תלמוד תורה שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תפיסות תלמוד תורה: יישום מול ערך עצמי
- בן סורר ומורה ו“דרוש וקבל שכר” אצל רבי ישראל סלנטר
- ברכת התורה לנשים, “פטורות מתלמוד תורה”, והגדרת לימוד כהכשר מצווה
- מהות ברכת התורה: הרמב״ן, ברכת המצוות, ברכת השבח, ומחלוקות בראשונים ובאחרונים
- רבי ישראל סלנטר, הגמרא במנחות, וברכת התורה כתלויה בהבחנה בין מצווה להכשר מצווה
- לימוד כדבקות: נפש החיים, התניא, “שור נוגח פרה”, ושלושת הלבושים
- הבנה מול דקלום, מיסטיקה, “מגיד מישרים”, וזוהר
- המנחת חינוך מצווה ת״ל: ברכת התורה כמסגרת של שבח, מותנות הברכה, ושאלת נשים
- נדרים ח׳: שבועה לקיים מצווה, “אשכים ואשנה”, והסבר “כיוון דאי בעי פטר נפשיה”
- קריאת הסוגיה במנחות: מצווה מינימלית מול “חובת תלמוד תורה” רחבה
- בן דמא וחכמת יוונית: “צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה”
- “לא חובה ולא מצווה אלא ברכה” ותנא דבי רבי ישמעאל
- ברכות סתירה לכאורה: “ואספת דגנך” והעמדת המחלוקת כהנהגה ולא כהגדרה
- רש״י בחוקותי: עמל תורה, לימוד על מנת לשמור, ועשייה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג מתח בין שתי תפיסות של תלמוד תורה: לימוד ככלי לדעת מה לעשות וללמוד על מנת לקיים, מול לימוד כערך עצמי שאינו תלוי ביישום, בדומה להבחנה בין טכנולוגיה כמכוונת-יישום לבין מדע כהבנה לשמה. הכותב מביא ראיות פרשניות והלכתיות לכך שלימוד תורה איננו מצטמצם להכשר מצווה, דן במשמעות ברכת התורה לנשים ובהגדרת הברכה כברכת המצוות או ברכת השבח, ומפתח קריאה בסוגיות נדרים ומנחות שלפיה מצוות תלמוד תורה הפורמלית היא מינימלית בעוד שחובת העיסוק בתורה היא יסודית ורחבה. לבסוף הוא קושר זאת לנפש החיים ולתניא הרואים בלימוד עצמו דבקות בקדוש ברוך הוא, ולפירוש רש״י “שתהיו עמלים בתורה”, ומציע שנשים אינן פטורות מן הממד המהותי של תורה ולכן מברכות ברכת התורה.
תפיסות תלמוד תורה: יישום מול ערך עצמי
הטקסט מציב שתי תפיסות בלימוד תורה: תפיסה אחת רואה בלימוד אמצעי לדעת מה לעשות, ותפיסה שנייה רואה בלימוד ערך לעצמו, “ללמוד כדי ללמוד”, המזוהה עם התפיסה הישיבתית הליטאית הקלאסית. הכותב משווה זאת ליחס בין טכנולוגיה כמנסה להבין חוקי טבע כדי ליישם לבין מדע כהבנה כשלעצמה שאינה אמצעי ליישום, ומציע שעל דרך האנלוגיה גם בתורה קיימת אותה כפילות. הכותב מדגיש שפרשיות תיאורטיות שאינן ניתנות ליישום מגלות שלימוד תורה אינו מוגדר על ידי תועלת מעשית בלבד.
בן סורר ומורה ו“דרוש וקבל שכר” אצל רבי ישראל סלנטר
הטקסט מביא את רבי ישראל סלנטר במאמרו על בן סורר ומורה, האומר ש“בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות” ושנכתב “דרוש וקבל שכר”. רבי ישראל סלנטר מפרש שאין הכוונה שהפסוקים נכתבו כדי לקבל שכר על עצם קיומם כעוד חומר לימוד, אלא כדי ללמד את העיקרון שהשכר הוא על הלימוד לשם לימוד ולא מפני יישום. הכותב מסיק שבן סורר ומורה משמש “בניין אב” לכך שגם בפרשיות ישימות הלימוד איננו רק כדי לדעת מה לעשות אלא ערך עצמי.
ברכת התורה לנשים, “פטורות מתלמוד תורה”, והגדרת לימוד כהכשר מצווה
הטקסט מביא את השולחן ערוך שנשים חייבות בברכת התורה, ואת המגן אברהם והמשנה ברורה המסבירים שהטעם הוא שנשים שייכות בלימוד משום שהן צריכות ללמוד את מה שמוטל עליהן כדי לקיים. הכותב מקשה שאם לימוד כדי לקיים הוא תלמוד תורה, אז מדוע נשים נקראות פטורות מתלמוד תורה, ומסיק שלימוד כדי לדעת מה לעשות הוא “מכשירי מצווה” ולא “לימוד תורה”, כמו לימוד הלכות תפילין כדי לדעת לקיים שאינו תלמוד תורה אלא הכשר למצוות תפילין. הכותב מסביר שנשים פטורות מן הממד של “ללמוד כדי ללמוד” אך עדיין חייבות בלימוד הנצרך לקיום, ומדגיש שהברכה איננה “ברכה להכשר מצווה” אלא על “דברי תורה”.
מהות ברכת התורה: הרמב״ן, ברכת המצוות, ברכת השבח, ומחלוקות בראשונים ובאחרונים
הטקסט מציג את הרמב״ן הרואה את ברכת התורה כמצווה ומוסיף אותה למניין המצוות של הרמב״ם, ותופס את הברכה הדאורייתא כברכת המצוות, תוך דיון בכך שיש שלוש ברכות ושאלת איזו מהן דאורייתא. הכותב מציג תפיסה “פשוטה” יותר שלפיה ברכת התורה היא ברכת השבח, ומציין שיש אחרונים האומרים שמכאן אין קושיה מדוע נשים מברכות, משום שהברכה איננה על מצוות תלמוד תורה אלא שבח על נתינת התורה. הכותב מסביר שהמגן אברהם והמשנה ברורה מניחים שזו ברכת המצוות ולכן נזקקים לתירוץ שנשים שייכות בלימוד מצד הצורך לקיים, ומקשר זאת לטענות רבי ישראל סלנטר המבססות את הדיון על גמרא במנחות העוסקת בברכת המצוות.
רבי ישראל סלנטר, הגמרא במנחות, וברכת התורה כתלויה בהבחנה בין מצווה להכשר מצווה
הטקסט מביא את רבי ישראל סלנטר המביא את הגמרא במנחות שלפיה אין מברכים ברכת המצוות על הכשר מצווה, ומסביר באמצעות זאת את דברי הגמרא שתלמידי חכמים לא בירכו בתורה תחילה ולכן “לא יצאו מהם תלמידי חכמים כמותם”. רבי ישראל סלנטר טוען שאין זה “יצר הרע משונה” אלא תפיסה שלפיה לימוד תורה הוא רק כדי לעשות, ולכן הוא נחשב הכשר מצווה שעליו לא מברכים, ומתוך כך הם לא בירכו. הכותב מסיק שמי שמבין תלמוד תורה כהכשר מצווה מחמיץ את מהות תלמוד תורה כערך עצמי.
לימוד כדבקות: נפש החיים, התניא, “שור נוגח פרה”, ושלושת הלבושים
הטקסט מציג את הנפש החיים בשם רבי חיים מוולוז׳ין היוצא נגד תפיסה חסידית שהלימוד נועד ליצור חוויה דתית ורגש דבקות, וטוען שהלימוד עצמו הוא הדבקות כי “הוא ורצונו אחד”, והעיסוק ברצון השם הוא ההידבקות. הטקסט מביא שגם ספר התניא אומר רעיון דומה ומתאר לימוד תורה כ“חיבוק של המלך בלבושיו”, תוך חלוקה לשלושה לבושים מחשבה דיבור ומעשה, כאשר לימוד בדיבור ובמחשבה הוא דבקות והמעשה הוא דבקות דרך קיום. בעל התניא אומר שלימוד “שור נוגח פרה” אינו תלוי ברלוונטיות מעשית, משום שהשוורים והפרות הם תווך להעברת “חתיכת רצון” של הקדוש ברוך הוא, והדבקות היא בהבנת רצונו ולא ביישום.
הבנה מול דקלום, מיסטיקה, “מגיד מישרים”, וזוהר
הטקסט מעלה שאלה האם לימוד הוא בהכרח הבנה, ומביא תפיסה מיסטית שלפיה גם דקלום דברי תורה יש לו ערך של דבקות, כולל עדות ב“מגיד מישרים” של רבי יוסף קארו על דקלום משניות בעל פה. הכותב מתאר מנהגי אמירת קטעי זוהר בהקשרים שונים כמו תיקון ליל שבועות גם בלי הבנה, ומנגד מציג את הנטייה הליטאית לעיון ולהבנה כעיקר הדבקות. הוא מציע ששתי הגישות יכולות להשתלב במסגרת “מחשבה דיבור ומעשה”, כך שמי שמדקלם אולי דבוק בדיבור אך לא במחשבה, ואילו לימוד הבנתי עשוי להיות דבקות “מלאה” יותר.
המנחת חינוך מצווה ת״ל: ברכת התורה כמסגרת של שבח, מותנות הברכה, ושאלת נשים
הטקסט עובר לדיון בגדרי המצווה דרך המנחת חינוך מצווה ת״ל, המתאר שהחינוך מכניס את ברכת התורה כסעיף במצוות ברכת המזון ולא כמצווה עצמאית, על רקע כך שהרמב״ם אינו מונה אותה. המנחת חינוך מביא את הרמב״ן שמחשב ברכת התורה למצוות עשה ומציין שלפי “צחות לשונו” החיוב מן התורה הוא לומר “איזה שבח” על נתינת התורה, בעוד שחז״ל תיקנו נוסח של שתיים או שלוש ברכות. המנחת חינוך כותב שהמצווה מחויבת רק “אם רצה ללמוד”, ומביא דינים מהשולחן ערוך כגון שהמהרהר אינו צריך לברך והכותב צריך לברך, וכן שנשים חייבות לברך, ומעיר שזה צריך עיון כי אינן חייבות במצוות לימוד התורה אף על פי שצריכות ללמוד את הדינים. הוא מציע דימוי לברכת המזון: אין מצווה לאכול אך אם אכל מברך, וכך גם מי שלומד אף שאינו מחויב בלימוד צריך לברך, והטקסט מדגיש שהמבנה הזה מקרב את ברכת התורה לברכת השבח על נתינת התורה ולא לברכת המצוות הפורמלית.
