קריאת התנ"ך

הרב, רציתי לשאול משהו שמסקרן אותי לגבי לימוד תנ״ך. אם התנ״ך הוא לימוד תורה בחפצא – עיסוק ישיר בדבר ה׳ – מדוע הרב כמעט אינו מקדיש לו זמן?

אני שואל במיוחד לאור זה שהרב כן קורא רומנים ארוכים לצורך פנאי והנאה. הרי גם ברומן יש סיפורים, עלילה, דמויות ושפה, ובקריאה כזו אדם גם מעשיר את אוצר המילים שלו. לכאורה הדבר נכון אפילו יותר בתנ״ך – יש בו סיפורים ועלילות, והוא גם מקור מרכזי לעושר הלשוני של העברית.

אז מדוע לא לקרוא מדי פעם את התנ״ך ברצף, אפילו בלי לימוד פרשני מסודר – גם כחוויה ספרותית, גם להעשרת השפה, וגם משום שזה עיסוק ישיר בדבר ה׳? במיוחד אם ממילא מקדישים זמן לקריאת רומנים שאין בהם תועלת מעשית.

אשמח להבין אם יש כאן שיקול שאני מפספס.