רצון חופשי ובחירה – שיעור 8
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הקשר בין מטריאליזם, דטרמיניזם וליברטניזם
- כאוס ואי־יכולת ניבוי
- ספק אפיסטמי וספק אונטי בהלכה ובהגדרה
- מרווח אונטי, בחירה חופשית ותורת הקוונטים
- דחיית הקוונטים כבסיס לבחירה חופשית
- סקאלות, דקוהירנציה וקוונטום ביולוג'י
- תודעה, קריסת פונקציית הגל ומיתוסים
- מסקנה פילוסופית והמשך הסדרה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את השאלה האם אפשר לשלב תפיסה ליברטנית של רצון חופשי בתוך תמונת העולם הפיזיקלית, ומבחין בין הקשר המושגי הלא-הכרחי בין מטריאליזם לבין דטרמיניזם לבין הקשר העובדתי שנובע מחוקי הפיזיקה. הוא טוען שכדי שמטריאליזם יוכל להסתדר עם בחירה חופשית צריך “מרווח אונטי” בתוך הפיזיקה, ודוחה את הניסיון לבסס מרווח כזה דרך כאוס ודרך קוונטים. הוא מסכם שתורת הכאוס נותנת לכל היותר אי־יכולת ניבוי אפיסטמית, ותורת הקוונטים נותנת לכל היותר אקראיות, וגם אינה רלוונטית לסקאלות שבהן מתרחשת בחירה אנושית, ולכן פיזיקליזם מוביל לוויתור על בחירה חופשית, ומי שמחזיק בבחירה חופשית נדחף לדואליזם.
הקשר בין מטריאליזם, דטרמיניזם וליברטניזם
הטקסט קובע שמבחינה מושגית אפשר להיות ליברטן מטריאליסט או דטרמיניסט דואליסט, ולכן אין קשר הכרחי בין השאלה אם יש בעולם רק חומר לבין השאלה אם יש בחירה חופשית. הוא טוען שאנשים בכל זאת קושרים מטריאליזם לדטרמיניזם ובחירה חופשית לדואליזם משום שחוקי הפיזיקה בפועל הם שעשויים לכפות קשר. הוא מציב מטרה להראות “מרווחים בתוך הפיזיקה” שיאפשרו בחירה חופשית בתוך פיזיקליזם, ומציג שלוש משפחות הצעות מהספרות: כאוס, קוונטים ואמרגנטיות.
כאוס ואי־יכולת ניבוי
הטקסט טוען שהקישור בין כאוס לבין בחירה חופשית נובע מבלבול מושגי בין אי־יכולת לנבא לבין חופש אמיתי. הוא מסביר שאם יש בחירה חופשית אז אי אפשר לנבא מראש מה ייעשה, אבל אי־יכולת לנבא אינה מוכיחה בחירה חופשית כי ייתכן עולם דטרמיניסטי שהחישוב בו מסובך או שחסר מידע. הוא מדגים בכדור בראש הר סימטרי שבו סטיות זעירות ורוח שאינן נמדדות מראש מכריעות לאיזה צד ייפול, ובפיסת נייר הנזרקת מקומה שלישית שמסלולה אינו ניתן לחיזוי בשל מורכבות הרוחות, תוך קביעה שבשני המקרים “הנסיבות מכתיבות לחלוטין” ואין “שום דבר חופשי” אלא מגבלת ידע או חישוב.
ספק אפיסטמי וספק אונטי בהלכה ובהגדרה
הטקסט מגדיר ספק אפיסטמי כספק שנובע מחוסר מידע כאשר במציאות יש תשובה קבועה אחת, ומדגים זאת בידיעה אם נולד בן או בת ובמקרה של שליח שקידש אחת משתי בנות והשליח והאב מתו כך שאיש אינו יודע מי מקודשת אף שיש בת אחת ברורה שמקודשת. הוא מגדיר ספק אונטי כעמימות במציאות עצמה שנוצרת כשאין קביעה של “מי” מלכתחילה, ומביא את קידושין שלא נמסרו לביאה כאשר נאמר “אחת משתי בנותיך ולא אכפת לי מי” ואת הדוגמה של מי שמקדיש “אחת מהן” מתוך חמש מטבעות בלי להגדיר איזו. הוא קובע שכל הספקות בהלכה הם בדרך כלל ספקות אפיסטמיים, וספקות אונטיים הם מקרים פתולוגיים אזוטריים, ומציג את בין השמשות כספק אפיסטמי בפשטות כשהיום הופך ללילה ברגע מסוים שאינו ידוע לנו, תוך טענה שתפיסות “אונטיות” בבין השמשות קשורות למעשה לעמימות הגדרתית של המושג “לילה” ולא לעמימות במציאות. הוא מסביר שטומטום הוא בעיה אפיסטמית כי “בתוכו יש משהו” ואנדרוגינוס הוא בעיית הגדרה משום שבמציאות “הכל ברור” והשאלה היא כיצד להגדיר יצור כזה.
מרווח אונטי, בחירה חופשית ותורת הקוונטים
הטקסט קובע שכאוס מספק לכל היותר מרווח אפיסטמי, בעוד שבחירה חופשית דורשת מרווח אונטי שבו גם עם כל המידע וכל חוקי הטבע וכוח חישוב אינסופי עדיין הנסיבות אינן מכתיבות תוצאה יחידה. הוא מציג את תורת הקוונטים כמועמד יחיד למרווח אונטי ומסביר את ניסוי שני הסדקים דרך ההיסטוריה של יאנג במחלוקת ניוטון–הויגנס על אור, תוך תיאור התאבכות בונה והורסת כתכונה גלית שמייצרת תבנית עם שיא אמצעי. הוא מתאר שניסוי שני הסדקים באלקטרונים נותן תבנית התאבכות, ואף כאשר שולחים אלקטרונים “בודדים” מתקבלת תבנית גלית, ומכאן מוצג הרעיון שפונקציית הגל מתארת “סיכויים קוונטיים” שהם אונטיים ולא אפיסטמיים, בדימוי לקידושין שלא נמסרו לביאה שבה כל אחת מהאפשרויות היא “בחמישים אחוז” במובן של מצב מעורב ולא של אי־ידיעה בלבד. הוא מוסיף שכאשר שמים גלאי ליד אחד הסדקים התאבכות נעלמת ומתקבלת תוצאה חלקיקית של שני פיקים, ומציג זאת כבעיית המדידה שבה “כשהמורה מסתכל” החלקיק “מתנהג יפה,” תוך הדגשה שגם אז נשארת אי־ודאות קוונטית באיזה סדק ייבחר. הוא מתאר את פרשנות קופנהגן באמצעות קריסת פונקציית הגל וסופרפוזיציה כסכום מצבים אפשריים, ומציג את חתול שרדינגר כסופרפוזיציה של “חתול חי” ו“חתול מת” עד לפתיחת התיבה כמדידה.
דחיית הקוונטים כבסיס לבחירה חופשית
הטקסט טוען שגם אם קוונטים מספקים אי־דטרמיניזם אונטי, זה לכל היותר מנגנון של אקראיות ולא של בחירה חופשית, משום שהגלאי אינו “קובע” דרך איזה סדק החלקיק יעבור אלא רק מעביר למצב שבו התוצאה נקבעת כהגרלה לפי פונקציית הגל. הוא קובע שבחירה חופשית היא “מצב שלישי” שאינו דטרמיניזם ואינו אי־דטרמיניזם, משום שבחירה נושאת אחריות בעוד שהגרלה היא דבר ש“קרה לך” ולא פעולה שאתה עושה. הוא טוען שאם פונקציית הגל מכתיבה התפלגות הסתברותית של פעולות, בחירה עקבית שסוטה מן ההתפלגות פירושה חריגה מחוקי הטבע גם אם החוקים סטטיסטיים, ולכן הקוונטים אינם מכניסים בחירה חופשית לתוך הפיזיקה.
סקאלות, דקוהירנציה וקוונטום ביולוג'י
הטקסט קובע שתופעות קוונטיות משמעותיות מתקיימות בסקאלות זעירות מאוד, ושמערכות ביולוגיות כמו תא או נוירון הן “יצורים ענקיים” ביחס לסקאלה זו ולכן תופעות קוונטיות בהן נעלמות באמצעות דקוהירנציה. הוא מסביר דרך חוק המספרים הגדולים כיצד אוסף עצום של רכיבים הופך התנהגות הסתברותית מיקרוסקופית להתנהגות קלאסית מאקרוסקופית, ומדגים זאת בהטלת קובייה פעמים רבות ובמשל של חלקיקים כחולים/צהובים שמייצרים יחד נוזל “ירוק.” הוא מציין שקיים תחום בשם קוונטום ביולוג'י ושיש ניסיונות לקשור תופעות קוונטיות ל־DNA ולאקראיות במוטציות באבולוציה, אך קובע שגם אם יש שם תופעות קוונטיות הן נותנות אקראיות ולא בחירה. הוא מוסיף הסתייגות לגבי מצב הידע שלו בנושא ומקבל אפשרות שתורת הקוונטים אולי “מחלישה” טענות נגד בחירה חופשית בלי להסביר אותה, עם התחייבות לחזור לכך בהמשך.
תודעה, קריסת פונקציית הגל ומיתוסים
הטקסט מציג כ“מיתוס” את הטענה שהתודעה האנושית גורמת לקריסת פונקציית הגל, אף שהוא מייחס הצעות כאלה לוויגנר, פון נוימן ופנרוז. הוא מתאר ניסוי שבו גלאי שולח מידע למחשב שהשמיד את עצמו כך שאף אדם לא ראה את המידע, ובכל זאת התוצאה נעשתה חלקיקית, ומכאן מסיק שאין אינדיקציה שתודעה אנושית היא גורם ייחודי בקריסה.