נדרים ח׳: שבועה לקיים מצווה, “אשכים ואשנה”, והסבר “כיוון דאי בעי פטר נפשיה”
הטקסט מצטט את הגמרא בנדרים ח׳ על האפשרות להישבע לקיים מצווה מתוך “לזרוזי נפשיה”, ומביא את המימרא “האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכת זו נדר גדול נדר לאלוקי ישראל”. הגמרא מתרצת שהשבועה חלה “כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית”, משום שהחיוב הבסיסי של תלמוד תורה יכול להתקיים במינימום זה ולכן השבועה על לימוד נוסף אינה נשבעת על דבר שכבר מושבע עליו. הטקסט מביא את הראש הקורא זאת כפשוטו כמצמצם את החיוב, ומנגד את הר״ן הדוחה שהחיוב מסתכם בקריאת שמע, ומבסס את דבריו על חובת “ושיננתם” שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, ומציע חידוש ששבועה חלה על דבר הנלמד מדרשה אף שהוא מן התורה כי אינו מפורש בקרא בהדיא.
קריאת הסוגיה במנחות: מצווה מינימלית מול “חובת תלמוד תורה” רחבה
הטקסט מציג את הגמרא במנחות: “אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית” קיים “לא ימוש”, ורבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי מוסיף שאפילו קריאת שמע שחרית וערבית מספיקה. הכותב מפרש שהסוגיה עושה מהלך מכוון של ריקון מצוות תלמוד תורה מתוכן ברמת החיוב הפורמלי, אך מתוך מגמה “להאדיר את תלמוד תורה” ולהראות שהוא אינו “אחד מתרי״ג מצוות” בלבד אלא יסוד רחב יותר. המחלוקת “ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ” מול “מצווה לאומרו בפני עמי הארץ” נקשרת לחשש שמי שיבין את המינימום כהכל יפסיק ללמוד, בעוד שהטקסט מבדיל בין “מצוות תלמוד תורה” כפורמלית-מינימלית לבין “חובת תלמוד תורה” כמטא-הלכתית המחייבת עיסוק רחב בתורה.
בן דמא וחכמת יוונית: “צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה”
הטקסט מביא את שאלת בן דמא לרבי ישמעאל “כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית?”, ומפרש שהשאלה אינה על ידיעת דין נקודתי אלא על מה לעשות בזמן שמעבר למינימום הפורמלי. רבי ישמעאל משיב בפסוק “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה” ומורה “צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חוכמת יוונית”, והטקסט קורא זאת כהעמדת דרישה לעיסוק רציף בתורה מעבר להגדרת המצווה המינימלית. הכותב מדגיש שהקישור לסוגיית “קריאת שמע שחרית וערבית” יוצר המשך רעיוני אחד שמבחין בין מינימום מצוותי לבין ציפיית התורה “יומם ולילה”.
“לא חובה ולא מצווה אלא ברכה” ותנא דבי רבי ישמעאל
הטקסט מביא את דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן שפסוק “לא ימוש” הוא “לא חובה ולא מצווה אלא ברכה”, ומתאר שהקדוש ברוך הוא בירך את יהושע משום שדברי תורה חביבים עליו, ולא ציווה עליו ציווי מחייב. הכותב מציין שהלשון “חובה” ו“מצווה” כמובחנות משמשת כאן להבנת שלוש קטגוריות: מצווה פורמלית, חובה מעבר לפורמליזם, וברכה שאינה מחייבת כלל. הסוגיה נחתמת ב“תנא דבי רבי ישמעאל: דברי תורה לא יהיו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן”, והטקסט מפרש זאת כהבחנה בין אי-היותה חובה הלכתית פורמלית לבין אי-אפשרות להיפטר מן המחויבות העקרונית לתורה.
ברכות סתירה לכאורה: “ואספת דגנך” והעמדת המחלוקת כהנהגה ולא כהגדרה
הטקסט מציג את הגמרא בברכות על “ואספת דגנך” שבה רבי ישמעאל אומר “הנהג בהם מנהג דרך ארץ” ורבי שמעון בר יוחאי שואל “תורה מה תהא עליה” ומציג מודל שבו מלאכתם נעשית על ידי אחרים בזמן שעושים רצונו של מקום. הכותב טוען שאין סתירה בין מנחות לברכות אם מבדילים בין הגדרת מצוות תלמוד תורה לבין שאלת ההנהגה המעשית של שילוב עבודה ולימוד. הוא מפרש שבמנחות רבי שמעון בר יוחאי מגדיר את המינימום המצוותי בעוד רבי ישמעאל מוסיף את הממד הרחב, ובברכות המחלוקת היא כיצד לנהוג בפועל ביחס לחובה הרחבה, האם לצמצם לימוד לצורך פרנסה או לשאוף ללימוד מלא.
רש״י בחוקותי: עמל תורה, לימוד על מנת לשמור, ועשייה
הטקסט חותם בפירוש רש״י על “אם בחוקותי תלכו” ש“שתהיו עמלים בתורה”, ומפרש את מבנה הפסוק “אם בחוקותי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם” כשלושה שלבים: עמל תורה כלימוד לשמו, לימוד “על מנת לשמור ולקיים”, ולבסוף “ועשיתם אותם” כביצוע המצוות. הכותב מחבר זאת לדיון בנשים וטוען שכאשר אומרים שנשים פטורות מתלמוד תורה מדובר בממד המצווה הפורמלי, בעוד שהממד המהותי של תורה וחובת העיסוק בה אינו תלוי בהגדרת המצווה. הכותב מסיים שהברכה על התורה היא ברכת השבח על המשמעות של תורה וקבלתה, ולכן נשים מברכות ברכת התורה, מפני שהברכה אינה מכוונת רק למינימום של “קריאת שמע בוקר וערב” אלא לעצם ערך התורה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] התחלנו קצת לעסוק בתלמוד תורה, מדבר על תלמוד תורה. וקצת עסקתי בשאלות של למה לומדים, האם זה לימוד לשם לימוד או לימוד כדי לדעת מה לעשות, ללמוד על מנת לקיים. השוותי את זה ליחס בין מדע לטכנולוגיה, שטכנולוגיה זה בעצם ניסיון להבין את חוקי הטבע כדי ליישם, כדי להשתמש בהם. ומדע, לפחות לפי תפיסתי, יש על זה קצת ויכוחים, אבל אצל הפילוסופים, לפי תפיסתי הוא לא אמצעי כדי ליישם אותו לצרכים טכנולוגיים, אלא ערך של להבין כשלעצמו, בלי לא בגלל היישום. ועל ידי אנלוגיה ללימוד תורה, גם שם בעצם יש שתי תפיסות. תפיסה אחת שהלימוד תפקידו בעצם לאפשר לנו לדעת מה לעשות, ולא עם הארץ חסיד. והתפיסה השנייה אומרת שהלימוד הוא ערך לעצמו, כן זה בעצם התפיסה הישיבתית הליטאית הקלאסית שהלימוד הוא ערך לעצמו כדי ללמוד כדי ללמוד, לא בשביל לדעת מה לעשות. ואמרתי שהבאתי לזה ראיה מבן סורר ומורה, רבי ישראל סלנטר דיברתי קצת על המאמר שלו, שהוא אומר שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, זה אחת הדעות זה מחלוקת תנאים. והוא שואל למה צריך עוד את הפסוקים האלה כדי לקבל שכר, יש לנו מספיק מה לעשות גם בלי זה. זאת אומרת לא גמרנו את שאר התורה, אפילו לא היו הפסוקים האלה אני מניח שלא היינו מובטלים. ולכן מה שהוא אומר זה שאנחנו לא קוראים נכון את הגמרא. הגמרא לא אומרת שהפסוקים האלה נכתבו כדי שנקבל עליהם שכר, אלא הם נכתבו כדי ללמד אותנו את העיקרון שאנחנו לומדים בשביל ללמוד, או על זה אנחנו מקבלים שכר לא בשביל לקיים. אז לכן בן סורר ומורה שלא היה ולא עתיד להיות, פרשייה תיאורטית בעליל, ובכל זאת התורה כוללת אותה כדי להדגים לנו שלימוד אין מטרתו היישום. עובדה שיש פרשה שלא נועדה ליישום, לא רק שלא יושמה עד עכשיו, גם לא נועדה ליישום, ועדיין היא חלק מהתורה. וזה בניין אב לפרשיות שכן ישימות, שגם בהן הלימוד הוא לא כדי לדעת מה לעשות, או לא רק כדי לדעת מה לעשות, אלא הוא ערך כשלעצמו. ראיה שנייה שהבאתי לעניין הזה זה מברכת התורה של נשים. שולחן ערוך כותב הרי שנשים חייבות בברכת התורה, והמגן אברהם והמשנה ברורה כותבים שם שהסיבה לזה היא בגלל שהן שייכות בלימוד כי הן צריכות ללמוד את מה שהן צריכות לעשות, את מה שמוטל עליהן. ואז שאלתי, אז למה זה נקרא שנשים פטורות מתלמוד תורה? אם הן חייבות ללמוד כדי לקיים את מה שהן צריכות לקיים, אז הן חייבות בתלמוד תורה. למה זה נקרא שהן פטורות? כי אם אנחנו אומרים שנשים פטורות מתלמוד תורה, הפירוש הוא שללמוד כדי לדעת מה לעשות, זה לא תלמוד תורה. ללמוד כדי לדעת מה לעשות זה מכשירי מצווה, שבשביל שאחרי שאני אלמד אני אדע איך לקיים את המצווה. אז יש הכשר נדרש, צריך לדעת, אז אני צריך ללמוד. אבל זה לא לימוד תורה. זה מכשיר. כשאני לומד את הלכות תפילין זה לא לימוד תורה לפי אם אני לומד מה לעשות, אלא זה הכשר מצווה למצוות תפילין. ובעצם עיסוק במצוות תפילין אני רוצה לדעת איך לקיים. אבל לימוד תורה זה לא זה. לימוד תורה זה ללמוד כדי ללמוד. כדי לדעת, כדי ללמוד, כדי לעסוק בתורה, ובזה נשים פטורות. ולכן זה שנשים חייבות ללמוד את מה שמוטל עליהן ובכל זאת נחשבות כפטורות ממצוות תלמוד תורה, זאת בדיוק הראיה לזה שזה לא נקרא תלמוד תורה, ללמוד כדי לדעת מה לעשות. עכשיו, נכון שמה?
