ביקורת על זלזולו של הרב באגדתות ובדרגתם של חז"ל

רק תיקון טעות אחד. לא אמרתי שאין בהן עומק אלא שאני (וגם אחרים) לא רואים בהן עומק. לכן בעיניי אין הבדל בין ללמוד אותן לבין ללמוד את דוסטוייבסקי. אני רק מוסיף שייתכן שאלו דרשנויות כמו ששומעים היום בבתי הכנסת לרוב. העובדה שזה היה מזמן לא אומרת שזה בהכרח יותר עמוק. כל הדרשנויות לכל אורך הדורות ברובן הן סתם וורטים. אז מחתימת התלמוד נסתתמו מעינות האגדה והמחשבה? או שאולי איני יורד גם לסוף דעתם של דרשני זמננו. ייתכן.

בהצלחה.

ייתכן שבדרשות של חז״ל מחשבה עמוקה וסתם וורטים משמשים לעיתים בערבוביא, אבל מאיפה היומרה לקחת את כל האגדתות חז"ל ולהשוות אותם קטגורית לוורטים של דרשנים בבית כנסת?

הראיה שלי מהגר"א היא משום שהוא כענק שאין ללא עוררין הודה שלחז"ל היו סודות וקבלה, והם טמנו את כולם באגדתות – לא פחות ולא יותר.

חוצמזה, אותם אמוראים שהרב כל כך מעריך את ההיגיון והלוגיקה ההלכתית שלהם, פתאום באגדה הפכו ל״דרשנים שאומרים וורטים קלילים״? (רוב הדרשנים שאומרים וורטים בימינו לא עוסקים בהיגיון והלוגיקה ההלכתית של חז״ל.)

נראה שמרוב לחץ והטפה אתה לא טורח לקרוא את מה שאני כותב. אני לא יודע למה אני צריך לחזור על מה שכבר כתבתי. הסברתי שאיני עוסק באגדות עצמן אלא במה שאנשים עושים איתן. לגבי האגדות עצמן העליתי רק אפשרות שהדגמתי מדרשני כל הדורות. שאלתי כיצד אתה מסביר את המעבר החד מהגמרא לדורות שאחריה. לא התייחסת.
טענתי איננה נובעת מ"יומרה" או מזלזול, אלא מניתוח עובדתי-תיאורי של התוכן ועוד יותר של מה שעושים איתו. כאשר אנחנו בוחנים את מדרשי האגדה בעין עניינית, השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא: מה אנחנו באמת לומדים מהם? התובנות שמציעות האגדות הן לרוב תובנות מוסריות, פסיכולוגיות או רעיוניות כלליות, אך כאלו שאינן ייחודיות דווקא לתורה ואפשר למצוא כמותן גם אצל קאנט, אצל דוסטוייבסקי או בספרות יפה. יתר על כן, התובנות הללו כמעט תמיד ברורות לנו עוד קודם גם בלי האגדה. היא מחדדת לנו את מה שאנחנו כבר יודעים. אם זה לא יתאים למה שאנחנו חושבים נשנה את פירושנו לאגדה.
לכן דברי הגר"א אינם רלוונטיים, ומעבר לזה איני מקבל עדויות אד הומינם. כדי לשנות את דעתי אני רוצה לראות דוגמאות ולא הצהרות. הפיכת כל אגדה, דרשה או מאמר תמוה ל"סודות קבלה נשגבים" אינה כלי ניתוח רציונלי אלא הימנעות ממתן תשובה.
לגבי הערכתי לחכמי התלמוד, יש להאריך בזה. אבל גם בלי להיכנס לעניין, גם ת"ח מובהקים בדורנו אומרים שיעורים מופלאים בלמדנות ומדברים שטויות באגדה. וזהו הרוב הגדול ולא מקרי קצה. לכן אין להסיק מכאן לכאן. ר"ע רצה לעורר את התלמידים ודרש להם מפני מה זכתה אסתר למלוך על 127 מדינה כי הייתה בתה של שרה שחייתה 127 שנה. הגמרא עצמה אומרת שזה סתם נאמר כדי לעורר את התלמידים, מה שלהערכתי לא יפריע לצדיקים כמוך למצוא שם סודות נשגבים בדילוגי אותיות ולהצהיר שהכל זה רק מעומק המושג וקוצר המשיג.
לא בכדי הפנ"י בהקדמתו מספר שנלכד תחת הריסות ברעידת אדמה ואיבד את משפחתו, והוא נודר לא לעסוק באגדות אם ה' יציל אותו כי לא מכוונים שם לאמת. אז אני בחברה טובה. דומני שיש סיפור דומה על רבי שלמה היימן או העילוי ממייצ'יט (כבר איני זוכר).
זהוץ מבחינתי מלאה סאת ההטפות. אם אתה רוצה להמשיך לדון, זו העת לטיעונים ודוגמאות.

