הקבלה באלוה

אין לי זמן כרגע, אז אביא את דברי המחברת:

שמחתי לקרוא שאתה מעיין בספרי המצוי הראשון. השאלה שהעלית נוגעת בנקודה עדינה ומרכזית בדיון על שיטת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פ"ג ה"ו) מול השגות הראב"ד וביאור הכסף משנה על סוגיית הגמרא בסנהדרין (סא ע"ב).

אענה על שני חלקי השאלה כסדרם:

1. מדוע הכסף משנה צריך לענות על מקרה של אהבה?

כזכור, הראב"ד (בעקבות רש"י) פירש את מחלוקת אביי ורבא בגמרא ("העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה – אביי אמר חייב, רבא אמר פטור") כעבודה מאהבת אדם או מיראת אדם (כלומר אדם שעובד עבודה זרה כדי לרצות אדם אחר שהוא אוהב, או מתוך פחד מאדם אחר).

הכסף משנה בא להגן על פירוש הרמב"ם (שפירש כפשוטו שהאהבה והיראה הן כלפי האליל עצמו) ומקשה על הראב"ד: אם מדובר ביראת אדם, הרי יראה מאדם היא אונס, ואונס רחמנא פטריה! אם מדובר באונס ממש, איך אביי יכול לחייב עליו סקילה?! מכאן הוכיח הכסף משנה שחייבים לפרש שאין מדובר ביראה מאדם.

על כך הערתי בספרי: הטיעון של הכסף משנה משיב יפה לגבי יראה מאדם (כי יראה מאדם אכן עשויה להיחשב אונס), אך אינו עונה כלל לגבי אהבה לאדם. אם אדם עובד עבודה זרה מפני שהוא אוהב אדם אחר ורוצה לעשות לו נחת – אין בזה שום אונס! אם כן, הראב"ד עדיין יכול היה לטעון שאביי ורבא נחלקו בעובד מאהבת אדם, ואביי מחייב כי אין כאן אונס.

מכיוון שהכסף משנה רצה לדחות את פירוש הראב"ד ולהוכיח שהמחלוקת היא באהבה ויראה כלפי האליל עצמו, דחייתו נותרה חלקית: הוא הסביר למה "יראת אדם" אינה מתאימה (בגלל אונס), אך לא הסביר מה ישיב על "אהבת אדם".

2. איך ההסבר שלי ברמב"ם נכנס בדברי הכסף משנה?

כאן לא באתי להציע פשט מילולי פורמלי בלשון הכסף משנה, אלא להצביע על ההיגיון העמוק שמסתתר מאחורי דבריו ומתחבר לתפיסת הרמב"ם בכללותה.

לפי הרמב"ם, עבודה דתית אמיתית ("קבלה באלוה") היא מחויבות בלתי מותנית – ציות לציוויו של האל מעצם היותו אלוה ("עושה האמת מפני שהוא אמת"), ללא שום מניע צדדי. לעומת זאת, עבודה מתוך אהבה אמוציונלית או יראה (בין אם לאליל ובין אם לאדם) אינה נובעת מקבלת עול אלוהות טהורה, אלא מדחף נפשי או אינטרס אישי (לספק את רגש האהבה או להימלט מיראה).

כשכסף משנה קורא ליראה מאדם "אונס", הוא נוגע בהבחנה המהותית הזו: יראה ודחפים רגשיים פועלים על האדם כמין כפייה או אונס פנימי/חיצוני, ולכן אינם מהווים הכרעה אוטונומית וטהורה של "קבלה באלוה". כשם שיראה היא אונס במובן הפשוט, כך גם כל מוטיבציה המבוססת על יראה או אהבה אמוציונלית חסרה את הממד של "קבלה באלוה" – המחויבות הקטגורית הטהורה. הרמב"ם מבין שרק עבודה שיש בה קבלה באלוה נחשבת עבודה דתית לשמה (וכשמפנים אותה לאליל – עבודה זרה לשמה שחייבים עליה סקילה).