[הרב מיכאל אברהם] צריכות לברך או פטורות?
[הרב מיכאל אברהם] לא, צריכות. שולחן ערוך כותב. צריכות לברך.
[הרב מיכאל אברהם] אבל הברכה היא לא ברכה להכשר מצווה, מדובר שם על הכל, הברכה מדברת על דברי תורה.
[הרב מיכאל אברהם] על זה אני אעיר עוד רגע. יש תפיסות, חלק מהתפיסות, הרמב"ן רואה את ברכת התורה כמצווה, הוא מוסיף את זה על המצוות של הרמב"ם, שברכות התורה הן ברכת המצוות. מה שמברכים על קיום מצוות תלמוד תורה. עכשיו, הנוסח הוא קצת בעייתי, ויש שלוש ברכות ולא אחת, צריך להבין כל אחת מה היא עושה. אבל בגדול זה מה שהרמב"ן כותב, לפחות על הברכה שהיא דאורייתא, לא ברור שכולן דאורייתא לכולם, אבל. אז לפחות על ברכת התורה שהיא דאורייתא הוא תופס את זה כברכת המצוות. זה מאוד לא פשוט, אני חושב שהתפיסה הפשוטה היא שזה לא ברכת המצוות, זה ברכת השבח.
[הרב מיכאל אברהם] אבל הקושיה, איזה מהם דאורייתא? מה? איזה?
[הרב מיכאל אברהם] זו השאלה, יש על זה ויכוחים, אני לא נכנס לתוך סוגיה של ברכת התורה, יש על זה כל מיני ויכוחים, יש כאלה שאומרים ששלושתן, יש כאלה שאומרים שאחת מהן. הרמב"ן משתמע ממנו שברכת התורה דאורייתא זה ברכת המצוות, אז נדמה לי שכשמסתכלים על הברכות, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בתלמוד תורה, זו אותה ברכת המצוות שביניהן. השאר זה לא, זה לא זה. שנתן לנו זה תודה, זה לא ברכת המצוות. והערב נא זה ודאי איזה בקשה, לא יודע בדיוק מה זה. אז אם ה…
[הרב מיכאל אברהם] ומה עם המלמד תורה לעמו ישראל? מה? ברכה היא החתימה, המלמד תורה לעמו ישראל. כן, לא משנה, אבל זה
[הרב מיכאל אברהם] עדיין, זה לא חשוב, זה אותו דבר, אבל עדיין אנחנו משבחים או מודים לקדוש ברוך הוא על זה שהוא מלמד אותנו תורה. זה לא אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בתלמוד תורה. זה ברכת המצוות, זה הנוסח של ברכת המצוות. אז התפיסה מה זה ברכת התורה תקבע איזה מהברכות אנחנו רואים כחיוב דאורייתא ואיזה לא. זה מחלוקות בראשונים ובאחרונים. בכל אופן אז לענייננו, גם אגב גם המשנה ברורה והמגן אברהם אלו שהזכרתי קודם מניחים שזאת ברכת המצוות. כי לכן הם שואלים למה נשים מברכות הרי הן פטורות ממצוות תלמוד תורה. והתשובה שלהם בניגוד לאחרונים אחרים, אחרונים אחרים באמת אומרים זה לא ברכת המצוות אז מה הקושיה? נשים מברכות ברכת התורה כי גם הן משבחות את הקדוש ברוך הוא על זה שהוא נתן לנו תורה, זה לא ברכה על מצוות תלמוד תורה. אבל המגן אברהם והמשנה ברורה מניחים שכן, ולכן יש להם קושיה. והתירוץ שנשים גם הן שייכות במצוות תלמוד תורה כי הן לומדות את מה שהן צריכות לקיים. אבל אז השאלה אבל בכל מני המצוות, הרי בסופו של דבר להלכה נשים פטורות מתלמוד תורה, אז אמרתי, אז כנראה שזה לא תלמוד תורה. גם רבי ישראל סלנטר שהבאתי במאמר שלו, מאמר חוק ומשפט על המושג הזה של בן סורר ומורה, הוא מביא שמה הרי גם את הגמרא במנחות שהגמרא אומרת שמה שלא מברכים על ברכה שהיא לא סוף מעשה. זאת אומרת לא מברכים ברכת המצוות על הכשר מצווה, כמו על עשיית סוכה. יש ירושלמי שכן, הזכרתי קצת את המחלוקת בעניין הזה, אבל לא מברכים על הכשר מצווה. ואז הוא אומר שבזה מובן למה הגמרא אומרת שתלמידי חכמים היה נפוץ שלא בירכו בתורה תחילה, ולכן לא יצאו מהם תלמידי חכמים כמותם כי לא בירכו בתורה תחילה. אז הוא שואל איזה מין יצר הרע משונה זה? אנשים שמקדישים את חייהם ללימוד תורה, תלמידי חכמים, וברכת התורה הם מחפפים? מה איזה מין יצר משונה זה? אז הוא אומר זה לא יצר, זו תפיסה. אותם תלמידי חכמים חשבו שלימוד תורה זה כדי לעשות. אבל אם לימוד תורה הוא כדי לעשות אז הוא לא מצווה, הוא הכשר מצווה, והכשר מצווה כדי שנדע איך לקיים את המצוות, ועל הכשר מצווה לא מברכים. אז הם לא בירכו בתורה תחילה. אבל מי שמתייחס ככה לתלמוד תורה אז לא מצוי שבניו גם הם יהיו תלמידי חכמים כי הוא לא מבין מה זה תלמוד תורה. תלמוד תורה זה לא ללמוד כדי לדעת לעשות אלא ערך לעצמו. אז גם רבי ישראל סלנטר מניח שזו ברכת המצוות, נכון? הוא מביא את הגמרא במנחות שעוסקת בברכת המצוות. ואם זה שבח אז כל הראיה הזאת לא רלוונטית. בכל אופן אבל זה זאת התמונה לענייננו. ועוד דבר אחרון שאמרתי זה שגם הנפש החיים וגם בעל התניא כל אחד בניסוח קצת שונה למרות שהדמיון הוא גדול, אומרים שבאמת אז מה עניינו של הלימוד אם לא כדי לדעת מה לעשות? עניינו של הלימוד זה איזה שהוא סוג של הידבקות בקדוש ברוך הוא. שרבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים מביא את התפיסה החסידית שאומרת שהלימוד אמור ליצור חוויה דתית, נקרא לזה בשפה שלנו, איזה רגש דתי, רגש של דבקות. והוא יוצא כנגד זה, הוא רוצה לטעון שהלימוד הוא עצמו הדבקות. הוא לא אמצעי ליצור רגש דבקות או חווית דבקות, אלא הלימוד הוא עצמו הדבקות. כשאתה עוסק ברצון השם, הוא ורצונו אחד, הקדוש ברוך הוא ורצונו אחד, אז אם אתה עוסק ברצון השם אז בעצם אתה מכניס משהו ממנו כביכול אליך, אתה דבוק בו, ממש כמעט תיאור פיזי, כן, לא אמצעי לחוויה אלא זו עצמה הדבקות. ולמרבה הפלא הספר אולי כמעט החסידי המכונן, ספר התניא, אומר אותו דבר. נפש החיים יוצא נגדו ונגד התפיסה החסידית, אבל הוא אומר אותו דבר, יש לו חלקים ממנו, פרק ד, ה, ממש בתחילת ספר התניא, ושמה הוא כותב שבעצם ללמוד תורה זה איזה שהוא סוג של חיבוק של המלך בלבושיו. כי יש שלושה לבושים, מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה והדיבור זה אנחנו נדבקים בקדוש ברוך הוא בשני הלבושים האלה, המחשבה והדיבור, על ידי זה שאנחנו חושבים ולומדים ומדברים בתורה. והמעשה. המעשה זה ההידבקות בלבוש השלישי, זה הקיום. פשוט שלושה מישורים שבהם אנחנו נדבקים בקדוש ברוך הוא. הוא גם אמר שמה שכשאנחנו לומדים ששור נוגח פרה, אז הדין שצריך לשלם כך וכך, זה לא מעניין בכלל אם אף פעם לא נתקל במקרה כזה ואין שוורים ואין פרות ולפחות יהיה. לא אתקל בזה וזה לא רלוונטי מבחינה יישומית. בתפיסה הליטאית, אז בעל התניא מאריך בזה, והוא אומר זה לא רלוונטי בכלל. למה? כי השוורים והפרות הם לא האישו כאן. השוורים והפרות הם תווך שדרכו עוברים אלינו רצונות של הקדוש ברוך הוא. אז הקדוש ברוך הוא מעביר לנו רצון מסוים, אם שור נוגח פרה צריך לשלם כך וכך, זה לא שייך לקיום בכלל, זה סוג של שטיקל רצון, כן? זה חתיכת רצון של הקדוש ברוך הוא. כשאני לומד אותו ומנסה להבין אותו, אז אני דבוק ברצונו של הקדוש ברוך הוא. זה בכלל לא משנה אם אין פה שוורים ופרות כבר אלפי שנים באזור, זה לא חשוב. הנקודה היא לא היישום וכאן אני סוגר את המעגל שהלימוד הוא לא בעצם בשביל יישום אלא יש לו ערך עצמי, זה לימוד לשם הלימוד.
