האם המוסר נמצא בבטן או בראש, ולמה זה בכלל חשוב? (טור 86)

בס”ד

בטור הקודם סיימתי בכך שפעמים רבות ערכי המוסר שלנו הם סיסמאות שנקלטות מהסביבה ואנחנו לא מעבירים אותן ביקורת הגיונית לפני השימוש. דברים נראים לנו לא מוסריים וזהו, בלי לחשוב שוב האם אכן זה כך. לכאורה זה מתבקש לאור אופיה השרירותי והסובייקטיבי משהו של ההנמקה המוסרית. בטור זה ברצוני לטעון שזה לא המצב. על אף העמימות והקושי, יש מקום לביקורת הגיונית ושכלית על ערכים ותפיסות מוסר, וחשוב מאד להקפיד לא לאמץ סיסמאות באופן אוטומטי כערכים מחייבים.

דוגמת ההפרדה המגדרית: ניתוח ראשוני

דוגמה טובה לדבר ניתן לראות בשאלה שנשאלתי בימים האחרונים לגבי הפרדה מגדרית באוניברסיטאות. השואל הניח כמובן מאליו שכולנו ודאי נסכים שערים נפרדות לנשים וגברים, או שחורים ולבנים זה רע. ואני (וגם משה בתגובתו הקצרה שם) תהיתי מדוע זה כל כך ברור לו? בעיניי אין בכך רע, כל עוד זה נעשה בהסכמת כל הצדדים המעורבים. אני לא הייתי חי בעיר כזאת וזה נראה לי אבסורדי וטיפשי, אבל אין כאן בעיה מוסרית כל עוד זה לא כרוך בכפייה על מישהו. הדברים נוגעים כמובן גם לסיסמאות על “הדרת נשים”, גם כשהן עצמן רוצות ומסכימות לכך (כמו בעולם החרדי), או כשהן לא מסכימות אבל כופים אותן על מי שאינו מעוניין לשמוע אותן (כמו בטקסים צבאיים). לך דבר עם פנאטים שחושבים מהבטן.

אין כוונתי לטעון שערכי מוסר ניתנים לגזירה לוגית מעובדות או מהנחות ברורות. אני מודע לזה שמדובר בהליך גיבוש מורכב, ושבדרך כלל לא ניתן להציג נימוק לערך זה או אחר. יתר על כן, כבר כתבתי כמה פעמים בעבר (בעקבות לייבוביץ) שערך לא ניתן להנמקה, שכן הנמקה מוסרית מעצם טיבה נסמכת על הערכים שלנו. הערכים הם האקסיומות של הטיעון האתי, ולכן בהגדרה הם עצמם לא ניתנים לרציונליזציה במסגרת האתיקה.

ועדיין, הסתמכות על אינטואיציה (מוסרית או אחרת) אין פירושה חוסר מחשבה וחוסר יכולת לבקר. כך לדוגמה אם כשאעצור ואחשוב שוב על הערך של הפרדה מגדרית, ואגיע למסקנה שבעצם למרות כל מה שאומרים סביבי אין בו שום רע כשלעצמו, אז האינטואיציה הראשונית שלי התבררה לי כשגויה. אמנם גם עכשיו איני יכול לנמק באפן לוגי וסדור מדוע אני מאמין בתפיסה כזאת דווקא, שכן עדיין מדובר באינטואיציה מוסרית (שאם אף אחד לא נפגע וכל המעורבים בעניין מסכימים אין סיבה לראות בזה מעשה פסול. בדיוק כמו שטוענים לגבי הומוסקסואליות), אבל בתהליך הזה בכל זאת חשבתי עליו שוב והוברר לי שבעצם האינטואיציה האמיתית שלי שונה ממה שקודם חשבתי.

כשאני מדבר על הצורך להעביר את האינטואיציות המוסריות ביקורת מחשבתית, אין כוונתי בהכרח לבניית טיעון לוגי אלא פשוט למחשבה שנייה. בדוגמה של הפרדה מגדרית, דומני שהאינטואיציה הראשונית הוטמעה בנו על ידי החברה בצורה של סיסמא. אימצנו בלי ביקורת סיסמאות שמוטחות בנו השכם והערב, ולא שמנו לב שאין בהן היגיון. שאנחנו לא באמת חושבים כך. דוגמה דומה נוספת היא זכות האישה על גופה שנדונה בטור 73. גם שם אנשים מדקלמים סיסמא מוסרית בלתי סבירה, ואחרי מספיק זמן נראה שכולם מתחילים באמת להאמין בה. כך הוא גם לגבי דוגמאות “הדרת הנשים” שהוזכרו כבר למעלה.

במילים אחרות, גם אם שיפוט ערכי הוא תוצאה של אינטואיציה מוסרית, ולא תצפית אמפירית או הליך אובייקטיבי אחר, עדיין מדובר בתהליך קוגניטיבי שמתגבש במחשבה, ושנתון לביקורת. אסור לנו לתת לסביבה להכתיב לנו ערכים דרך הטמעה לא מודעת ולא ביקורתית של סיסמאות.

התפקדות פיקטיבית

הדוגמה שנדונה בטור הקודם היא התפקדות פיקטיבית למפלגה שבה איני בוחר ואיני מזדהה עם ערכיה ועם המצע שלה (במידה שבאופן נדיר יש כזה). אנשים חוזרים שוב ושוב לכך שלא מוסרי להתפקד למפלגה שאינך מאמין בערכיה רק כדי להשפיע עליה מבפנים. בטור הקודם העברתי את הסיסמא הזאת בכור הביקורת והגעתי למסקנה שאין ממש בטענה הזאת.

אלא ששם בכל זאת טענתי שבאמת מדובר באקט לא מוסרי. לא בגלל הרצון להשפיע, שהוא לגיטימי לגמרי (בפרט שאי אפשר להגדיר באופן חד עם כמה ערכים אתה צריך להזדהות כדי להיחשב כמתפקד לגיטימי), אלא בגלל הבעיה של ייצוג כפול, כלומר כשל ייצוג. במובן הזה הדוגמה של התפקדות שונה מהדוגמאות הקודמות, שכן כאן יש ממש בסיסמא.

דומני שבמקרה זה אנשים באמת מבינים בתת מודע שלהם שיש בעיה בתופעה הזאת, אבל בגלל שהם לא חושבים עליה בצורה מסודרת אלא מדקלמים סיסמאות, כולם חוזרים שוב ושוב על כך שלא מוסרי להתפקד כך, בעוד שקל מאד לראות שאין בזה שום היגיון. במקרה זה דומני שהם מתרגמים לעצמם את התחושות שלהם באופן לא נכון. אני משער שאינטואיטיבית רבים מבינים שיש כאן בעיה אמתית, ובצדק, אבל בגלל שהם לא רגילים או לא רוצים לחשוב על כך בצורה שיטתית הם לא מצליחים להניח עליה את ידם ולהגדיר אותה היטב. לכן הם תולים את הבעייה בעצם התופעה של התפקדות בלי הזדהות. הבעיה האמיתית יוצאת אחרי ניתוח מסודר יותר, שאז רואים שנוצר כך כשל ייצוג.

כפי שהזכרתי, לכאורה זהו מקרה שונה מהדוגמאות הקודמות. שם ראינו שהסיסמא מחביאה אחריה ואקום ערכי. אנשים חשים שיש כאן בעיה בעוד שבאמת אין כלום. לעומת זאת, בדוגמה הזאת באמת יש בעיה וכולם חשים בה, אבל לא מאבחנים ומגדירים אותה נכון. ההבדל הזה לא מאד משמעותי, יען כי בשורה התחתונה גם במקרה כזה יש לטעות ולחוסר החשיבה השלכות מעשיות. בטור הקודם ניסיתי להראות שכשמבינים אל נכון את הבעיה של התפקדות פיקטיבית מוצאים לה די בקלות פתרון, בעוד שאחרים מסתובבים סביב הזנב של עצמם בניסיונות כושלים להתמודד עמה. מעבר לזה, מתוך הניתוח ניתן גם לראות שהבעיה קשה הרבה יותר כאשר מפלגת האם של המתפקדים (זו שהם מצביעים עבורה בקלפי) אינה דמוקרטית, כלומר כשאין בה פריימריז. את זה יהיה קשה הרבה יותר להבין אם מתייחסים לזה כבעיה של התפקדות פיקטיבית גרידא. בעיה של התפקדות פיקטיבית קיימת בכל המצבים של מתפקד שלא מזדהה עם המפלגה שהוא התפקד אליה.

גם כאן ניתוח מסודר של האינטואיציה המוסרית הוא חשוב. הוא אמנם לא חושף בעיה שלא עלינו עליה, אבל הוא כן מסייע לנו בניתוח, ביישום ובפתרונות עבורה. אם מסתפקים בדקלום הסיסמא, לפעמים אולי קולעים למצב שהוא באמת בעייתי, אבל זה מקרה בלבד. הפרשנות וההשלכות נעשות בצורה לא נכונה ומובילות למסקנות מוטעות. במובן זה הדוגמה הזאת דומה לדוגמאות הקודמות.

התמודדות עם מחבלים: סירוס וחיות נוספות

אחד מידידיי (איש שמאל מובהק. קיבוצניק ותיק מהעמק) שלח אליי הצעה לסרס את המחבלים כדרך להתמודד איתם:

היי  מיכי
בעקבות הרצח המזוויע בנווה צוף  כששוב עולה  הדרישה  לעונש  מוות  לרוצחים,  נזכרתי  ברעיון שלי  משנות  ה70  של  המאה  שעברה. גם אז  היו  כמה  ארועי  רצח נתעבים ע”י מחבלים, ואז עלה  בדעתי  לפגוע  בבטן הרכה  של הערבים: הגבריות!  מחבל רוצח שיתפס  ויצהיר  על  היותו גאה במעשה זה, יסורס!
אז בשנות ה70 לא  היה  לי  למי  להציע  רעיון זה.
אבל עכשיו  נזכרתי  בו, וחשבתי  שאולי  עכשיו כשהעולם כולו מתמודד  עם טרור  אימתני,  אפשר להעלות  רעיון  זה  לדיון ציבורי, לא  רק  בארץ, אלא  בעולם כולו, כי ניתן  לנמק אותו!
הנימוק- אדם שגאה בנטילת חיים של חפים  מחטא ומפשע,  לא  ראוי  לו שהוא  עצמו יוכל ליצור  חיים חדשים.
אשמח לשמוע  את דעתך בסוגיה  זו.
כל טוב

על כך עניתי לו ברוח דבריי כאן:

ע’ יקירי, אין סיכוי שזה יעבור. הרי הרופאים המטומטמים שלנו לא מוכנים להאכיל בכפייה. מטומטמים אחרים לא מוכנים לקבור את המחבלים בעור חזיר (מה שמונע  מהם גן עדן). אחרים לא מוכנים לא להחזיר את הגופות אלא לזרוק אותן.
ה”מוסר” המטומטם של העולם שלנו נמצא בבטן במקום בראש, וזו צרה שקשה מאד להתמודד איתה. אז אל תחשוב אפילו להעביר רעיון כמו שלך. שום סיכוי בעולם.

