חשמל בשבת

לזכותך אומר ששאלתך דומה לתהייתו של הרמב"ם בשורש הראשון על בה"ג שמנה את מקרא מגילה והדלקת הנר בחנוכה במניין המצוות שלו:
וימנה נר חנוכה שקבעוהו חכמים בבית שני וכן מקרא מגלה. אמנם היות משה נאמר לו בסיני שיצונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך יתחייב לנו שנדליק נר חנוכה, הנה איני רואה שאחד ידמה זה או שיעלהו במחשבתו.
קשה לי לחשוב על דבר יותר הזוי מהקושיא הזאת של הרמב"ם על בה"ג.

לרב שלום,

עניינית:
הרב טוען כי: "השאלה האם חשמל הוא אש אינה שאלה מדעית, ולכן מומחיותו של פיינמן אינה עניין להכא" ומפנה לטור בו הוא טוען כי קיימים מקרים בהם לא נדרשת מומחיות "כבדה" ומתמטית. אולם הרב מתעלם מכך שפיינמן לא נקט פה בהסבר מתמטי מורכב ומסובך על חשמל אלא בהסבר פשוט של התופעה. הצגת המומחיות נועדה לא כדי לאשש את ההסבר של פיינמן על חשמל, אלא כדי למנוע מצב שכשל המומחיות יופנה כנגדי וייאמר לי ע"י האומר שאם רק אבין יותר לעומק את התופעה אראה איך היא מתיישבת עם ההסבר ההלכתי. בנוסף, זה לא שקיימת שיטה חלופית למהות חשמל, "בעלבתית" ויומיומית, שכן חשמל הוא לא תופעה בעלת הבנה בעלבתית כלל. בניגוד לדוגמת המקוואות המופיעה בטור, אשר שם יש שתי שיטות מתמטיות: מדויקת ומודרנית יותר ומדויקת ומודרנית פחות, פה אין שיטה אלטרנטיבית לחשמל אלא חשמל מיום גילויו היה מוגדר כך ולא אחרת. כלומר אין אפילו אלטרנטיבה יומיומית לתפיסת החשמל שעליה אפשר להשעין את המבנה. כמו כן גם לא מדובר בשאלה הלכתית אזוטרית אלא בשאלה בעלת השלכות מטא הלכתיות רבות ביחס לתופעות חדשות, כפי שהוצג בשאלה המקורית. ובכלל, עצם האמירה שהשאלה אם חשמל הוא אש היא לא שאלה מדעית זה יסוד הטעות שכן חשמל בעצמו לא קיים מחוץ לספרי המדע, כפי שהרב יודע, אין לנו שום משהו ממשי שנוכל להצביע עליו ולהגיד "זה חשמל בעצמו", אנו רואים רק הופעות שלו. זה כמו להבחין בין כוח משיכה מדעי לכוח משיכה לא מדעי שהוא התפיסה היומיומית שדברים נופלים מטה, זו פשוט טעות.

לגבי בונה אצל הרב זה מענה פילוסופי לא קונקרטי. המערכת משנה פאזה, הפונקציונליות היא ביחס אלינו. אם על כל מערכת שמשנה פאזה ונעשית מכך פונקציונליות נגיד שיש בונה אז גם להצטרף למניין אסור בשבת מטעם זה.

באמירה מטא הלכתית, הסימוי מילתא למילתא לא יכול להוות הצדקה בפני עצמו, צריך להראות כי קיים דמיון ממשי שלא מפיל תופעות אחרות שמותרות תחת הקטגוריה ההלכתית שיצרנו לאיסור. פה זה קורה בגלל שאין שום דמיון בין בונה לחשמל. לו הייתה מסורת בנושא ניחא, היית יכול לומר המסורת אומרת לנו מה נופל תחת הדמיון שיצרתי ומה לא. אך כיוון שבמהות אין זו סתם הצדקה ריקה מתוכן.