[הרב מיכאל אברהם] ולימוד זה הבנה? מה? לימוד זה הבנה?
[הרב מיכאל אברהם] טוב פה אתה יודע, תלוי את מי אתה שואל. אז מיסטיקנים יגידו לך שאתה יכול אפילו לדקלם, יש משהו מיסטי בדברים ואפילו ב"מגיד מישרים" של רבי יוסף קארו, אז הוא מביא שמה שהמגיד התגלה אליו ואמר לו שכדאי לו לדקלם משניות בעל פה. עכשיו היהודי ידע ללמוד, רבי יוסף קארו, הוא לא היה צריך לדקלם בעל פה משניות, אבל הוא בעצם טוען שיש לזה איזשהו ערך מיסטי ועוד פעם שיש לזה כן סוג של דבקות בקדוש ברוך הוא. עצם זה שאתה מדקלם עניינים תורניים זה אומר שאתה בעצם עוסק ברצון השם, גם אם אתה לא חושב על זה ואפילו אם אתה לא מבין את זה. ולכן הרבה אמירות זוהר למיניהם מבוססות על התפיסה הזאת שאומרת שיש דברים שאתה צריך להגיד למרות שהרבה פעמים אומרים שקטעי הזוהר האלה לא מבינים מה הם אומרים בכלל. הם אומרים, מדקלמים איזה קטעי זוהר בכל מיני הזדמנויות והקשרים, בתיקון ליל שבועות וכל מיני דברים כאלה, דווקא כל מיני דברים שאתה לא מבין כלום. ליטאים לא אוהבים כמובן את הדברים האלה, הם מנסים ללמוד מתוך הבנה, עיון, לנסות לרדת לשורשי הדברים וזה מבחינתם נקרא הדבקות. נטייתי כמובן כליטוואק היא לצד הליטאי, אבל אני אומר בתפיסה שהצגתי עד עכשיו שני הדברים יכולים להשתלב. זאת אומרת, משנה איך אתה רואה את הדבקות בקדוש ברוך הוא, האם הדבקות היא בחשיבה או הדבקות היא בעצם זה שאתה בכלל מתעסק עם הדברים האלה. אז חשיבה בלי להבין אין חשיבה, אתה מדקלם. אתה לא אולי אפילו הייתי אומר לפי בעל התניא, יכול להיות שזה רק דבקות בדיבור אבל לא במחשבה. יש מחשבה, דיבור ומעשה. אז המעשה זה קיום מצוות. הדיבור זה שאתה מדבר, כשאתה לומד תורה אתה מדבר את התורה. מה עם המחשבה? אז מי שלא מבין הוא מדקלם, אז הוא אולי דבוק בדיבור אבל הוא לא דבוק במחשבה. אוקיי? אז אולי דווקא אפילו לפי התפיסה הזאת יש בזה אולי אפשר אפילו לראות בלימוד הליטאי, הלימוד ההבנתי, לא הליטאי, תפיסה ליטאית, הלימוד ההבנתי כדבקות יותר מלאה. אוקיי זה פחות או יותר מה שראינו. מה שאני רוצה עכשיו זה טיפה להרחיב את היריעה או ללכת עם זה צעד אחד קדימה וכאן אני רוצה להיכנס קצת לגדרי מצוות תלמוד תורה ולנסות להבין מה בעצם הגדר ההלכתי של המצווה. וזה יתקשר למה שאמרתי קודם כמו שעוד מעט נראה. אוקיי יש קודם כל בדף אצלכם, יש לכם דף? אז בדף במקור הראשון הבאתי את המנחת חינוך, מצווה ת"ל, כן? זה ברכת התורה שמוסיף את זה החינוך, מוסיף את זה בסוף ברכת המזון. המצווה היא ברכת המזון והחינוך מוסיף בסוף את ברכת התורה. הרמב"ם לא מונה את ברכת התורה במניינו, אז גם החינוך לא, הולכים אחרי הרמב"ם. זה מניין זהה לגמרי חוץ ממצווה אחת החינוך וספר המצוות של הרמב"ם. ואת ברכת התורה הוא מכניס בתור סעיף במצוות ברכת המזון. זה כשלעצמו כבר אומר משהו. סעיף במצוות ברכת המזון, ברכת המזון היא לא ברכת המצוות. ברכת התורה הייתה ברכת המצוות כבר יותר רחוק, אז למה להכניס את זה כסעיף במצוות ברכת המזון? בכל אופן, אז זה מה שאומר, המנחת חינוך כותב על זה כך: הוא מביא הרמב"ן מחבר עוד ברכה מן התורה, היינו ברכת התורה כדעת הרמב"ן שחישב ברכת התורה למצוות עשה, וכן הסכימו הרבה ראשונים וכך פשט הגמרא בברכות, וגם כן מן התורה לומר לפי צחות לשונו, כפי צחות הלשון איזה שבח הנתון. נתינת התורה הקדושה. רואים את ההגדרה שלו, מה חייבים מן התורה?
[הרב מיכאל אברהם] זה לא קשור בכלל לשלושת הברכות שלנו, מדאורייתא מה שצריך זה לתת איזשהו שבח על נתינת התורה. חכמים תיקנו את הנוסח של שלוש הברכות שאנחנו מכירים היום. אבל אף אחת משלושתן אי אפשר להגדיר שהיא המצווה דאורייתא. מצווה דאורייתא זה להגיד איזשהו שבח, ובאו חכמים ואמרו תגיד את זה כך בשלושת הברכות האלה. כעין מצוות התפילה שלפי הרמב"ם מדאורייתא מצוות התפילה זה להתפלל מתישהו, משהו פעם ביום וחכמים באו וקבעו שלוש תפילות ביום עם זמנים, עם נוסח, עם מה בדיוק אומרים, אז אותו מבנה בעצם קיים לפי החינוך גם כאן. רק חז"ל תיקנו נוסח הברכה ותיקנו שניים או שלושה ברכות לכל מר כדאית ליה בשולחן ערוך סימן מ"ז ובבית יוסף, בראשונים. בדעת הרמב"ם דהוא רק מדרבנן, עיין באחרונים שהאריכו בזה. אני לא בטוח שהוא צודק אגב בדעת הרמב"ם אבל זה מה שהוא טוען. ומצווה זו אינה מחויבת, רק אם רצה ללמוד מצוות עשה עליו לברך כמצווה מותנה. אם אתה רוצה ללמוד אז אתה צריך לברך, אבל אם אתה לא לומד אז אין אתה צריך לברך. ועיין בשולחן ערוך המהרהר אינו צריך לברך והכותב צריך לברך, עיין שם באחרונים. ומבואר שם בשולחן ערוך דנשים חייבות לברך. זה מה שהזכרתי קודם. אם כן הוא הדין בעבדים. עבדים ונשים הוקשו. ומכל מקום דבר זה צריך עיון, כיוון דאינם חייבים במצוות לימוד התורה למה חייבים? בסדר? עכשיו זה קצת משונה כי הוא עצמו מתאר למעלה איך שמדאורייתא צריך לתת איזשהו שבח לקדוש ברוך הוא על התורה, והוא עצמו אומר זה לא ברכת המצוות, זה שבח. אז מה השאלה למה נשים חייבות? הוא איכשהו מניח כמובן מאליו שזאת ברכת המצוות, כמו שרוב האחרונים מניחים. בראשונים אני פחות בטוח. בראשונים אם מדייקים בלשונם יש לא מעט מהם שאני לא חושב שזה נכון לקרוא אותם כברכת המצוות. בכל אופן אז הוא שואל את זה, איך זה יכול להיות? אף על פי שצריכים ללמוד הדינים עיין שם, מכל מקום לא בתורת מצוות לימוד התורה חייבים, רק שידעו הדינים שלהם. רואים? זה המשפט הזה הוא משפט שבדיוק אומר מה שאמרתי קודם, נכון? הם לא צריכות ללמוד תורה, הם צריכות ללמוד כדי לדעת מה לקיים. זה לא מצוות תלמוד תורה, זה רק כדי לדעת מה לקיים. אז לכן הוא אומר, הוא לא מקבל בעצם את מה שאומר המגן אברהם והמשנה ברורה, לפני המשנה ברורה אבל הוא היה אחרי המגן אברהם, אז הוא כבר הכיר את התירוץ הזה של האחרונים, הוא לא מוכן לקבל את זה. כי הוא אומר זה לא לימוד תורה. הרי אם אתה ממה נפשך, הקושיה שלך הייתה מבוססת על זה שברכת התורה היא ברכת המצוות, לכן אתה שואל למה נשים מברכות, הרי הם לא חייבות בתלמוד תורה. נו, אבל אם זאת ברכת המצוות אז מה התירוץ? אם זאת הייתה ברכת השבח אין בעיה, אז אתה אומר נשים משבחות גם הן על התורה למרות שלא חייבות בקיום המצווה. אבל אם אתה נשאר בתפיסה שזאת ברכת המצוות, אז מה התירוץ? התירוץ הוא שהן צריכות ללמוד את הדינים שלהם, אבל לימוד הדינים שלהם זה לא מצוות תלמוד תורה. אז על מה תירצת? אז הוא אומר, ואפשר כמו ברכת המזון שלא מצווה לאכול, אך התורה ציוותה שאם יאכל יברך והוא מצוות עשה, הכי נמי כתבה התורה מי שלומד אף על פי שאינו מחויב מצוות עשה לברך. מה כתוב כאן? אפשר היה להגיד שזאת ברכת המצוות על מצוות עשה קיומית. כי בברכת המצוות אנחנו אומרים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק במשהו או לעשות כך וכך. אבל מצווה קיומית כאילו לא ציוונו. אתה רוצה תעשה, אתה לא רוצה אל תעשה, אתה לא חייב. אז לא, יש פה לכאורה אצל החינוך יש פה חידוש שגם על מצווה קיומית מברכים. אני לא חושב שזאת כוונתו. כי הוא הרי לא רוצה לטעון שמצוות לימוד תורה היא מצווה קיומית. הוא רוצה לומר שברכת התורה היא מצווה קיומית. הוא אומר כמו שלאכול זה מצווה… לא… אם תאכל אתה צריך לברך ברכת המזון. אותו דבר גם לימוד תורה זה לא מצווה מבחינת הנשים, זה לא מצווה, אבל אם אתה לומד אתה צריך לברך. אבל לא וציוונו. מה? אבל לא וציוונו. נכון. עוד