הראיה הקוסמולוגית

השאלה הזאת נשאלה כאן עשרות פעמים. והרי דברי המחברת:

ראשית, חשוב להבהיר את עמדתי לגבי מקור העיקרון: כפי שהסברתי בספריי ובמאמריי (בעקבות דיוויד יום וקאנט), עיקרון הסיבתיות אינו נלמד מתוך הניסיון והתצפית האמפירית. התצפית החושית מראה לנו אך ורק סמיכות זמנים וקורלציה בין אירועים (עקיבה זמנית), אך לעולם אינה מראה לנו יחס של "גרימה". בניגוד לקאנט, שראה בסיבתיות קטגוריית מחשבה סובייקטיבית בלבד, לדעתי מדובר בתובנה סינתטית-אפריורית – תפיסה אינטואיטיבית ישירה של השכל ("ראייה אידיתית" או "עיני השכל") המלמדת אותנו אמת אובייקטיבית על המציאות עצמה.

אם כן, מדוע אני מסייג וכותב שהעיקרון חל על "עצמים מוכרים לנו" או "עצמים שבניסיוננו"?

הסיבה לכך נובעת מאילוץ לוגי מחד ומאופיה של האינטואיציה מאידך:

1. מניעת כשל של רגרסיה אינסופית (אילוץ לוגי):

   אם ננסח את עיקרון הסיבתיות בצורה מוחלטת וגורפת – "לכל דבר ללא יוצא מן הכלל חייבת להיות סיבה" – הניסוח הזה יכשיל ויפיל את עצמו. אם לכל דבר יש סיבה, הרי שגם לסיבה הראשונה צריכה להיות סיבה, וכן הלאה עד לאינסוף. שרשרת סיבתית אינסופית (רגרסיה אינסופית) אינה מהווה הסבר, אלא התחמקות מהסבר. לכן, החשיבה הרציונלית מאלצת אותנו לבצע "ארטיקולציה" (שכלול) של הטיעון ולהכיר בכך שחייבת להיות חוליה ראשונה שהיא "סיבת עצמה" או "הכרח המציאות", אשר אינה זקוקה לסיבה מחוצה לה.

2. מהו המושא של האינטואיציה ואיפה נכון להחריג?

   מרגע שהבנו שלוגית חייבים להחריג משהו מעיקרון הסיבתיות כדי למנוע רגרסיה אינסופית, נשאלת השאלה: איזה יש מוצדק להחריג?

   כאן נכנסת ההבחנה לגבי הניסיון: האינטואיציה האפריורית שלנו לגבי סיבתיות אינה פועלת בחלל ריק; היא מלכתחילה מוסבת על עצמים קונטינגנטיים – כלומר עצמים מורכבים, נוצרים ומשתנים, שהם מן הסוג המוכר לנו בעולמנו הפיזי. לגבי עצמים כאלה, האינטואיציה שלנו קובעת בבירור שאינם סיבת עצמם ולכן הם זקוקים לסיבה שחוללה אותם.

   לעומת זאת, לגבי ישות מופשטת, ראשונית וטרנסצנדנטית (שאינה מן הסוג שבניסיוננו הפיזי), האינטואיציה אינה כופה דרישה סיבתית.

לפיכך, כאשר הלוגיקה מחייבת אותנו לעצור בסיבה ראשונה ולהחריג אותה משרשרת הסיבתיות, הרבה יותר רציונלי להחריג יש שאינו בניסיוננו (אלוהים / הכרח המציאות) מאשר להחריג באופן שרירותי עצם פיזי קונטינגנטי מתוך העולם המוכר לנו.

לסיכום: מקורו של עיקרון הסיבתיות הוא אמנם אפריורי-תבונתי ולא אמפירי, אך מושאו ותוכנו נסובים על עצמים קונטינגנטיים שבניסיוננו. החרגת העילה הראשונית אינה סתירה ללוגיקה, אלא תוצאה ישירה של אילוץ לוגי למנוע רגרסיה אינסופית.