הוא הוסיף בהודעה חוזרת:

היי מיכי
שומר השדות בקבוצי- מאיר שפיר, תפס בתחילת שנות ה40 גנבי תבואה בדווים, הוא הפשיט אותם עירומים, וכך הם חזרו למאהל שלהם, ומאז היה שקט בשדות.
בערך באותה תקופה ערבי תושב בית שאן אנס יהודיה מאחד מקבוצי האיזור.
אנשי פלמ”ח תפסוהו וסרסוהו.
אבל כש ב1992 הבוקרים של מושב מולדת תפסו 2 ערבים פלסטינים בשטחי המרעה שלהם, הם הניחו שהם באו לגנוב בקר, הפשיטו אותם וצבעו אותם בירוק, הפלסטינים התלוננו במשטרה, והבוקרים ממולדת נדונו לכלא ולתשלום פיצוי לפלסטינים. באותו הזמן הייתי מתנדב במג”ב, ואנו ה”מתמידים” חשנו תיסכול רב עקב גזר דין זה, כי היה עלינו להתמודד עם גנבות רבות.
מקומם ככל שיראה גזר דין זה- הרי יש להבינו כי הבוקרים נטלו את החוק והשיפוט לידיהם מבלי שאף אחד הסמיך אותם לכך ואף מבלי שהיו להם ראיות כנגד החשודים!
מול הצעתי לסירוס רוצחים הזכרת הצעה שנדחתה -לקבור רוצחים מוסלמים עטופים בעור חזיר.
לצורך הדיון אני מתעלם מהשאלה אם רוצחים אלו יומתו כעונש, או שייהרגו בחילופי אש עם כוחות הבטחון, במצב שכזה אולי הם כלל לא ייחשבו כרוצחים. בכל מקרה- אנשי דת מוסלמים ישמחו לתת פאתווה שקובעת שאלו הם שאהידים, ולכן הם זכאים לגן העדן ול72 הבתולות.
אבל אם רוצח יסורס- תהיה לו בעיה מול הנורמות החברתיות שתוקפן כידוע לך עולה על אלו הדתיות!
אני מתייחס לשיטת עונש כזו או אחרת כאל אמל”ח- ולכן כמו כל אמל”ח מתוחכם ככל שיהיה, עלינו לקחת בחשבון את משך התפוגה שלו: מתישהו יתוכנן אמצעי שכנגד שינטרל את האמל”ח שלנו. במקרה זה אני כמובן מתכוון לאמל”ח רעיוני כלשהו.

הדוגמאות שהבאתי בתשובתי כולן תוצרים של מוסר מהבטן. אנשים מזועזעים מקבורת מחבלים בעור חזיר, משריפת גופותיהם והשלכתם לעופות השמים, או מהאכלתם בכפייה. אפשר לכלוא אותם, להרוג אותם, לרדוף אותם, אבל לא להאכילם בכפייה או לקבור אותם בעור חזיר. אולי נפשם הרכה של המחבלים תיפגע חס ושלום. למה? שבועת הרופא. מימיי לא שמעתי טיעון אווילי שכזה (ותאמינו לי שכבר שמעתי כמה). כאילו שבועת הרופאים (פיקציה אתית רווחת) היא הערך שגובר על כל שיקולי ביטחון שבעולם ומצדיקה נטילת סיכונים. למה? ככה! כי כך תמיד אומרים לנו.

אפרופו רופאים, איני יכול להימנע מלהזכיר כאן את הדיון בטור 16 ובפרט במקרה של ד”ר סודי נמיר והתייחסותו להומוסקסואליות. הראיתי שם שגדודי זומבים רפואיים יצאו לקרב נואש נגד נמיר כשסיסמאות ריקות בגרונם (על ידע רפואי עדכני וכו’)[1]. לך תשכנע אותם שהם מדברים שטויות כשהאמון המוחלט בסיסמאות מוטמע בהם כה עמוק.[2]

הוא הדין לגבי הערך המקודש של “כבוד המת” שמועלה כאן באותו פאתוס מוסרי אינפנטילי. אני די משוכנע שרבים מאלו שמחזיקים בתפיסות המוזרות הללו היו חוזרים בהם אם רק היו מוכנים להעביר את הערכים שלהם מהבטן לראש, ולשקול אותם שוב. אבל זה די מתסכל שאי אפשר להתמודד מול היצמדות עיקשת ובלתי רציונלית לסיסמאות ריקות, ובפרט כשזה נעשה בפאתוס מוסרי נחרץ כל כך. זה מונע כל אפשרות לדיון הגיוני, ואולי זו בדיוק המטרה.[3] יש פחד מוות מחשיבה על סוגיות מוסריות, שכן זה עלול להביא אנשים לתפיסות עצמאיות שלא מצייתות לכללי התקינות הפוליטית והחברתית. כוהני השמאל שאחראים על אוסף השטויות הללו מזיעים על משכבם בלילות מחשש לאיבוד השליטה על מצפונה של החברה ושל כל אזרחיה, ומאיבוד ההגמוניה והמינוי הרשמי למצפון החברתי ולמאורות המוסריים של כולנו.

ושוב אדגיש שייתכן שיהיו כאלה שיחזיקו בעמדות הללו באמת גם אחרי שישקלו אותן בכובד ראש. תמוה, אבל אפשרי. עם אלה אין לי בעיה עקרונית (אלא רק ויכוח מוסרי). הבעיה שלי היא עם הסיסמאות והפלקטיות, כלומר עם חוסר המוכנות לשקול את הדברים.

התמודדות עם סרבנות גט

לפני כמה שבועות (16.7) התפרסם במוסף שבת של מקור ראשון מאמר של הרב שילת, ובו הוא קורא להפעיל נגד סרבני גט את מלוא הסנקציות ההלכתיות, כלומר להכות אותם עד שתצא נפשם. בשבוע שאחריו התפרסמה תגובתו של פרופ’ אביעד הכהן, שהביע זעזוע מההצעה. וכן הוא כותב:

הפתרון המוצע גם אינו ראוי, מכיוון שמדינת ישראל אינה רק מדינה יהודית אלא גם דמוקרטית. עינויים פיזיים היו בעבר אמצעי רווח להבאת עבריינים שפלים לידי הודאה ועונש. לא עוד. בדומה לתמורה שחלה לגבי ארבע מיתות בית–דין ועונשי גוף במשפט העברי, גם במשפט הכללי אלה עברו ובטלו מן העולם, למרות היותם אמצעי הרתעה יעיל למדי.

מדוע באמת להעביר אותם מן העולם? מה רע בפתרון המצוין הזה? כי זה לא ראוי למדינה דמוקרטית. אבל למה? ככה! כי זו דמוקרטיה. עברנו כאן מתחום הנימוקים לתחום ההגדרות, ולך תתווכח עם הגדרות. סהדי במרומים שאני לא מצליח להבין מדוע לא להכות רשע כזה (בהנחה שאכן מדובר ברשע שסתם מסרב לשחרר את אשתו) עד שתצא נפשו? אם אדם רודף אחר חברו להרגו (ובהלכה גם ברודף אחר נערה המאורסה לבעול אותה) מותר וחובה להרגו. הבעל הזה רודף אחר אשתו לאמלל אותה ולעגנה כל חייה. במחיר של כמה מכות טובות ונאמנות תוכל לשחרר אותה, אז למה לא לעשות זאת? הרי אין לך רודף גדול מזה. אבל מה לעשות שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית. זו מדינה שבה הסיסמאות מחליפות את שיקול הדעת, והזעזוע מחליף את השיקול השכלי.

בין דחייה וזעזוע למוסר

יש מאמר מאלף של תומר פרסיקו שבו הוא סוקר את ספרו של הפסיכולוג גו’נתן הייט. בין היתר, הוא מביא שם שתי דוגמאות מאלפות מתחילת הספר:

הייט מדבר על רמה הרבה יותר אורגנית ורגשית של מוסר. למעשה אפשר לומר שהוא מדבר על אינטואיציות מוסריות, או אפילו על דחפים מוסריים. חלק מזה הוא מה שהיינו מכנים בפשטות “מצפון”, וחלק כולל תחושות של דחייה וגועל שלא מזוהות בדרך כלל כמניעים מוסריים, אבל על פי הייט הם חלק מהמערך המוסרי שלנו.

חשבו למשל על המקרה הבא שמביא הייט כדוגמא:

הכלב המשפחתי של השכנים נדרס ונהרג באמצע הלילה מול ביתם. הם שמעו שבשר כלב טעים מאוד, ולכן הם חתכו את גופתו, בישלו אותה, ואכלו את בשר הכלב. איש לא ראה אותם עושים זאת. (עמ’ 3).

האם יש בעיה מוסרית עם מה שעשו השכנים? רוב בני האדם ירגישו שיש כאן עוול מוסרי, למרות שרבים במערב לא יהיו יכולים לומר מה בדיוק הבעיה. הייט מביא מיד עוד דוגמא:

כל שבוע הולך א’ לסופר וקונה תרנגולת שחוטה. לפני שהוא מבשל אותה הוא מקיים עם העוף המת יחסי מין. אחר כך הוא מבשל את התרנגולת ואוכל אותה. (4)

הכל בסדר? אפשר להמשיך כרגיל? או שיש במעשיו של א’ משהו לא מוסרי?

שימו לב שבשני הסיפורים איש לא ניזוק, העניין הוא פרטי לחלוטין (משפחתי או אישי), ויש כאן אפילו שימוש יעיל בחומרי גלם זמינים על מנת להגדיל את סך ההנאה בעולם. מה אם כך לא בסדר עם המעשים האלה? ודוק: השאלה כאן היא מצפונית-רגשית. רוב בני האדם ירגישו תחושות של דחייה, גועל או הסתייגות פנימית מהמעשים הללו. זה לא בגלל שהמעשים מלוכלכים פיזית, בקטריאלית, שהרי אפשר לנקות את הכלב או את התרנגולת. יש כאן תגובה של אינטואיציה מוסרית שמעוררת בנו חוסר נוחות, אם לא יותר מזה, באשר למעשים הללו.