פעם, השאלה מה היא דאורייתא ומה דרבנן פה, אז פה יש לדון. יכול להיות שבאמת הוציוונו הוא בכלל כולו מדרבנן והוא על מצוות לימוד תורה והוא באמת לא יהיה שייך בנשים נגיד לפי תפיסתו. אבל החיוב דאורייתא שזה לתת איזשהו שבח לקדוש ברוך הוא, כמו שהוא הגדיר למעלה, אז החיוב דאורייתא הזה מה הבעיה? אומרים לך שאם אתה לומד אז אתה צריך לתת איזשהו שבח והודיה לקדוש ברוך הוא, כמו שאם אתה אוכל אתה צריך לתת שבח והודיה לקדוש ברוך הוא בברכת המזון. ואז גם ברור למה זה נמצא במסגרת מצוות ברכת המזון בספר החינוך, כי זה אותו דבר. פה אתה מודה על המזון פה אתה מודה על התורה. אגב בגמרא בברכות שהיא המקור לכל הדיון הזה, הגמרא שם מנסה ללמוד ברכת התורה לפניה מברכת המזון לאחריה מברכת התורה לאחריה מברכת המזון לפניה. זאת אומרת עושים איזשהו קל וחומר, ומה ברכת המזון שאין לפניה יש אחריה. מדאורייתא. זה הגמרא אומרת קל וחומר. ומה ברכת המזון שלפניה אתה לא צריך מן התורה, אחריה כן, וברכת התורה שגם לפניה אתה צריך מדאורייתא, אז אחריה בוודאי! עכשיו אם ברכת המזון וברכת התורה זה שני דברים לגמרי שונים, אז מה יש לעשות קל וחומר ביניהם? בגמרא עצמה רואים שיש פה את אותו יסוד, ולכן אני אומר שהאחרונים האלו שמגדירים זה ברכת המצוות בעיניי זה ממש לא פשט הגמרא וגם לא פשט של חלק גדול מהראשונים. אלא מה? זה איזה שהוא שבח לקדוש ברוך הוא, פה יש שבח על המזון או תודה על המזון, ופה יש שבח או תודה על התורה. זה הכל. חוץ מזה זה אותו דבר, אז לכן זה יכול להיות סעיף כמו שהחינוך מביא את זה במצווה הזאת של ברכת המזון ולכן גם ברור למה זאת לא עוד מצווה, אלא זה פרט במצוות ברכת המזון. על כל פנים הנוסח אשר קידשנו וכולי לעסוק בדברי תורה דמשלמה כן. הנוסח שציוונו לעסוק בדברי תורה צריך עיון. הוא כמובן עוד פעם הוא לא רוצה לעשות את ההפרדה הזאת בין הדרבנן לדאורייתא, הוא לא רוצה לראות את הדרבנן כשינוי כיוון. וכי שהדרבנן הוסיפו מימד של ברכת המצוות דהוא לא דאורייתא, ואולי באמת נשים בו לא יהיו חייבות, אולם בשולחן ערוך משמע שכן. השולחן ערוך לא מחלק, הוא אומר נשים חייבות בברכת התורה, לא אומר באיזה מברכות התורה, נראה שבכולן. אך אפשר דאשר בחר בנו דהוא שבח מחויבות כמו ברכת המזון, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו אינן מברכות. אפשר, למרות שבשולחן ערוך לא חילק. אוקיי, בכל אופן לענייננו תפיסתו זה בסופו של דבר נדמה לי שזה לא ברכת המצוות. למרות שזה מה שהוא הניח בהתחלה שזה כן ברכת המצוות, בסופו של דבר הוא מגיע למסקנה שזה לא ברכת המצוות, אחרת אי אפשר להבין למה נשים צריכות לברך. ועוד פעם אני חוזר למה שאמרתי קודם, למרות שהן צריכות ללמוד את הדינים שנוגעים אליהן. כי ללמוד את הדינים שנוגעים אליהן זה לא מצוות תלמוד תורה. אך לדידם רשות להם לברך בכל המצוות אף על פי שאינן חייבות, פה הוא פתאום חוזר כן לאיזשהי תפיסה של ברכת המצוות. הוא תולה את זה במחלוקת הראשונים האם נשים יכולות לברך כשהן מקיימות מצוות שהן לא חייבות. מצוות עשה שהזמן גרמא. כן? מה זה קשור? אם פה זה לא ברכת המצוות אז מה זה משנה אם הם חייבות או לא חייבות? הן נותנות שבח כמו כולם, הן נותנות שבח על התורה. אז עוד פעם נראה ממנו איזה תפיסה של ברכת המצוות. כן? טוב זה לא לגמרי ברור לאיפה הדברים שלו מובילים. על כל פנים ברכת השבח ומצוות עשה. תסתכלו ברכת המצוות, ברכת השבח, הוא כל שורה פה הוא משנה כיוון. אף על פי שאינם חייבים בלימוד תורה כמו ברכת המזון ולפי זה נשים ועבדים מוציאים את האנשים כי חייבים מן התורה. אכן שנהו כבר אם הם מוציאים, מה זה? נחת לי פה איזה חוסר אני לא זוכר. בכל אופן אז אלו הדברים פחות או יותר. לא לגמרי ברור לי אם הוא מדבר בסוף על ברכת המצוות כי נראה שמדבר על שבח, יחד עם זה הוא תולה את זה במחלוקת אם נשים מברכות על מצוות שהן לא שייכות בהן. אולי הוא חושב שכשנשים מברכות על מצוות שהן לא שייכות בהן אז הברכה שהן אומרות היא ברכת השבח היא לא ברכת המצווה. כי על המצווה הן לא חייבות, אבל שבח על זה שעם ישראל קיבל את המצווה הזאת אפשר לתת. זה אולי הסבר אפשרי בלשונו, אני לא יודע. יש פה משהו מאוד לא חד משמעי. בכל אופן זה זה רק רק התפר. אני רוצה עכשיו לעבור להגדרה של מה שאמרתי קודם של מצוות תלמוד תורה ושל תלמוד תורה בכלל. אני אחזור בסוף לנשים שוב. כי נשים מבחינתי זאת אינדיקציה לא רעה לנסות ולהבין מה זה תלמוד תורה, מה זה מצוות תלמוד תורה וכן הלאה. ואמר רב גידל אמר רב, אני קורא גמרא בנדרים בדף ח'. ואמר רב גידל אמר רב, מניין שנשבעין לקיים את המצווה? שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. כן? אז נשבעים לקיים מצווה. בדרך כלל שבועה על מצווה לא חלה כי אין שבועה חלה על שבועה. מושבעים ועומדים מהר סיני לקיים את המצוות. ואם אני נשבע להניח תפילין מחר בבוקר אין לזה שום משמעות, אני כבר מושבע ושבועה לא חלה על שבועה. בסדר? אבל אם אני נשבע לקיים מצווה, אני נשבע שמחר בבוקר אני אניח תפילין אז כן, זה כן חל. למה? כי כתוב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. זה מה שנקרא אגב בלשון הגמרא נדרי זירוזים. שמה זה נקרא נדרים למרות שזאת שבועה, אבל קוראים לזה נדרי זירוזים. למה? כי אדם מזרז את עצמו. שואלת הגמרא אבל מושבע ועומד מהר סיני הוא, אז מה, איך שבועה חלה? אלא הא קמשמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה. אדם יכול להישבע כדי לתמרץ את עצמו עוד לקיים את המצווה הזאת. תשאלו מה זה מתמרץ? יש מצווה לעשות את המצווה הזאת גם בלי שנשבעת, אז העובדה שנשבעת עכשיו יש עוד מצווה לעשות את זה. בסדר. למה זה תמריץ יותר גדול לא יודע אבל הפסיכולוגיה של אנשים זה שאם הם נשבעים הם מרגישים יותר מחויבים מאשר שזה בכלל בתורה. למה צריך להישבע לקיים את התורה אם יש בה כל כך הרבה מצוות שהקדוש ברוך הוא מצווה עלינו? אם אנחנו לא מחויבים למצוות אז מה זה יעזור להישבע, גם השבועה הזאת אנחנו לא נקיים. אם אנחנו לא מחויבים למצוות את השאלה הזאת אפשר לשאול על בכלל שבועת סיני, כן? אבל בכל אופן יש איזה פסיכולוגיה אנושית שאם אני נשבע זה מזרז אותי אז מותר לעשות את זה ולומדים את זה מפסוק. ואמר רב גידל אמר רב עוד מימרה של אותו יהודי האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכת זו נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. כן עוד פעם הוא נשבע בעצם זה זאת שבועה כן זה לא נדר נדר זה על חפצי שבועה זה על מעשים של אדם שבועה זה בגברא. אז בן אדם שאומר אשכים ואשנה פרק זה מחר בבוקר אני אלמד את פרק לא יודע כיצד מברכין בברכות בסדר? אז הוא אומר נדר גדול נדר לאלוקי ישראל או בעצם זאת שבועה כרוב הראשונים לפחות חושבים שזאת שבועה זה לא נדר. אז השבועה חלה ועוד פעם אותה שאלה כמובן איפה אנחנו והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה. הרי עוד פעם מושבע ועומד מהר סיני למה השבועה הזאת חלה? אני מושבע במצוות תלמוד תורה אני מכל מקום צריך ללמוד אז מה למה השבועה הזאת חלה? אז אומרת הגמרא מאי קמשמע לן דאפילו זרוזי בעלמא? מה תרצה להגיד לי שזה בא ללמד אותנו נדרי זירוזין? אומרת הגמרא היינו דרב גידל קמייתא את זה כבר למדנו מהמימרא הקודמת של רב גידל למה צריך פה עוד מימרא כדי ללמד את אותו דבר? אומרת הגמרא הכי