מסקנה פילוסופית והמשך הסדרה
הטקסט מסכם שכאוס לא פותר את בעיית הבחירה החופשית וקוונטים אינם מספקים מנגנון בחירה אלא אקראיות וגם אינם רלוונטיים לסקאלות נוירולוגיות, ולכן אם מקבלים פיזיקליזם לא תיתכן בחירה חופשית. הוא מציב דילמה: או פיזיקליזם דטרמיניסטי ללא בחירה חופשית, או דואליזם שאולי מאפשר בחירה חופשית, ומצהיר שבשיעור הבא יתחיל לעבור למדעי המוח כדי לבחון את הסוגיה. הוא מסיים בהבהרה לגבי כיוון סיבתיות גוף–נפש: רצון לא־פיזיקלי שמשפיע על חלקיקים מפר חוקי פיזיקה כמו החוק השני של ניוטון, בעוד שהשפעת אירוע פיזיקלי על חוויה כמו כאב אינה סותרת חוק פיזיקלי משום שהפיזיקה “לא אומרת כלום על דברים לא פיזיקליים” ואינה קובעת מה גורם לכאבים.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, קודם כל בוקר טוב. אני רוצה להתחיל בסיכום קצר איפה אנחנו עומדים במהלך כדי שניכנס לקונטקסט. אני מדבר עכשיו על השאלה עד כמה אפשר להכניס את התפיסה הליברטנית, כן, שיש רצון חופשי לתוך התמונה של הפיזיקה. והמוטיבציה לעשות את הדיון הזה היא בגלל הקשר הלא חד משמעי שקיים בין שאלת המטריאליזם לבין שאלת הליברטניזם או דטרמיניזם, כן. השאלה של האם יש רצון חופשי או אין לבין השאלה האם יש בעולם רק חומר או שיש בו גם ממדים אחרים. אמרתי שעל פניה, על פניו, שתי השאלות האלה הן בלתי תלויות. אתה יכול להיות ליברטן אבל להאמין בזה שהעולם יש בו רק חומר, אז בתוך החומר יש דרגות חופש שמאפשרות בחירה חופשית. ואתה יכול להיות דטרמיניסט דואליסט, זאת אומרת להאמין שיש בעולם גם חומר וגם רוח אבל שניהם מתנהלים באופן לגמרי דטרמיניסטי. לכן מבחינה מושגית אין קשר הכרחי בין השאלה של המטריאליזם, האם יש בעולם רק חומר, לבין השאלה של אם יש לנו בחירה חופשית או לא. אוקיי, אז מה שאני, איך אני רוצה לפצח את שאלת הקשר הזאת? כי בסופו של דבר אנשים הרי כן עושים קשר בין שאלת הדטרמיניזם לשאלת המטריאליזם. מקובל לחשוב שמי שמטריאליסט, מי שבעולם שלו יש רק חומר, אז הוא גם דטרמיניסט. הוא לא מאמין בבחירה חופשית. ומי שמאמין בבחירה חופשית הוא דואליסט, זאת אומרת הוא בדרך כלל חושב שיש בעולם מעבר לחומר גם רוח. והשאלה למה? כי ברמה המושגית אפשר היה לנתק לגמרי בין שתי השאלות. ואז אמרתי שבעצם העניין הזה נעוץ בחוקי הפיזיקה. זה לא של המושגי, פשוט עובדתי. אנחנו בודקים את חוקי הפיזיקה ומה שאנחנו מגלים מראה לנו שאכן צריך להיות קשר בין שתי השאלות. איך זה עובד? בשביל להראות חוסר קשר בין שתי השאלות, בעצם מה שאני צריך זה להראות מרווחים בתוך הפיזיקה. זאת אומרת מי שרוצה להיות נגיד מטריאליסט, להאמין שהעולם כולו הוא רק חומר ופיזיקה ובכל זאת להאמין בבחירה חופשית, זאת אומרת לנתק בין שתי השאלות, אז הוא צריך להראות איך מבחינת חוקי הפיזיקה מתאפשרת בחירה חופשית. אוקיי? אם אנחנו נשלול את האפשרויות להכניס את הדברים האלה לתוך הפיזיקה, אז חזרנו חזרה לזה שאם אתה פיזיקליסט, אם אתה חושב שבעולם יש רק חומר, אתה לא יכול להאמין בבחירה חופשית. כאן מצאנו למה שתי השאלות האלה מתחברות זו לזו. אז במסגרת החיפוש הזה, אני התחלתי לדון, אמרתי שיש שלוש אפשרויות לחפש את זה, שתיים ואחרי זה נראה שלישית. כאוס, קוונטים ואמרגנטיות. אלה בעצם שלושת סוגי ההצעות שעולות בספרות כדי להכניס את הבחירה החופשית לתוך הפיזיקה. אז בפעם הקודמת בדקנו את נושא הכאוס. וראינו שם שנושא הכאוס, הקישור שעושים בין נושא הכאוס לבין בחירה חופשית נובע מבלבול מושגי. הבלבול הזה בעצם תולה את חוסר היכולת לנבא מה יקרה עם הטענה שיש לנו בחירה חופשית. והקשר הזה קיים רק בכיוון אחד ולא בכיוון השני. זאת אומרת, אם יש לנו בחירה חופשית, אז אי אפשר לנבא מראש מה נעשה. זה ודאי נכון. אבל אם אי אפשר לנבא מראש מה נעשה, זה לא בהכרח אומר שיש לנו בחירה חופשית. יכול להיות שאין לנו בחירה חופשית, אבל אי אפשר לנבא את מה שיקרה או את מה נעשה כי זה נורא מסובך. כן, החישוב הוא מאוד מסובך. יש חישוב כזה, זאת אומרת העולם הוא דטרמיניסטי, אבל החישוב הוא מאוד מסובך ולכן אי אפשר לעשות את זה. בפעם הקודמת ראינו שהחוסר יכולת לנבא בסוג הבעיות שקוראים לו כאוס הוא בגלל הסיבוכיות ולא בגלל החופש שיש במערכת. הבאתי דוגמאות לזה, כן, אני אשתף פה את הציור שראינו בפעם הקודמת. הנה, זה היה הציור. אמרתי שאנחנו שמים כדורון בראש הר, והשאלה היא אם אנחנו יכולים לנבא לאיזה צד הוא ייפול. עכשיו בהנחה שאין שום דבר מסביב וההר לגמרי סימטרי והכדורון הוא נקודתי וכולי, בעצם גם אם הוא לא נקודתי, אז הוא יישאר לעמוד באמצע. הוא לא יסטה לשום צד. אבל במציאות עצמה אי אפשר לצמצם ותמיד כשנניח אותו אנחנו נניח אותו טיפה נוטה ימינה או טיפה נוטה שמאלה או שתבוא רוח קטנה ותזיז אותו ימינה או שמאלה. וכיוון שכך תמיד הוא ייפול לאחד הצדדים, אבל אין לנו דרך לנבא מראש איזה משני הצדדים זה יהיה, כי זה תלוי בדברים מורכבים כמו רוח. אקלים זה דבר מאוד מסובך, אקלים זה תופעה כאוטית או הרבה תופעות כאוטיות. או להניח את הדבר את הכדור בראש הר, השאלה אם שמתי אותו טיפה ימינה או טיפה שמאלה אין לי דרך בדיוק לדעת את זה וזה יכול להיות במקרה טיפה מילימטר ימינה או מילימטר שמאלה וזה בעצם מה שיקבע. ולכן אין לי דרך לנבא מראש לאיפה הכדור ייפול. האם זה אומר שיש לכדור הזה איזשהו סוג של חופש? זאת אומרת שהנסיבות לא מכתיבות את מה שייצא לו. התשובה היא כמובן לא. הכדור מוכתב, הנסיבות מכתיבות לחלוטין את מה שייצא מהכדור. למה אני לא יכול לנבא מראש את מה שיקרה? בגלל שאין לי את מלוא המידע או שהחישוב הוא מאוד מאוד מסובך, אחד משני אלה. או שאין לי את מלוא המידע, זה המקרה שאני לא יודע איפה שמתי אותו, שמתי אותו טיפה ימינה או שמתי אותו טיפה שמאלה, זה חוסר במידע. או יכול להיות שהמידע שלי הוא שלם, שמתי אותו בדיוק באמצע, אבל החישוב לדעת איזה רוח תגיע הוא חישוב מאוד מסובך כי מטאורולוגיה זה תחום תחום מסובך. ולכן אחת משתי הבעיות האלה מונעות מאיתנו לנבא מראש מה יקרה לכדור. אבל זה לא אומר שיש פה איזשהו סוג של חריגה מהפיזיקה, איזשהו סוג של בחירה חופשית. אין פה שום דבר חופשי, יש פה חוסר יכולת לנבא זה הכל. דיברתי על פיסת נייר שאני זורק מהקומה השלישית והיא נופלת למטה וכמובן אני לא יכול לדעת לאיפה היא תיפול כי כל רוח קטנה תיקח אותה לכל מיני כיוונים ואין לי דרך לדעת מראש לאן היא תיפול. אותו דבר כמו פה. שוב פעם, האם יש פה משהו שהוא מעבר לפיזיקה שמשפיע על הפיסת נייר הזאת? ממש לא. הכל פיזיקה. הפיזיקה מסובכת וכיוון שהפיזיקה היא מסובכת אני לא יודע לנבא מראש מה שיקרה. אבל זה שאני לא יודע לנבא מראש לא אומר שיש פה חופש. אם היה חופש לא יכולתי לנבא מראש, אבל זה שאני לא יכול לנבא מראש לא בהכרח אומר שיש פה חופש. ולכן זאת הטעות של האנשים שתולים בחירה חופשית בכאוס. כאוס לא נוגע בשום צורה שהיא לבעיית הבחירה החופשית. כאוס זה בסך הכל חוסר יכולת לנבא בגלל שהבעיה היא מסובכת ולא בגלל שיש בה חופש שאין חישוב שמצליח לתת לי את התוצאה. יש חישוב כזה, רק קשה לי לעשות אותו. זה בעצם הסיבה שאני לא יכול לנבא. בסוף השיעור הקודם עשיתי אבחנה בין שני סוגי ספקות או שני סוגי עמימות אם תרצו. קראתי לזה עמימות אונטית ועמימות אפיסטמית. אפיסטמולוגיה זה תורת ההכרה ואונטולוגיה זה תורת היש, העיסוק במציאות עצמה.
[Speaker B] שאלה כן אם אני. הרב לא שומעים.
[Speaker C] גם לא רואים.
[הרב מיכאל אברהם] כן התנתק לי האינטרנט, אני מצטער פשוט יש קצת בעיות באינטרנט מאתמול בלילה ואני מקווה שזה ימשיך בסדר. אוקיי בכל אופן הבחנתי בסוף השיעור הקודם בין ספק אפיסטמי לספק אונטי. ספק אפיסטמי זה ספק שנבע מהעדר מידע. חסר לי חלק מהמידע על המציאות ולכן אני בספק. אני לא יודע אם נולד לי בן או נולדה לי בת, אז אני בספק, אבל מה שנולד הוא או בן או בת. המציאות עצמה יש תשובה אחת ברורה. אין עמימות במציאות עצמה. יש ספק שנוצר כתוצאה מהעדר או העדר חלקי של מידע. זה מה שאני קורא ספק אפיסטמי, ספק הכרתי. הבעיה היא בזה שאני לא מצליח להכיר את המציאות. לעומת זאת בספק אונטי זה ספק שנמצא שנוצר בגלל עמימות במציאות עצמה, לא ביכולת שלי להכיר אותה. לא חסר לי שום מידע. המציאות עצמה לא קבועה עד הסוף, לא שאני לא יודע הכל. הבאתי לזה דוגמה, קידושין שלא מסורים לביאה. מישהו ששלחתי שליח לקדש לי אישה, הוא קידש, הוא הלך לאדם מסוים, נתן לו פרוטה וקידש את אחת משתי הבנות שלו. אוקיי? עכשיו הבנאדם מת, השליח, וגם האבא מת. אף אחד לא יודע איזה משתי הבנות מקודשת לי. זה ספק אפיסטמי. למה? כי מי שקודשה זו בת אחת ברורה, הקדוש ברוך הוא יודע איזה בת מקודשת לי, רק אף אחד בעולם לא יודע. אז אני בספק כי חסר לי מידע. אבל המידע הזה קיים. יש תשובה, רק אני לא יודע אותה. זה ספק אפיסטמי. אבל מה קורה אם השליח מגיע לאבא ואומר לו: אחת משתי בנותיך ולא אכפת לי מי מקודשת לי בפרוטה הזאת? זאת אומרת, הוא מראש לא מגדיר בכלל איזו משתי הבנות הוא מקדש. בסדר? עכשיו הוא אפילו לא צריך למות וגם האבא לא צריך למות. עכשיו אנחנו כולנו בספק, אבל הספק הזה לא נובע מחוסר מידע, כך רב שמעון שקופ מסביר. הספק הזה לא נובע מחוסר מידע. גם הקדוש ברוך הוא לא יודע איזו מהשתיים מקודשת לי, כי אין אחת ספציפית מהשתיים שמקודשת. הוא קידש אחת אבל לא הגדיר מי. ברגע שהוא לא הגדיר מי, אז אין אחת מקודשת. זאת אומרת, הבעיה היא לא רק שאני לא יודע מי זאת שמקודשת, הבעיה היא שפשוט אין, אין אחת שמקודשת. זה מה שאני קורא ספק אונטי, לא ספק אפיסטמי. ואפשר לקרוא לזה נגיד מול ספק, נקרא לזה עמימות. עמימות זה בגלל… זה פאזינס, כן, זה פאזי לוג'יק, זה לוגיקה שעוסקת במצבים עמומים, שהתשובה אליהם היא לא או כן או לא, אלא איזה שהן תשובות ביניים. אוקיי? אז עמימות עוסקת בחוסר היקבעות במציאות עצמה. ספק… במקרה של ספק המציאות עצמה ברורה, רק אני לא יודע. כן? כל הספקות בהלכה שתחשבו עליהם הם ספקות מהסוג השני, האפיסטמי. אם מצאתי חתיכת בשר בשוק ואני לא יודע אם היא כשרה או טריפה ויש חנויות, כן, כל הסיפור הידוע, החתיכה עצמה היא או כשרה או טריפה, זה ברור. כל מה שחסר זה המידע שלי. זאת אומרת, אני לא יודע מה הסטטוס שלה, אבל יש לה סטטוס ברור, הקדוש ברוך הוא יודע. אוקיי? או אישה, אם היא כשרה או לא כשרה, חללה או לא חללה, מותרת לכהן, אסורה לכהן. שוב פעם, הבעיה היא רק בעיה במידע. במציאות עצמה התשובה היא ברורה. אני לא יודע. כל הספקות בהלכה הם ספקות אפיסטמיים. ספק אונטי זה מקרים פתולוגיים כמו בקידושין שלא נמסרו לביאה, יש עוד כמה מקרים כאלה, אבל זה באמת מקרים אזוטריים, מעט מאוד מקרים בהלכה הם ספקות אונטיים. אוקיי?