זה מביא אותי לשורה התחתונה. מטרתי בטור הזה היא בעיקר להבחין בן מוסר לרגש, ובין דחייה וזעזוע רגשי לשיקול מוסרי. בשני המקרים שהייט מביא אין שום בעיה מוסרית לדעתי. זה רק מגעיל או מזעזע, וזה הכל. [4]דומני שאצל רבים ההומוסקסואליות גם היא מתוארת כלא מוסרית כשבעצם כוונתם לומר שזה דוחה או מגעיל אותם. עובדה ברורה היא, שככל שמתרגלים האמוציות בנושא הזה מתמתנות מאד. אנשים שלא מצליחים להגדיר לעצמם מה לא מוסרי בהתנהגות כלשהי בין שני מבוגרים שנעשית בהסכמת שני הצדדים ולא פוגעת באף אחד, מתחילים לדבר על מחלות, ועל כך שזה לא טבעי (?), או על שאר סיסמאות. למיטב שיפוטי כל אלו הן רציונליזציות שבדיעבד, ניסיונות להמשיג את הגועל והדחייה ולהכניס אותם (ללא הצלחה) תחת הכותרת של גנאי מוסרי.

מדע ואתיקה

דוגמאות נוספות לקביעות ערכיות מהבטן ניתן למצוא בדיונים שונים על אתיקה ומדע. למשל שאלת השיבוט, שגדולי החילונים והמטריאליסטים מדברים עליה בפאתוס שלא היה מבייש מטיף אוונגליסטי. התחושה היא כאילו מדובר במעשה בלתי מוסרי ברמה של שואה בערך. לפעמים אפילו תשמעו מהם שזה “לשחק את התפקיד של אלוהים”. ואילו אנוכי הקטן מעודי לא הבנתי מה רע בזה. ניתן אולי לחשוש מתוצאות בעייתיות (צבא זומבים משובטים בשירות שליט אכזר שמשתלט באמצעותם על העולם. אל חשש הטובים תמיד  מנצחים בסוף. ראו שר הטבעות), וגם זה בד”כ לא ממש משכנע. אבל התחושה היא שעצם המעשה, ההתערבות בבריאה, נראית לאנשים בעייתית מוסרית. למה? ככה!

כמה דוגמאות אחרונות מתחום הפוליטיקה שלנו

כשעולות הצעות לחילופי אוכלוסיה בינינו לבין הפלסטינים הרוחות גועשות. כתבי העיתונות, שדרני הרדיו ומרואייניהם המזועזעים, מדברים כולם על הזוועה המוסרית שבזה. הם טוענים שאפילו בהסכמה (הצעות לשלם ממון למי שמוכן לעזוב) אין לעשות זאת. למה? ככה! גם תפיסות כאלה הפכו להיות טאבו, ושוב מדובר בסיסמתיות מוסרית. בעיניי אם זה היה ישים (וזה כנראה לא) זהו פתרון מצוין. יש לזכור שהאלטרנטיבה היא שנמשיך לרצוח זה את זה לנצח, וגם על כך כמובן כולם שם ימשיכו ליילל ולהאשים את כל העולם ואישתו (ובעיקר אותנו). אבל הם עצמם יישכבו לפני האוטובוסים וימנעו את הפתרון בגופם. מעשה כזה לא ייעשה אצל מי שהמוסר אצלו אינו אלא ביטוי לדחייה וזעזוע שלא עובר עיבוד קוגניטיבי בשכל. לא משנה שבעולם יש מקרים רבים שבהם נעשו צעדים כאלה וזה גם פתר בעיות שונות. אצלנו זה טאבו, והס מלהזכיר ולדון בזה. פשוט לא עולה על הדעת וזהו. ושוב איני מדבר על אדם שזו אכן עמדתו. אני מדבר על התופעה של אלו שמסרבים לדון בזה, ושפוסלים את מי שמעלה זאת כאילו היה נאצי אנטישמי וגזען. אני מדבר על אלו שאם באמת היו מוכנים לשקול זאת שוב אין לי ספק שרבים מהם היו משנים את דעתם.

הצעות מתונות עוד יותר מדברות על חלופי שטחים. אנחנו נדרשים למסור שטח לפלסטינאים. כך אביגדור ליברמן מציע לעשות החלפות, למשל למסור להם את אום אל פאחם ולקבל יישובים יהודיים מהשטחים. כאן כבר מדובר על השארת האנשים בבתיהם, תוך שינוי של המטריה הריבונית מעל ראשם. זה הכל. הרי חלום הדורות שלהם יתגשם בצורה כזאת. אחיהם הפלסטינאים שהם מזדהים איתם ולוחמים למענם יהיו הריבון במדינתם החופשית והם יהיו אזרחיה הנאמנים. אבל לא, זה לא מוסרי. עדיף להשאיר אותם כאן שימשיכו להילחם בנו מבפנים ולהתמרמר על קיפוח (בעזרתו האדיבה של השמאל הישראלי) לנצח. הטאבו האמוציונלי שוב בעוכרינו, אבל הס מלהעלות הצעה כזאת או להציע לחשוב עליה ברצינות. פשוט לדחות על הסף וזהו. גזען שכמוני…

ובשולי הדברים אוסיף עוד את נושא זכויות האזרח. יש אצלנו סוג של קיבעון סביב הבעייתיות המוסרית שבשלילת זכות ההצבעה מאנשים. מדי יום ניתן לשמוע איזה פאתט שמסביר לנו שסיפוח של שטח בלי מתן זכות הצבעה הוא שואה מוסרית. נאציזם ממש. כאילו שאם פלסטינאי ישראלי, או אפילו תושב השטחים, לא יקבל זכות הצבעה לכנסת פגענו פגיעה עמוקה בנשמתו ובחייו. בעצם רצחנו אותו אזרחית. דברי ההבל הללו חוזרים שוב ושוב, ואף אחד לא מוכן להרהר בהם שוב ברצינות (טוב, מי רוצה להיות נאצי?!).

זה שיש בכמה וכמה מדינות דמוקרטיות למהדרין מושבות שאין לתושביהן זכות הצבעה (כמו למשל באיי גואם, שממש בימים אלו עלו לכותרות, או פוארטו ריקו, שתיהן מושבות אמריקניות ללא זכות הצבעה לתושביהן, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות נוספות ברחבי העולם), לא מפריע לאף אחד. אנחנו נהיה אור לגויים גם בנושא הזה, גם אם הדבר יטביע אותנו בים. לפחות מתנו על קידוש הדמוקרטיה. כאילו שהזכות להצביע לכנסת היא נשמת אפו של האדם הפלסטיני, ובלעדיה חייו אינם חיים. עדיף להרוג אותו ושהוא יהרוג אותנו, ובלבד שתהיה לו זכות הצבעה (הזכות “לנהור לקלפיות”. עוד סיסמא מטומטמת של השמאל).

מה רוצים מהסמולנים?

לא בכדי חזרתי כאן על האשמות של השמאל (בעיקר חילוני, אבל לא רק) בהתייחסות הזאת למוסר. למה להכניס אותם גם כאן? מה אני רוצה מהם? וכי אנשי ימין או דתיים הם תמיד רציונלים? אני מקווה שאיני חשוד על מחשבה כזאת.

אלא שבדרך כלל השמאל והחילוניות נתפסים כרציונליים יותר מהימין והדתיים (סליחה על השבלוניות). רואים אותם (ובעיקר הם רואים את עצמם) כמי ששוקלים דברים לגופם ולא מהבטן. אנשי שמאל/חילוניים דורשים מהדתיים והימין השמרני פתיחות לשקול את עמדותיהם מחדש, כמו למשל ביחס להומוסקסואליות או הפלות, או ביחס לסכסוך עם הפלסטינאים (להיות חכם ולא צודק. שכלי ולא רגשי). ואכן, פעם הומוסקסואליות היתה טאבו ולכולם היה ברור שזה אסור, וכיום זה השתנה בעולם הסמולני. לכאורה דוגמה מפוארת לפתיחות ורציונליות, ובעצם לשקילת ערכים מחדש.[5]

אבל כפי שראינו כאן, באופן טיפוסי דווקא ההתייחסות שלהם לערכים ממש פנאטית וסיסמתית. לתחושתי לא פחות ואולי יותר מזו של הדתיים. הדתיים לפחות נשענים על סמכויות אלוהיות מהשמים או סמכויות אנושיות (וגם זה בדרך כלל על לא עוול בכפן). התחושה היא שאי אפשר לנהל דיון עם סמולן כי הכל אצלו מהבטן. כשאדם דתי אומר לך משהו ניתן לפחות לנסות לנהל דיון (אם כי בדרך כלל תיכשלו). למה? אם תביא מקורות, פרשנויות אפשריות, ראיות, אז אולי תשתנה עמדה כלשהי (אינשאללה). אבל מה תעשה עם תחושות בטן? איך ניתן לנהל דיון ולהתמודד איתן? עסקתי בזה בטור 31 (שנכתב בעקבות הדיון כאן שגם הוא מדגים היטב את הנקודה).

אני חושב שאצל הימין הדתי הבעיה היא צדדית ופתירה. אנשים באשר הם,  מכל המינים ומכל הסוגים, לא אוהבים, לא  יודעים ולא רוצים לחשוב. זה נכון בכל מקום ובכל חברה. אבל רק אצל סמולנים תוכלו למצוא כאלה שאוהבים ורוצים לחשוב ובכל זאת לא עושים זאת.[6] שורש הבעיה הוא בספקנות השמאלית/חילונית שלא מאמינה בשיקול הגיוני ושכלי ובאמיתות מוחלטות, ולכן תופסת את המוסר כתחושת בטן או רגש. אין פלא שלפעמים היא מזהה אותו עם דחייה, גועל נפש, או זעזוע. כשאני מזועזע ונסער רגשית אין שום אפשרות לדון ולדבר אתי על זה. כשאין טיעונים ונימוקים ומקורות, קשה מאד לדון, וזה מביא באופן טבעי להתייחסות אמוציונלית, פנאטית ודוגמטית (כן כן, יש דוגמטיות אצל הסמולנים).

