נטורליזם

אבל בשביל לענות לטענה לפיה החושים שלנו רק "מסדרים" ולא באמת אומרים משהו על המציאות את עונה ב: "למרבה הפלא ה"משחק" הזה פשוט עובד. שוב ושוב השימוש בכללים ה"שרירותיים" הללו מוביל אותנו לתיאוריות וחוקי טבע שמתאשרים בניסויי מעבדה."
לפי מה שאתה רושם עכשיו אפשר פשוט לדחות את הטענה הזאת ולהגיד שרק החושים שלנו (שאכן אנחנו לא סומכים עליהם לגבי המציאות) מראים לנו את תוצאות/מסקנות הניסויים הללו.

אבל גם זו תוצאה שמתקבלת מהחושים. איך אתה יודע שזה עובד? כי החושים אומרים לך. זה אכן פלא שזה קורה, אבל קאנט למשל טען שאין כאן פלא כי זה נובע ממבנה ההכרה שלנו. אני טוען שאין אינדיקציה לכך שיש הלימה בין ההכרה שלנו לחשיבה שלנו, ולכן ההסבר שלו אינו סביר. הפלא נותר בעינו. ההסבר שאני מציע הוא שזה אכן משקף את המציאות ושיש לנו יכולת לקלוט אותה.

אז לפי מה שאני מבין יש 3 דרכים להתמודד עם הבעיה הזאת:
1. להגיד שזה שהחושים משקפים את המציאות זה פשוט אקסיומה.
2. להגיד שאין הלימה בין החושים למציאות (שזה מה שקאנט אומר?) וכול מה שאנחנו חווים הוא מעין מציאות נפרדת שמתבארת ע"י ההכרה שלנו.
להניח שיש גורם תבוני שתיאם בין החושים שלנו לבין המציאות ( אחת הוכחות לקיום האל של לייבניץ אם אני לא טועה).
הבנתי נכון?

כי אני רואה עכשיו הרצאת טד של מדען מוח שמדבר על זה והוא אומר שאנחנו בעצם הוזים כול הזמן ואין קשר בין מה שאנחנו חווים לבין המציאות האמיתית ( זה מה שהתכוונתי ב2 )

1. אקסיומה זה לא הסבר. השאלה למה לקבל אותה.
2. קאנט אומר שיש הלימה. התמונה ההכרתית היא תוצר של מה שקיים במציאות. אבל אנחנו מפרשים אותה בהתאם לקטגוריות האפריוריות שלנו. איכות הפרשנות הזאת היא תוצאה של פעולת הקב"ה.

מדענים מהסוג הזה מדברים לא מעט שטויות. במקרים מסוימים הם לא באמת מבינים את המשמעות הפילוסופית של אמירותיהם. קח דברים כאלה בעירבון מוגבל. אנחנו לא הוזים בחיים השוטפים שלנו (למעט רגעים מסוימים אולי). אלו שטויות. אנחנו מציגים את המציאות בכלי ההכרה ובמושגים שלנו.

אז בעצם אם מישהו רוצה להניח שההתאמה בין התמונה ההכרתית שלו למציאות היא מדויקת הוא חייב להניח את קיומו של מתאם בינהם (אלוהים)?

אבל אז אפשר להגיד שאם פשוט מניחים שמישהו תיאם בין ההכרה שלנו למציאות אפשר פשוט להניח שההכרה שלנו מתאימה למציאות, למה להעדיף הנחה אחת מאחרת?

זו הראיה מן האפיסטמולוגיה שהבאתי גם בשתי עגלות וגם בעוד מקומות (המצוי הראשון). למרות שצריך לשים לב שעיקר ההתאמה לצרכינו אינה בין התמונה ההכרתית לבין מה שהיא משקפת אלא בין ההכללות והעיבוד שאנחנו עושים לבין המציאות. ראה שם פירוט. גם על שאלתך האחרונה עניתי שם. זה שורש ההבדל בין ראיה תיאולוגית לפילוסופית. אכן מניחים שיש התאמה, והשאלה היא על מה מבוססת ההנחה הזאת (או: כיצד זה קרה).

החושים לא משקפים את המציאות.
במציאות יש אלקטרונים או שדות או מה שזה לא יהיה, החושים לא רואים אותם.

המטרה של הטיעון אז היא בעצם להראות שכול אדם שסומך על ההתאמה בין ההכרה שלו למציאות הוא בעצם " מאמין נסתר" ?

נכון מאד

מעולה, אם אנחנו במצב של ספק לגבי בדיוק של ההכרה שלנו יש לנו סיבה להעדיף את זה שהיא מדויקת (ואת קיום באל) מאשר זה שהיא לא מדויקת? מלבד זה שזה תוקע לנו את הדיון?

ואם אנחנו מניחים לדוגמא שהאל קיים (רק בשביל שנוכל להמשיך בדיון) בלי הוכחות כי אי אפשר להביא כאלה לפני שמבררים את מהות ההכרה, אם יש ההבדל בין ההנחה שהאל קיים בלי הוכחות לעומת זה שפשוט להגיד שההכרה שלנו מדויקת בלי הוכחות?

תודה.

בהחלט יש הבדל. לומר שההכרה שלנו מדויקת בלי הוכחות זה מופרך. כי מערכת שנבנית סתם כך לא תצא אמינה. אבל להניח שיש אלוקים בלי הוכחות יכול להתבסס על הכרות ישירות (אין מניעה לומר שהוא קיים). עסקתי בכל זה לעייפה במצוי הראשון ובמחברות. אנחנו חוזרים על עצמנו. מציע לעצור.

אבל גם היכרות שירה נסמכת על זה שההכרה אמינה

לא. זה לא הכרה חושית אלא הכרה שכלית. אינטואיציה. הארכתי בזה.
האמון בחושים מבוסס בעצמו על הנחות (שהחושים אמינים). לכן אי אפשר לבסס את ההנחות הללו על החושים.

נו אבל גם אינטואיציה או כל דבר בסגנון הזה בסופו של דבר מניח שההכרה/חושים/אינטואיציה מדויקת

ועל סמך מה הוא מניח זאת? הרי זה מופרך על פניו!
סיימתי. יותר לא אענה.