[Speaker C] עכשיו מה לגבי בין השמשות?
[הרב מיכאל אברהם] אז שאלו אותי על בין השמשות בפעם הקודמת, בפשטות גם בין השמשות זה ספק אפיסטמי ולא אונטי. היום עובר באיזשהו שלב והופך להיות לילה, רק אני לא יודע באיזה רגע זה קורה. זו התפיסה הפשוטה של בין השמשות. אמרתי שהלומדע שמה, כן, הלמדנים שמה מכניסים כל מיני אפשרויות נוספות ואולי זה תלוי במחלוקת תנאים גם, אבל זו התפיסה הפשוטה בבין השמשות.
[Speaker B] זה דווקא מזכיר… זה מזכיר את הדוגמה שאתה הרבה פעמים נותן על הציור הזה שהופך מדג לציפור או משהו, שדווקא שם הבנתי ממך שאין נקודה שזה הופך מדג לציפור.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל שמה הבעיה היא רק בהגדרה. אני לא חושב שהבעיה היא במציאות, הבעיה היא בהגדרה: מה אתה מגדיר כדג ומה אתה מגדיר כציפור. אגב, גם בבין השמשות, התפיסות שרואות בבין השמשות ספק אונטי ולא אפיסטמי זה גם כן מהסוג הזה. זה לא באמת ספק במציאות, המציאות עצמה זה ברור לגמרי. כל מה שקורה הקדוש ברוך הוא יודע בדיוק מה קורה. כמה אור יש בכל רגע הקדוש ברוך הוא יודע. השאלה היא שאלה שבהגדרה: כמה אור צריך להיות בשביל שכבר נקרא למצב כזה לילה. אבל זאת לא שאלה במציאות, זאת שאלה בהגדרה: איך אני מגדיר את המושג לילה. לכן פה אפשר לקרוא לזה אולי ספק אונטי, ספק במציאות, אבל זה לא באמת. במציאות עצמה אין שום ספק, בכל רגע יש כמות אור נתונה והקדוש ברוך הוא יודע את זה לחלוטין. לכל היותר אני לא יודע את זה, זה ספק אפיסטמי. למה נוצר פה אולי ספק כמו ספק אונטי? בגלל שאני לא יודע איך להגדיר את המושג לילה. כמה חושך או כמה אור צריך להיות בשביל שזה כבר לא ייקרא יום אלא ייקרא לילה. אבל זאת שאלה של הגדרה של מושג. זאת עמימות כמו פרדוקס הערמה או כל מיני דברים כאלה.
[Speaker C] ומה לגבי אנדרוגינוס?
[הרב מיכאל אברהם] גם אנדרוגינוס זאת שאלה של הגדרה לדעתי. בטומטום, כן, גם בטומטום זאת שאלה אפיסטמית. כי בתוכו יש משהו, רק אני לא יודע מה יש. ואנדרוגינוס, יש לו את שני הסימנים, אבל אין פה שום ספק. במציאות עצמה הכל ברור. אין משהו שהוא או כזה או כזה במציאות. השאלה היא שאלה של הגדרה: איך אני מגדיר יצור כזה? האם אני מגדיר אותו כגבר, כאישה או כשניהם. ושוב פעם זה שאלה של הגדרה. קשה מאוד… לחשוב על ספקות שהם ספקות אונטיים, עמימות ממש.
[Speaker D] מה? זמנו יש לו עד רבע לחמש.
[הרב מיכאל אברהם] אלה שלא מסורים לביאה, זו דוגמה מצוינת לעניין הזה. יש עוד, מי שנגיד יש לו חמש מטבעות בכיס, הוא אומר אחת מהן זה הקדש. מקדיש אחת מהן. אבל לא אכפת לו איזו. אז זה כמו קידושין שלא מסורים לביאה, יש מטבע אחת שהיא מקודשת, אבל היא לא אחת מוגדרת, זה לא שאני לא יודע מי זאת המטבע המקודשת. אין מטבע אחת ספציפית מקודשת. הקדשתי אחת אבל לא הגדרתי מי. וכן הלאה.
[Speaker E] לפעמים יש ברירה, שאפילו שבהתחלה אני לא מגדיר ואני לא יודע, אבל ברירה אומר לי מה היה קובע.
[הרב מיכאל אברהם] בסוגיית ברירה יש מחלוקת ראשונים, שיטת שיטת רש"י שזה שבסוגיית ברירה למאן דאמר אין ברירה, המצב הראשון הוא ספק אפיסטמי. זאת אומרת כשאני אומר נגיד יש לי לוקח יין מבין הכותים, כן? יש לי חבית יין ואני אומר שני לוגים, אני רוצה להפריש אחד מ-50, זה יין בינונית של תרומה, אז אני אומר שני לוגים מתוך 100 שישארו במוצאי שבת הם יהיו תרומה. עכשיו השאלה אם מותר לי לשתות עכשיו. זה הסוגיה של ברירה. והטענה של רש"י זה שגם למאן דאמר אין ברירה, הסיבה שאסור לי כרגע לשתות את היין זה בגלל שאולי אני שותה תרומה. זאת אומרת רש"י הבין שבתוך המערכת יש שני לוגי תרומה, רק אני לא יודע איזה שני לוגים זה התרומה ואיזה לא. יש אחרים שתופסים שאין בכלל תרומה במערכת כי אי אפשר להפריש בצורה כזאת תרומה. עכשיו בשיטת רש"י שיש שני לוגים, עכשיו פה צריך לדון, האם כוונתו לספק אפיסטמי שיש שני לוגים מוגדרים, רק אני לא יודע מי או שהם מעורבבים כי זה לח בלח, אז לח בלח הכל מעורבב בהכל ואני לא יכול להקפיד לשתות את הלוגים שהם לא שהם לא תרומה, או שהוא באמת מדבר על זה כספק אונטי והוא בעצם טוען שכל שני לוגים יש בהם איזשהו צד של תרומה. כל שני לוגים. כמו המקדש אחת משתי נשים או מקדיש אחת מכמה מטבעות שיש לו בכיס וכן הלאה, אז גם פה אני בעצם הפרשתי עשיתי החלתי שם תרומה על שני צמד אחד של לוגים מתוך ה-100 לוגים שיש כאן. אבל כיוון שלא הגדרתי איזה שני לוגים, כי הגדרתי את זה רק על העתיד וההגדרה על העתיד לא תופסת בהווה, למאן דאמר אין ברירה, אז זה בעצם מצב כאילו שאני בעצם הפרשתי שני לוגים ולא קבעתי איזה שני לוגים. ממש כמו מקדש אחת משתי נשים. זאת זאת האפשרות כנראה הסבירה יותר להבין בשיטת רש"י. אוקיי? אז נכון, גם זה יכול להיות מצב של חוסר היקבעות במציאות עצמה. זאת אומרת ספק אונטי הוא מה שקראתי עמימות, פאזינס. עכשיו אני חוזר למהלך שלנו. אז בעצם אנחנו נמצאים כרגע במצב שכאוס זה ספק אפיסטמי. לעומת זאת בחירה חופשית אמורה להיות עמימות. לא ספק. צריך להיות משהו במציאות עצמה שהוא חופשי. יכול להיות כך ויכול להיות כך, לא שאני לא יודע מה יקרה. זה מה שקורה בכאוס. אלא שבמציאות עצמה יכול לקרות כך ויכול לקרות כך. תבינו הרי מה זה בחירה חופשית? בחירה חופשית פירוש הדבר ודיברתי על זה אני רק מזכיר, בחירה חופשית פירוש הדבר שכרגע יש נסיבות נתונות. ונגיד שאני יודע את כל המידע על הנסיבות, הכל, ואני יודע גם את כל חוקי הטבע ויש לי כוח חישוב אינסופי, כל בעיות הכאוס נעלמו. עדיין הליברטן בעצם אומר שבן אדם יכול לבחור חופשית האם לעשות איקס או לא לעשות איקס. זאת אומרת שהנסיבות לא מכתיבות את מה שיקרה בעוד רגע. מה שיקרה בעוד רגע יכול להיות יותר מאפשרות אחת למרות שהנסיבות מוגדרות ומוכתבות וידועות עד הסוף. זה המשמעות של בחירה חופשית. מה זה אומר? זה אומר שהחופש פה הוא לא חופש אפיסטמי, זאת אומרת זה לא שאני חסר לי איזשהו מידע על הפיזיקה, אלא שהפיזיקה בכלל לא קובעת. גם אם הייתי יודע את כל הפיזיקה, עדיין נשארת בחירה חופשית. זאת בעצם הטענה. או במילים אחרות כדי להכניס את הבחירה החופשית לתוך הפיזיקה אני צריך למצוא מרווח אונטי בפיזיקה, לא מרווח אפיסטמי. הרי כאוס היה מרווח אפיסטמי ולא מרווח אונטי. עכשיו השאלה האם יש בפיזיקה מרווח אונטי? המועמד היחיד לזה זה תורת הקוונטים. ולכן מתבקש לדון פה בתורת הקוונטים בהקשר הזה. אני רוצה לעשות את זה פה בקצרה. ושוב פעם אני משתף את השרטוטים. אז תראו, אני כמו שריצ'רד פיינמן אמר. הדרך הכי טובה להציג את תורת הקוונטים זה דרך ניסוי של שני סדקים, דאבל סליט אקספרימנט, אוקיי? אז אני, ההיסטוריה של, יש פה רעש עוד פעם. ההיסטוריה של ניסוי שני סדקים היא די עתיקה, מתחילה נראה לי במאה ה-17, 18, ניסוי יאנג, 18, ניסוי יאנג, והרקע לזה זה ויכוח בין הויגנס לניוטון, הויגנס-פרנל לניוטון, בשאלה מה זה אור. ניוטון טען שאור זה בנוי מחלקיקים קטנים של אור, והויגנס טען שאור זה גל. זאת אומרת זאת ישות מפושטת. תחשבו למשל על גל בים, כן, גלים שאנחנו מכירים במים. הרי אם אנחנו שמים חתיכת עץ על המים, למרות שיש גלים, העץ עולה ויורד, העץ לא באמת זז עם הגל. למה? כי הגל, מה שמתקדם בו זה לא מים. המים לא מתקדמים בגל באופן עקרוני, כמובן קצת זזים בגלל התנאים, אבל המים לא מתקדמים בגל. מה שמתקדם בגל זה איזשהו שדה כוח או אנרגיה שעובר דרך המים, אבל המים לא מתקדמים. אז אי אפשר להגיד שהגל מורכב ממולקולות מים או מאטומים, כן, מולקולות, מולקולות של מים. אי אפשר להגיד שהוא מורכב מזה, כי הגל זה לא המים בכלל. המים זה התווך שדרכו עובר הגל. אז מה זה הגל? הגל זה איזושהי ישות, אנרגיה, שדה או שדה כוח או משהו כזה, שהיא ישות גלובלית, היא לא נמצאת בנקודה מסוימת. כל התופעה הזאת כולה זה מה שנקרא גל. גל זה לא אוסף דברים קטנים שביחד יוצרים גל. זה אם הייתי רואה את המים בתור הגל, אבל המים זה אוסף דברים קטנים שביחד הם מים. אבל אני כשאני