תשאלו, כיצד השתנו היחסים של החברה שלנו להפלות ולהומוסקסואליות? לכאורה רואים שיש אצלם חשיבה ביקורתית על ערכים, לא? לדעתי במידה רבה גם שינויים אלו הם תוצאה של שטיפת מוח וסיסמאות (אף שבמקרה זה אני מסכים לתוצאה. זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך). זה טיבן של סיסמאות, לפעמים יש להן כוח לשנות ולפעמים דווקא לקבע ולאבן. כשלעצמי הייתי מוותר עליהן, לא מדובשך ולא מעוקצך…

[1] אבהיר כאן שהתפיסה שהומוסקסואליות אינה מחלה או אינה בעייה היא לגמרי לגיטימית וסבירה. טענתי אינה כנגד התפיסה אלא כנגד הטמטום של הדוברים שמייצגים אותה. ראה דבריי שם.

[2] כדאי לראות גם בוויכוח עם פרופ’ יורם יובל בטורים 2526, וגם בדיון על הפלות בטור 73.

[3] על חשיבותו של דיון הגיוני ושיטתי בסוגיות טעונות ראה בטור 6, שם עמדתי על הבעייתיות באיסור על הכחשת השואה ובאיסורים דתיים על חשיבה והיחשפות לטיעונים אפיקורסיים.

[4] זה מזכיר את הדוגמה המפורסמת של הרב עמיטל לגבי אכילת בשר אדם (ראה למשל כאן, כאן וגם כאן). הוא השתמש בדוגמה הזאת כדי לומר שיש ערכים שלגביהם גם אם אין איסור הלכתי פורמלי (לרוב הדעות. לפי הרמב”ם יש בזה ביטול עשה) עדיין לא בא בחשבון לעשות זאת אפילו במצבים קיצוניים. כשלעצמי איני מבין מה רע באכילת בשר אדם. זה מגעיל ודוחה, אבל לא בלתי מוסרי.

[5] אגב, המונח “סמולנים” נוצר גם הוא על ידי מתנשאים שמאלנים, כדי לבטא את הבוז שהם רוחשים לביקורת המכלילה של הימין הפרימיטיבי. כפי שכבר אמרו רבותינו, ההגנה הכי טובה היא ההתקפה.

[6] זו כמובן פרפרזה על השטות של דוקינס, שלפיה יש בכל חברה אנשים טובים ורעים, אבל אנשים טובים שעושים מעשים רעים יש רק בחברה הדתית).

54 תגובות בנושא “האם המוסר נמצא בבטן או בראש, ולמה זה בכלל חשוב? (טור 86)

  1. יונדב

    לצערי אין לי שום ספק שמטרת ההיצמדות לסיסמאות היא מניעת הדיון ההגיוני.
    עם תקשורת חזקה ודיון ציבורי רדוד – זה עובד מצוין.

    (אגב, לגבי הרב עמיטל זצ”ל ואיסור אכילת בשר אדם – הבעיה המוסרית כאן היא פגיעה בכבוד האדם, בדומה לאיסור הלנת המת)

  2. איתי

    אתה מוציא את המסקנה ההפוכה ממאמרו של תומר פרסיקו, באותה מידה י”ל שהמוסר עצמו הוא רק תחושת חוסר נוחות שאדם מרגיש בעשיית עוול לשני ואין שום “חובה” להיות מוסרי – אלא מאי אין הנמקה למוסר וזו הנחה אקסיומטית שלנו.
    בה במידה לערכים הללו של הקדושה (אי אכילת בשר אדם, אכילת הכלב המשפחתי) יש הנחה אקסיומטית, שהם ערכים נוספים (גם אם לא קשורים למוסר).

    גילוי עריות ג”כ אין בו בעיה חוץ מתחושת גועל? (דור המבול נידונו על גילוי עריות גם קודם שנאסרו הלכתית).

    1. מיכי מאת

      אפשר לומר הכל. השאלה מה נכון. אבל דומני שאתה טועה בפירוש המונח “הנחה אקסיומטית”. הנחה אקסיומטית פירושה שבאמת יש איסור, בניגוד לתחושת הגועל שהיא סתם עובדה. זה שאין הנמקה לערכים נכון לפי שתי האפשרויות כאן, כפי שביארתי בטוטו”ד בפוסט.
      כמובן שאפשר להצמיד את המונח “הנחה אקסיומטית” לכל דבר שעולה על הדעת, בפרט בגלל שלאקסיומות אין דרך להציג הנמקות. מאידך, אני טוען שאקסיומות אינן משהו שרירותי (אלא נכון מחמת עצמו). בדיוק בגלל זה טענתי שאמנם אין דרך להוכיח למישהו שהאקדיומה שלו שגויה, אבל אם כשהוא חושב שוב הוא מגלה יחס שונה למעשה כלשהו – פירוש הדבר שמעיקרא היה מדובר בתחושה ולא בהנחה אקסיומטית.
      אכן גם בגילוי עריות אין שום בעיה מוסרית (אלא רק תחושת גועל), למעט אשת איש ובעל אישה כמובן (אלא בהסכמת בן הזוג). איך אתה יודע לגבי דור המבול? לא זכיתי לראות שום הסבר בפסוקים למעט חמס (ו”השחתה” שהוא מונח עמום למדיי).

    2. מיכי מאת

      אגב, זו דוגמה מצוינת לטענתי שאי אפשר ללמוד שום דבר חדש מהתנ”ך. מי שחושב שגילוי עריות הוא בעיה מוסרית יפרש השחתה כגילוי עריות, ומי שחושב שלא – יפרש זאת כאיסורים אחרים או (אשת איש).
      רק כעת נשאלתי על כך:
      https://mikyab.net/%d7%a2%d7%9c-%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%92%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%93%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95-%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%a4%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%a1/#comment-6963

  3. איתי

    לא אמרתי שגועל זה הנחה אקסיומטית, אלא שהנחה אקסיומטית שגילוי עריות אסור, ושאכילת בשר אדם אסור, (הוספתי שאם תפרש שזה רק תחושה פסיכולוגית הנובעת מתחושת גועל, אפשר גם לומר כן על המוסר, אבל בבסיס שניהם יש הנחה אקסיומטית של חובה ערכית כיצד לנהוג).

    השחתה היא מונח עמום אבל חז”ל בוודאי הבינו שלכך הכוונה, (ועיי”ש ברמב”ן) גם התורה כותבת על גילוי עריות שזה תועבה, וחז”ל (ביומא) אומרים שאלמלא ניתנה תורה ג”כ היינו מחדשים מעצמנו את איסור עריות.
    – כמובן שערכים של חז”ל לא “מחייבים” – אבל צריך לשים לב שאת “תחושב הגועל” הזו פירשו חז”ל כערך בסיסי אנושי ולא עניין הלכתי גרידא, וצריך לומר שחז”ל וכל האנושות טעו וחשבו מהבטן ובטעות פירשו תחושה של גועל כעניין ערכי. (כמובן שזה עדיין לא מחייב).

  4. איתי

    על הלימוד מהתנ”ך – ההבדל הוא שהלימוד הזה מוסכם על חז”ל, ולא באים ללמוד משהו חדש, אלא דבר שתואם את הערכים האנושיים משחר ההיסטוריה, וגילוי עריות היה מקובל כתועבה ערכית מאז ומעולם.

  5. מיכי מאת

    כאמור, אפשר לומר על כל דבר שהוא הנחה אקסיומטית ולפטור את עצמך מדו”ח. על כך גופא דיברתי. בלשון הרמב”ם בריש המורה, טענתי היא שזה מהמפורסמות ולא מהמושכלות. וכשתשתנה הקונוונציה ישתנו גם התחושות.
    חז”ל אכן כנראה חשבו כך, ולכן פירשו כך את התורה.
    המונח תועבה בתורה אינו בהכרח בעייה מוסרית (תועה אתה בה, נדרים נ). דומני שבטוקבקים על טור 16 הבאתי כמה דוגמאות לזה.

    1. יונדב

      חז”ל במפורש טוענים שיאמר אדם “אפשי ואפשי” על דברים שהתורה הגדירה כתועבה, והרמב”ם הדגיש זאת.
      הפרשנות המודרנית למילה תועבה (=גועל) היא לא בהכרח כוונת התורה.

  6. אורן

    גם לגבי סחר באיברים אנשים נוטים ללכת עם תחושת הבטן שלהם שהדבר פסול (בנימוקים שהדבר מכוער או מוזיל בערך האדם), כשלמעשה כשחושבים על זה לעומק, הוצאת הסחר מחוץ לחוק היא הפסולה המכוערת והמוזילה בערך האדם (לדעתי לפחות). בגלל האיוולת הזאת, מאות אלפי בני אדם סובלים ממחלות כליות במשך שנים, ומתים מוות מוקדם בגלל מחלות אלו (ובנוסף האנשים העניים נגזלים מהזדמנות לצאת מעוני ע”י מכירת כליה).

    עוד דוגמא זה הנטיה של אנשים לסלוד מחברות התרופות שמפקיעות מחירים, והדרישה שלהם להגביל את מחירי התרופות. למעשה הגבלת מחירי התרופות תוביל לצמצום המו”פ של תרופות חדשות עקב ירידת הכדאיות הכלכלית שבדבר.

  7. איתי

    (האם נוטריקון זה “פשט” הפסוקים? כבר הרמב”ם לועג על מי שחושב שדרשות כאלו (ואל תיקרי) באים לבטא את כוונת הפסוק).
    למה תועבה ערכית מרוקנת את הדיון מתוכן? אם מבחינה ערכית זה אסור הרי שזה לא רק תחושת גועל אלא ערך כמו מוסר, כמו שלעבוד את ה’ זה לא “מוסרי” אלא הנחה אקסיומטית שאנחנו חייבים לעבוד אותו ולשמוע לציוויו, כך גם יש ערך של קדושה (כפי שהעריך שם ת.פ.) האוסר על גילוי עריות ואכילת בשר אדם, גם אם הוא לא “מוסר”.

    1. מיכי מאת

      זה לא דרשת נוטריקון. דרשת נוטריקון באה להוציא הלכה/רעיון כלשהי מפסוק ועושה זאת בדרך של נוטריקון. על כך אומרים שכנראה זה לא הפירוש הפשוט אבל רצו לסמוך את ההלכה לפסוק ולא מצאו דרך אחרת. אבל כאן סתם שאלו מה פירוש המילה הזאת בתורה בלי שום אילוץ ושום מטרה. והתשובה היתה תועה אתה בה. הגמרא מבינה שזה אכן הפירוש.

