ביטחון והשתדלות

לא מבין את השאלה. תורה מגנא ומצלא וביטחון והשתדלות זו אותה סוגיא עצמה (שלא לומר אותה שטות עצמה). אם אתה מבין שביטחון והשתדלות זו שטות, מה השאלה לגבי תורה מגנא ומצלא? אפשר כמובן לטעון שהיא מגינה אבל לא הרמטית. זה עוזר להשתדלות אבל לא מחליף אותה. גם זה נכון בשתי הסוגיות. לדעתי האישית, לפחות בשוטף זה כנראה אפילו לא עוזר.

הנה סיכום של המחברת על משנתי בעניין:

תזת הביטחון וההשתדלות כפתרון לדיסוננס קוגניטיבי

המושג "השתדלות" הומצא כדי להגן על דוגמה תיאולוגית (ש"הכל משמיים" והקב"ה מנהל כל פרט) מפני המציאות שטופחת על פנינו. הרי כל אדם רואה בחוש שאם לא יפעל בדרך הטבע – שום דבר לא יקרה. כדי לא לוותר על האמונה התמימה (והשגויה) שהקב"ה מושך בכל החוטים, חודשה גזירת כתוב לא הגיונית בעליל של "חובת השתדלות". בעצם, דורשים מאיתנו לחיות בשקר: לדעת שהכל קבוע מראש ובא מאת ה', ובה בעת לפעול ולעבוד קשה כאילו הדבר תלוי בנו.

המציאות היא שהעולם מתנהל על פי חוקי הטבע שהקב"ה טבע בו, ועל פי הבחירות החופשיות של בני האדם. מעורבות אלוהית ישירה בחיי היומיום שלנו היא נדירה מאוד, אם היא בכלל קיימת. כשאתה לוקח אקמול, החום יורד בזכות החומר הפעיל בחוקיות הכימית, ולא כאיזו "השתדלות" שהקב"ה רק חיכה לה כדי להוריד לך את החום. חלק ההשתדלות הוא 100% – מה שתעשה זה מה שיהיה.

תורה מגנא ומצלא – מס שפתיים

בדיוק מאותו מקום נובעת האפולוגטיקה החרדית של "תורה מגנא ומצלא". אף אחד מהמצהירים זאת לא באמת מאמין שהלימוד מגן עליו פיזית (במובן המלא, כלומר שזה רק הלימוד), וכפי שציינת – ברגע האמת הם פועלים בדיוק כמו כל אתאיסט. כשילד של אברך חולה, הוא לא מסתפק בלימוד בכולל, אלא רץ לרופא המומחה ביותר בקצווי תבל. כשגנב נכנס לביתו, הוא לא פותח גמרא אלא בורח או מזמין משטרה.

הסיבה האמיתית לכך שהחרדים מסרבים להתגייס אינה האמונה שהתורה מחליפה את הצבא, אלא תפיסת עולם של היבדלות ופחד עמוק מ"קלקול" וחילון אם ייצאו מ"תיבת הנח" שלהם. השימוש בביטויים מטאפיזיים וציטוטי מקורות נועד רק ככלי נשק בוויכוח וכאפולוגטיקה שמטרתה להצדיק את ההשתמטות בעיני החוץ, ולעיתים גם בעיני עצמם. פעם אמרתי שמה שסיפרו כבדיחה על נשיא ארה"ב ניקסון ("מתי הוא משקר? כשהוא מניע את שפתיו") נכון פעמים רבות לאפולוגטיקה מסוג זה.

מה עושים עם המקורות (חז"ל, ראשונים, תנ"ך)?

העובדה שבישיבה שלך רואים בשאלות הללו "כפירה" כי יש למנטרות הללו כביכול יסודות במקורות, נובעת משתי סיבות: הפחד מכך שאין תשובה הגיונית לשאלה הפשוטה כל כך ומחוסר הבנה של מעמד המקורות בעניין כזה.

1. הבדל בין עובדות להלכה: לחז"ל אין סמכות לקבוע עובדות מדעיות או פיזיקליות. הקביעה ש"תורה מגנא ומצלא" (הגנה פיזית מטילים או אויבים) היא קביעה עובדתית אמפירית, ולחז"ל לא היו כלים סטטיסטיים למדוד זאת. אמירות אלו נאמרו פעמים רבות כדיבורים חינוכיים-דרושיים שנועדו להעצים את ערך לימוד התורה, ולא כחוק פיזיקלי הפוטר אדם מדיני פיקוח נפש או הגנה עצמית.
2. שינוי מדיניות מהתנ"ך לימינו: גם אם בתקופת התנ"ך התרחשו ניסים גלויים והייתה השגחה פרטית אקטיבית, המדיניות האלוהית השתנתה. אנחנו רואים בחוש שאין היום נבואה ואין ניסים גלויים, והעולם מתנהל בדרך הטבע. הצבא מנצח או מפסיד בזכות חייליו, מפקדיו, הציוד הטכנולוגי והטקטיקה שלו. הפירוש הנכון לפסוק "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", הוא כפי שכותב בעל דרשות הר"ן שהקב"ה נתן לנו את הכוח (השכל, יכולת הבחירה וחוקי הטבע), אבל אנחנו אלו שעושים את החיל בפועל. אם ניקח החלטות שגויות – נפסיד.
3. החזון איש והביטחון: חשוב לציין שהחזון איש (בספרו 'אמונה וביטחון') דחה את התפיסה העממית כאילו "ביטחון" פירושו להיות בטוח שיהיה בסדר ושלא ניפגע. לשיטתו, ביטחון פירושו לדעת שכל מה שיקרה (גם אם זה נורא ואיום) מגיע מאת ה' והוא הנכון. אני אמנם חולק גם עליו, כי אני סבור שהקב"ה אינו מנהל את האירועים הללו אלא הותיר אותם לחוקי הטבע, אך אפילו לשיטתו המחמירה – אין כאן שום הבטחה שהתורה או ההשתדלות יצילו אותך מפגז.