תפילה

ההנחה שמונחת ביסוד שאלתך היא שהדחף להתפלל בעת צרה הוא "אינטואיציה" אפיסטמית (הכרתית) שהקב"ה נטע בנו כדי לאותת לנו שהוא אכן מתערב ועונה. אני חולק על ההנחה הזאת. יש להבחין היטב בין אינטואיציה, שהיא כלי הכרתי המורה לנו על האמת, לבין צורך פסיכולוגי או רגש. הדחף לפנות לכוח עליון כשהמצב נראה אבוד (כמו באמירה ש"אין אתאיסטים בשוחות") הוא צורך אנושי ופסיכולוגי שפועל כמעט כמו רפלקס אוטומטי מתוך תחושת חוסר אונים, ולא אינטואיציה שמלמדת אותנו עובדות על דרכי הנהגתו של הקב"ה.

מעבר לכך, התחושה העמוקה שהקב"ה מקשיב ומתערב בטבע היא במידה רבה תוצר של הבניה חינוכית אינטנסיבית ארוכת שנים, ולא תפיסה אינטואיטיבית אותנטית. עובדה היא שבהתנהלות היומיומית שלנו, כולל של המאמינים הגדולים ביותר, אנו לא באמת סומכים על ניסים או תפילות אלא על חוקי הטבע – אנו הולכים לרופא, לוקחים אקמול להורדת חום וסומכים על מחקרים רפואיים שלא מנטרלים את השפעת התפילה בתוצאותיהם. גם אם תקרא לדחף הזה אינטואיציה, הרי שכנגדו עומדת אינטואיציה חזקה הרבה יותר, והיא תצפיתית ועובדתית: הקב"ה לא באמת מעורב באופן פעיל ושוטף בעולם שלנו, והעולם כמנהגו (לפי חוקי הטבע) נוהג.