      אבהיר יותר את כוונתי. אני מוכן עקרונית לקבל ערכי מוסר או ערכים אנושיים גם אם אינם פוגעים באדם אחר (אולי נגד צלם האלוקים שלנו במובן כלשהו). לא על כך הדיון. טענתי כאן שזה רק אם באמת נראה לנו אחרי בדיקה שאכן מדובר באיסור. אבל אם לוקחים רגש דחייה ומייד שמים עליו כותרת של ערך או איסור (האינדיקציה היא שאם חושבים שוב זה משתנה), זה נקרא ללכת אחרי סיסמא.

      לעצם קיומם של ערכים כאלה, אני בספק. פעם חשבתי זאת לנכון, ראה כאן:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%99-%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA/

  8. איתי

    זה לא יכול להיות הפירוש כאשר המילה תועבה מופיעה בעוד כמה מקומות בתורה ששם לא ניתן לפרש כך (זה רק רמז).

    שמיעה לדבר ה’ (קיום מצוות) זה ערך מחייב, ועכ”ז אינו ערך מוסרי. הלא כן?

    1. איתי

      וגם זימה כתוב פעמים רבות בתורה ולא ניתן לפרש שם “זו מה” – וכן כל הראשונים שפירשו אחרת מן הגמ’ לא חשבו שזה פירוש על דרך פשט.

  9. מישהו

    מסכים לעקרון בדבריך – להעביר עיבוד קוגנטיבי כל ערך שאנו עושים בו שימוש ולא להכנע לסיסמאות ריקות מתוכן. בנוגע לכל הדוגמאות ששזרת במהלך המאמר, אני חייב לומר שאני חולק עליך כמעט בכולן. ברור שלא כתבת שאם מישהו יחלוק עליך באיזו דוגמא דעתו אינה לגיטימית, אבל כאן זה קצת שונה.. למשל הבאת את הדוגמא של פרסיקו על הכלב של השכן. אני לא מצטט, אבל פחות או יותר טענת שרוב בני המערב שיזדעזעו מן המעשה מסתמכים על לא כלום, הבל ושטויות. בדוגמא זו, ובעוד דוגמאות, במחילה, נראה שנעדרה חשיבה מורכבת. אם מתבוננים בצורה קצת לא בינארית, ניתן להבחין בפגם מוסרי (אינטואיציה, אם לא הצלחת להגדיר ערך מוסרי עד הסוף קטונתי אני מלעשות כן) של אי כיבוד השכן, אי הלויאליות ואי ההשתתפות בצערו, במעשה כזה של ניצול אסון השכן לצורך מטרות קטנות ואנוכיות (אני לא מדבר כמובן על כבוד הכלב עצמו. אנחנו קצת צמחוניים לא?). זה לא כל כך שונה מאשר כיבוד של גופה של בן אדם, נניח קרוב משפחה, ונניח כי אין אף אדם חי שיפגע מזלזול בגופה, שדי ברור שיש פגם בפגיעה בגופה. אי לויאליות, כפיות טובה ושאר ירקות. הרי אנחנו לא מגדירים דבר כלא מוסרי רק כשהוא פוגע ביצור חי (הגדרנו לא מוסרי, בערך, כדבר שלגביו ישנה אינטואיציה שהוא לא בסדר. כאן אני כמובן מסכים לא לקבל סיסמאות אלא לחשוב האם באמת יש לי אינטואיציה כזו).
    בכל מקרה, תודה כרגיל על המאמרים המאתגרים

    1. איתי

      אם אני זוכר נכון (לא ראיתי כעת) פרסיקו לא מדבר על אכילת הכלב של השכן, אלא הוא כותב חשוב על השכן שהכלב שלו נדרס והשכן אוכל את הכלב שלו עצמו, אין כאן פגיעה באחרים אלא פגיעה ברגשות של האדם עצמו. (שפרסיקו משייך את זה לגוון אחר של מוסר).

    2. מיכי מאת

      כאן זה כבר עבר לדיון על עובדות. השאלה האם בני אדם שתוצג בפניהם התמונה האלטרנטיבית ייוותרו בעמדתם או לא. כלומר אם נשאל אותם האם יש בזה משהו פסול או שזה סתם מגעיל מה הם יאמרו.

  10. איתי

    התאבדות היא מעשה לא מוסרי (האדם הרי לא פוגע באף אחד אלא בעצמו בלבד)? ג”ז בכלל טעות העולם בענייני ערכים? (בעולם מקובל שזה ערך כ”כ חשוב עד שאפשר לכפות אותו על אדם אפילו כשעושה זאת ברשות עצמו ואינו קשור סביב כלל – אפילו שכל שאר הערכים האחרים כגילוי עריות אפשר למנוע רק כאשר יש קשר לציבור כמו פגיעה ברגשות וכדו’).
    וכ”כ רב חשוב אחד בספר ‘שתי עגלות וכדור פורח’ (כמדומני).

    1. מיכי מאת

      איני רואה משהו לא מוסרי בהתאבדות, אלא אולי במבט דתי (שהקב”ה אומר לנו שחיינו הם שלו והוא אוסר זאת). הוא הדין לגילוי עריות. בכל אופן, לא על כך הדיון אלא על השאלה האם אנשים ייוותרו בעמדתם שזה פסול ולא רק מגעיל גם אחרי שישקלו זאת שוב.
      איני זוכר מה כתוב בשתי עגלות, אבל הבאתי כאן מקור ברור יותר מדברי קודשו של אותו גאון, וכבר כתבתי שכיום אני בספק לגבי זה.

  11. הבטן, הראש וההדרכה האלקית

    בס”ד א’ דראש חודש אלול ע”ז

    הקב”ה טבע את בני האדם בצורה שלמה שצריך לעשות מצד השכל, תהיה הנעה גם מצד הגוף או הרגש. כך מרגיש האדם רעב או צמא, המכוונים אותו למלא את ‘מצברי הגוף’; כך מרגיש האדם כאב, המכוונו לטפל בבעיה רפואית; כך מרגיש האדם רגש אהבה, המכוונו לחפש לו בת זוג. וכך מרגיש האדם מרירות, בושה ותיסכול כאשר הרע לזולתו או ביזבז את כוחותיו לריק, או כאשר נטה מהאמת, ולאידך גיסא, סיפוק נפשי כאשר הוא הולך בדרך האמת הטוב והיושר.

    וכמובן, כשם שמצבי חולי או בעיות נפשיות, עלולים לעוות את רגשותיו הפיזיים הטבעיים – כך יכולות סיבות שונות, כגון הרגלים רעים והשפעת חברה רעה, לעוות את הרגשות המוסריים הטבעיים. ולכן חיונית ביקורת השכל של האדם וביקורת התורה האלקית, המצילות מפני עיוותי היצר.

    עוד קושי לסמוך על ‘תחושת הבטן’ המוסרית, היא שהרבה פעמים היא מייצגת ערכים אמיתיים, אך לא מביאה בחשבון את הצורך לאזנם. דרך משל, טבעי הוא הרגש המוסרי להרתיע פושעים לבל יהרסו את העולם, אך מאידך יש לשים לב שמרוב התלהבות לתפוס את העבריין לא נטיל דופי בחף מפשע ללא ראיות מוצקות. טבעי הוא הרגש שלא להעליב את הזולת ע”י ‘הדרתו’, מאידך, יש מצבים שבהם שיתוף גורם לקלקולים, כגון תערובת נשים וגברים העלולה להגביר את היצרים.

    כדי למצוא את האיזון הנכון בין הרגשות ושיקולים המוסריים המנוגדים – ניתנה לנו התורה, שהיא כדברי מהר”ל מפראג ‘סדר העולם’, ובה נמצא את האיזון הערכי הראוי.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. Moishbb

      שצ”ל ידידי
      כדרכך הבאת אוסף שטויות, בעטיפה של דוגמאות לא רלוונטיות.
      מספר שאלות לי אליך: האם למכור את בתך לאמה, לגנוב מגוי (אבדתו וכדו’), לא להחזיר אבידה למי שאמר וי לי מחסרון כיס, וכו’ וכו’ זה מוסרי?
      מה נעשה והתורה התירתם (אפילו צעב”ח לרוב דעות בש”ס זה מדרבנן)
      התורה היא מסמך משפטי שלא מחוייב לערכים, כל עוד אנו עוסקים בבסיס הדיני/יבש.
      כל המושגים של לפנים משורת הדין/נבל ברשות התורה, ודומיהם. נועד כדי לדון באספקטים המוסריים שאינם נכללים תחת המטרייה המשפטית של התורה.
      והתורה עצמה מצווה אותך לנהוג ברחמים
      כדי לומר לך שלא להסתמך רק על הפן היבש של המשפט.
      אבל לגבי רכישת הערכים אין לנו אלא להסתמך על האינטואיציות האנושיות שלנו, תוך שימוש במסננת השכלית.
      מה שהייתי רוצה מאוד לומר שאדם תורני אמיתי,
      מצוי יותר שיאמץ סרגל ערכים נכון יותר, בשל ציווי התורה, והחתירה המתמדת לשלמות רוחנית, מעבר לגוון המשפטי גרידא של התורה.

    2. הדרכת התורה מפתחת את ''אינטואיציה המוסרית'' (למשב"ב)

      בס”ד א’ דאש חודש אלול ע”ז

      למשב”ב – שלום רב,

      בדבריי אמרתי את ההיפך הגמור ממה שתלית בהם. אני אמרתי שערכי המוסר הבסיסיים טבועים בנפש האדם, אלא שהם עלולים להתעוות, אם בגלל הטייה יצרית והשפעה חברתית, ואם בגלל ניגוד בין שני ערכים מנוגדים, שדבקים בצד אחד ולא שמים לצד השני, בזה הדרכת התורה מפקחת ומווסתת את רגש המוסר הטבעי.

      שלוש הדוגמאות שהזכרת מוסיפות פן נוסף: שהתורה מעלה את הרף המוסרי מעבר לרגש הטבעי הטבוע במין האנושי, למעט אנשי מעלה.

