חדש בענין פסיק רישא והוא… דכשם דהיכא דמספקא לן אם יעשה האיסור או לא אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר… כמו כן ה"ה היכא דמספקא לן אם יש איסור בהמעשה שעושה והוא אינו מתכוין להאיסור נמי מותר… ולולא דבריו הסברא להיפוך דאם האיסור יעשה בודאי ע"י המעשה [היינו הנעילה] אך ספק הוא אם יש כאן איסור [היינו דבר הניצוד] הו"ל ספיקא דאורייתא ושם בגרירא שאני דמספקא לן על דבר אחר".

ב- כתבת לי "הרי מדיני ספיקות היית צריך להחמיר ולאסור כי זה ספק דאורייתא. אני לא מבין מה אתה רוצה", קצת היפכת את היוצרות, זה בדיוק מה שאני רוצה, היינו זו השאלה למה מתירים כאשר אין פ"ר, (ולא למה אוסרים בפ"ר) כאשר מדיני ספיקות אמורים להחמיר, גם אם אינו מתכוין.

עוד כתבת "וכאן זה אפילו לא ספק. הרי החריץ נעשה, רק לא ידעתי מעיקרא שייעשה. זה לכל היותר שוגג ולא ספק", אנו דנים לפני שבא לגרור את הכיסא ולכן זה עדיין רק ספק. [וכן בדוגמת נעילת התיבה של הט"ז, הספק הוא אמנם ניתן לבירור כך או אחרת, אך כרגע אני הנועל בספק אם יש זבובים או אין (וכידוע לא תמיד ההלכה מחייבת בדיקה), או אם תרצה הספק הוא אם כאשר אנעל אעבור איסור, כמו אם כשאגרור אעבור על חורש, וכמו בחתיכת חלב הספק הוא אם כשאוכל מהסיר אוכל את החלב].

ושוב לא היבנתי את השוואה שלך אז מה אם פטור מלאשאצל"ג אינה קשורה לדיון בהלכות ספיקות, מסכים, כתבתי לך כבר, שגם מקלקל וגם וגם גרמא וכו' לא קשורים לדיני ספיקות, אבל אינו מתכוין הוא כן יהיה קשור לדיני ספיקות (כן, אפילו שמלאשצל"ג לא קשורה לדיני ספיקות, לא יודע למה זיווגת ביניהם [יש קשר מסויים ביניהם שלפעמים לא ברור למה דבר מסויים נכלל באינו מתכווין ולא במלשאצל"ג, ואז הפוסקים נותנים כל מיני גדרים לשיטתם]), לכן גם רע"א שרוצה לחיב כאשר הספק הוא לשעבר, מאיזה דין הוא מחייב בדיוק? מדיני ספיקות, (וכמו שאומר בה"ל).

ועוד כתבת שגבי חתיכת ספק חלב "אין כאן פעולה עם שתי תוצאות אלא שתי פעולות שנעשות יחד. אתה אוכל את זה וגם את זה. לכן בפשטות אתה מתכוון לשניהם רק לא יודע אם החלב נמצא כאן או כאן", עד כאן לשונך. אתה יכול להסתכל על עשית חריץ ע"י גרירת כסא על עפר (רך) גם כפעולה אחת, ולבר מן דין זה לא מחייב שינוי והבדל אם זה בפעולה אחת או לא, אמנם כך מנסה המנחו"א ח"ב עמ' בהע' לחלק בין דיני ספיקות ששם מחמירים (כגון בחתיכת חלב הנ"ל) לבין ספק בגרירת כיסא, ולכן רוצה להכריע כרע"א, אך מפי' המאירי בסוגית הטייה בתשמיש, הוא אומר שמוכח כט"ז, ואז בעצם נופל ההסבר שלך ושלו של חילוק בין פעולה אחת ל2 פעולות, וממילא ההסבר שלי שכתבתי לך לעיל בתחילת השאלה הוא הכי קולע (מצפה לשמוע מה דעתה על חילוקי).

ד- לא היבנתי בפוסט 325 למה אתה כ"כ בטוח ש – "שאינו מתכוון בלשון ההלכה אינו מה שאנחנו מכנים בלשוננו חוסר כוונה, כלומר פעולה מבלי משים. במינוח ההלכתי פעולה מבלי משים מכונה "מתעסק". אינו מתכוון, לעומת זאת, מתייחס לפעולה מכוונת לגמרי, שהרי האדם יודע ומודע לכך שכשהוא יגרור את הספסל ייתכן שייווצר חריץ ובכל זאת הוא לא טורח להימנע מכך. לכן ברור שכאן מדובר על פטור מחמת היעדר עבירה, ולא על פטור עקב חוסר אשמה או אונס הכוונה היא תנאי להיות המעשה עבירה ולא תנאי לאשמה ולעונש. משמעות הדבר היא שפעולה שנעשית באינו מתכוון היא לא מעשה עבירה בכלל, ולכן גם אם האדם יכול היה לצפות שהתוצאה הזו תתרחש, כלומר מצב בו יש לו אשם בנעשה, עדיין אין כאן עבירה וזה מותר".

אכן "אינו מתכווין" היא כמו שאמרת אינה פעולה מבלי משים, אך כן חוסר כוונה, ובזה זה לא כמו שאמרת, היינו אין כוונתו בגרירת הכסא לעשיית החריץ, אך היא אינה מבלי משים אלא כן עם, וממילא בהחלט לגיטימי להבין שזה גם תנאי לאשמה, ולאמר שלא מתכוון פטור כי לא ניתן לחייב כל עוד אין כוונה, וממילא פסיק רישא חייב כי זה נחשב כאילו התכוון, (כי היה לו לקחת בחשבון) ורע"א סובר כאשר הספק הוא לשעבר, אין היתר, וחשיב כאילו מתכוון, כפ"ר.

תשמע, אנחנו מבזבזים את זמננו. אתה מביא לי את החזו"א והבאוה"ל שכותבים כדבריי (כמו ששיערתי) כראיה נגדי? הם בדיוק כותבים למרות שיש כאן ספק והיה עלינו ללכת לחומרא כאן הולכים לקולא כי זה לא מדיני ספק. זה כמו להביא ראיה שמיגו להוציא אמרינן מדברי מפרש ששואל מדוע לא אומרים מיגו להוציא."
באשר להערות שיש לך על הטורים ההם אני מציע שתעלה אותן שם אחת אחת.

ברר שבתשובה תהיה ההבנה שכאן זה לא מדיני ספק, עובדא שלא מחמירים, באינו מתכווין, רק השאלה הייתה למה?
אני היבנתי מדבריך שכלל אין שאלה למה לא אומרים ספק דאורייתא לקולא, בגלל שאין כוונה (ר' לשונך לעיל), הם לא יוצאים מנקודת הנחה כזו.
אלא מבינים שיש שאלה ומביאים תשובה, והערתי גם שלשדעתי תשובתי שמובאת לעיל יותר מובנת.

בעצם עכשיו קלטתי שלא קלטת את דבריי, חשבת שאני מבין שגם כל דיני אינו מתכווין למעשה הם דיני ספיקות.
ע"ז נאמר אגב ריהטא לא דק. דיברנו ע"ז, אך ההכרח אצלך לא יגונה ואולי גם ישובח בהתחשב בעומס.