מדבר על הגל אני מדבר על איזושהי תופעה שבמהותה היא תופעה גלובלית, היא לא תופעה לוקלית. זאת אומרת היא לא תופעה שנמצאת בנקודה מסוימת במרחב, אלא היא תופעה שמתפשטת על פני אזור גדול במרחב. היא לא מורכבת מאוסף הרבה דברים קטנים. אוקיי? זה בעצם ההגדרה של גל. עכשיו הוויכוח בין הויגנס לבין ניוטון היה לגבי אור, מה זה אור? ניוטון טען שאור זה אוסף של חלקיקים קטנים והויגנס טען שאור זה גל. אז יאנג הציע לעשות ניסוי כדי לבדוק מי צודק. הניסוי הזה מבוסס על תופעה, תופעות שמאפיינות גלים, שנקראות התאבקות. מה זה התאבקות? כאשר שני נגיד אתה, אני שולח שני גלים משני מקורות שונים, אם הם נפגשים באותו אזור, אז יש ביניהם איזושהי אינטראקציה, הם מסתכמים בצורה כלשהי. נגיד אם הגל מצויר בצורה של סינוס, תסתכלו רגע על התמונה הזאת, אתם רואים את התמונה הזאת? יש פה גל שעולה ויורד, נגיד משהו כזה, ויש גל אחר שיהיה פה נגיד באזור הזה, הפיק שלו יהיה באזור הזה, אז הסכום של שני הגלים ייראה כמו בעצם איזה פלטה כזאת, יהיה פיק ארוך גם פה וגם פה. אוקיי? לעומת זאת, אם הגל השני יש לו אנטי-פיק פה, אז הוא יקזז את הפיק הזה ויגיע לאפס. זה נקרא התאבקות בונה או התאבקות הורסת. אוקיי? אז זה תופעה של גלים. בתופעות חלקיקיות זה כמובן לא קורה, כל חלקיק עומד לעצמו. עכשיו אומר, בואו נראה, בניסוי יאנג בעצם מה שהוא עשה, הוא שלח קרני אור והעביר אותם דרך מסך, זה המסך, ובמסך הזה פה יש סדק. אוקיי? פה יש סדק וזה מקור אור. מקור האור שולח קרן אור, זה הקו המקווקו, פה יש סדק והוא עובר אל מסך צלולואיד, אל מסך שמצלם, שמצלם את התמונה, את הפגיעה של האור, אוקיי? מסך צילום. עכשיו ברור שאם אני שולח אור דרך הסדק הזה, אז האור יגיע לאזור בסרט הצילום שמול הסדק. נכון? כי האור, כל השאר הכיוונים, כל הקרניים האלה, אלה שעפות ככה ואלה שעפות ככה ואלה שעפות ככה כולם ייתקעו. היחידי שיעבור, האור היחידי שיעבור זה רק האור שמגיע באופן ישיר אל הסדק וממשיך לפה. לכן התמונה שנראה על סרט הצילום זה הגרף. כשאני אבדוק את כמות האור שמגיעה על סרט הצילום אנחנו נראה שפה יש פיק של כמות האור, יש קצת סטיות לפה ופה כבר לא מגיע אור וגם פה לא מגיע אור. אוקיי? זה אז אם אנחנו שולחים אוסף של חלקיקים. זה מקור חלקיקים ולכל הכיוונים, שימו לב לכל החיצים האלה, שולחים חלקיקים לכל הכיוונים באופן אקראי. עכשיו יש שני סדקים, יש סדק פה וסדק פה. אז כמובן שכל החלקיקים שיתקעו פה במסך לא יעברו. החלקיקים שיעברו זה אלה שמגיעים לסדק הזה ואלה שמגיעים לסדק הזה. אלה שמגיעים לסדק הזה ממשיכים הלאה ויוצרים פיק כאן. אלה שמגיעים לסדק הזה יוצרים פיק כאן. ומה שנקבל זה תמונה של שני פיקים. אוקיי? החלקיקים בעצם מגיעים פחות או יותר לאזור שמול הסדק, יהיו כמה חלקיקים שיגיעו קצת לפה, יהיו כמה חלקיקים שיגיעו לפה, אבל בסך הכל יהיה איזשהו פיק שירד. ומול הסדק השני יהיה עוד פעם פיק שיורד.
[Speaker G] זה תמונה של ניסוי שני
[Speaker H] סדקים.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אני חוזר תמיד על מיוט משום מה. בכל אופן, אז התמונה של שני סדקים כאשר אני שולח חלקיקים, זה תמונה של שני פיקים. מה קורה כאשר אני שולח גל? כן, מה קיבל יאנג כשהוא עשה ניסוי עם שני סדקים, לא עם סדק אחד? הוא קיבל את התמונה הזאת. התמונה הזאת עכשיו, שימו לב, זה אלומה גלית. אני שולח אור, זה פנס, והאור הולך לכל הכיוונים ופה יש שני סדקים. שימו לב, הוא קיבל את שני הפיקים שהיו מתקבלים גם מחלקיקים, אבל באמצע יש עוד פיק גדול, שהוא התאבכות של שתי הקרניים שמגיעות מפה ומפה. אוקיי? שתי הקרניים האלה הולכות, חלק הולך לפה וחלק הולך לפה, והן מתאבכות התאבכות בונה, זה נקרא. ולכן זאת התמונה הגלית. כשיאנג קיבל את התוצאה הזאת, זה נתפס כהכרעה לטובת הויגנס. ניוטון היה גאון גדול, אבל באופטיקה הוא הפסיד, זאת אומרת הוא טעה. הוא חשב שזה חלקיקים וניסוי יאנג הראה שזה גלים. אוקיי? זה לא סוף הסיפור דרך אגב. אבל זה מה שקרה בניסוי יאנג. טוב, מאה שנה מאוחר יותר, מתפתח ויכוח דומה בעקבות תורת הקוונטים לגבי חלקיקים. עושים ניסוי יאנג לגבי חלקיקים, עוד פעם ניסוי של שני סדקים. כן? אז עוד פעם, בניסוי של סדק אחד, ניסוי של סדק בודד שראינו פה, בין אם זה חלקיקים בין אם זה גלים התוצאה היא אותה תוצאה. לכן ניסוי של סדק אחד לא יכול להכריע האם מדובר בחלקיקים או בגלים. אבל ניסוי של שני סדקים כן יכול להכריע. ניסוי של שני סדקים, שימו לב, זאת התוצאה החלקיקית, פיק פה ופיק פה. וזאת התוצאה הגלית. פיק פה, פיק פה, אבל באמצע עוד פיק גבוה. אוקיי? ולכן ניסוי של שני סדקים, בגלל שיש התאבכות של הקרניים שמגיעות מהסדק הזה ומהסדק הזה, יש קרן שהולכת ככה ויש קרן שהולכת ככה והם מתאבכות התאבכות בונה, כי זה אותו מרחק בין שני הסדקים, כשהן עוברות את אותו מרחק ההתאבכות היא התאבכות בונה, אז לכן נוצר פיק באמצע. זה בגלים. בחלקיקים יהיו רק שני הפיקים האלה, לא יהיה הפיק באמצע. טוב, אז עוד פעם התעורר ויכוח בתורת הקוונטים מה טיבם של חלקיקים, של אלקטרונים. החליטו לעשות ניסוי שני סדקים עם אלקטרונים. עשו את הניסוי ולתדהמתם הם גילו תמונה כזאת. זאת אומרת שהתברר שאלקטרונים גם הם גלים. בעצם יש התאבכויות של אלקטרונים. אבל פה אנשים אמרו שיכול להיות, למרות שזה לא נכון אני חושב באופן עקרוני, אבל יכול להיות שזה פשוט בגלל שיש הרבה אלקטרונים באלומה והם מתפזרים לאורך סרט הצילום הזה ולכן זה נראה כמו גל. מה יקרה אם אנחנו נעשה ניסוי עם אלקטרון בודד? או אלומה מאוד מאוד דלילה ששולחת כל פעם אלקטרון בודד, מפסיקה רגע, עוד אלקטרון, לא זרם של המון אלקטרונים. במצב כזה לא היה ספק לאנשים שהתמונה שתתקבל תהיה זאת, כיוון שאלקטרון בודד הוא ודאי חלקיק, זה לא הרבה לכן הם לא מתפזרים על פני המרחב. אלקטרון, אם אני שולח אלקטרון בודד. ואחר כך עוד אלקטרון בודד ועוד אלקטרון בודד בקצב איטי. התמונה שצפויה לקבל היא זאת. יהיו חלק מהאלקטרונים שעוברים בסדק כזה, יהיה פיק פה, חלק מהאלקטרונים יעברו בסדק כזה, יהיה פיק פה, לא יהיה פה פיק אמצעי. לתדהמתם גילו שהתמונה המתקבלת היא זאת. גם במקרה של אלקטרונים, אלומת אלקטרונים דלילה, יש פיק באמצע. או במילים אחרות, נעשה את זה אפילו בצורה יותר קיצונית, נגיד שאני עושה ניסוי עם חלקיק בודד, אלקטרון אחד. אני שולח אלקטרון אחד לכיוון המסך הזה, שבמסך הזה יש שני סדקים. התמונה שמתקבלת היא התמונה הזאת, מאלקטרון בודד. זה בעצם אומר שאלקטרון בודד הוא גל ולא חלקיק. וזה התחלת כל השערורייה של תורת הקוונטים, שרואים את החלקיקים בתור גלים ואת הגלים בתור חלקיקים. הפרשנות המקובלת לתוצאה הזאת של הניסוי הייתה שבעצם הגל הזה שאנחנו מודדים אותו כאן הוא גל שמתאר סיכויים, סיכויים של אלקטרון לעבור דרך הסדק הזה או דרך הסדק הזה. אבל תשימו לב, זה סיכוי במובן האונטי ולא במובן האפיסטמי, ולכן תורת הקוונטים כל כך חשובה לדיון הזה. למה? כי אם זה היה סיכוי או שהחלקיק עובר פה או שהוא עובר פה, אז מה קורה בחלקיק בודד? היינו מקבלים או את הפיק הזה או את הפיק הזה, אנחנו לא יכולים לקבל על חלקיק בודד את כל התמונה הזאת. אם אנחנו מקבלים בחלקיק בודד את כל התמונה הזאת, פירוש הדבר שבעצם החלקיק בעצמו עבר חלקית מפה וחלקית מפה וחלק התאבך פה אל האמצע בהתאבכות בונה. או במילים אחרות, הגל שעליו אנחנו מדברים בהקשר של אלקטרון, זה גל של סיכויים קוונטיים. וסיכויים קוונטיים בעצם אומר, תחשבו שהאלקטרון בעצמו הוא גל. זה לא בדיוק נכון כי זה לא עובד בדיוק כמו אור, זה גל של סיכויים, זה לא גל של החלקיק עצמו, אבל זה לא חלקיק במובן האפיסטמי. זה לא שאני לא יודע אם החלקיק עבר בסדק הזה או בסדק הזה. החלקיק עובר דרך שני הסדקים. אני מזכיר לכם שוב את הקידושין שלא נמסרו לביאה, זה אותו דבר בדיוק, לוגיקה קוונטית לגמרי. כשאני מקדש אחת משתי נשים, זה לא שיש חמישים אחוז סיכויים שזאת מקודשת