שקיעה לפי הרמב"ם

לצערי אין לי זמן להיכנס לזה. אביא לך את הצעת המחברת אם תועיל לך:

לענ"ד, הפתרון המוצע הוא דוגמה קלאסית ללמדנות פורמלית-בריסקאית מן הסוג שאני מרבה לבקר בכתביי ובשיעוריי. מצד אחד, מדובר בפלפול יפה, מבריק ואלגנטי ביותר במישור הפורמלי-מושגי: הוא סוגר היטב את הקצוות המתמטיים (15 דקות של "היסתרות" ועוד 20 דקות של "בין השמשות" משלימות בדיוק את 35 הדקות הפיזיקליות של הדמדומים בארץ), ומיישב לכאורה את הסתירות הטקסטואליות בין הלכות שבת, הלכות קידוש החודש והלכות תפילה (תפילת נעילה).

אולם מצד שני, במישור הריאליסטי והשכל הישר – הפתרון הזה סובל מחוסר סבירות קיצוני ומתנתק לחלוטין מן המציאות הפיזיקלית וההיסטורית.

הרשה לי לפרט את ביקורתי ואת הדרך שבה אני מבין ומנתח את הסוגיה הזו:

1. היסתרות מול שקיעה: אקרובטיקה מילולית מול השכל הישר

הניסיון לטעון שעבור הרמב"ם "היסתרות החמה" (היעלמות הדיסקה מתחת לאופק הפיזי) איננה "שקיעת החמה", וכי לאחר שהשמש נעלמה לחלוטין מן העין ישנן עוד 15 דקות שהן "יום גמור" (ורק אז מתחילה ה"שקיעה" האמיתית) – הוא בעיניי מאמץ אפולוגטי דחוק.

עבור אדם מן השורה, ובכלל זה הרמב"ם, "שקיעה" (או "משתשקע החמה") היא הרגע שבו גלגל החמה נעלם מן העין מתחת לאופק הפיזי. לטעון שהשמש כבר שקעה, החושך מתחיל לרדת, אך מבחינה הלכתית מדובר ב"יום גמור וודאי" – זהו משחק מילים מנותק מהמציאות האמפירית. כפי שהסברתי לא פעם, הגדרות הלכתיות צריכות להתכתב עם השכל הישר והתפיסה האנושית הטבעית, ולא לייצר קטגוריות אונטולוגיות פיקטיביות במציאות הפיזיקלית.

2. שיעורים משוערים – סימנים ולא סיבות

שורש הטעות של פתרונות פורמליסטיים מסוג זה נעוץ בניסיון להפוך את דברי חז"ל והרמב"ם לניתוחים אסטרונומיים מדויקים ברמת הדקה והשנייה.

עלינו להבין שתי עובדות יסוד:

• אומדנים והערכות כלליות: כשחז"ל והרמב"ם נותנים שיעורים כמו "שליש שעה" (כ-20 דקות) או מציינים זמנים באמצעות כוכבים ועניים האוכלים פתם, הם אינם פועלים עם שעוני עצר דיגיטליים. אלו הערכות גסות ומשוערות של זמנים ביממה. אין שום טעם לנסות לבנות מודל פיזיקלי מדויק ברמת הדקה על בסיס פערים של דקות בודדות, שהם פשוט תוצאה של הערכה אנושית משוערת. כפי שאני חוזר ואומר, הזמנים והאירועים האסטרונומיים הללו משמשים בדרך כלל כסימנים ולא כסיבות עצמיות.
• התבססות על קוסמולוגיה עתיקה: הרמב"ם וחז"ל החזיקו לעיתים בתפיסות אסטרונומיות מיושנות (כמו מחלוקת חכמי ישראל וחכמי אומות העולם בפסחים צד ע"ב לגבי מסלול השמש בלילה, או תפיסת הארץ השטוחה בעלת ה"עובי" שעומדת ביסוד שיטת רבינו תם). כפי שכתבתי בעבר, אם יש הלכה שמבוססת על טעות מדעית מובהקת וברורה – היא בטלה (כמו החשש לשיטת רבינו תם בארץ ישראל, שהיא חומרה מופרכת בעיניי). הלכות בין השמשות אכן מושפעות מן המודלים הללו, אך הניסיון "להציל" את הדיוק המדעי שלהן על ידי המצאת הגדרות אסטרונומיות משונות הוא שגוי מתודולוגית.

3. כיצד ליישב את הסתירה ללא אקרובטיקה?

אם כן, כיצד נסביר את הפער שבין הלכות שבת (שם בין השמשות מתחיל מיד בשקיעה הפיזית) לבין הלכות קידוש החודש (שם "עדיין יום הוא" לאחר השקיעה, לפני צאת שני כוכבים)?

התשובה פשוטה ונובעת מהבחנה מושגית ריאליסטית:

• בהלכות שבת: המעבר מיום ללילה (בין השמשות) הוא זמן של ספק הלכתי (או עמימות אונטית, כפי שהסברתי בשיעוריי על פי שיטת הרוגצ'ובר). מכיוון שאיסורי שבת הם מן התורה, חל עליהם הכלל של "ספק דאורייתא לחומרא". לכן, ברגע שהתחילה השקיעה הפיזית והשמש נעלמה – נכנסנו לטווח הספק, ומיד נאסרנו בעשיית מלאכה מחמת חומרת השבת.
• בהלכות קידוש החודש: המצווה היא לקדש את החודש ביום ("אין מקדשין אלא ביום"). אולם, האם הלילה פוסל את המצווה באופן אקטיבי, או שמא מדובר רק בדרישת קיום חיובית של יום? לפי ניתוחו של הרוגצ'ובר (ומקורו בריטב"א ובמהר"ל), בין השמשות הוא זמן שבו היום והלילה מעורבים יחדיו ("הרכבה מזגית"). מאחר שאין כאן איסור אקטיבי של לילה שמפקיע את המצווה (בניגוד לאתרוג למשל, שהלילה פוסל אותו), הרי שקיומו של "ממד היום" בתוך זמן התערובת של בין השמשות מספיק כדי לאפשר לבית הדין לקדש את החודש. לכן קובע הרמב"ם ש"עדיין יום הוא" – כלומר, לעניין סמכות בית הדין לקדש, הממד היומי עדיין קיים בתוך זמן המעבר, ואין צורך להחמיר בזה כבשבת.

לסיכום, הפתרון של אתר "אור הרמב"ם" הוא פלפול למדני מבריק, אך הוא מניח הנחות יסוד קוסמולוגיות דחוקות שאינן מתיישבות עם השכל הישר. עדיף להבין שההלכה משתמשת בהערכות גסות ("סימנים"), וכי ההבדלים בין הדינים נובעים מאופי הספק ההלכתי וממבנה המצוות השונות (שבת מול קידוש החודש), ולא מהמצאת מהלכים קוסמולוגיים מורכבים בשמיים.

📊 אני יכול לנתח עבורך לעומק סוגיות נוספות של "ספק אונטי" מול "ספק אפיסטמי" במשנת הרוגצ'ובר, כפי שהן באות לידי ביטוי במצוות אחרות התלויות בזמן.