לצערי הרב, התגובה המפורטת שכתבתי נמחקה רגע לפני השליחה (הכל לטובה). מכל מקום, אנסה לשחזר את הדברים.

אפתח דווקא מהסיפא של דבריך, ודווקא ב"במילתא דבדיחותא" לפי פירושו של הפני יהושע (=אגדתא), ועל הדרך אשיב גם לטענת הרב כלפי צדיקים כוותי 😄.

נראה לי שהפירוש של הרב לגמרא עם רבי עקיבא אינו מדויק. הגמרא לא אומרת שרבי עקיבא אמר כאן וורטעל, אלא מפרשת את המניע שלו. התלמידים נרדמו והוא רצה לעורר אותם, אך אין מכאן ראיה שהדרשה עצמה הייתה וורט בעלמא. ואכן, צדיקים כמוני מוצאים שם דברים של טעם. ה'פרי צדיק' מראה כיצד האגדתא עצמה קשורה בדיוק למטרה שלשמה נאמרה. וכה דבריו של ה'פרי צדיק' (חיי שרה, אות יא) בעניין, שלא מופקע בכלל שהן הן כוונת הדברים של רבי עקיבא, וזל"ק:
"ר"ע היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה אלא תבא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה ק' וכ' וז' וכו'. ויש להבין למה בא לעורר הצבור בהגדה זו דוקא. אך הענין שר"ע דרש בענינים גבוהים בד"ת והצבור מתנמנם שהיו סוברין שאין להם שייכות לד"ת גבוהים כאלה עדמש"נ ראמות לאויל חכמות וגו'. וביקש לעוררן שידעו שכל א' מישראל שייך אף לד"ת הגבוהין כמו ש' בתדב"א (א"ר ר"פ כה) כל או"א מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב. והיינו שכל א' מישראל כיון שהוא מזרע האבות יש בכחו להגיע באיזו פרט למעשה אבותיו ועדמ"ש (ב"ר פ' נו) ואין דור שאין בו כאברהם כו'. וזה שאמר מה ראתה אסתר שתמלוך כו' והל"ל מה זכתה אסתר שתמלוך כו' וכי בדידה תליא. ונראה המכוון עפמ"ש (מגילה טו.) ותלבש אסתר מלכות בגדי מלכות מיבע"ל כו מלמד שלבשתה רוה"ק כ' הכא ותלבש וכ' התם ורוח לבשה. ולכאורה שם מפורש ורוח לבשה משא"כ כאן דכ' ותלבש אסתר מלכות ואיך למד זה מזה. אך העיקר שמדייק מדלא כ' בגדי מלכות ולכן מפרש שלבשתה רוה"ק. והיינו מה שהיה לה תקיפות כזה לכנוס למלך שלא כדת ולסמוך על הנס ולא עלה על דעתה שפלות מצבה שנמסרה לאחשורוש. ואף שלא היתה מחויבת למסור עצמה דאסתר קרקע עולם היתה כמו ש' (סנהדרין עד:) מ"מ לאו משנת חסידים היא דהא אשכחן (כתובות ג:) דאיכא צניעות דמסרי נפשייהו לקטלא (וע' תוס' גיטין נז:) וכמו שמארה מקודם וכאשר אבדתי אבדתי. אך אחר התפלה ותעניות לבשתה רוה"ק. ולבשתה תקיפות שהמלכות שלה ולא תפחד כלל מאחשורוש שבודאי יטה לבו לרצונה. וזה מדת מלכות רוה"ק וכמו ש' האריז"ל דוד שהיה רבן של בעלי רוה"ק והיה מרכבה למדת מלכות. ובמ"ר פ' זו שהיה ראש למכלות משבט יהודה. וכן אי' מהאריזל"ל שר"ע שורש תורה שבעל פה. וז"ש במדרש (פ' חוקת) דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו. והוא דמשה רבינו שורש תורה שבכתב שהיא חכמה וכמו ש' בזוה"ק (ח"ב קכא א). ותורה שבעל פה ממדת מלכות וכמו ש' הרמב"ן ז"ל על מ"ש (ב"ב יב.) וחכם עדיף מנביא כו שהוא בהשגת רוה"ק. ואף שזה ממדת מלכות פה תורה שבעל פה. כ"ע איהו כתר מלכות כו' וזהו כל יקר וגו' ע"ד מ"ש (מגילה טז:) ויקר אלו תפילין כו' תפילין שבראש שזה מורה על כ"ע. וע"כ כולהו סתימתאי אליבא דר"ע (סנהדרין פו.) מפני שהוא שורש תורה שבעל פה והוא רוה"ק מדת מלכות. וז"ש ותלבש אסתר מלכות. וע"ז אמר מה ראתה אסתר ללבוש תקיפות זה ולסמוך על הנס. אלא תבא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיטה קכ"ז שנה ונכללו כל ימי חייה לטובה בת ק' כבת כ'. וכמו ש' במ"ר כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים והיינו אף ימי הילדות שאין בהם דעת ובפרט שרה שנולדה מזרע תרח. ובא"א ע"ה יש דעה שבן מ"ח הכיר את בוראו רק שהשי"ת בשרו של יצטער עליהם כמו ש' (בב"ר פ' לט). ובודאי גם שרה לא היתה בתחלה כמו שהיתה אחר כך ומ"מ חישב השי"ת כל שנותיה לטובה. מזה לבשה אסתר מלכות שלבשתה רוה"ק. כיון שהזמין לה השי"ת דבר זה לא לחכנם הוא ובודאי יבא הצלת כלל ישראל על ידה. ומזה לבשה מלכות שמהלוכה שלה ולא תפחד כלל. וזה שבא ר"ע לעורר את הצבור שלא יאמר האדם מה אני ומה חיי ואיזו שייכות יש לי לד"ת הגבוהים והוא יודע נגעי לבבו. וע"ז בא ר"ע לעורר כמו שאסתר למדה משרה. והוא דכמו שכל אחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב. כן הנשים הכשרות חייבות לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אמהות. והיינו שהם נטעו בלב זרעם שיוכל כל אחד ואחד מישראל להסתייע מעבודת האבות והאמהות כשיבא לטהר. וממילא יוכל כל אחד מישראל למצוא מקום אף בדברי תורה הגבוהין ויוכל לצפות מתי יגיעו מעשי עכ"פ באיזו פרט למעשה אבותי".