לי וחמישים אחוז סיכויים שזאת מקודשת לי. זה נכון במצב של ספק אפיסטמי, שיש אחת שהיא באמת מקודשת לי ואני לא יודע מי, אני אומר חמישים אחוז שזה רחל, חמישים אחוז שזאת לאה. אבל במקרה של קידושין שלא נמסרו לביאה, אז יש פה רחל מקודשת לי בעוצמה חמישים אחוז ולאה מקודשת לי בעוצמה חמישים אחוז. זה לא שאני בחמישים אחוז האם רחל מקודשת לי או חמישים אחוז שלאה מקודשת לי. זה אומר שרק אחת משתיהן מקודשת לי ואני לא יודע. אבל בספק אונטי פירוש הדבר שכל אחת משתיהן היא חמישים אחוז מקודשת לי, ולכן אני צריך גט משתיהן. דיברנו על הספק לפי הרמב"ם שהספק דאורייתא לקולא, אז למה אני לא יכול לבוא על אחת מהן, יש לי רק ספק? התשובה היא לא, זה ודאי, היא ודאי מקודשת לי בחמישים אחוז. אותו דבר בתורת הקוונטים. בתורת הקוונטים בעצם החידוש שלה מול הכאוס או מול תופעות סטטיסטיות אחרות, זה שפה הסטטיסטיקה היא אונטית ולא אפיסטמית. זאת אומרת, החלקיק בעצמו עובר חמישים אחוז ממנו עובר בסדק אחד, חמישים אחוז ממנו עובר בסדק השני ועוד קצת מתאבך בין לבין ויוצר את הפיק הזה האמצעי. ולכן בעצם תורת הקוונטים נתפסת כמצע אפשרי לדיון בפערים אונטיים. זאת אומרת, זה בתוך העולם הפיזיקלי מתברר שישנן אפשרויות שהן שתיהן אפשריות במציאות עצמה, לא רק שאני לא יודע. במובן הזה זה לא כמו כאוס שזה רק אפיסטמי, כי פה העמימות זה פאזינס, זה לא ספק, זה עמימות. במציאות עצמה יש שתי אפשרויות. וזה ממש כר נרחב למאמיני הבחירה החופשית. כי זה בעצם אומר שגם אם המציאות הנתונה קיימת, הנה שלחתי חלקיק אחד מפה, הכל נתון. שלחתי חלקיק אחד מפה, יש שני סדקים, הכל נתון. עכשיו תגידו לי מה הפיזיקה אומרת. הפיזיקה אומרת שהוא יכול. יכול לעבור מפה, והוא גם יכול לעבור מפה. אז זה אומר בדיוק בחירה חופשית. עכשיו אני אגיד יותר מזה. נגיד ששמתי גלאי ליד הסדק הזה. גלאי זה כן, זה משהו שמודד את המעבר של החלקיק. אם החלקיק עבר דרך הסדק הזה, הגלאי יצפצף. אם החלקיק עבר דרך הסדק הזה והגלאי נמצא פה, אז הגלאי לא יצפצף. בסדר? עכשיו שמתי גלאי ליד הסדק הזה, איפה שהקרסור שלי נמצא. התמונה שמתקבלת, מתברר לתדהמתם של הפיזיקאים, זו התמונה הזאת. ההתאבכות נעלמה, מתקבלת תמונה חלקיקית. כאשר הגלאי מצפצף, אז החלקיק עבר דרך הסדק הזה. כשהגלאי לא מצפצף, אז החלקיק עבר דרך הסדק הזה. אבל בכל מקרה הוא עובר רק דרך סדק אחד, לכן יש פה פיק אחד ופה יש פיק שני. אין את הפיק האמצעי, את הפיק שהיה פה לא קיים. וזה מה שנקרא בעיית המדידה, או כאשר אנחנו מודדים איפה החלקיק עובר, הוא חוזר להתנהג יפה. הוא מפסיק להיות גל וחוזר להיות חלקיק. הוא לא אוהב שמסתכלים עליו כשהוא גל. אם בודקים אותו הוא מתנהג כמו חלקיק, כן, כמו תלמיד בכיתה, כשהמורה מסתכל הוא מתנהג יפה. כשהמורה לא מסתכל הוא עושה כל מיני תעלולים. אוקיי? זה בדיוק אותו דבר החלקיק הזה. אם אנחנו לא מסתכלים דרך איזה סדק הוא עבר, הוא עובר דרך שניהם וגם מתאבך עם עצמו. אם אנחנו מסתכלים דרך איזה סדק הוא עבר, שמים גלאי, אז הוא עובר או דרך הסדק הזה, או דרך הסדק הזה, אבל אני מקבל שני פיקים. אין התאבכות. עכשיו תבינו, יש פה נקודה מאוד מעניינת, כי זה ששמתי פה גלאי לא אומר דרך איזה סדק הוא יעבור. הוא יכול לעבור או מפה או מפה, אבל הוא יכול לעבור רק באחד משניהם, לא בשניהם יחד. אם אין גלאי הוא יכול לעבור או פה או פה או בשניהם יחד ואז זה התאבכות. אם יש גלאי אז הוא יכול לעבור או פה או פה אבל אין התאבכות. אבל זה לא שאם יש גלאי חזרנו להתנהגות קלאסית. בהתנהגות קלאסית החלקיק עובר דרך הסדק שאליו שלחת אותו. אוקיי? בהסתכלות קוונטית לא. גם אם אני מודד והוא חוזר להתנהג כמו חלקיק, אבל עדיין יש אי-ודאות קוונטית. האי-ודאות אומרת שהשאלה אם החלקיק יעבור מפה או החלקיק יעבור מפה. זה שהוא חלקיק רק אומר שהוא לא עובר דרך שני המקומות ביחד. הוא עובר דרך אחד מהם. אבל תורת הקוונטים עדיין נשארת, זה לא חזרנו לפיזיקה קלאסית. הרב. כן.
[Speaker G] מה ההגדרה של חלקיק בעניין הזה?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? כדורון קטן נקודתי שרץ כמו שאתה מבין אינטואיטיבית.
[Speaker G] אז אם זה כדורון כאילו זה החלק הכי קטן שיכול להיות, אז איך הוא עובר בשני מקומות?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אם הוא כדורון אז הוא לא עובר בשני מקומות, הוא
[Speaker G] עובר באחד משניהם. אז למה יש התאבכות? אתה יורד לא, אין התאבכות.
[הרב מיכאל אברהם] אם הוא כדורון אז אין התאבכות. אם אתה מודד אותו הוא כדורון, אם אתה לא מודד אותו הוא גל. אז אם הוא כדורון אז הוא יעבור או מפה או מפה. הוא יכול גם לעבור מפה.
[Speaker G] המדידה משפיעה על זה שהוא כדורון וגל? איך זה יכול להיות?
[הרב מיכאל אברהם] זו תורת הקוונטים. אל תסבך אותי עם העניין, לא חושב שמישהו יודע להסביר את זה, אבל זה מה שתורת הקוונטים אומרת. פיינמן אמר פעם, אתם יודעים שיש מיתוסים בין פיזיקאים שארתור אדינגטון שאמרו לו פעם, כי הוא היה פיזיקאי בריטי, אולי ראשון האסטרונומים מאוד ידוע זוכה פרס נובל, ואמרו לו פעם שיש רק שלושה אנשים בעולם שמבינים את תורת היחסות. אז הוא שאל מי השלישי. זה בטוח שזה איינשטיין והוא, כל השאלה היא רק מי השלישי. אבל פיינמן בעקבותיו אמר שזה בכלל לא נכון, את תורת היחסות קל מאוד להבין, יש הרבה אנשים שמבינים. את תורת הקוונטים אף אחד לא מבין. כולל אלה שבנו אותה. את תורת הקוונטים אי אפשר להבין. אבל אלו העובדות. זה כן, הבאתי בספר, אני מביא שמה איזה מוטו מפיזיקאי יפני שכתב ספר, מיצ'יו קאקו, כתב ספר על מרחב זה נקרא ושמה הוא אומר שתורת הקוונטים זאת התיאוריה הכי מופרכת וטיפשית שיש בעולם. החיסרון היחיד בה זה שהיא נכונה לגמרי. זאת אומרת זה מאוד מציק מאוד לא מובן אבל זה כל פעם אנחנו מקבלים בפרצוף את האישושים לזה שזה עובד. אוקיי, אז אי אפשר ל להילחם נגד העניין הזה עם אלוהים לא משחק בקוביות, אבל לא עזר לו. זאת אומרת הוא הפסיד במערכה הזאת. טוב, אבל לפני שאני ממשיך.
[Speaker G] אז מה אומרת תורת הקוונטים בעצם?
[הרב מיכאל אברהם] מה? עוד פעם?
[Speaker G] מה אומרת תורת הקוונטים?
[הרב מיכאל אברהם] בתיאור תמציתי מה שאמרתי עד עכשיו. תורת הקוונטים בעצם אומרת שחלקיק כל עוד לא הסתכלת עליו הוא בעצם גל. ולכן הוא יכול לעבור דרך שני הסדקים וגם להתאבך עם עצמו. אם אתה מסתכל עליו, זה כבר תורת המדידה בתורת הקוונטים. אני אומר עוד פעם, יש בזה פשרים שונים, פרשנויות שונות, אני משתמש בפשר קופנהגן, הפשר המקובל, בלי להסתבך יותר מדי. אז אם אתה מסתכל על החלקיק, אז הוא חוזר להיות כדורון קטן, אבל עדיין אתה לא יכול לדעת באיזה משני הסדקים הוא יעבור. הוא יעבור רק באחד, לא בשניים. התאבכות לא תהיה, אבל באחד משניהם, לכן התמונה עדיין תהיה תמונה של זה וזה, שני פיקים. בכל אופן, אז הנקודה היא, רק כדי להשלים את התיאור ההיסטורי המשעשע, שניוטון לא מוותר כל כך מהר, גם הוא היה גאון לא קטן. אתם זוכרים שהוא הפסיד בוויכוח על מה זה אור. התברר שאור הוא גל. תורת הקוונטים החזירה את הגלגל אחורה. גלגל, כן, החזירה את הגל להיות גל. אז החזירה את הגלגל אחורה, ובעצם פתאום סיפרה לנו שאם נעשה את ניסוי יאנג, ועשו את זה. אם עושים את ניסוי יאנג באלומת אור דלילה מאוד, אור בעוצמה מאוד מאוד קטנה, זאת אומרת פוטונים בודדים. אני כבר משתמש בשפה של תורת הקוונטים. מקבלים את התמונה הזאת, ניסוי שני הסדקים. זה חלקיקי. ואז תורת הקוונטים בעצם אומרת שלא רק שהאלקטרון הוא גם גל ולא רק חלקיק, אלא גם האור הוא לא רק גל אלא גם מורכב מחלקיקים שקוראים להם היום פוטונים. אוקיי? שלמרבה האבסורד, איינשטיין היה בעצם הראשון שגילה אותם או גילה את האינדיקציה לקיומם, למרות שהוא אחד ממתנגדיה החריפים של תורת הקוונטים. זאת אומרת הוא בעצמו יצר אותה ואחרי זה נלחם נגדה כל חייו.
[Speaker C] רק לסבך את העניין יש את החתול של שרדינגר.
