שאלה אתית רפואית

לדעתי, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה הלכתית, זכותו המלאה של המטופל לסרב לניתוח במצב כזה, והחלטתו לגיטימית לחלוטין ואין לכפות עליו את הטיפול.

מצד אחד, ההלכה אכן מתירה לאדם לסכן "חיי שעה" (במקרה זה, ה-72 שעות שנותרו לו) כדי לנסות להרוויח "חיי עולם" (כגון להשתחרר הביתה ולהאריך את חייו), גם אם הניתוח מסוכן מאוד ויש סיכוי גבוה של 40% שימות במהלכו. ישנם פוסקים, כדוגמת הרב משה פיינשטיין, שסברו שאולי קיימת חובה הלכתית על החולה לעבור את הניתוח כדי לנסות להינצל, אך גם הם מסכימים שאם החולה מסרב – אין עושים זאת בכוח וכופים עליו את הטיפול.

יתרה מזאת, במקרה שאתה מתאר לא מדובר רק בסיכון חיים נטו, אלא בהצלה שעלולה להיות כרוכה בסבל אדיר, נזק נוירולוגי, תלות במכונות הנשמה ופגיעה קשה באיכות החיים. אני סבור שאין שום חובה להאריך חיים כאשר האדם אינו רוצה בכך וזה כרוך בהמשך של סבל משמעותי, בוודאי כאשר מדובר בהחלטה פסיבית של "שב ואל תעשה" והימנעות מחיבור למכשירים או מניתוח. במצבים שבהם מדובר על סבל גדול, קיים היתר מפורש שלא לעשות פעולות הצלה.

ודאי שאחרים לא יכולים לכפות עליו החלטה אחרת. העיקרון המכריע כאן הוא עיקרון האוטונומיה וגבולות הטריטוריה של האדם. גופו של אדם הוא הטריטוריה שלו, ופגיעה בזכותו פירושה שמישהו אחר נכנס אליה ומחליט במקומו מה ייעשה בגופו – ואת זה לא מתירים לעשות ללא הסכמתו, גם במחיר של פיקוח נפש. המדינה או הממסד הרפואי אינם אמורים להתערב או לכפות טיפול בעניינים שבין אדם לעצמו, ודאי לא במצב של חולי קשה וסבל. לכן, אם המטופל קיבל את כל הנתונים הרפואיים והחליט מתוך שיקול דעת לסרב כדי למנוע מעצמו סיבוכים וסבל, זוהי בחירה אוטונומית ראויה שיש לכבד.