אני מצר על הטון שהרב בחר להשתמש בו, ותוהה האם זה לא כי מדובר בסוף באמת בנושא של אומץ להתיר את מה שהשמרנות ההלכתית נושאת על דגלה. לבטא בכך ענווה של ההלכה אל מול המציאות, הודאה שהיא לא מצליחה להקיף את כולה. לוּ היה הרב חושב כי ניתן להוציא הכל מהתורה היה ודאי חוזר בו מטענתו כי קטגורית ההלכה לא יכולה לצוות על מחשבות.

תודה רבה לרב על המענה, מקווה לתשובה בטון נעים יותר לקריאה להבא

אפתח דווקא מהסוף, כיוון שהאשמת פוסק ב"שמרנות הלכתית" או ב"חוסר אומץ" היא המפלט הקלאסי של מי שאינו מצליח להתמודד עם הטיעונים המושגיים לגופם. מי שמכיר את כתיבתי יודע שאשמת "שמרנות" או פחד מפני "מה יגידו" היא האחרונה שניתן להדביק לי. לענ"ד, אומץ אמיתי אינו להתיר את מה שנוח רק כדי להפגין "ענווה של ההלכה אל מול המציאות", אלא להפך – להיות נאמן ליושרה האינטלקטואלית ולניתוח הלוגי-מושגי של ההלכה, גם כאשר המסקנה העולה ממנו אינה פופולרית או אינה נוחה (כמו איסור חשמל בשבת מן התורה). ההלכה היא מערכת נורמטיבית עם חוקיות משלה, ולא תוכנית כבקשתך הפועלת לפי נטיות הלב של הפוסק או השואל.

להלן התייחסות עניינית לטענותיך:

שאלת המדע, פיינמן וההסתכלות ה"בעלבתית"
לטענתך כי הגדרת החשמל היא מדעית בלבד ואין לה חלופה "בעלבתית" (הדיוטית): כאן טמון כשל קטגוריאלי עמוק. כפי שהסברתי בהזדמנויות שונות, הבעיה בסיפור של פיינמן עם בחורי הישיבה אינה רק חוסר הבנה של הלכות שבת מצדו, אלא בלבול קטגוריאלי מצד השואלים. השאלה האם חשמל הוא אש אינה שאלה פיזיקלית, אלא שאלה של סברא וסיווג משפטי-הלכתי.
הפיזיקה מציעה תיאורים של המציאות, אך ההלכה, כמו כל מערכת משפטית, פועלת לפי ההסתכלות של בני האדם – ה"בעלבתים" (ההדיוטות). מבחינה פיזיקלית, אש היא ריאקציה כימית של חמצון וחשמל הוא זרם אלקטרונים. אולם מבחינה הלכתית, חוט להט דולק נתפס אצל בני אדם כאש לכל דבר (הוא מאיר ומחמם), ולכן סיווגו כאש הוא מתבקש לחלוטין ברמת החפצא, ללא קשר למיקרוסקופיה הפיזיקלית שאין לה דבר וחצי דבר עם ההלכה. לעומת זאת, במכשירים אלקטרוניים או בנורות לד שאין בהם חוט להט דולק – אין מבעיר.
טענתך כי "חשמל לא קיים מחוץ לספרי המדע" ושאין לנו משהו ממשי להצביע עליו היא פשוט שגויה. שדה חשמלי אנו רואים ועוד איך – האור הוא שדה חשמלי. אך מעבר לכך, ההלכה אינה עוסקת במשוואות השדה אלא באובייקטים כפי שהם נתפסים בהכרה האנושית. הניסיון לכפות את הקטגוריות של הפיזיקאי על ההלכה הוא השגיאה של פיינמן (ושלך). כפי שהראיתי בדוגמת משפט פוינטינג בבית המשפט, הפיזיקאים יכולים להציע תיאורים מתמטיים שקולים לפיהם האנרגיה עוברת באוויר שמסביב לחוט ולא בחוט עצמו, אך מבחינה משפטית ברור שהחשמל עובר בחוטים, כיוון שללא החוטים לא יזרום זרם. המשפטן והפוסק נאמנים למציאות הריאליסטית-הדיוטית, ולא למודלים מתמטיים מופשטים של פיזיקאים.
מלאכת בונה וקושיית ה"מניין"
הבאת דוגמה שנראית לך מוחצת: "אם כל מערכת שמשנה פאזה ונעשית פונקציונלית היא בונה, אז גם להצטרף למניין אסור משום בונה". זוהי אנלוגיה פורמלית גרידא שמפספסת לחלוטין את הגדרת המלאכה. בטור 397 – איסור חשמל בשבת: מבט פילוסופי על מלאכת בונה ובשיעוריי הגדרתי את מלאכת בונה כהפיכה של אוסף של חלקים פיזיים נפרדים למכלול פיזי פונקציונלי אחד (אורגניזם קיברנטי/פונקציונלי). כאשר עשרה בני אדם מצטרפים למניין, אין כאן שום יצירה של "חפץ" או "כלי" פיזי. בני האדם הם ישויות אוטונומיות ("גברא") שאינם מתאחדים פיזית ליצירת עצם אונטולוגי אחד. המכלול של בני האדם במניין אינו "עצם אחדותי". הצטרפות למניין היא יצירה של חלות הלכתית (סטטוס נורמטיבי), לא בנייה אונטולוגית של חפץ פיזי חדש (חפצא).
לעומת זאת, הפעלת זרם חשמלי במכשיר או במעגל הופכת את חלקי המתכת, הפלסטיק והנחושת הדוממים למכלול פיזי אחד שכולו פועל בהרמוניה פונקציונלית. החוט עצמו משנה את זהותו האונטולוגית – מחוט "מת" הוא הופך לחוט "חי". הזרם הזורם בתוכו הוא המאחד את כל חלקיו להיות מכלול פיזי אחד. זהו שינוי פיזיקלי ממשי בחפץ עצמו שהופך אותו ל"כלי" בעל תכונות חדשות, ולכן זהו גדר בונה.
"דימוי מילתא למילתא" והפשטה מושגית
טענת שאין שום דמיון בין בונה לחשמל ושמדובר ב"הצדקה ריקה".
ובכן, יש להבחין הבחנה חדה בין דימוי אסוציאטיבי סתמי (שממנו אכן הסתייגתי, ועל כך נאמר "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה"), לבין ניתוח מושגי מופשט (Conceptual Abstraction) של מלאכת בונה.
חז"ל עצמם סיווגו תחת מלאכת בונה תולדות כמו "עושה אוהל קבע" ו"מגבן" (יצירת גבינה מחלב). השאלה היא: איזה דמיון פיזי יש בין מתיחת יריעת אוהל לבין גיבוש גבינה? שום דמיון!. החיבור ביניהם אינו דמיון פיזי אלא דמיון מושגי עמוק, שבוצע על ידי רבי איסר זלמן מלצר והקהילות יעקב: בונה הוא קיבוץ חלקים ליצירת ישות פונקציונלית חדשה (בגבינה – גוש מוצק מחלקיקים מפוזרים; באוהל – יצירת חלל).
החזון איש ביצע בדיוק את אותה הפשטה מושגית על חשמל: הזרמת הזרם במעגל מחברת את החלקים הנפרדים למהות תפקודית אחת (הפחת חיים בגוף מת). זוהי מלאכת בונה מובהקת המבוססת על השכל הישר והניתוח האנליטי. מי שמתעקש להישאר ברמה המוחשית הפרימיטיבית של "שמים אבנים ובונים בית" פשוט מרוקן את היכולת של ההלכה להתמודד עם המציאות החדשה.
הבאתי את הדוגמה שנזקי קרן.
מחשבות ואמונות
באשר להערתך המוזרה בסוף דבריך, איני רואה קשר בין המילים שם. מעולם לא טענתי ש"ניתן להוציא הכל מהתורה", אבל איני רואה קשר בין השאלה הזאת לדיון שלנו. היכן ראית זאת? הוא הדין לגבי סוגיית היעדר היכולת של ההלכה לצוות על מחשבות ואמונות. מה זה קשור לדיון? אתה באמת מעמיד אותי בניסיון קשה מאד. אלו נראות סתם התעקשויות שבאות להגן על הנחרצות שכנגדה כתבתי בסגנון הקודם.