[הרב מיכאל אברהם] כן, לזה אני אגיע עוד רגע. אוקיי. אז את תורת הקוונטים לא קשה לסבך. אבל אני רוצה דווקא להציג רק את הסכמה הבסיסית כדי שנבין למה לדעתי זה לא נוגע לשאלת הבחירה החופשית. אוקיי? אז עכשיו הפשר, כמו שהתחלתי להגיד קודם, הפשר המקובל לתורת הקוונטים הוא בעצם שכל, עכשיו אני כבר לא מבחין בין גל וחלקיק, כי כל יצור בעולם, גם אלקטרון וגם אור יכולים להיות גם גל וגם חלקיק. אז אי אפשר לדבר על גלים ועל חלקיקים כיצורים מובחנים, אלא מצבים שונים של הפיזיקה. יש מצב חלקיקי ומצב גלי. עכשיו גלי, נגיד במצב גלי, אז מדובר באיזושהי פונקציה מסוימת שרק אם אני מודד אותה היא מקבלת ערך מסוים. למשל אם תיזכרו בניסוי שני הסדקים, אז כל עוד האלקטרון הוא גל הוא בעצם נמצא בכל המרחב, הוא עובר דרך שני הסדקים, הוא מתאבך עם עצמו, הוא בעצם גל. אוקיי. אם האלקטרון, אם אני מודד אותו, האלקטרון הוא חלקיק, המדידה מכניסה אותו למצב חלקיקי ועכשיו יש לו מיקום בנקודה מסוימת במרחב. האלקטרון כאשר אני מודד את מיקומו, אז פתאום הוא הופך להיות חלקיק שיש לו מיקום מוגדר היטב בנקודה מסוימת במרחב. זה מה שנקרא קריסה של פונקציית הגל. והתיאור המקובל לעניין הזה הוא הבא. בעצם מה פירוש גל? גל פירושו בדיוק כמו אגב בקידושין שלא מסורים לביאה. אם הייתי מלמד קוונטים באוניברסיטה הייתי פותח במבוא הלכתי. זה אני חושב שזה ההסבר הכי טוב לתורת הקוונטים. כיוון ששם גם אפשר להבין את זה אינטואיטיבית. בתורת הקוונטים ישר מתחילים עם משהו שאי אפשר לתפוס אותו אינטואיטיבית ובעולם המשפטי אין שום בעיה להבין את זה. המצב הקוונטי הוא מצב טבעי ומתבקש בסיטואציה הזאת. אז מה שקורה שם זה הדבר הבא. בעצם יש מצב של סופרפוזיציה זה נקרא. סופרפוזיציה הכוונה שכאשר אני מתייחס לחלקיק בתור גל, פירוש הדבר זה סכום של מצבים חלקיקיים. זאת אומרת כשאני אומר שהחלקיק הוא גל אני בעצם אומר החלקיק הזה הוא סכום של חלקיק שעובר. דרך סדק א' ועוד חלקיק שעובר דרך סדק ב' ועוד חלקיק שעובר דרך שניהם, סכום של הרבה מאוד מצבים. אוקיי, והסכום הזה ביחד לזה קוראים פונקציית גל. וזה מה שנקרא סופרפוזיציה. וכשאני שואל את עצמי דרך איזה סדק החלקיק עבר, התשובה היא החלקיק עבר גם דרך סדק א' וגם דרך סדק ב' למרות שהוא כביכול חלקיק. כי הוא לא, הוא סופרפוזיציה של כמה מצבים חלקיקיים. וכאן אני מגיע לדוגמה שאלי העלה קודם של החתול של שרדינגר, כן, הניסוי שמנסה להביא לאבסורד את התפיסה הזאת זה בעצם הניסוי ההיפותטי כמובן. שמים חתול בתוך תיבה סגורה ובתוך התיבה הזאת יש מבחנת רעל, גז רעל שברגע שהמבחנה נפתחת הרעל מתפזר בתיבה והחתול מת. אוקיי, עכשיו את הפתיחה של המבחנה אני משאיר במתג שקובע אם המבחנה נפתחת או לא נפתחת הוא מתג קוונטי. זאת אומרת או שהיא נפתחת או שהיא לא נפתחת זה סופרפוזיציה של שני מצבים. בסדר? עכשיו השאלה לפני שמדדתי מה קרה, מה מצבו של החתול? כמו חידות לילדים איפה מסתתר החתול בתוך הציור הזה, כן? אז החתול מתברר לפי הפרשנות המקובלת לתורת הקוונטים הוא גם חי וגם מת. הוא נמצא בסופרפוזיציה של מצב של חתול חי ומצב של חתול מת. סכום שני המצבים האלה זה מצבו של החתול עד המדידה. כשאני אפתח את התיבה אני אגלה שם או חתול חי או חתול מת למה? כי פתיחת התיבה היא מדידה. אני מסתכל האם החתול חי או מת. ברגע שהסתכלתי הוא חזר להיות חתול רציונלי. עכשיו הוא כבר או חתול חי או חתול מת אגב אני לא יכול לדעת מה. או חי או מת אני לא יכול לדעת מה אבל הוא יהיה או חי או מת הוא לא יהיה שניהם ביחד. כל עוד לא פתחתי את התיבה הוא יהיה שניהם ביחד. עכשיו מה שבעצם הדבר הזה אומר זה שלכאורה נפתח פה פתח לתלות את הבחירה החופשית בתורת הקוונטים. תורת הקוונטים מאפשרת לי להכניס את הבחירה החופשית לתוך הפיזיקה. למה? כי בעצם אני יכול עכשיו לומר שאדם נמצא בסיטואציה נתונה אבל הסיטואציה הזאת היא סופרפוזיציה. עכשיו ברגע שהוא יבחר אז הסופרפוזיציה הזאת תקרוס היא תהפוך להיות מצב מוגדר היטב אבל הוא יכול לבחור או במצב א' או במצב ב'. הסופרפוזיציה מאפשרת לו את שני המצבים, אגב יש סיכוי מסוים לכל מצב נגיד אם נחזור לאלקטרון שעובר דרך שני הסדקים אז גם במצב אלקטרוני אני יכול להגיד לכם מה הסיכוי שהוא יעבור דרך סדק א' ומה הסיכוי שהוא יעבור דרך ב'. אני לא יכול להגיד לכם דרך איזה סדק הוא יעבור. אני כן יכול להגיד לכם אבל מה הסיכוי שהוא יעבור דרך כל אחד מהסדקים. זה כן, גם במצב החלקיקי. זאת אומרת פונקציית הגל בעצם מתארת מה הסיכוי לכל תוצאה של מדידה שאני אעשה. אם אני אמדוד אם החלקיק עובר דרך סדק א' אז ידיעת פונקציית הגל תגיד לי מה הסיכוי לקבל שהוא עבר שם ומה הסיכוי לקבל שהוא לא עבר שם. אוקיי, אז אני חוזר אלינו, בעצם אז הפשר של תורת הקוונטים לבחירה חופשית בעצם אומר תורת הקוונטים מאפשרת לי להכניס את הבחירה החופשית לתוך הפיזיקה. למה? כיוון שאפשר להגיד שהאדם נמצא במצב של סופרפוזיציה והבחירה זה איזשהו סוג של קריסה של פונקציית הגל למצב נתון. למשל אני צריך לבחור האם לתת צדקה או לא לתת צדקה, אז המוח שלי הוא בסופרפוזיציה. אוקיי, עכשיו כיוון שהוא בסופרפוזיציה בין מצב של נתינת צדקה ואי נתינת צדקה כמו החתול החי והחתול המת. אוקיי, עכשיו שלמה המלך הרי יודע, יש לי עוד פתרון בשבילו עם הבעיה של שתי נשים עם הילד החי והילד המת. אוקיי, שייתן לשניהם סופרפוזיציה של ילד חי וילד מת. בכל אופן אז לענייננו, אז הבנאדם נמצא בסופרפוזיציה של נותן צדקה מיקי נותן צדקה ומיקי לא נותן צדקה, נמצא בסופרפוזיציה. עכשיו ברגע שאנחנו מודדים או אני מחליט או אם תרצו אחרים מסתכלים אז זה קורס לאחד משני המצבים או שאני נותן צדקה או שאני לא נותן צדקה והנה קיבלתם מצב שבו הנסיבות העכשוויות לא מכתיבות את התוצאה הבאה באופן דטרמיניסטי. יכולות להיות שתי תוצאות ושניהן קבילות מבחינת חוקי הפיזיקה למרות שהמצב הנתון עכשיו הוא מצב ידוע עד הסוף. אז לכאורה תורת הקוונטים מאפשרת בחירה חופשית בתוך הפיזיקה, זאת הטענה.
[Speaker G] הרב, איך סופרפוזיציה מאפשרת דבר והיפוכו?
[הרב מיכאל אברהם] זה לא דבר והיפוכו, זה או א' או ב'.
[Speaker G] אבל האיי סותרת בי.
[הרב מיכאל אברהם] היא לא סותרת בי, איי הוא אחר מבי. והדרך לעבור דרך סדק איי ולעבור דרך סדק בי זה סותר רק אם אתה מניח שזה חלקיק שיכול לעבור דרך סדק אחד. או אם זה גל אז הוא יכול לעבור דרך שניהם. וכשהוא עבר הוא עבר או באיי או בבי, הוא לא עבר בשניהם. אתה לא מגיע לסתירה. זה אחרות, זה לא סתירה.
[Speaker G] ומת וחי? לא הבנתי? במת וחי.
