על ערך פרשנות לשונית בדרשות חז״ל

שלום וברכה הרב

לפי שיטתך, אינך מקבל את גישת המלבי״ם שלפיה דרשות חז״ל נובעות בהכרח מתוך דיוקי לשון בפסוקים, שורשים וכדומה.

אבל יש לי קושי מסוים עם זה: לעיתים בחז״ל עצמם אנו מוצאים מחלוקות סביב הבנת מילה או שורש מסוים, כלומר נראה שלשאלה הלשונית יש משקל ממשי בתוך עולם הדרש.

בנוסף, יש מקורות שמסבירים את חטאם של נדב ואביהוא בכך שטעו בהבנת פירוש הציווי האלוקי שניתן, ומתוך כך הגיעו ל״אש זרה״. גם אם לא נקבל זאת כפשט מוחלט, זה כן מצביע על אפשרות עקרונית של משמעות רוחנית הלכתית לדיוק לשוני בציווי.

לאור זאת אני תוהה, האם באמת אין מקום לראות ערך משמעותי בעיסוק בחכמת הלשון, דקדוק ושורשי המילים כחלק מהבנת חז״ל והמקרא (גם אם לא כבסיס בלעדי לדרשות, ולא במקום לימוד הסוגיות והמהלך הרעיוני)? כלומר, האם שלילת מודל ״הלשון כבסיס הדרש״ לא מפספסת שכבה מסוימת של משמעות שחז״ל עצמם לעיתים עוסקים בה?