קמשמע לן כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה. מה כתוב פה? כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה. הוא יוצא ידי חובה בקריאת שמע בלבד כן? אין מצווה ללמוד שום פרק קריאת שמע בוקר וערב אתה יוצא ידי חובת תלמוד תורה אז כיוון שכך אם אתה רוצה מחר ללמוד את פרק כיצד מברכין ואתה נשבע שתעשה את זה אתה לא נשבע על דבר מצווה אתה לא מושבע ועומד מהר סיני אתה מושבע ועומד מהר סיני על קריאת שמע בוקר וערב או פרק בבוקר ופרק בערב אם תרצו לא חייב להיות אפילו קריאת שמע לא משנה לרוב השיטות אבל קריאת שמע זה להפך זה אפילו עוד מעט נראה את הגמרא שהיא המקור לזה אפילו קריאת שמע שאתה במילא אומר אותה במסגרת קריאת שמע אז אפילו זה מספיק בשביל לצאת ידי מצוות תלמוד תורה. אז כיוון שכך כשאתה נשבע ללמוד עוד פרק אתה לא נשבע על דבר שאתה כבר מושבע ועומד עליו ולכן השבועה חלה. טוב נמשיך ההמשך עכשיו. מה זה אז מה זה אומר הגמרא הזאת? אז הראש שם כותב לא זה לא הקטע הנכון בראש הראש שם כותב כפשוטו הראש שם כותב שבאמת אנחנו לא מחויבים ללמוד תורה מעבר לקריאת שמע בוקר וערב זה מה שכתוב פה בגמרא. אין מצוות תלמוד תורה מעבר לקריאת שמע בוקר וערב. יש מקום עכשיו לדון אולי זאת מצווה קיומית שאם למדת יש לך מצווה אתה רק לא חייב. יש מצוות שיש להם איזה רף מינימלי כמו צדקה. יש רף מינימלי לא יפחות משליש השקל בשנה אומר הרמב"ם וזה רף מינימלי מעבר לזה אם אתה נותן צדקה זה גם מצווה אבל אתה לא חייב זה מצווה קיומית מה שנקרא. אז גם פה אולי היה אפשר להגיד שהרף המינימלי הוא זה אבל אז השאלה אם אני נשבע לקיים מצווה קיומית האם דבר כזה נקרא שבועה תופסת? שבועה אם במצב כזה לא אומרים ששבועה לא חלה על שבועה? אז זה תלוי בשיטות שונות לא משנה כרגע פשט לשון הראש נראה איכשהו שאין חיוב אפילו הייתי אומר אולי מצווה קיומית אני לא יודע זה לא לגמרי ברור אבל חיוב ודאי אין קריאת שמע בוקר וערב מספיק טוב. לעומת זאת הר"ן תראו את המקור הבא הר"ן אומר ככה הכי קמשמע לן כיוון דאי בעי פטר נפשיה מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר. לא יכול להיות שהוא פוטר את נפשו בקריאת שמע בוקר וערב ממצוות תלמוד תורה. למה? שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו. ואמרינן בפרק קמא דקידושין תנו רבנן ושיננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו. וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי. אם אתה צריך לשלוט בתורה ברמה כזאת שכשמישהו שואל אותך מיד אתה תוכל לענות לו על ידי קריאת שמע כל בוקר וכל ערב בדבקות לא תגיע רחוק. אתה לא תדע שום דבר מהתורה אתה תקיים את מצוות תלמוד תורה אבל לא באמת תדע שום דבר ויש מצווה לדעת לשלוט בזה שמישהו שואל אותך תוכל מיד לענות לו. אז אומר הר"ן אז לא יכול להיות שרק קריאת שמע בוקר וערב ממצה את החובה של תלמוד תורה, שאם ייפטר נפשיה במצווה בקריאת שמע בוקר וערב ולא צריך ללמוד יותר מזה. אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא, שם במסכת שבועות, דכל מידי דאתי מדרשא, אף על פי שהוא מן התורה, כיוון דליתי מפורש בקרא בהדיא, שבועה חלה עליו. והכא הכי קאמרינן, כיוון דאי בעי פטר נפשיה ממה דכתיב בקרא בהדיא, דהיינו בשוכבך ובקומך בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חלה שבועה עליו לגמרי אפילו לקרבן. והיינו דקאמר נדר גדול, כלומר לכל דיניו כדבר הרשות, וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות. יש לו חידוש גדול לר"ן כאן. הר"ן רוצה לטעון שיש הבדל בין מצוות שכתובות בתורה לבין מצוות שנלמדות מדרשה, למרות שגם הן דאורייתא. הרמב"ם בשורש השני אומר שמצוות שנלמדות מדרשה יש להן מעמד של דברי סופרים, לא של דאורייתא. יש על זה ויכוחים בפרשנות, הרמב"ם אני חושב שהוא מתכוון כפשוטו, אבל לא משנה, הוא קורא לזה דברי סופרים. הר"ן אומר פה במפורש לא ככה. אומר אפילו דבר שיוצא מדרשה למרות שהוא דאורייתא, שהוא לא חושב כמו הרמב"ם שזה לא דאורייתא, למרות שזה דאורייתא, אבל עדיין יש הבדל. שבועה חלה על זה. שבועה לא חלה על דבר שכתוב במפורש בתורה כי אני מושבע ועומד מהר סיני. אבל שבועה כן חלה על דבר שנלמד מדרשה, למרות שגם הוא דאורייתא. למה זה? אז הר"ן הזה זה באמת שאלה מאוד מעניינת. התפיסה הפשוטה בגמרא, שכמעט אף אחד מהראשונים לא לומד ככה, אבל למרות זאת התפיסה הפשוטה בגמרא היא שמה למה אי אפשר להישבע על מצווה? דשאני מושבע ועומד מהר סיני, וזה בעצם סעיף מהדין שאין שבועה חלה על שבועה. למעשה אי אפשר להישבע רק על שבועה, על מצוות אפשר להישבע. אלא מה? אני פשוט מושבע לקיים את כל המצוות, אז כשאני נשבע לקיים מצווה אני זה בעצם שבועה שבאה לחול על שבועה וזאת הבעיה. הבעיה היא לא שבועה שחלה על מצווה, אלא שבועה שחלה על שבועה. רק אני מושבע על כל המצוות, אז ממילא כל שבועה על מצווה היא בעצם שבועה על שבועה. ככה ראינו בגמרא עצמה כתוב, כן? ואין שבועה חלה על שבועה, זה מה שהגמרא שואלת למעלה. זה פשט הגמרא. עכשיו רוב הראשונים מבינים שלא, ששבועה לא חלה על שבועה זה בסך הכל פתגם, וכאילו אתה מושבע ועומד מהר סיני הכוונה אי אפשר להישבע לקיים מצווה או לא לקיים מצווה. אתה כבר מושבע על זה. זאת אומרת הבעיה היא שבועה על מצווה, הבעיה לא שבועה על שבועה. כי הקדוש ברוך הוא כבר חייב אותך, אתה לא יכול להישבע לא להתחייב ולא כמובן לא לעשות את זה, כן, משני הכיוונים. כי אתה מחויב. אז בעצם העיקרון הבסיסי הוא ששבועה לא חלה על מצווה, לא ששבועה לא חלה על שבועה. בסדר? והר"ן, הר"ן רוצה לחלק בין מצוות שכתובות בתורה לבין מצוות שנלמדות מדרשה. מה החילוק ביניהם? אני חושב שפשוטו כמשמעו החילוק ביניהם הוא שהמצוות שכתובות בתורה אנחנו מושבעים מהר סיני ולכן אין שבועה חלה עליהם ואין שבועה חלה על שבועה. מצוות שיוצאות מדרשה אנחנו חייבים מדאורייתא, אבל זה לא נכלל בשבועת סיני. שבועת סיני מדברת על התורה שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא בסיני. מה התורה שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא בסיני? מה שכתוב בתורה והפירוש הפשטני, כמו מה שכתוב בתורה ופירושה. דרשה היא לא פירוש, דרשה היא הרחבה, והדרשות זה דברים שמתחדשים לאורך הדורות. ולכן על זה לא נשבענו בהר סיני. לפי הר"ן זה לא מפריע לזה להיות דאורייתא. הרמב"ם לוקח את זה צעד אחד יותר רחוק, אבל בגלל זה זה באמת דברי סופרים ולא דאורייתא. אבל הר"ן אומר במפורש זה כן דאורייתא, אבל עדיין שבועה חלה על זה. למה? כי מבחינתו הבעיה של שבועה על מצווה היא הבעיה היסודית היא שבועה על שבועה, לא שבועה על מצווה, ושבועת סיני לא הייתה על דברים שנלמדים מדרשות. לפי שאר הראשונים שהבעיה היא לא להישבע על דבר שאני מצווה בו, אני מצווה גם בדברים שיצאו מדרשה. מה ההבדל? גם על זה שבועה לא חלה. הר"ן רוצה לטעון ששבועה לא חלה על שבועה, זה הנקודה, ובמה ששבועה לא חלה על מצווה זה פשוט כי אנחנו מושבעים על זה, זה הכל. אבל זה סעיף מהעניין ששבועה לא חלה על שבועה. אז אם עכשיו אני דן במשהו שעליו אני לא מושבע, למרות שהוא דין תורה ואני חייב בו, אבל עליו לא נשבעתי בסיני, אז אין לזה גדר של שבועה, וממילא אם אני נשבע על זה אין בעיה של שבועה תחול כי זה לא שבועה שחלה על שבועה. זה החידוש של הר"ן. אבל