[הרב מיכאל אברהם] למה מת וחי זה לא סתירה? הוא בסופרפוזיציה של מצב של חתול מת עם מצב של חתול חי. זה לא סתירה. הוא בסכום של שני מצבים. עכשיו כשאתה תמדוד הוא יהיה או מת או חי, הוא לא יהיה שניהם. אבל גם קודם הוא לא שניהם, תבין. להגיד שהוא בסופרפוזיציה אין פירושו שהוא גם מת וגם חי. אלא שהמצב שבו הוא נמצא הוא מצב מורכב שחמישים אחוז ממנו זה מצב של מוות וחמישים אחוז ממנו זה מצב של חיים. באופן מטאפורי הוא מחרחר, הוא חצי מת חצי חי. זה לא נכון כמובן, אבל רק כדי להמחיש. זה הכלאה מתמטית בין שני מצבים. זה לא להגיד שהוא גם חי וגם מת. זה כמו כשאני מקדש אחת משתי נשים, את רחל ולאה. כן? אז אם רחל היא אשתי, אז לאה היא לא אשתי. אם לאה היא אשתי, אז רחל היא לא אשתי. נכון? כי קידשתי רק אחת. אז מה זה מצב הסופרפוזיציה שתיארנו? זה סכום של מצבים. או שרחל מקודשת לי ולאה לא, או שלאה מקודשת לי ורחל לא. המצב האמיתי הוא סכום שני המצבים האלה. אבל זה לא נכון להגיד שגם לאה מקודשת לי וגם רחל מקודשת לי, כי רק אחת מקודשת לי. בכל אחד משני המצבים רק אחת מקודשת לי. מי זאת האחת? זה יכול להיות כל אחת משתיהן. כמו אתם מכירים את הסיפור על העונג שבת, שהאור שמח אמר פעם על הרוגאצ'ובר, שניהם היו הרי רבנים בדווינסק, בדנציג, כן? אז הרוגאצ'ובר היה הרב של החסידים והאור שמח היה הרב של הליטאים, של המתנגדים. אז האור שמח אמר פעם על הרוגאצ'ובר שכשהוא נוסע ברכבת במשך שעה הוא גומר חצי ש"ס. אז שאלו אותו איזה חצי? אז הוא אמר איזה שתרצו. זאת אומרת הוא גומר את שני החצאים. זה מצב של סופרפוזיציה. טוב, בכל אופן אז לענייננו, הטענה הזאת שאומרת שאני יכול להכניס את הבחירה החופשית לתוך הפיזיקה דרך תורת הקוונטים לכאורה משאירה בחיים את האפשרות להיות מטריאליסט מצד אחד, להאמין שהעולם כולו הוא חומר ופיזיקה וזה הכל, ומצד שני להיות ליברטאן, להיות להאמין בבחירה חופשית. זה החשיבות של הדיון בתורת הקוונטים. עכשיו אני רוצה להסביר למה אני לא מסכים, למה אני חושב שבתורת הקוונטים זה לא נכנס. דבר ראשון אני רוצה לטעון שגם אם כל זה היה נכון, עדיין זאת לא בחירה חופשית אלא הגרלה. כאשר אני שם גלאי ליד אחד הסדקים, הגלאי לא קובע דרך איזה סדק החלקיק יעבור. הוא רק מעביר את החלקיק ממצב גל למצב של חלקיק. אבל באיזה משני הסדקים הוא יעבור? זאת הגרלה שהסיכויים שלה נקבעים לפי פונקציית הגל. זאת אומרת הגלאי לא קובע דרך איזה סדק החלקיק יעבור. עכשיו בחירה חופשית, והקדמתי את זה, זוכרים את ואן אינוואגן? אמרתי שהכל שאלת המה נפשך, שלא יכולה להיות בחירה חופשית כי או דטרמיניזם או אי-דטרמיניזם, הגרלה. ואני טענתי שבחירה חופשית זה מצב שלישי. זה לא דטרמיניזם כמובן, אבל זה גם לא אי-דטרמיניזם. כשבן אדם בוחר בחירה חופשית, אנחנו מטילים עליו אחריות על מה שהוא עושה. זאת המשמעות של להגיד שיש לו בחירה חופשית. אם הבנאדם סתם עשה הגרלה שרירותית, זאת לא פעולה שיש לך אחריות על התוצאות שלה. זאת פעולה שקרתה לך, זאת לא פעולה שאתה עשית. פעולה שאתה עושה, זאת לא פעולה אי-דטרמיניסטית, זאת פעולה של בחירה. ולכן הטענה שלי שלכל היותר תורת הקוונטים אומרת שיכולה להיות גם פעולה אקראית בעולם הפיזיקה. אבל אני מחפש מנגנון של בחירה חופשית, לא של אקראיות. וזה במובן הזה זה בלבול מאוד דומה לכאוס. הכאוס לוקח תופעה דטרמיניסטית שאי אפשר לנבא ורוצה להכניס לשם את הבחירה החופשית. זה סתם בלבול. אבל בתורת הקוונטים רוצים לקחת תופעה שהיא אקראית ולהכניס לתוכה את הבחירה החופשית, זה גם בלבול. כי בחירה חופשית היא לא דטרמיניסטית והיא לא אקראית. היא מנגנון שלישי. ודיברנו על זה בהרחבה בשיעורים הקודמים. ולכן אני חושב שיש פה טעות קונספטואלית. בסופו של, אני אנסח את זה אחרת. אם נגיד אני אבחר תמיד לתת את הצדקה פונקציית הגל שלי אומרת נגיד שיש סיכוי של שישים אחוז שאני אתן צדקה וארבעים אחוז שלא אתן צדקה. אז פונקציית הגל שלי אומרת שלפי חוקי תורת הקוונטים, אם יבדקו אותי מאה פעמים, אז בשישים מהפעמים אני אתן צדקה ובארבעים אני לא אתן צדקה, חוק המספרים הגדולים. אוקיי, ואם אני בוחר לתת מאה פעמים צדקה? אז אני חורג מחוקי תורת הקוונטים. אז זה אומר שאני בכל מקרה חורג מחוקי הטבע. אז מה אכפת אם חוקי הטבע הם סטטיסטיים? עדיין אתה צריך להגיע לזה שהבחירה חורגת מחוקי הטבע, כי ההתפלגות שקובעת תורת הקוונטים היא התפלגות אקראית, אבל בחירה חופשית פירושו שאני מחליט מה אני עושה, לא שאני עושה הגרלה. אני מחליט. להחליט אין פירושו לעשות הגרלה. לכן אני חחשב שאפילו אם הפשר הזה היה נכון, הדמיון הזה, ועוד מעט אני אסביר למה הוא לא נכון, אבל אם הדמיון הזה בין בחירה חופשית לבין פעולה של קריסה למצב בתורת הקוונטים היה נכון, זה עדיין לא היה מסביר את מושג הבחירה החופשית כפי שאנחנו מבינים אותו. ולכן תורת הקוונטים לא נותנת לי מצע אפשרי להכניס את הבחירה לתוך הפיזיקה. יש לזה סיבה נוספת. אמרתי קודם שהניסוי של החתול של שרדינגר לא נעשה, וזה לא מקרה שהוא לא נעשה. קשה מאוד לעשות ניסוי כזה, למרות שזה נראה נורא פשוט בתיאור. ולמה? כי התופעות של תורת הקוונטים קיימות רק בסקאלה, בסקאלות מאוד מאוד קטנות. אני את הדוקטורט שלי עשיתי על סקאלות של מיקרונים. במיקרונים זה כבר נחשב מאקרוסקופי. לראות שם תופעות קוונטיות זה ממש אזוטרי. אני מדבר על עשר במינוס שש מטר, שרק תבינו, זאת אומרת מיליונית המטר, אוקיי? אחת חלקי עשרת אלפים מסנטימטר, או אחת חלקי אלף של מילימטר, בסדר? אלפית מילימטר. זה נקרא מערכת מאקרוסקופית ענקית בתורת הקוונטים. ומה שאני עשיתי שמה זה, לא הראיתי, לא הראשון שהראיתי, אלא ניסיתי לעשות חישובים לפי אפקט ידוע שיש, זה נקרא מערכות מזוסקופיות, מערכות עם גודל קטן אבל לא קטן מדי, אוקיי? או גדול אבל לא גדול מדי שיש בו עדיין תופעות קוונטיות, ולהראות שאפשר לראות גם שם תופעות קוונטיות. אוקיי? אבל באופן עקרוני תופעות קוונטיות קיימות ברמת החלקיק הבודד. חלקיק בודד זה כלום, זה גדלים של לא יודע מה, עשר במינוס אני לא יודע כמה, עשר, שתים עשרה מטר, אוקיי? דברים קטנים מאוד, ננומטר או פיקומטר או משהו כזה. לכן בעצם בסקאלות, למה אנחנו, נגיד תורת הקוונטים למשל אומרת שאם אנחנו זורקים כדור על קיר הוא יכול לעבור לצד השני? יש סיכוי מסוים שיעבור לצד השני. למה אנחנו אף פעם לא רואים את זה? למה ברור לנו שכדור לא יכול לעבור סתם ככה קיר? כי כדור זה חפץ גדול. בסקאלות הגדולות תורת הקוונטים לא עובדת. היא עובדת רק בסקאלות הקטנות. ולמה? לא שהיא לא עובדת, היא עובדת, רק התוצאה היא התוצאה הקלאסית. למה? זה חוק המספרים הגדולים. ועוד פעם, תופעות מאוד מסובכות וזה אני מתאר הכל באמת בצורה מאוד בקליפת אגוז, אוקיי? הטענה היא, תחשבו רגע על הרי מה זה עצם גדול? קחו את הכדור. אם זה היה חלקיק מיקרוסקופי והייתי זורק אותו לקיר, יש לו סיכוי לעבור את הקיר, זה נקרא טאנלינג, אוקיי? לעשות מנהור. הוא יכול לעבור דרך הקיר לצד השני ויכול לחזור. יש שתי אפשרויות, או שהוא עובר או שהוא חוזר. אבל כשהכדור הוא כדור גדול הוא תמיד חוזר. למה הוא תמיד חוזר? תחשבו על מצב, הכדור הרי הוא אוסף של המון המון חלקיקים, נכון? עכשיו לכל חלקיק יש סיכוי מסוים לעבור, אבל סיכוי יותר גדול לחזור. חלקיק קטן נגיד יעבור בארבעים אחוז, אוקיי? ובשישים אחוז הוא יחזור. עכשיו כשיש לי הרבה חלקיקים קטנים וכולם ביחד עושים את זה, הסיכוי שהם יחזרו הוא אחד. תחשבו על קובייה שאתם מטילים קובייה. מה הסיכוי שזה ייפול על ארבע? קובייה הוגנת, שישית. האם אתם יכולים לנבא כמה פעמים זה ייפול על ארבע אם אזרוק שתים עשרה פעמים? התשובה היא לא. אנחנו נגיד פעמיים, אבל אין כמעט סיכוי שבאמת מה שייצא שם זה פעמיים. ייצא פעם אחת, ייצא חמש, ייצא שלוש, בממוצע זה ייצא פעמיים, אבל זה ניבוי רע מאוד. אבל אם תזרקו שתים עשרה מיליארד פעמים את הקובייה ואני אנבא שהיא תיפול שני מיליארד פעמים על ארבע, זה יהיה ניבוי מצוין. זה נקרא חוק המספרים הגדולים. זאת אומרת מתברר שכאשר אנחנו חוזרים על ניסוי הרבה פעמים, אז התוצאות שלו מתכנסות להסתברות התיאורטית. בניסוי אחד קשה מאוד, אגב זה טעויות סטטיסטיות מאוד נפוצות, לעשות חיזוי על ניסוי בודד לפי חישובים סטטיסטיים, זה הרבה פעמים חיזוי רע. מאוד מאוד בעייתי ואנשים לא מודעים לזה, כל מיני פרדוקסים כתוצאה מזה. תחשבו עוד בצורה אחרת, תחשבו עכשיו על מיכל של נוזל שכל חלקיק בנוזל הזה יכול להיות צהוב ויכול להיות כחול בחמישים אחוז. אז אם תשימו חלקיק אחד בתוך הכד הזה, בתוך הכוס הזאת, אז חמישים אחוז שהוא יהיה צהוב, חמישים אחוז שהוא יהיה כחול, נכון? עכשיו אם תשימו שני חלקיקים, אותו דבר, עשרים וחמישה אחוז ששניהם צהובים, עשרים וחמישה אחוז ששניהם כחולים, וחמישים אחוז שאחד צהוב ואחד כחול, כל פעם מישהו אחר וכן הלאה. מה יקרה כשתשימו מאה חלקיקים או עשר בחזקת מאה חלקיקים אם תרצו? תקבלו נוזל ירוק, תמיד. למה? כי יהיו המון חלקיקים צהובים, המון חלקיקים כחולים ובסך הכל כולם ביחד הנוזל כולו פשוט יהיה תערובת של ירוק ושל כחול וצהוב, הוא יהיה ירוק. זאת