הטיעון הקוסמולוגי ואמונה

בהחלט כן; למעשה, זוהי בדיוק מטרתו של הטיעון וזה מה שהוא מוכיח. הטיעון הקוסמולוגי יוצא מתוך עובדה פשוטה: היקום קיים, ולכל דבר שקיים ויש לנו ניסיון לגביו יש סיבה או עילה שיצרה אותו. כדי לא להיקלע לרגרסיה אינסופית של סיבות (שהיא כשל לוגי ואינה מהווה הסבר קביל), אנו מוכרחים להניח את קיומה של חוליה ראשונית שעוצרת את השרשרת, עילה ראשונה שאינה זקוקה לסיבה. לעילה הראשונית הזו אני קורא "אלוהים". אולם, חשוב לי להדגיש שהאלוהים שמוכח מהטיעון הזה הוא אלוהים פילוסופי בלבד (דאיזם). הטיעון הקוסמולוגי כשלעצמו לא אומר לנו עליו מאומה מעבר לכך שהוא יצר את המציאות; הוא לא אומר שהוא כל-יכול, שהוא נתן תורה, שהוא מתעניין במעשינו או שיש לו דרישות מוסריות מאיתנו.

לגבי שאלתך השנייה – האם אפשר לבסס אמונה דתית (תאיסטית) על הטיעון הקוסמולוגי?

התשובה הישירה היא שלא ניתן לעשות זאת באופן בלעדי וישיר, שכן שום טיעון פילוסופי אינו מוכיח את קיומו של אלוהים דתי. פילוסופיה, מעצם טבעה האוניברסלי, אינה יכולה להוכיח שאלוהים התגלה בהר סיני, נתן תורה או ציווה עלינו להניח תפילין. המעבר מאלוהים פילוסופי-דאיסטי לאלוהים תאיסטי (האל של הדת) מחייב קפיצה ולוקח צעדים נוספים.

עם זאת, לטיעון הקוסמולוגי (ולחברו, הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי) יש תפקיד קריטי ומשמעותי מאוד בדרך לאמונה הדתית. ברגע שהשתכנענו במישור הפילוסופי שקיים גורם טרנסצנדנטי שברא את העולם, שאלת ההתגלות משנה לחלוטין את הסטטוס שלה. האתאיסטים אוהבים להשתמש במשל "קנקן התה השמימי" של ברטרנד ראסל, וטוענים שטענה על התגלות אלוהית מופרכת וספקולטיבית בדיוק כמו הטענה שיש קנקן חרסינה שמסתובב סביב כוכב צדק. אבל אם ביססנו פילוסופית שאלוהים קיים וברא את העולם, אזי כשמגיעה מסורת הטוענת שהוא גם התגלה לבני אדם, זו כבר לא טענה אבסורדית שדינה להידחות על הסף, אלא טענה סבירה שראוי לבחון אותה.

יתרה מזו, אני טוען שיש כאן גשר הגיוני: אם הגענו למסקנה פילוסופית שאלוהים ברא את העולם ואותנו (ונטע בנו יכולות כמו בחירה ומוסר), הרי שסביר מאוד להניח שהוא עשה זאת למטרה מסוימת. אם יש לו מטרה וציפיות מאיתנו, סביר מאוד להניח שהוא ימצא דרך לתקשר איתנו ולהודיע לנו מהן אותן ציפיות.