      עד שבאה התורה, קבע המוסר האנושי שאבי המשפחה הוא אדון לבני משפחתו, הרשאי גם להמיתם גם ללא חטא, כמו שאומר ראובן לאביו: ‘את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך’, על אחת כמה וכמה שהוא רשאי למכור את בניו לעבדות (ולפי חוקי חמורבי גם בעל רשאי למכור את אשתו למספר שנים כדי לפוע את חובותיו…). וכפי שגוזר נח על חם וצאצאיו: ‘עבד עבדים יהיה לאחיו’.

      באה התורה וצמצמה מאד, הן את סמכות האב והן את מוסד העבדות. סמכות הענשת בן סורר ומורה עוברת מהאב לבית הדין, ומצריכה את הסכמת האם, דבר שהופך את יישומה לבלתי מציאותי ‘התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה?’.

      כל עניין עבד עברי הוא עניין של ‘שכיר’, אלא ששכיר עובד שלוש שנים, וכאן הותר לו להשכיר את עצמו ל’משנה שכר שכיר’, לשש שנים. כשהוא יוצא הוא מקבל הענקה, וכשאינו רוצה לצאת הוא מקבל עונש להירצע. וכל זה רק במוכר עצמו או בנמכר בגניבתו (אגב, בעולם שבו מוציאים להורג גנבים – התורה מסתפקת בקנס כספי ובעבודות שירות אצל ‘משפחה אומנת 🙂

      ואפילו ל’שכירות’ זו אין האב היהודי רשאי לשלוח את בנו. וגם לא את בתו, שהרי התורה אמרה: ‘לא תצא כצאת העבדים’ המיועדים לעבוד שש שנים, וכפי שפירש בעל אור החיים, שזו הנחיית התורה שתכלית מסירת הבת לאמה היא כדי שיישאנה האדון או בנו, והעבודה היא תקופת הכשרה ונסיון לקראת הנישואין. רק אם לא התקיימה המטרה להינשא ובני המשפחה לא הצליחו לפדותה – יוצאת הילדה בהזדמנות הראשונה, בבגרות, ביובל או בשש. בכל מקרה הרי כל ‘עבודתה’ אינה אלא סיוע בעבודות הבית, מה שהיתה עושה בלאו הכי בבית אביה. בקיצור: דין ‘אמה עבריה’ היא ‘אומנה’ והכשרה לנישואין.

      אף לגבי עבד כנעני, הוסיפה התורה תנאים שאיש באותו זמן לא חלם עליהם. האיסור להסגיר עבד שברח מאדוניו, היה ההיפך הגמור מהמקובל בכלל האנושות, שבה המסייע לעבד בורח נחשב כפוגע בקניינו של אדוניו ונענש בחומרה. העבד הכנעני חוייב בחלק נכבד ממצוות התורה, ואחד מייעודיה של השבת הוא ‘למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וינפש בן אמתך והגר’, והתורה מזכירה לאדון ‘כי עבד היית בארץ מצרים’.

      אם לגבי העבדות, הפכה ‘עקימת האף’ של התורה, 1500 שנה אחרי שנחשפו אומות העולם לתנ”ך, לנורמה מוסרית כלל-אנושית – הרי שמצוות השבת אבידה וצער בעלי חיים, שבהם חייבה תורה את האדם לעצור את מרוצת חייו ולדאוג להשבת ממונו של אחיו או לדאוג לבהמה שהועמסה יתר על המידה., גם בימינו אינה נחשבת לחובה באנושות הכללית. יתירה מזו, אף הצלת חיי הזולת אינה נחשבת לחובה בחלק גדול משיטות המשפט בעולם.

      השבת אבידה היא מעלה של אחווה שהתורה חייבה לגבי ‘אבידת אחיך’ וחכמים הראו דוגמא שיש לנהוג כך גם לגבי נכרי, וודאי כשבעלים עצמו התייאש, הרי החפץ הפקר, אין חובה מוסרית לטרוח ולהשיב, אך ודאי שיש מידת חסידות להשיב גם במצב זה.

      לסיכום:
      משפטי התורה, לא רק מווסתים ומפקחים על רגש המוסר הטבעי שלא יעוות, אלא גם מעלים בהתמדה את ‘רף המוסר’ שהאנושות דורשת מעצמה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. וכן אומר משה

      וכן אומר משה רבנו ע”ה (דברים ד,ז-ח): ‘כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו’ (לאפוקי ממ”ד שה’ לא מתערב בעולם 🙂 ‘ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום’ (לאפוקי ממ”ד שהתורה היא משפט יבש ללא ערכים 🙂

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  12. חובה מוסרית גורפת או 'מידת חסידות'?

    בס”ד א’ באלול ע”ז

    בבבא מציעא כד,ב:
    ‘רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא. אמר ליה: “מצא כאן ארנקי מהו?”. אמר ליה: “הרי אלו שלו”. אמר ליה: “בא ישראל ונתן בה סימן, מהו?”. אמר ליה: חייב להחזיר”. – תרתי? אמר ליה: “לפנים משורת הדין”, כי הא דאבוה דשמואל אשכח חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין’. ועל כל פנים גם ‘לפנים משורת הדין’ לא מצינו חיוב לטרוח ולהכריז, ורק אם בא המאבד ונתן סימן ראוי להחזיר.

    ברם בהמשך נראה שרב נחמן לא הצריך את תלמידו רבא להחזיר במצא ארנקי בשוקא דגלדאי או בשוקא דרבנן. ואף כשבא ישראל ונתן בה סימן. ואף כשהמאבד עומד וצווח אמר רב נחמן: ‘נעשה כמי שצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים’. ולא אמר דבר על החזרה לפנים משורת הדין. האם רב נחמן חולק על שמואל וסובר שגם לפנים משורת הדין אין צורך להחזיר? ואולי שם מדובר במצב שהסיכוי למצוא את האבידה הוא אפסי, ולכן אין עניין גם בהשבה לפנים משורת הדין.

    לגבי עניינה של ההחזרה לפנים משורת הדין, כתבו המאירי והריטב”א שהוא עניין של ‘מידת חסידות’ וכן נשמע מלשון הרמב”ם שהוא עניין של רשות, שכן הוא אומר (בפי”א מהל’ גזילה ואבידה, הלכה ז): ‘הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ולעשות לפנים משורת הדין – מחזיר את האבידה לישראל כשייתן את סימניה’.

    אמנם בהגהות מיימוניות, שם, מביא בשם הראבי”ה שכופין את האדם.לעשות לפנים משורת הדין, אך גם הוא מחריג מכלל זה מצב שהמוצא עני ובעל האבידה עשיר. לו היה מדובר בכשל מוסרי גמור, מה שייך להתחשה בעוניו של המוצא, ונראה שגם לראבי”ה מדובר בעניין של חסידות, אלא שהוא סובר שכופים גם על מידת חסידות כאשר לא מדובר בעני.

    לאור האמור קשה לפרנס את טיעונו של משב”ב שההלכה כביכול התירה לגנוב את רכושו של מי שאמר ‘ווי ליה לחסרון כיס’. לא מצינו כלל דיבור על עשיית לפנים משורת הדין במי שהתייאש במפורש וכן לא מצינו עניין להכריז לפנים משורת הדין. וכן לא מצינו כל עניין לעשות לפנים משורת הדין במקום שאין בו סימן. רק במקום שהמאבד בא ונותן סימן, וגם שם משמע מרבים מהפוסקים שהוא עניין של ‘מידת חסידות’. וגם לפי ראשוני אשכנז שהורו שכופים לעשות לפנים משורת הדין, הקילו כשהמוצא עני והמאבד עשיר.

    ועל כל פנים, אין בכל זה עניין לדיון על מוסר טבעי. הרי כל עניין השבת אבידה גם כשהוא חובה הלכתית גמורה, קשור למעלת ישראל ולחובת האחווה ביניהם. הרי בני נח לא מחוייבים להשיב אבידה זה לזה. גם שורת הדין של משפטי התורה מבטאת מוסריות ייחודית, ועל אחת כמה וכמה ה’לפנים משורת הדין.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. מיכי מאת

      שצ”ל, זה אוסף של אי הבנות וטעויות, והכל הוסבר. יש חובה מוסרית גמורה ומוסכמת על הכל להשיב אבידה אחרי ייאוש (ברור שכשאין סימנים אין חובה כזאת שהרי אתה מחזיר אותה למי שאינו בעליה. מה עניין זה להכא?). מה זה משנה אם כופים על כך או לא? הסיוג של זה כחובה חברתית של אחווה היא היא העיוות שקושר הלכה למוסר. כל גוי היום מבין שיש חובה מוסרית כזאת לגבי כל אחד, אבל יהודים יראים ושלמים חושבים שלא. הרי לך התוצאות של תפיסות מעוותות.
      ראה גם דבריי בטור 15 על היחס בין הלכה למוסר.

    2. מ'לפנים משורת הדין' לדין (לרמד"א)

      בס”ד א’ רחמים ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      עמדנו בתגובה הקודמת על ההבדל בין הריטב”א והמאירי, המדברים על ‘מידת חסידות’, והרמב”ם המדבר על ‘מי שרוצה לילך בדרך הטוב והישר’, לבין גישתם של פוסקי אשכנז, ראב”ן וראבי”ה, ובעקבותיהם המרדכי והגמ”יי, המדברים על כפיה לעשות לפנים משורת הדין, אלא אם כן המוצא עני והמאבד עשיר.

      אף לגבי המצבים שבהם ראוי לנהוג לפנים משורת הדין, יש אצל חכמי אשכנז נטיה להרחיב. אם בגמרא (ב”מ כד,ב), וכן בטור ובשו”ע (סימן רנט), נזכרת ההנחיה לנהוג לפנים משורת הדין רק לגבי אבידה שיש בה סימן שנמצאה בעיר שרובה גויים, הרי שהרמ”א (רנט,ז) מרחיב את הדרישה לעשות הישר והטוב גם למצבים של ‘מציל מהארי והדוב וזוטו של ים וכיו”ב, שאף שסיכויי ההצלה קלושים מאד – ‘מכל מקום טוב וישר להחזיר” (וראה בבית הלוי, ח”ג סי’ מח, על דברי רש”י והר”ן בשבת).

      הנטיה למסד את ה’לפנים משוה”ד’ ולהרחיב את תחולתו, ממשיכה גם ב’נושאי הכלים’. וכך אומר הש”ך (רנט, סק”ג): ‘וזה לשון ‘אגודה’ פ’ אלו מציאות: וכן אנו נוהגים להחזיר, וכן פסקו ראבי”ה וראב”ן דכייפינן להחזיר היכא דהמוצא עשיר’.