אומרת שכאשר אני אוסף הרבה מאוד חלקיקים אני לא אראה תופעות קוונטיות. כל חלקיק לחוד הוא או צהוב או כחול, אף חלקיק הוא לא ירוק. כל חלקיק הוא או כחול או צהוב, אין לו מצב של ירוק, אבל המערכת כולה היא ירוקה. וזה מה שקורה במעבר ממערכות קטנות למערכות גדולות. במערכות קטנות יש תופעות קוונטיות פתולוגיות, זה עובר דרך הסדק ההוא או דרך הסדק הזה או מה שאתם רוצים. אבל כשתקחו כדור, הכדור זה אוסף של המון המון חלקיקים קטנים. הכדור מתנהג כמו שאנחנו מכירים בפיזיקה הקלאסית, כי הסכום של כל ההסתברויות הקוונטיות בסוף בסוף נותן את המכניקה של ניוטון. לכן המכניקה של ניוטון היא נכונה גם היום לגופים גדולים, ניוטון לא מוותר כל כך בקלות כמו שראינו גם באופטיקה. אז לענייננו מה בעצם הדבר הזה אומר? השאלה באיזה סקלות רלוונטי שתהיינה תופעות קוונטיות. בתפיסה המקובלת, אם כי יש כל מיני עבודות שמנסות לטעון משהו אחר, בתפיסה המקובלת נוירון אחד במוח שזה תא העצב הבודד שיש במוח, על זה נדבר בשיעור הבא, החלק הבסיסי של המוח, הוא הרבה יותר מדי גדול בשביל שיהיו תופעות קוונטיות. הרבה יותר מדי גדול. תא בכלל, תא יחידה ביולוגית זה יצור ענק במערכת מבחינה פיזיקלית, זאת אומרת אין בו תופעות קוונטיות באופן עקרוני. יש המון עבודות שמנסות כן למצוא תופעות קוונטיות במערכות האלה אבל זה כמעט לא קורה, זה לא קורה בעצם. ולכן לקחת את הקוונטים ולהגיד שזה הסבר אפשרי לבחירה חופשית במסגרת הפיזיקה זה אמירה מאוד בעייתית כי הבחירה החופשית נעשית בסקלות מאוד מאוד גדולות ביחס לתורת הקוונטים. זה לא עובד בסקלות האלה. בסקלות האלה יש דקוהירנציה, זאת אומרת התופעות הקוונטיות נעלמות. ולכן זה בעצם התאבכות, אגב ההיעלמות של תופעות הקוונטיות זה התאבכות, ולכן להגיד שתורת הקוונטים נותנת הסבר לבחירה חופשית זה לשים אותה על סקלה שהיא לא רלוונטית לתופעות קוונטיות. וכמו שאמרתי קודם, גם אם זה היה רלוונטי עדיין זה לא היה מסביר כי זה היה נותן אקראיות ולא בחירה חופשית. עוד הערה אחרונה בהקשר של תורת הקוונטים. יש איזה מיתוס כזה, עד כמה שאני יודע לפחות זה מיתוס, אני כבר הרבה שנים לא בתחום, שהתודעה האנושית גורמת לקריסה של פונקציית הגל. מה שכן ויגנר הציע את זה ופון נוימן ואנשים מאוד חשובים וחכמים הציעו את הדבר הזה, פנרוז נדמה לי גם דגל בזה תקופה מסוימת. כולם אגב חוץ מויגנר בעצם שניהם מתמטיקאים, פון נוימן ופנרוז, יש הרבה מתמטיקאים שעוסקים בזה והם הציעו בעצם שלמה המדידה גורמת לקריסה של פונקציית הגל, כי מעורבת פה תודעה אנושית. התודעה האנושית זה ממש טלקינזיס, כן? זה אני במחשבה שלי גורם לשינויים במציאות. ויש הרבה סיפורי מדע בדיוני והרבה מיתוסים סביב תורת הקוונטים שתורת הקוונטים בעצם אומרת שהמחשבה האנושית גורמת לשינויים במציאות. בתפיסות המקובלות היום זה לא נכון, זה מיתוס. למשל עשו ניסוי ששמו גלאי ליד אחד הסדקים בניסוי של שני סדקים והגלאי הזה שלח את המידע לכונן של מחשב, לא שבן אדם הסתכל וראה אם החלקיק עבר או לא עבר. המידע הזה נצרב בזיכרון של מחשב ואז המחשב השמיד את עצמו. אף אחד, אף תודעה אנושית לא ראתה את המידע הזה שהחלקיק עבר דרך הסדק. שום אינטראקציה עם תודעה אנושית, ועדיין החלקיק התנהג כמו חלקיק. זאת אומרת, העובדה שהיה שם גלאי גרמה לו להתנהג כמו חלקיק בלי קשר לתודעה אנושית. עוד מיתוס שצריך להוריד מהשולחן שמשמש את אותם אלו שרוצים לתלות את הבחירה החופשית בתורת הקוונטים. אומרים שהבחירה החופשית זה בעצם תודעה אנושית שמצליחה להביא לקריסה של פונקציית גל שמאפשרת כמה אפשרויות. אז זהו שלא. אין אינדיקציה שתודעה אנושית עושה פה משהו שמשהו אחר לא עושה, מיסטיקות לא מובנות, או לא יכולות להסביר את זה במסגרת הפיזיקה. אז אם אני מסכם, נדמה לי שגם תורת הקוונטים לא מצליחה לאפשר לי להכניס את הבחירה החופשית לתוך הפיזיקה, ולמרות שאם היינו יכולים אז באמת תורת הקוונטים הייתה מאפשרת לנו להישאר מטריאליסטים. זאת אומרת, אפשר להישאר מטריאליסטים, כל העולם הוא רק פיזיקה, ובכל זאת לדגול בבחירה חופשית. אבל תורת הקוונטים לא מאפשרת, ולכן בן אדם צריך עכשיו להחליט אחת משתיים: או שאתה מטריאליסט ואז אתה חייב לוותר על הבחירה החופשית, לא להיות ליברטן, או שאתה דואליסט, או שאתה ליברטן ואז אתה חייב להיות דואליסט ולא לקבל את הפיזיקליזם, זאת אומרת, התפיסה שהעולם הוא רק חומר ורק פיזיקה. ועכשיו הגענו לתוצאה שבה אני אעצור את השיעור, שמה שעומד מול ההכרעה, מול הפנים, שתי האפשרויות שביניהן צריך להכריע, זה או תפיסה פיזיקליסטית דטרמיניסטית, ועכשיו אני כבר כן קושר את שאלת המטריאליזם לשאלת הליברטניזם. או שאתה אומר שהעולם הוא רק חומר ופיזיקה ואז אין בחירה חופשית, או שאתה אומר שיש בעולם עוד מימד ואז אולי תיתכן בחירה חופשית. אולי, לא בטוח, כי יכול להיות שלא. אז עכשיו אנחנו כבר כן חיברנו את שאלת המטריאליזם לשאלת הדטרמיניזם. כי עכשיו ראינו שהפיזיקה, אם אנחנו מקבלים את הפיזיקה, לא מאפשרת בחירה חופשית. אז אם אתה מטריאליסט ואתה חושב שחוקי הפיזיקה קובעים הכל, לא תיתכן בחירה חופשית. ולכן אם אני עכשיו אכריע את שאלת המטריאליזם או את שאלת הליברטניזם, עשיתי את אותה עבודה. בסדר? אז לזה אנחנו ניכנס בשיעור הבא, שמה אנחנו נתחיל לעבוד על מדעי המוח ועל איך אנחנו באמצעות מדעי המוח בודקים את הסוגיה הזאת, ואחרי זה זה ייקח לנו כמה פגישות ואחרי זה אני אסכם וזה יהיה סוף הסדרה.
[Speaker C] רק הערה אחת, קיים תחום היום שנקרא קוונטום ביולוג'י על כל מיני דברים.
[הרב מיכאל אברהם] לזה התכוונתי, כן, שאומרים שגם בסקאלה הביולוגית יש תופעות קוונטיות. גם בקשר לאבולוציה אגב זה חשוב, כי אבולוציה גם מניחה שיש רנדומליות בהיווצרות של מוטציות.
[Speaker H] והשאלה
[הרב מיכאל אברהם] איך יכולה להיות רנדומליות הרי הפיזיקה היא דטרמיניסטית? אז גם שם רוצים לטעון שברמת הדי-אן-איי יש איזה תופעות קוונטיות. אני לא יודע בדיוק איפה הדבר הזה עומד, אני רחוק מלהיות מומחה בתחום הזה, אבל ככל שאני יודע זה עדיין לא באמת מאפשר להסביר בחירה חופשית. ופה באמת אני אומר את זה בהסתייגות כי אני לא עד הסוף מבין. אמרתי, בכל מקרה זה לא בחירה חופשית, כי גם אם יכולות להיות תופעות קוונטיות ברמה הביולוגית זה ייתן לי אקראיות, זה לא ייתן לי בחירה.
[Speaker C] אוקיי, זאת הנקודה הראשונה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, ולכן אני אומר שבכל מקרה זה לענייננו זה לא כל כך חשוב.
[Speaker E] אפילו אם נגיד שזה לא מסביר את העניין של בחירה חופשית בוודאות, אבל אולי זה קצת מחליש, תורת הקוונטים קצת מחלישה את הטענות נגד בחירה חופשית.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אני אגיע לזה בתחילת השיעור הבא אני באמת אולי אוסיף עוד הערה על זה, השאלה אם הבחירה החופשית יכולה להסתתר בגלל תורת הקוונטים. לא להיות מוסברת על ידי תורת הקוונטים, אבל תורת הקוונטים מאפשרת לנו להסביר שאולי יש בחירה חופשית ואנחנו לא מרגישים בזה. נכון, בדיוק. אז אני אטפל בזה. בסדר. אוקיי. עוד מישהו? לי
[Speaker B] יש שאלה שקצת יותר קשורה לשבוע שעבר. אמרנו שאם בן אדם הרים את היד מתוך בחירה ורצון, אז אנחנו רואים בזה סתירה לפיזיקה בגלל שיש איזשהו גורם שהוא רוחני שהתחיל איזה שרשרת העברת אלקטרונים ואיכשהו נכנס לעולם הזה. ואמרנו שאם אנחנו מקבלים את זה שהרצון משפיע על הגוף, אנחנו מוותרים על חוקי הפיזיקה. אבל כשדיברת על הכיוון ההפוך, שנגיד אתה מקבל מכה ברגל ואתה מרגיש שכואב לך, אז זה לא סתירה לחוקי הפיזיקה ורציתי לחדד למה.
[הרב מיכאל אברהם] הפיזיקה, הפיזיקה אוסרת על העולם הפיזיקלי לגרום לדברים לא פיזיקליים? לא מכיר חוק כזה בפיזיקה. הפיזיקה אוסרת על דברים לא פיזיקליים להשפיע על הפיזיקה, כי היא טוענת לבלעדיות. אבל הפיזיקה לא אומרת כלום על דברים לא פיזיקליים.
[Speaker B] זה לא כמו שזה לא ההיפוך של נגיד שהרצון הוא גורם לאיזשהו תנועה של אלקטרונים?
[הרב מיכאל אברהם] אז הכיוון ההפוך? לא, ממש לא. כשאתה אומר שהרצון גורם לתנועה של אלקטרונים, אתה בעצם אומר שהאלקטרון הזה זז למרות שלא פעל עליו כוח פיזיקלי. זה סותר את חוקי הפיזיקה. אבל כשאתה אומר שקרה לי כאב בגלל שקיבלתי פצע ברגל, אין חוקי פיזיקה שאומרים מה גורם לכאבים. כאבים הם לא בתחום הפיזיקה.
[Speaker B] אז זהו, לי זה נשמע שהצד הזה אומר שהתחנה האחרונה בשרשרת העברת אלקטרונים זה נגיד הנפש, וזה נראה לי לא הגיוני.
[הרב מיכאל אברהם] לא, ממש לא. התחנה האחרונה מבחינת הפיזיקה זה העולם הפיזיקלי. אבל הפיזיקה לא קובעת שאין תחנות אחריה שבהן היא לא מתעסקת. זה לא קשור. אין פה שום סתירה. לא מופר פה שום חוק פיזיקלי. בהשפעה של רצון על
[Speaker H] חלקיק מופר החוק השני של ניוטון. פשוט החוק השני של ניוטון לא נכון אם הרצון משפיע על חלקיק. אבל אם החלקיק משפיע על הרצון, איזה חוק זה סותר? שום חוק. לכל היותר הנחת יסוד של פיזיקאים שהם מטריאליסטים, אבל הנחות היסוד שלהם זה על אחריותם, זה לא חוקי פיזיקה. עוד מישהו? אוקיי, נעצור כאן, שבת שלום. שבת שלום, יישר כוח.