נטילת לולב גזול שנפסק בבית הדין כשייך לגוזל

תודה רבה הרב,
מה יהיה הדין אם הוא אינו יודע שהוא גזל? לדוגמא חשב ששילם אך בפועל לא שילם, פסיקת בית הדין תהיה שזה שייך לו וגם הוא באמת חושב שזה שייך לו, אמנם כלפי שמיא גליה שזה לא שלו, אז האם יצא ידי חובה?

כאן שוב יש לדון משני ההיבטים הנ"ל.
מצד מצווה הבאה בעבירה, ישנה מחלוקת ראשונים האם זה נאמר גם בעבירה בשוגג. מסברה הייתי אומר שלא, כי יסוד העניין הוא מאיסות מעשה המצווה בפני הקב"ה, ובשוגג סביר שזה לא קיים.
אבל מצד דין "לכם" יש לדון האם פסיקת בי"ד שגויה על בסיס הממע"ה הופכת את הדבר להיות רכושו (נחלקו בזה אחרונים). אבל לזה אין נפ"מ כי הוא בין כה וכה לא יודע שלא שילם לכן הוא ייטול את הלולב כי יהיה פשוט לו שזה שלו. והקב"ה כבר יחליט לעצמו אם הוא מקבל את המצווה הזאת או לא.
אבל יש לי שתי הערות: גם אם לא שילם הוא קנה במשיכה או הגבהה. במטלטלין אי תשלום אינו מונע קניין. בנוסף, לא הבנתי אם הוא עצמו שוגג אז למה זה בכלל מגיע לבי"ד? השני טוען נגדו שהוא לא שילם?

תודה רבה על התשובה!
לגבי ההערות:
1. לא ידעתי שחוסר תשלום במטלטלין לא מונע קניין.
2. התכוונתי למקרה שבו הקונה באמת חשב ששילם אך בפועל לא שילם, והמוכר טוען כפי שקרה במציאות שהקונה לא שילם…

בנוסף, שאלתי המקורית נובעת ממחשבה שבגלל שהקב"ה נתן לנו כלים להתמודד ולפסוק בבית הדין אז פסיקת בית הדין משנה את המציאות עצמה, ומעתה הלולב שייך למחזיק בכל המובנים…
בנוסף, מהתוספות בבבא בתרא בדף לד עמוד ב ("ההוא ארבא") נראה שפסיקת בית הדין בהמוציא מחברו עליו הראיה אינה פסיקה של 'אין מה לעשות אז נשאיר אצלו', אלא פסיקה של וודאי:

"שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו כדאמרי׳ גבי נסכא דר׳ אבא דאע״ג דאמר דידי חטפי חשבינן ליה גזלן וחייב לשלם כאילו הוא ברור שהיתה הנסכא של אותו שהיה מוחזק בה".

אז אולי יש צד שיאמר שהוא יצא ידי חובת נטילת הלולב הזה?