הואיל ואתאן להכי, הרי זו דוגמה מובהקת לכך שאפשר ללמוד דבר חדש מאגדתא. לפני שנחשפתי לדברי רבי עקיבא, לא האמנתי מספיק בכוחותיי; אך כעת, משעמדתי על הדברים (ובפרט עם ביאורו הנפלא של ה'פרי צדיק'), הבנתי שגם בכוחי להשיג דברי תורה עמוקים.

משום כך, ההצעה שלך שאגדות חז"ל אינן אלא "וורטים" בעלמא, אינה נכונה. אולי ישנם איזה וורטים בודדים, אך ברוב רובן של האגדתות טמונה חכמה עמוקה ואדירה. ואף הגר"א, בפירושו, שולל מכל וכל את התפיסה שהרב הציע, כאילו מדובר ב"דברים בטלים". אמנם זה "אד הומינם", אבל כיוון שכבר דנו בו אני רואה לנכון להביא את דבריו בנותן טעם, וז"ל: "סוד משה הוא תורתו, הלכה למשה מסיני, שהוא הסוד, והוא גנוז ברמז, והן הגדות שהן בש"ס כמו המעשים דרבה בר בר חנה וסנחריב, שהן לפי הנראה ח"ו כמו דברים בטלים – ובהן גנוז כל האורה והתורה, תורת משה, כל רזין דאורייתא.
וזה שביקש משה שלא יגנז הסוד באלו הדברים, ולא ניתן לו. וזהו "מחולל מפשעינו", שנעשה חול, דברים [הנראים כמו] של [דברים] חול. והוא ב"פשעינו", כמו שכתוב "ויתעבר ה' בי למענכם". וזהו "נבזה לא תואר לו" וכו'" (פירוש הגר"א לתיקוני זהר, כח ד – כט א).

