טיעון של יום לטובת הספקנות

קח לדוגמא מודל שבו כל שלב בשרשרת הזאת הוא בעל סיכוי אחד פחות אחד חלקי n, כאשר n הוא מספר השלבים בשרשרת. כאשר תיקח את n לאינסוף תקבל מכפלה של אינסוף הסתברויות שקטנות מ-1, שתוצאתה היא אחד חלקי e.

מעבר לכל זה, למה אתה מניח שהשאלות בלתי תלויות, כך שההסתברות של השרשרת היא מכפלת ההסתברויות? להיפך, סביר יותר שהן תלויות, שכן אותם גורמי טעות אחראים לסיכוי שאני טועה בכל השלבים הללו

נדמה לי שהתשובה שלך עוקפת את הקושי במקום להתמודד איתו. ההערות על מכפלות הסתברויות ועל תלות בין השלבים נכונות כשלעצמן, אך הן מטפלות במסגרת החישוב ולא בהצדקה שלה. השאלה אינה אם רגרסיה אינסופית בהכרח מאיינת את האמון, אלא מדוע מותר לעצור את הרגרסיה בנקודה כלשהי.

האמירה שמידת האמון בכלי ההכרה היא “תוצאת המכפלה” מתפקדת כאן כהנחת עבודה, לא כעיקרון אפיסטמי. היא מאפשרת להמשיך לדבר ולחשוב, אך אינה מסבירה מדוע הדבר לגיטימי מבחינה נורמטיבית. גם התלות בין השלבים אינה פותרת את הבעיה, שכן הערכת אמינותו של אותו גורם טעות נעשית באמצעותו עצמו, והקושי הרפלקסיבי נותר בעינו.

גם אם הראית מדוע הרגרסיה אינה הרסנית מבחינה טכנית, אך בכך אתה למעשה מניח את מה שנדרש להצדיק. זו אולי התחמקות פונקציונלית יעילה — מעין ״ פיתרון תפעולי״ היא מאפשרת לנו להמשיך בעיסוק רציונלי — אך היא אינה מענה לשאלה האפיסטמית עצמה. השאלה אינה לאן מתכנסת המכפלה, אלא מדוע בכלל מותר להתחיל בה, או לעצור אותה היכן שעצרת.

לא עצרתי מאומה בשום נקודה. מצדי תמשיך עד אינסוף. כל דבריי בעינם.

מיכי, נדמה שאתה מחליף בין היעדר נקודת עצירה פורמלית לבין היעדר צורך בהצדקה אפיסטמית. גם אם התהליך נמשך עד אינסוף, בפועל אתה כן מייחס תוקף נורמטיבי לתוצאה שלו, שכן אתה מסיק, דוחה ספקנות ופועל מתוך אמון בכלי ההכרה. השאלה אינה אם אפשר “להמשיך עד אינסוף”, אלא מדוע מותר לראות בתוצאה של תהליך כזה עמדה מחייבת ולא השעיית שיפוט. על זה, נדמה לי, עדיין לא ניתנה תשובה בדבריך

לא מבין את הפלפולים הללו. עזוב כרגע את יום. אני טוען שיש לי אמון בכלי החשיבה וההכרה שלי. זו עמדתי האינטואיטיבית (מטא אינטואיציה). כעת אתה יכול לתהות על מה מבוסס האמון שלי, ולהיות ספקן. אני לא ספקן ולכן לא מוטרד מזה. מבחינתי נטל הראיה הוא על מי שמערער על האינטואיציות שלי.
אני מניח שלכן בדיוק העלית את הטיעון של יום, שכן כביכול הוא אמור היה להוסיף עוד ממד מעבר לסתם ספקנות. הטיעון שלו היה אמור מבחינתך להכריח אותי להצדיק את האמון שלי, שכן בגלל הטיעון של יום כבר לא די באינטואיציה גרידא.
לכן הסברתי לך שהטיעון של יום לא שינה מאומה, כי החשבון שלו לא נכון. אז נשארנו בשאלה הספקנית הרגילה האם לתת אמון באינטואיציה שלי. אני נותן ואתה מציע שלא ניתן, אבל בלי שום בסיס, ממש כמו כל ספקן אחר. אז מה השתנה מול סתם ספקנות? מה שינה כאן הטיעון של יום? מאומה. אז מה אתה מצפה שאני אסביר?

נדמה לי שהפער בינינו הוא נורמטיבי, לא טכני. אתה מאמץ אינטואיציה כנקודת מוצא ומעביר את נטל הראיה למערער, וזה לגיטימי כעמדה. השאלה שלי הייתה רק מה מצדיק את המעמד הזה של האינטואיציה כברירת מחדל, מעבר לדחיית טיעון יום עצמו. אם פספסתי משהו בדבריך — אשמח להבין.

אז סיכמנו שהטיעון של יום בטל. חזרנו לשאלת הספקנות הרגילה. אבל זוהי שאלה ממש מוזרה. האינטואיציה שלי אומרת x . זה לא מובן מאליו שצי שמערער עליה עליו נטל הראיה? אם אני חושב משהו ןמה שלא אקבל אותו בלי שיש לכך סיבה כלשהי?;ומזווית אחרת: לאיזו תשובה אתה מצפה? הרי גם התשובה תהיה מבוססת על מה שאני חושב, ואז תחזור ותשאל: למה שאקבל את זה? אין דרך לענות לשאלה הזאת, גם אילו היא הייתה מטרידה אותי. והיא לא.

נראה לי שכאן הדברים התבהרו והגענו לנקודת ההכרעה. אתה מאמץ אינטואיציה כברירת מחדל, מעביר את נטל הראיה למערער, וסבור שאין ואף לא יכולה להיות הצדקה עקרונית לעיקרון הזה — ומבחינתך זה גם לא מטריד.

זה עקבי כעמדה פרגמטית. הטענה שלי הייתה רק שזו עמדה נורמטיבית, לא מובנת מאליה, ושבמובן הזה השאלה אינה “מוזרה” אלא פשוט נותרת ללא מענה עקרוני. אם אתה שלם עם זה — אין בינינו מחלוקת עובדתית, אלא בחירה פילוסופית שונה.

מי זה האנונימי הזה? זה נראה שהרב יודע מי הוא ומעריך אותו.

אני האנונימי והרב יש לו הכרות איתי רבות בשנים אך מה שהרב אינו יודע הוא שהאנונימי שבכאן הוא המכר של הרב, וזו דוגמא מצויינת להראות שההתייחסות צריכה להיות לגופו של טיעון ולא לגופו של טוען