      הגר”ז מוסיף (הל’ מציאה ופקדון סעיף יח-יט): ‘ואם יודע בבירור של מי הוא – יחזירנו לו אע”פ שלא תבע. וכן בדבר שאין בו סימן, אם יודע בבירור של מי הוא – יחזירנו לו אע”פ שכבר נתייאשו, שהיאוש אינו כהפקר גמור, שאינו מתייאש ומפקיר מרצונו’. הגר”ז לא מזכיר את אפשרות הכפיה על עשיית הישר והטוב, אך גם אינו מחלק בין מוצא עשיר לעני, ונראה שגם בעני יסבור הגר”ז שראוי לו להחזיר ולא ליהנות מהפקרה שלא נעשתה בלב שלם.

      לעומתו, בעל ערוך השלחן (רנט,ז) פוטר את המוצא העני (כשבעל האבידה עשיר) לא רק מכפיה, אלא מעצם הצורך לעשות לפנים משורת הדין. לגבי מוצא עשיר מביא הערוה”ש שיש אומרים דכייפינן, והנימוק שהוא מציע הוא: ‘ומפני מה כופין במציאה על לפנים משוה”ד? מפני שאין לו היזק מכיסו’. דומני, שלפי נימוקו, טעם העשיה לפנים משורת הדין אינו משום הבעייתיות של הייאוש, אלא משום ‘מהיות טוב…’ שהרי אין למוצא הפסד בהחזרה (ומכאן מובן למה העני לא חייב לעשות לפנים משוה”ד, שהרי ההחזרה קשה לו כלכלית).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. והחוק הישראלי - מהו אומר?

      ביאור יסודותיו של חוק השבת האבידה הישראלי ושורשיו במשפט העברי ובמשפטי האומות, מצוי בספרו של הרב ד”ר מיכאל ויגודה (ראש תחום המשפט העברי במשרד המשפטים), ‘השבת אבידה’ (באתר ‘דעת’).

      נראה שדרישות המשפט הכללי מקילות בהרבה מאשר משפט התורה. אין ‘לא תוכל להתעלם’. אדם נחשב ל’מוצא’, רק כאשר הוא נוטל את האבידה לידיו. אם יעלים עיניו ממנה ויילך לדרכו – אין במעשהו כל פגם!

      בעוד שבדין תורה, מרגע שהמוצא הגביה את האבידה הוא נעשה שומר עליה, וחיובו להשיבה אינו מוגבל בזמן. עליו לשומרה ללא הגבלת זמן וייאושו של המאבד שאירע אחר הגעת האבידה ליד המוצא אינו מועיל – לפי החוק, אם מסר המוצא את האבידה למשטרה ועברו ארבעה חודשים ולא בא המאבד לדרשו, הופך החפץ לרכושו של המוצא.

      לפי החוק, כשהאבידה בשיעור כספי מועט, אומדים שהמאבד התייאש. לעומת זאת, בדין התורה, גם כשהערך הכספי נמוך, אם יש בה סימן חייב המוצא להכריז.

      הוי אומר: האנושות התקדמה מאד מאז הימים שבהם ברור היה שחוץ מאשר יהודים, שחוייבו בתורה לטרוח בהשבת אבידת אחיהם (והונחו ע”י חז”ל להשיב אבידת גוי משום קידוש השם) – אין מצב שאדם יטרח להשיב אבידה לזולתו. אך עדיין הדרישה של החוק הכללי, נמוכה בהרבה מדרישת התורה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    4. ובקיצור

      ובקיצור::

      התורה דורשת מבניה מעל ומעבר לדרישה האנושית הטבעית. שום מערכת אנושית לא תדרוש מאדם ‘לא תוכל להתעלם’, עצור את מרוצת חייך, הרם ‘פכים קטנים’ שנפלו מחברך ושמור עליהם חודשים ארוכים וגם שנים רבות עד שתמצא את בעליהם ותשיבם לו. בוודאי, ששום מערכת משפט אנושית טבעית לא תבוא אל האדם שזכה בדין בחפץ שבעליו התייאש ממנו ייאוש גמור, ותדרוש ממנו, ולרבים מהפוסקים גם תכפה עליו להשיב את החפץ לבעליו הראשון,

      ברם, בסופו של דבר, העובדה שיש עם הדורש מעצמו דרישות מוסריות הגבוהות, מחלחלת גם לכלל האנושות. אם על ידי התנ”ך, ואם על ידי הדוגמא האישית שהראו גדולים וצדיקים ובעקבותיהם גם יהודים מן השורה, שהקפידו להשיב אבידה גם לנכרים שבעולמם המוסרי לא היה כלל מושג של ‘השבת אבידה’ – הדברים מחלחלים ומשפיעים לפחות חלקית על הנורמות של החברה הכללית.

      ממצב שברור שבעיר שרובה גויים אין סיכוי שמאבד ימצא את אבידתו, וממצב שבו אין לשלטון אמירה אלא ‘אבידתא למלכא’ – מגיעה האנושות אחרי מאות שנים למצב שידרשו מהאזרח לא להרים לשמור ולהכריז, אך לכל הפחות, שאם הרים, שיביא את החפץ למשטרה שתשמור עליו חודשים ספורים שמא יגיע המאבד. גם הישג חלקי הוא הישג!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  13. איתי

    העיוות בתפיסה של היראים ושלמים, היא לא שההלכה לא מדברת מוסר (ומשום מה אומרת את אותו דבר שהמוסר אומר בפחות מקרים), אלא הדימוי של גויים כיום לגויים של פעם, החברה הגויית של פעם שמתוארת בחז”ל באמת אין שום טעם להחזיר לה אבידה, (ולו משום שמי שגונב מאחרים אין שום סיבה לשמור לו על הממון, אבל גם מעצם נחיתותו אינו ראוי שישמרו לו על הממון כפי שלא צריך לדאוג לבעלי חיים).

  14. איתי

    אני לא חושב שתרווייהו, כי אני חושב שההלכה כן מדברת מוסר (אין שום סיבה להחזיר אבידה חוץ מסיבה מוסרית), מה שנראה כהלכות לא מוסריות, זה בגלל שהמוסר ההלכתי לפעמים הוא אנכרוניסטי, (ולפעמים סתם תפיסה מוסרית שונה משלנו).
    – אם כי להלכה יש גם ערכים נוספים מעבר למוסריות, ערך הקדושה למשל, ולכן אשת כהן שנאנסה צריכה להתגרש אפילו שזה לא מוסרי, אבל חיי נישואין צריכים להיות בקדושה, וכהן לפי מעלתו אינו יכול לחיות עם אשה שנאנסה. (כמובן אפשר לטעון שגם זו תפיסה אנכרוניסטית – שיש פגם באשה שנאנסה – אבל זה ויכוח בין תפיסות ולא על העיקרון).

    1. מיכי מאת

      זה משאיר אותנו עם ההלכות הא-מוסריות, כמו איסורי אכילה ושבת ועוד. האם גם שם יש מטרות מוסריות? או שמא קדושה? אם אתה מרחיב את עניין הקדושה אז זה בדיוק מה שאני קורא הלכות “דתיות” או א-מוסריות.
      ומכאן גם לגבי ההלכות ה”מוסריות”, שגם בהן הגדר הוא שונה לגמרי מזה המוסרי: כמו לגבי רוצח ומזיק בגרמא, השבת אבידה אחרי ייאוש (אם אין שום סיבה להחזיר פרט למוסר – למה לא להחזיר כשלכולי עלמא יש חיוב מוסרי להשיב אחרי ייאוש) ועוד.

  15. איתי

    איסורי אכילה יש מהם שהם משום קדושה כמו אכילת שרצים, וככתוב בתורה והתקדשתם ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. (גם כאן אפשר להתווכח ולומר שזה רק תחושת גועל שבטעות מתפרשת כערך, אבל כך התורה רואה את זה).
    שבת זה להפנות יום לעבודת ה’ ע”י שביתה מכל מלאכות החול כמבואר בישעיהו (אז תתענג על ה’ ושאר הדברים
    שם).
    רוצח ומזיק שונה לגבי העונש וזה עניין משפטי שהחיוב מיתה הוא רק בזיקה ישירה בין הפועל לפעולה (שהתפיסה הקדמונית לדעתי שונה לגמרי מהעונש היום, אז לא ראו בעונש נקמה אלא תפיסה אחרת, כמו לדוגמא שאדם נעשה גברא קטילא מהעמדה בדין, ויש אישתני דינא ועוד מקומות רבים, אבל נראה שזה קשור לתפיסה כללית של חז”ל ואולי הייתה מקובלת בעת העתיקה, שהרי חז”ל חידשו דינים אלו בלי מקור, ש”מ שמקורם היה בסברא).
    השבת אבידה אחרי ייאוש היא מוסר שאינו מחייב משפטית, וזה עניין מוסרי קלוש יותר שצריך אליו נדבת לב.
    עכ”פ גם אם יש ויכוח בנקודה כזו או אחרת, יש מספיק הסברים לכך שלדעתי הם משכנעים מאוד להבין שיש כזה צד, ואם מתווכחים עם זה, זה או ויכוח מוסרי עם ההלכה, או שההלכה אנכרוניסטית וכיום זה באמת לא מתאים.

    וצריך לשים לב שרוב ההלכות הללו חז”ל חידשו מסברא ואין לזה מקור בתורה, והיה להם בסיס כלשהו לסברא, שזה אומר שמדובר בערכים אנושיים המובנים בסברא.

    (אם להרחבת ערכי הקדושה קוראים דתיות אז אין ויכוח, אבל אני לא חושב שזה קשור לדת, אלא בדברים שהיו מקובלים כערכים אנושיים בזמנים קדמונים, וחז,ל הבינו אותם מסברא.

    1. מיכי מאת

      אין לי קריטריון וגם לא דרוש. יש לך קריטריון מתי הראייה שלך משקפת את המציאות ומתי היא מתעתעת בך? אדם יודע מתי מדובר בעיקרון מוסרי (בעיניו) ומתי בדחייה.

    2. גם אם הם טועים (לרמד"א)

      בסדד ב’ באלול ע”ז

      עצם העובדה שמעשה גורם לפלוני זעזוע – יוצרת חיוב מוסרי לאחריםמ שלא לצערו ע”י עשייתו בפניו, כפי שאמרו בחגיגה ה’ על ההורג כינה בפני חבירו והרק בפני חבירו.