זאת ועוד, גם אם ניתן למצוא את התובנה העולה מאגדתא מסוימת אצל פילוסופים או סופרים, עדיין למדנו משהו חדש ממנה. לעיל הבאתי דוגמה חיה ללימוד חדש מאגדתות (למותר לציין כמובן שלא לומדים דברים חדשים מכל אגדתא, ועדיין הרי לפניך דוגמה מובהקת).

ומעבר לזה, אגדתות שפירושן על דרך הסוד, שעליהן מדבר הגאון מוילנא, אינן מסוג התובנות שניתן למצוא אצל קאנט (על אף גדולתו הפילוסופית), דוסטוייבסקי (על אף גדולתו הספרותית) או שאר ירקות.

באשר לשאלת הרב האם נסתתמו מעיינות החכמה לאחר התלמוד. במובן מסוים, אכן יש כאן הפסקה של ז'אנר ייחודי. אמנם מצינו חכמים אחרים שהשתמשו במשלים, בסיפורים ובמעשיות, אך לא באגדתות במתכונתן הייחודית. לא מצינו עוד חכם שסיפר מעשיות בסגנון של רבה בר בר חנה. זהו ז'אנר ייחודי לחז"ל. הבאתי לעיל דוגמה מאותה אגדתא של רבי עקיבא, שאפילו באגדתא תמוהה, שהמניע לאומרה לעורר את התלמידים משינתם, טמון עומק מחשבתי עצום, ורבי עקיבא לא בא לעורר את התלמידים בוורטים בעלמא, אלא אומר להם: תאמינו בכוחותיכם, כמו שרה שהאמינה בכוחותיה.

באשר לטענת הרב על הפטפוטים של תלמידי חכמים מובהקים בדורנו בענייני אגדה, תיארתי לעצמי שהרב יביא את הדוגמה הזו. אולם לא קרב זה אל זה. הרבה מאגדות חז"ל אינן "השקפה" במובן המקובל כיום אלא אגדתות ממש – מעשים וסיפורים כמו מעשיות רבה בר בר חנה, שלמה ואשמדאי וכדומה. תלמידי חכמים בדורנו, לעומת זאת, פשוט מפטפטים בענייני "ההשקפה הטהורה והצרופה". זו פשוט לא אותה קטגוריה. העובדה שתלמיד חכם גדול עשוי לומר דברי שטות בענייני השקפה אינה מלמדת שאין עומק עצום באגדות חז"ל, שהן ז'אנר ייחודי בפני עצמו, וכאמור.

שוב ראיתי את דברי קדשו של רבינו היעב"ץ, שכידוע לכל היה חוקר ומבקר גדול שלא נשא פנים לאיש, ודבר לא עמד בפניו כפשוטו ממש, ואעפ"כ כתבה ידו את הדברים הבאים:​
"ובזה אין ספק בעולם שמאמרי חז"ל באגדה מורים ומרמזים באצבע על חכמת הקבלה הנמצאת מדור לדור ביד יחידי סגולה, ונראה היטב לעינים שאינן טרוטות איך גנזוה חז"ל בדבריהם במקומות הרבה והבליעוה בנעימת לשונם ברמזים עמוקים, כדי להסתירה ולהעלימה מבלתי ראויים אליה [כחובה], וכן כמה כתובים בתורה עצמה ובנ"ך מאירים ומתמימים דבריהם על פי חכמת האמת, ממש צועקים כבת קול על יסודי חכמת האלהות המסתתרים בהם, וללב מבין בלתי נעלמת"​
(מטפחת ספרים ח"ב סי' ל"ט)​

אדון לכף זכות שהרב עסוק כדרכו בקודש ומשכך לא זכיתי למענה.

חן חן. אדון גם אני אותך לכף זכות, שבוודאי רצית להציג כאן טענות שדורשות מענה ורק מחמת היותך עסוק לא הגעת לזה.

חוזר בי. מסתבר שלרב דווקא יש זמן פנוי – רק לא בשביל הטענה המקורית. (אבל בכנות, מעודי לא ראיתי עקיצה כזו! [א"ה: ל' גוזמא נקט].)