הראיה מהאפיסטמולוגיה

השאלה שאתה מעלה היא מצוינת, והיא נוגעת בדיוק בליבה של ההבחנה בין טיעון "מסיק" (פילוסופי) לבין טיעון "חושף" (תיאולוגי). התייחסתי לנקודה זו במפורש בספרי "המצוי הראשון" (בשיחה הרביעית).

אילו הראיה הייתה טיעון מסיק הצועד בכיוון הרגיל (כלומר, מאמונה באלוהים אנו גוזרים אמון בשכל ובחושים), אכן ההיקש לא היה הכרחי. גם אם העיניים והשכל שלנו נבנו בצורה מכוונת על ידי אינטליגנציה כלשהי, אין זה מבטיח שניתן להאמין למידע שהם מעבירים אלינו. הדבר תלוי לחלוטין בשאלה מה הייתה כוונתו של מי שבנה אותם – ייתכן בהחלט, כפי שחשש דקארט עם "השד המתעתע" שלו, שהוא רצה לבלבל או להטעות אותנו.

אולם הראיה מן האפיסטמולוגיה בנויה הפוך, כטיעון חושף, המשתמש בכלל הלוגי של שלילת הסיפא (מודוס טולנס). הטיעון אינו יוצא מקיומו של אלוהים כדי להוכיח שאפשר לסמוך על החושים, אלא מתחיל מהעובדה האמפירית הפשוטה שכולנו, הלכה למעשה, כבר נותנים אמון מוחלט במערכת ההכרה והחשיבה שלנו. אנו איננו ספקנים רדיקליים – אנחנו מקבלים את קיומם של חוקי הטבע, סומכים על עקרון הסיבתיות ונותנים אמון יומיומי בעדויות חושינו.

הטיעון החושף מראה לנו שמעצם העובדה שאנחנו סומכים על ההכרה שלנו ולא מטילים בה ספק פילוסופי קטגורי, אנו מניחים במובלע שני דברים: ראשית, שהכלים הקוגניטיביים שלנו לא נוצרו בתהליך ספונטני עיוור ושרירותי (שכן במקרה כזה הסיכוי לאמינותם היה אפסי), ושנית, שאותו גורם תבוני שיצר אותם עשה זאת מתוך כוונה לשקף לנו את המציאות נכוחה (כמכניזם סימפתי ואוהד שמכוון אל המציאות), ולא כשד שנועד לתעתע בנו.

אילו היית סבור בסתר ליבך שמי שיצר אותך הוא מתעתע, לא היית יכול לתת אמון יומיומי ומדעי במערכת החישה והחשיבה שלך. האמון שאתה רוחש לה בפועל חושף את העובדה שאתה מאמין במובלע ב"גורם מתאם" אמין. לכן, הטיעון מציב בפני האתאיסט דילמה אפיסטמית (תנועת מלקחיים): או שתוותר לחלוטין על האמון המדעי והיומיומי שלך בכלי ההכרה והחשיבה הרציונלית, או שתודה שאתה כבר מאמין במובלע באלוהים שתיאם בהצלחה בינך לבין העולם.