"שלא יתחיל לדבר לשום אדם"

לדעתי, אף שהשאיפה להתרחק משקר, מחנופה ומרכילות היא נכונה וחשובה, איני מסכים עם ההנחיה המעשית הזו ואיני ממליץ לאמץ אותה כדרך חיים.

הגישה הבסיסית שלי היא שאדם צריך להיות מעורה בעולם ולחיות נורמלי, שכן לא ניתנה תורה למלאכי השרת. ברור שאם היינו גוזרים על עצמנו שתיקה כמעט מוחלטת או בורחים למדבריות וחיים לבד, אף אחד מאיתנו לא היה נכשל בלשון הרע, בשקר או בהלבנת פנים. ובכל זאת, אף פוסק רציני לא המליץ לאדם ללכת למדבר רק כדי לא לדבר לשון הרע, למרות שזה איסור שכמעט אף אחד לא ניצול ממנו.

הסיבה לכך היא שהתורה ניתנה לנו כדי לקיים אותה בתוך העולם הזה והחיים שלנו, בבחינת "וחי בהם". אם ההתערות החברתית מעוררת אתגרים כמו הצורך לברור מילים ולהיזהר מלשון הרע, עלינו להתמודד עמם ולא לברוח מהם לשתיקה מלאכותית. עלינו לזכור שהחיים הנורמליים אינם מתחרים בהלכה, אלא הם בהחלט מדד הלכתי שקובע, כחלק מכללי "דרכיה דרכי נועם". רק כאשר ההתערות עצמה היא בהגדרתה מעשה עברייני (כמו כניסה מראש לחבורה שמתאספת רק כדי לרכל) יש להימנע ממנה, אבל בסביבה נורמלית אנו נדרשים להיות חלק מ"דרך ארץ".

הניסיון לעצב את עצמך כ"קדוש מוסרי" באופן מלאכותי וקיצוני של התנזרות מדיבור, ייצור בסופו של דבר חיים בעייתיים לאדם עצמו ולסביבתו. התנהלות אובססיבית של "הישמרות" תוביל לאובדן הנורמליות והספונטניות של החיים.

לכן, המטרות של ה"נועם אלימלך" (נקיות הדיבור מכל פגם) הן אמנם ראויות והכרחיות, אך הדרך להשיג אותן היא באמצעות התמודדות מתמדת בתוך מערכות יחסים אנושיות, ולא באמצעות הסתגרות כפייתית.