לענייננו, זה רק הערה בסוגריים, כי לענייננו הר"ן בעצם מצטרף במובן מסוים לראש. הוא לא אומר רדיקלית כמו הראש שקריאת שמע בוקר וערב זה מצוות תלמוד תורה נקודה ויותר מזה לא חייבים. הוא טוען שמה שחייבים מעבר לזה זה רק דרשה. מצוות תלמוד תורה שכתובה בתורה, והגית בו יומם ולילה, זה קריאת שמע בוקר וערב נקודה. זהו. הלימוד שמעבר. מה שמעבר לזה זה דרשה של ושיננתם, שדברי תורה יהיו מחודדים בפיך, אז חז"ל דורשים שאתה צריך לשלוט בתורה, וכיוון שכך אתה צריך ללמוד את התורה, אבל זה הכל דרשות. מצוות תלמוד תורה עצמה זה קריאת שמע בוקר וערב. זה לא מדאורייתא? שאר, זה מדאורייתא לפי הר"ן, לפי הרמב"ם אם הוא הדגיש שזה דרשה אז לא. אבל הר"ן אומר שלמרות שזה דאורייתא, שהוא חל על זה, כי זה יוצא מדרשה. אז זה אומר שכאשר כתוב בפסוק מה המצווה שאותה אנחנו מונים? המצווה היא והגית בו יומם ולילה. בסדר? והגית בו יומם ולילה זה קריאת שמע בוקר וערב, ובהכי פטר נפשיה מהמצווה הזאת. זה מצוות תלמוד תורה. יש עוד דין לדעת את התורה, זה לא מצוות תלמוד תורה. ושיננתם שיהיו מחודדים בפיך, זה דין מדרשה. והדין הזה אפשר להישבע עליו כי הוא לא מדאורייתא, או שהוא מדאורייתא, הוא לא כתוב בתורה, הוא יוצא מדרשה. בסדר? אז בעצם עדיין התפיסה היא למרות שהוא אומר שיש חיוב דאורייתא ללמוד את כל התורה לא רק את קריאת שמע בוקר וערב, עדיין המצווה תלמוד תורה זה קריאת שמע בוקר וערב. זה הכל. ואז השאלה, מה, באמת זה מצוות תלמוד תורה והגית בו יומם ולילה זה קריאת שמע בוקר וערב? אולי זה מצווה לא לקרוא בתורה, זה להתעסק בתלמוד תורה, לעסוק. אוקיי, ולכן? ולכן זה לא, זה לא, אין לך ברכה לא רמז לזה שזה, טוב, מוסיף על החוש. כן, נכון, זה מאוד משונה. מה זה המושג ביטול תורה? מה זה ביטול תורה? אין ביטול תורה. ביטול תורה מניח שאני בעצם צריך לעסוק בתורה כל הזמן, ואם אני לא עוסק בתורה באופן לא מוצדק, לא משנה שיטות הרבה שיטות מתי זה, אבל כשאני לא, מבטל תורה כשזה לא מוצדק זה עוון של ביטול תורה, הוא עומד בראש כולם, על זה האדם נתבע בראש ובראשונה בבית דין של מעלה, על ביטול תורה. אבל לפי התפיסות האלה אין ביטול תורה, אין דבר כזה ביטול תורה. אין בכלל חיוב ללמוד תורה, יש קריאת שמע בוקר וערב. מי שלא קרא קריאת שמע בבוקר זה ביטול תורה. מי שלא קרא קריאת שמע בבוקר לא קיים מצוות קריאת שמע. אז מה זה כל המושגים האלה של ביטול תורה? אפשר להגיד שביטול תורה זה אולי מה שהר"ן כותב, זה בא מדברי המדרשות. שדברי תורה יהיו מחודדים, ואז לפי הראש מה ההגדרה? לפי הראש הרי כל דבר חוץ מקריאת שמע בוקר וערב זה מצווה קיומית. אז אם זה מצווה קיומית, אז אם לא עשית, זה ההגדרה של מצווה קיומית, שאם לא עשית לא קרה כלום. אם עשית יש מצווה, ואם לא עשית בסדר, אז לא עשית. אבל ביטול תורה פירושו שאם לא עשית זו בעיה. נו, אז איך זה מתיישב עם מה שהראש אומר? אז בואו ננסה לראות את זה מהגמרא שהיא בעצם המקור לחלק מהדיונים האלה. זה גמרא במנחות. והגמרא אומרת כך, תראו איזה יופי הסוגיה הזאת הולכת סביב הנקודה הזאת, למרות שכשקוראים אותה באופן הרגיל לא תחשבו שזה עוסק בזה. אבל לדעתי כולה עוסקת בנקודה שבה אני מדבר כרגע. אמר רב אמי, מדבריו של רבי יוסי נלמוד, רב אמי. מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. זה בעצם המקור למה שראינו. בסדר? שקריאת שמע בוקר וערב פטר נפשיה. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, שמענו הרבה פעמים את זה, לא יודע למה, רבי יוחנן האמורא אומר מימרא בשם התנא רבי שמעון בר יוחאי, הוא לא היה תלמידו. מאיפה לומדים שלא ימוש זה בכלל מצווה? זה מיהושע? כן, זה נראה בהמשך הגמרא, הגמרא אומרת שזו ברכה היא בכלל, זה לא אפילו ציווי. זה עוד רגע. אז רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים את לא ימוש. מה הוא מוסיף על הקודם? קריאת שמה? זה הבדל אחד אולי, לא שמתי לב להבדל הזה אפילו. אבל יש עוד הבדל הרבה יותר בולט. המימרא הראשונה של רבי אמי, פרק. לאו דווקא קריאת שמע, כל פרק. נכון? לא, זה לאו דווקא, אלא ההפך. רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי אומר עזוב, אתה לא צריך אפילו פרק בבוקר פרק בערב. הקריאת שמע שאתה במילא קורא בתפילה, אתה קורא קריאת שמע, יש מצוות קריאת שמע, זה עצמו תלמוד תורה. בקיצור הוא מרוקן את מצוות תלמוד תורה לגמרי מתוכן. אין מצווה בכלל, סתם, אין שום משמעות. זאת אומרת יש פה איזשהו מהלך שמנסה לרוקן את מצוות תלמוד תורה לגמרי מתוכן. אחד אומר לי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה, מה היית חושב? כמו שאומרים אצלנו בישיבות, צריך ללמוד כל הזמן ולא להפסיק, וביטול תורה וכל הדברים האלה. בא רבי אמי אומר הכל שטויות, פרק אחד בבוקר פרק אחד בערב, תשחק כדורסל שאר הזמן. ישיבת תיכונית מן התורה מנין. כן? אז זה, זהו, זה מספיק, לא צריך יותר מזה. בא רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי אומר עזוב. מה שביניהם. אתם מבינים שיש פה מהלך שאי אפשר לקרוא אותו באופן אדיש. זה ברור שיש פה איזשהו מהלך שבא לרוקן את מצבת תלמוד תורה מתוכן. אין מצבת תלמוד תורה. זה משהו תאורטי. למה שרבי אמי היה צריך בכלל להוסיף פרק? אולי הפרק אחד זה גם בתוך… אולי, אני לא יודע. אבל מה בא רבי יוחנן לחדש? את זה הוא בא לחדש. אולי הוא לא חולק, אולי הוא בא רק לחדד יותר את מה שאומר הקודם, שהוא אומר פרק, אבל דע לך זה אפילו לא חייב להיות פרק חדש, סתם קריאת שמע. אני לא אומר שבהכרח יש פה מחלוקת, אבל יש פה דירוג בסוגיה. זאת אומרת, הסוגיה מרוקנת באופן שיטתי את מצבת תלמוד תורה מתוכן. וזה מאוד משנה. כחובה, כן. אבל כלימוד תורה זה מצווה. תכף נראה. אני חושב שזה בדיוק הנקודה של הסוגיה, עוד רגע נראה. אבל כרגע בינתיים זה מה שכתוב פה. וזה הבסיס בעצם למה שראינו גם בגמרא בנדרים. עכשיו מיד אחרי זה הגמרא כבר מבינה שיש פה משהו שזוקק התייחסות ברמת המטא, ומה מה עושים עם האמירות הבעייתיות כאלה. אז אומרת הגמרא, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר, מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. אז למה מה המחלוקת? למה אסור לאומרו בפני עמי הארץ? למה השני אומר שזה מצווה? מה הוויכוח? נו, מה אתם אומרים? שלא יבינו. שמא שיחשבו שבאמת אין מצווה כזו. מה זה לא יבינו? הם כן יבינו, לא שהם לא יבינו. אם אני אומר להם שאין מצווה הם מבינים שאין מצווה. יורידו את המוטיבציה. כן, לא ילמדו, נכון. אבל מה הבעיה שהם לא ילמדו? זה באמת נכון. הרי אין מצבת תלמוד תורה חוץ מקריאת שמע בבוקר וערב. אז מה מה נפשך? אם אתה חושש לאומרו בפני עמי הארץ כי אז חס ושלום הם לא ילמדו, אבל הרי זה מה שאתה אומר, שלא צריך באמת. אם אתה לומד מצוין, תהיה בריא. אבל אם אתה לא לומד בסדר, לא קרה כלום. גם הכשר מצווה ייגרע. הם לא ידעו איך לקיים. אולי, למרות שפה אני לא חושב, כי זה ברור, אז תסביר להם שבשביל לקיים ודאי שצריך לדעת, זה כל אחד גם מבין. אבל מצוות תלמוד תורה, עזוב, אתה לא צריך. אז באמת השני אומר מצווה לאומרו בפני עמי הארץ, זה רבא. רבא אמר מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. למה? תנחם אותם, שלא יחשבו שהם עבריינים, שיבינו שמה שהם עושים זה גם בסדר. לא אולי פסגת ההר, אבל זה גם בסדר. אבל מה הראשון