      ולגופו של עניין, בדוגמא של אכילת כלב, יצור בעל רגשות וידידו הנאמן של האדם, מובן מאד הזעזוע. גם מי שרואה שחיטת בעל חיים יחוש זעזוע. וכפי שהסביר הראי”ה קוק, אף שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים ואכילתם, הרי היא עצמה ציוותה על כיסוי הדם כדי לשמר רגש של אי נחת מוסרית באכילת הבשר, כדי שנבין שיש כאן פגם ערכי אלא שהוא נדחה מפני ערך חיוני אחר.

      הרגשות המוסריים של האדם הם בלם חזק בפני עיוותים שכליים. גם חיילי ס.ס. ששוכנעו פילוסופית שהיהודים הם סכנה חמורה לאנושות, התקשו במקרים רבים לעמוד עם מכונת יריה מול זקנים נשים וטף. לפחות לחומרא כדאי לחוש, שמאחורי רגש הזעזוע המוסרי – עומדת גם אמת שכלית

      בברכה ש”צ לוינגר

    3. יש פתרון טוב יותר (לרמד"א)

      יש פתרון טוב יותר:
      לאכול ‘הוט דוג’. גם כשר וגם לא מזעזע, ואז אפשר לאכול גם באפי תלתא ולזמן ‘הב לן ונבריך’ 🙂

      בברכת ‘הב לן חיי, הב לן מזוני’, ש. ניצלר

    4. ציון מקור לדברי הראי"ה (למשב"ב)

      דברי הראי”ה קוק על הבעייתיות המוסרית שבאכילת בשר נמצאים ב’חזון הצמחונות והשלום’, שהם דברים שלוקטו מכתבי הראי”ה, ע”י תלמידו, הרב דוד כהן, ה’נזיר’. לגבי כיסוי הדם, ראה שם פרק ח. ניתן לצפיה ב’ויקיטקסט’.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    5. 'שלא תהא מידת הדין מקטרגת: איך דם יאכל דם'? - טעמו של ס' חסידים למצוות כיסוי הדם

      בס”ד ח’ באלול ע”ז

      למשב”ב – שלום רב,

      דברי הראי”ה קוק על טעם מצוות כיסוי הדם מיוסדים על הטעם שנתנו בעל ס’ החסידים ועל הטורים על התורה, ושאלותיך הועלו ע”י המפרשים, שיישבון זה בכה וזה בכה..

      אביא כאן את הדברים מתוך תשובתו של הראש”ל הרב יצחק נסים, יין הטוב ח”ב, יו”ד סי’ א, בה הביא ממדרשי חז”ל ומדברים ראשונים כמה טעמים למצוות כיסוי הדם, ודן בהם:

      ‘בספר החסידים (סימו שע”ב) כתב, שציווה הקב”ה לכסות דם בחיה ועוף, פן יאמר המלאך הממונה עליהם: “איך ייתכן, דם זה שלא חטא, שנשפך ע”י חוטא אשר חטאיו אדומים כשני וכתולע?” ולא כתב למה אין חשש זה קיים לגבי הבהמה? *)

      וראיתי בס’ דמשק אליעזר על חולין (דף רט”ו) שהביא דברי הספר חסידים, וכתב שמצא כתוב על דבריו: “אבל בבהמה נוהגות מצוות רבות, לפני השחיטה אחר השחיטה, ואין מקום לקטרוג”.

      והמפרש שם בספר חסידים כתב, שהבהמה מאחר שהיא אוכלת משלו שמתגדלת על אבוסו – יש לו שייכות לשחוט אותה ולאכול את בשרה. מה שאין כן חיה ועוף, שאין מזונן עליו, מה שייכות יש לו עליהן לשחטן ולאכלן?’

      לפי בעל ‘דמשק אליעזר’ מוקלש הקיטרוג על האדם השוחט בהמה בשל המצוות הרבות שהוא מקיים בה לפני השחיטה ולאחריה, בעוד שלפי ‘המפרש’ – העובדה שהאדם גידל את הבהמה וזן אותה (בניגוד ל’ציד חיה ועוף’) היא המאפשרת לו לשחטה ולאכלה (וכמדומני קרובים להסבר זה דברי הראי”ה ב’חזון הצמחונות והשלום’, פרק ח).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      *) וכעין זה דברי בעל הטורים (הובאו שם): ‘דם חיה ועוף טעון כיסוי הדם לפי שאין מקריבין ממנו על המזבח, שלא תהא מידת הדין מקטרגת: “איך דם יאכל דם?”, לכך ציווה לכסותו’. לפי זה, זריקת הדם מאותו מין על המזבח היא המצילה מהקיטרוג של ‘איך דם יאכל דם?’ ולפיכך צריך כיסוי הדם שיכפר.

    6. לפי רוב המעשה

      למשב”ב – שלום רב,

      יש שיקול נוסף להעדיף אכילת בהמות על פני עופות, שהרי בבשרה של בהמה אחת יש מזון לעשרות אנשים, ודי בפעולת שחיטה אחת, בעוד שבעוף צריך לשחוט עופות רבים כדי להשיג אותה כמות בשר.

      וכפי שלימדנו הרמב”ם על משנת ‘והכל לפי רוב המעשה’, שמעשה טוב שעשייתו מחולקת לפעמים רבות עדיף על עשייה חד-פעמית, אף שהתוצאה אחת, שהרי עצם העשייה משפיעה על הנפש, והכי נמי נימא, שפעולת שחיטה אחת קשה לנפש פחות מפעולות שחיטה רבות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי כיסוי הדם לא יעזור הסבר זה, שהרי ‘אקו ודישון ותאו וזמר’ גדולים הם, ובכל זאת טעונים כיסוי..

    7. לא טוב היות האדם יחדיו (לשצ"ל)

      בס”ד ח’ באלול ע”ז יום ד’ לסדר “בספרי האשכנזים נמצא כתוב דכא”

      לשצ”ל – שלום רב,

      אני וחבריי מאוד נהנים לקרוא את תגובותיך המחכימות והמשכילות במגוון אתרים ברחבי הרשת, די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר (לדוג’ אתר מוסף “שבת”). צר לנו על כך שבתוך שלל התגובות המפורסמות באתרים הרבים קשה למצוא משנה סדורה בשלל התגובות שלך.

      למה שלא תפתח אתר מסודר עם בלוגים משלך הדנים בעניינים השונים שעל סדר היום בדורנו, בבחינת ‘יפוצו מעיינותיך חוצה’ 🙂

      אם תפתח אתר כזה בטוחני שיהווה מוקד משיכה לבני נוער המתעניינים בדברים בהם אתה עוסק בתגובותיך הרבות.

      על זה כבר אמר כידוע הרב זצ”ל: “בעל המחשבה הגדולה, תיכף כשהוא עוסק בתורה, חכמה ממנו שואלת, מה היא מגמתם של הדרך, איך היא פועלת לבראת, באיזה צד אפשר לקשור אותה עם ההארה ועם העולם. ככל העולמים והטוב, שבכל מקום שהנם באדם הטבעי, עליהם להחכימם באמונה מחשבה וחמדת החבורה, וכל מה שהם מתחילים להיות יותר כח אמונה וקדושה, הנם צריכים לעשות את כל החיים הללו עצמם מתוך עצמיות פנימית ברורה, ולא מתוך גדולת פנימיות חזקה ומאירה, כך הוא בנין הרוח בדמיון לדמיון השלשה, תורה החכמה וקדושת התורה.”

      בברכה,
      י.ח. הכהן

    8. בענייני המשנה הסדורה (לרי"ח הכהן)

      בס”ד יום ד’ לסדר כי ישבו אחים יחדיו תשע”ז

      לרי”ח הכהן – שלום רב,

      המשנה הסדורה שלי בכל האתרים ‘הרבים’, מיעוט רבים ארבעה, ‘מוסף שבת’, ‘רמד”א – שו”ת ומאמרים’, ‘ארץ העברים’ ו’על מה שהיה ועל מה שקורה’ (וקצת ב’כריכה האחורית’ של יהודה גזבר וב’הארת שוליים’ של מורדי מילר) אחת היא:

      לא גילינו את אמריקה ולא המצאנו את הגלגל. השאלות שאנחנו שואלים בכל נושא, שאלות נושנות הן, ודנו בהם רבות, חז”ל ראשונים ואחרונים. כדאי גם לשמוע מה שאומרים קדמונים בכל נושא, ולא רק ‘להתבשל במיץ של עצמנו’, ובדרך כלל הדברים העולים בדבריהם של הקדמונים מורכבים הרבה יותר ממה שהורגלנו, ולפיכך מעשירים ומפרים את מחשבתנו!

      המוסר נמצא ב’סופו של יום’, גם ‘בבט’ן, בתחושות הבטן המוסריות הטבועות בנו; גם ‘בראש’, במחשבה ובשכל הישר שלנו; וגם ‘מעל הראש’, בתורה האלקית, הכתובה והמסורה לנו, הנותנת עומק מוסרי, מעבר לסברא האנושית הטבעית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אם הזכרת (בשורה הראשונה) את ‘ספרי האשכנזים’ – אציין, שבשתי הדוגמאות שהארכתי בהן – שאלת זכייה באבידה אחר ייאוש ושאלת טעמה של מצוות כיסוי הדם – הולכים חכמי אשכנז בגישה ייחודית הנוטה להביא את השיקול המוסרי בעוצמתיות גם ברובד ההלכתי.

  16. דוד

    לגבי ההצעה לסירוס מחבלים, זכור לי שבתקופת מאסרו של יגאל עמיר דובר על כך שבמשך תקופה מסויימת נאסר עליו להתייחד עם אשתו בחדר לבד, מתוך הנימוק שרוצח כמוהו אסור להניח לו להביא ילדים לעולם שמא ח”ו ימשיכו את דרכו.
    אני זוכר שנגעלתי מהרעיון הזה וחשבתי אותו למעוות (הוא כמובן הועלה בידי אנשי שמאל הומניים מובהקים שגם 10 שנים אחרי רצח רבין היו עדיין מזועזעים ממעשהו).
    אז יגאל עמיר כבר נשפט וקיבל את מלוא העונש הקצוב בחוק ולכן במקרה שלו זה היה מיותר ונבע נטו מתוך שנאה. אבל כאמצעי הרתעה הייתי משתמש בו (עם אנסים, מחבלים ומה לא).

השאר תגובה