הלכות תשובה לרמבם

מה לגבי הסברו של הגרי"ז סולובייצי'ק בספרו 'על התשובה'? הוא פותר שם את השאלה בעזרת חילוקו המפורסם קיום המצווה ומעשה המצווה.

כוונתך לגרי"ד (רבי יוסף דב) סולובייצ'יק מבוסטון ולא לדודו הגרי"ז (רבי יצחק זאב) מבריסק.
לעצם העניין, החילוק הזה אינו פותר את הקושי עד הסוף מכמה טעמים:

ברמב"ם ברור שהפסוק "ושבת" אינו מצווה. קשה לומר שזהו קיום המצווה של מצוות הווידוי.
גם אם נניח שהתשובה היא "קיום המצווה" והווידוי הוא "מעשה המצווה", החילוק הזה עדיין לא מיישב את הסתירה החזיתית בניסוחיו של הרמב"ם. בספר המצוות (עשה עג) ובפרק א' מהלכות תשובה הרמב"ם מציג את הווידוי כמצווה מותנית: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות". כלומר, התשובה מוצגת כאן כתנאי חיצוני (היכי תמצא) שיוצר את החיוב הפורמלי בווידוי, ולא כחלק מגוף המצווה. לעומת זאת, בהקדמה למשנה תורה הוא כותב במפורש שמצוות העשה היא "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה" – כאן התשובה עצמה מוגדרת כחלק בלתי נפרד מגוף הציווי ולא רק כתנאי לו.
כפי שהסברתי בהרחבה, הסיבה האמיתית לכך שהרמב"ם לא מנה את עצם התשובה כמצווה עצמאית בספר המצוות היא מטא-הלכתית. מהותה של התשובה האמיתית ("התשובה הגדולה") היא החלטה של האדם לחזור להיות בוחר. אולם, אי אפשר לצוות על אדם "להיות בוחר" (בדומה לפסוק "ובחרת בחיים" שאינו נמנה במניין המצוות). היותך בוחר הוא תנאי מקדים והכרחי לעצם קיומה של מערכת נורמטיבית שיכולה לצוות עליך; לכן לצוות על הבחירה עצמה זהו אבסורד לוגי. הרמב"ם מבין זאת, ולכן לשיטתו אין ציווי בתורה על עצם התשובה (והפסוק "ושבת עד ה' אלוהיך" מתפרש אצלו כהבטחה ולא כציווי). החובה לשוב היא חובה שמגיעה מן הסברא, וספר הלכה כמו 'היד החזקה' צריך לכלול את כל החובות שלנו – בין אם הן מבוססות על ציווי מפורש בתורה ובין אם הן מבוססות על סברא.
במסלול של "התשובה הגדולה" – כפי שרואים במעשה של רבי אלעזר בן דורדיא או בדין של המקדש אישה "על מנת שאני צדיק גמור" – האדם משתנה והופך לצדיק גמור ברגע אחד, מבלי שעבר בפועל על ארבעת השלבים הטכניים ומבלי שהתוודה בפיו. אילו התשובה הייתה רק ה"קיום" הפנימי של מצוות הווידוי הפורמלית, לא היה ניתן להשיג את הכפרה ואת המעמד של צדיק גמור ללא ביצוע "מעשה המצווה" (שהרי לשיטת הרמב"ם הווידוי מעכב את הכפרה). העובדה שהמהפך הנפשי מתקבל מיד כשלעצמו מוכיחה שהתשובה היא מנגנון מהותי, עצמאי ומטא-הלכתי, ולא רק רובד פנימי של מצווה פורמלית על דיבור. השלבים הפורמליים והווידוי נדרשים רק כמסייעים ומלווים לתשובה ה"קטנה" (הטכנית והפרוצדורלית), או ככלי עזר ליצירת ההיפוך הנפשי.

אןקיי מובן.
כשמדהו אינה מצווה אלא חובה איך חלים הדינים שנאמרו (רק) במצוות ? לדוגמא העוסק במצווה פטור מהמצווה ? אתה אומר שגם תלמוד תורה (מעל ק״ש) הוא חובה ולא מצווה אז איך יכול להיות שהעוסק בתלמוד תורה שאינה מצווה פוטר ממצווה אחרת ?

לא הבנתי את הבעיה. קודם כל, באמת כל מצווה עוברת דוחה לימוד תורה. וגם לגבי תשובה מי אמר שעיסוק בה דוחה מצווה? אבל גם בלי זה, העובדה שמשהו אינו מצווה לא אומרת שהוא פחות חשוב. כפי שהסברתי, לפעמים הוא לא מוגדר כמצווה כי הוא יותר מדיי חשוב. כך למשל לגבי לימוד תורה. לכן עקרונית הוא יכול לדחות מצווה.

לגבי התשובה, שהיא חזרה למצב להיות בוחר (אם הבנתי נכון היינו חזרה למצב שאני לא חלש ואני לוקח אחריות על מה שאני עושה ובוחר, בניגוד למצב החטא שבו אני חלש ולא מצליח לבחור במצווה ומימלא אני עובר את העבירה) מובן למה לא ניתן לצוות למישהו לחזור להיות בוחר. אבל אתה אומר את זה גם לגבי ובחרת בחיים. ושם נראה שאין לומר זאת. כי שמה הציווי הוא לא חזרה להיות בוחר (= תחזור למצב שבו אתה יכול לבחור בין x לy) אלא הציווי הוא לבחור במשהו ספציפי. וזה אתה לגמרי יכול לצוות למישהו. אני יכול לצוות לבן שלי לבחור ללכת לישיבה לזאת ולא לזאת.

יש לי תחושה שאני מפספס משהו ושכמובן אתה צודק אבל לא מצליח לנסח את זה ולשים את האצבע על הטעות שלי

אין שום הבדל. בשני המקרים זה ציווי להיות בוחר, ועל זה אי אפשר לצוות. "ובחרת בחיים" אומר שני דברים: 1. להיות בוחר. 2. לבחור בטוב. .