אומר, למה אסור לאומרו בפני עמי הארץ? ברור שהראשון, מי זה הראשון, רבי יוחנן. למה רבי יוחנן אומר שדבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ? כי ברור לו שצריך ללמוד. אחרת מה הבעיה בזה שהעם הארץ יסיק את המסקנה ולא ילמד? כי ברור שצריך ללמוד. נו, אז אם ברור שצריך ללמוד, אז למה באמת זה נכון? עזוב אותי אם להגיד את זה לעם הארץ או לא. למה זה נכון בכלל? עזוב, לתלמידי חכמים, למה זה נכון? אתה אומר זה לא נכון, הרי אתה בעצמך אומר שצריך כן ללמוד. שאם העם הארץ לא ילמד זו בעיה. נו, אז הרגע אמרת לי לא, שזאת לא בעיה. קריאת שמע בוקר וערב ורוקנת לגמרי את מצבת תלמוד תורה מתוכן. ועשית מהלך מסודר של ריקון. זה לא מקרה, זה לא פתאום נתפסת עם המכנסיים למטה. יש פה איזה מהלך שבא להדגיש את זה שאין תוכן למצוות תלמוד תורה. נו, עכשיו פתאום אתה עוצר, רגע רגע רגע, אבל אסור לאומרו בפני עמי הארץ. הרי זאת האמת. התשובה היא שמצוות תלמוד תורה היא באמת ריקה מתוכן. אבל תלמוד תורה או חובת תלמוד תורה זה משהו אחר לגמרי. חובה, ודאי שאתה צריך ללמוד תורה. מצוות תלמוד תורה, קריאת שמע בוקר וערב, פרק בבוקר פרק בערב, תעשה מה שאתה רוצה. המהלך של לרוקן את מצבת תלמוד תורה מתוכן הוא בא להאדיר את תלמוד תורה, לא להוריד אותו. הוא בא להגיד שתלמוד תורה הוא לא אחד מתרי"ג מצוות. אנשים חושבים שיש מצבת תלמוד תורה, אני לומד תורה כי אני רוצה לעסוק במצוות תלמוד תורה. זה שטויות. אני לומד תורה כי התורה זה הדבר הכי בסיסי שיש, זה לא מצווה. אם זה היה סתם אחת מתרי"ג מצוות, אז אחת מתרי"ג מצוות זה מוריד את העניין. אם אתה… לכן המהלך של הגמרא פה בא להוזיל את מצבת תלמוד תורה, לא את תלמוד תורה. הוא בא להגיד שיש דברים שלא נכנסים למניין המצוות בגלל שהם לא מספיק חשובים. לפנים משורת הדין, מידת חסידות, זה לא בסיסי. זאת אומרת זה לא חובה שכל אחד חייב לעמוד בה. יש דברים שלא נכנסים למניין מצוות כי זה כל כך בסיסי שלא רוצים להכניס את זה למניין המצוות. כי זה יקטין את זה. יש דברים שהם אם אני אכניס את זה כמיצווה אני אאבד את המשמעות של זה. זה יהפוך להיות אחד מתרי"ג מצוות. אבל אני רוצה לשמר את הדבר כל כך יסודי שיש פה שזה לא ייחשב כסתם אחד מתרי"ג מצוות, שתלמוד תורה כנגד כולם. אז אני אומר דע לך, תלמוד תורה זאת לא מצווה. מצוות תלמוד תורה אתה רוצה לצאת ידי חובה? קרא שמע בבוקר וערב, אתה מסודר לגמרי. אין בעיה, מצוות תלמוד תורה אתה מסודר. שאלתי אז מה זה ביטול תורה? למה אתה חושש לומר בפני עם הארץ? כי אולי הוא לא ילמד, אין בעיה, לא צריך. בטח שצריך! אבל צריך לא בגלל מצוות תלמוד תורה, צריך כי צריך ללמוד תורה. למה? כל מה שדיברנו בשיעור הקודם, כי לימוד תורה זה דבקות בקדוש ברוך הוא, או כל מה שלא יהיה. אבל זה לא מצוות תלמוד תורה, זה לימוד תורה. בסדר? ולכן הגמרא בהתחלה מרוקנת לגמרי מתוכן את מצוות תלמוד תורה, אבל היא עושה את זה לא כדי שלא נלמד, לכן אסור לומר בפני עם הארץ. אלא היא עושה את זה כדי שנבין כמה חשוב ללמוד, שזה לא מצוות תלמוד תורה שהיא אחת מתרי"ג מצוות, אלא זה חובה כל כך בסיסית שהתורה לא רוצה אפילו לצוות עליה עד כדי כך היא בסיסית. קצת דומה למה שהרב קוק כותב על תיקון המידות, שרבי חיים ויטאל שואל, דיברנו על זה כבר בשנים שעברו, רבי חיים ויטאל שואל למה התורה לא מצווה על תיקון המידות? ואז הוא עונה שהתורה מדברת לבני אדם. מי שלא בן אדם אין מה לדבר איתו. זאת אומרת, אם אתה לא מבין שצריך לתקן את המידות אז מה הטעם לצוות עליך בכלל על משהו? אתה לא בר ציווי בכלל. והרב קוק הולך עם זה צעד אחד הלאה. הרב קוק אומר שהתורה לא ציוותה על תיקון המידות כי אם היא הייתה מצווה זה היה מוזיל את העניין. זה היה הופך להיות מצווה להיות עניו. זה הסיפור שתמיד אני מספר יחד עם הרב קוק הזה על הבדיחה הזאת מהישיבות, כן? שמישהו הגיע לפרק השידוכים, פרק האיש מקדש, בסדר? התחיל להיפגש עם בנות, דחה את כולן. אוקיי? בא אליו המשגיח אמר לו תשמע חביבי, מה אף אחת לא מתאימה לך? אתה כזה רשכבה"ג. שב תעבוד על המידות שנה ואחר כך תחזור חזרה לשידוכין. טוב, ישב למד מוסר בהתפעלות, התבודד, לא יודע מה זעק לקדוש ברוך הוא, עבד על המידות. אחרי שנה התחיל עוד פעם להיפגש עם בנות ועוד פעם דחה את כולן. אז המשגיח אומר לו תגיד לי, איפה היית שנה אחרונה? אייכה? מה, עבדת על המידות? הוא אומר לו לפני שנה כשהייתי בעל גאווה אף אחת לא התאימה לי. עכשיו שאני אפילו ענוותן, אז קל וחומר שאף אחת לא מתאימה לי. זאת אומרת, כך נראה מי שעובד על המידות, כי יש סעיף קי"ז בשולחן ערוך שצריך לעבוד על המידות. הוא יצא ידי חובה של עבודת המידות, הוא סימן וי. זה מצוות עבודת המידות, ככה, אם זה היה מצווה ככה זה היה נראה. והרב קוק בעצם אומר שברגע שאתה מצווה משהו יש פה במובן מסוים הורדה של זה. כן. קצת הדברים מסתדרים עם המאמר הידוע גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. אני כבר מגיע לזה, נכון? שרק האינטרפרטציה שלי אינטרפרטציה לייבוביצ'יאנית מסוימת, שאם אתה לא מצווה אז אין פה עבודת הבורא אלא אתה עובד את עצמך. זאת אומרת אתה מספק רצון עצמי, אתה הדרייב שלי. יש תוספות ראש וריטב"א שהם אומרים את זה. הם בעצם אומרים שבכל מצווה יש שני אספקטים. יש את האספקט של התיקון שלשמו נועדה המצווה. היא באה להשיג איזושהי מטרה, לא יודע בדיוק מה, אבל הקדוש ברוך הוא ציווה על זה כי הוא רוצה שאנחנו… זה יועיל לעולם, לנו, באיזושהי צורה. וחוץ מזה יש ציות לקדוש ברוך הוא. שתי תועלות יש במצווה. עכשיו, המצווה ועושה יש לו את שתי התועלות. הוא גם נענה לציווי, הוא מחויב, הוא שומע בקול הקדוש ברוך הוא, וגם כמובן עשה את המצווה, קיים את התיקון. והמי שאינו מצווה ועושה עשה את התיקון אבל אין לו את הממד של הציות. אז כיוון שכך גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. בסדר? אפשר אפילו להקצין ולומר, אם אין פה המלכת המלך ואין פה קבלת ריבונות, אז המקור של הציווי הוא עצמך. כן, זה מה שאמרת קודם, זה הלייבוביצ'יות, זה לקחת את זה צעד אחד הלאה כי אז בעצם מה שהוא רוצה, לייבוביץ' בעצם טען שאין את הצד הראשון, יש רק את השני. אין תיקון, יש רק את הציות לקדוש ברוך הוא. וכל המשמעות של המעשה יונקת מזה שאתה עושה את זה, כן, והצנע לכת עם אלוקיך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'. לייבוביץ' נורא אהב את הסיומות האלה. כולם אתה יודע בית ספר הריאלי כן, הצנע לכת, יש על הכובע של, פעם היה כובע היום בטח אין, הייתי בחיפאי ילד אז אני זוכר אותם הולכים עם הכובע, הצנע לכת, או ואהבת לרעך כמוך. הם שוכחים את ה'אני ה" בסוף, או 'הצנע לכת עם ה' אלוקיך'. זה לא מוסר בעלמא, יש פה משהו שהוא חלק מעבודת ה', שזה מאוד אמיתי דרך אגב. הקיצוניות שלו היא לא אמיתית אבל יש פה נקודה אמיתית פה. בכל אופן אז זה התפיסה, אבל התפיסה של התוספות ראש ושל הריטב"א היא אחרת קצת. היא בכיוון אבל היא אחרת. זאת אומרת יש את שני הממדים והגדול המצווה כי המצווה יש לו את שני הממדים והמי שלא מצווה יש לו רק את האחד. אבל הרב קוק אומר יש דברים שבהם התורה הבינה שהסברא הזאת, הרי הסברא אומרת שגדול מי שאינו מצווה ועושה, הסברא הזאת נשארת נכונה. בדברים האלה התורה מקפידה לא לצוות אותם. כדי לא להוריד, כדי לא להרוס. כי אם היא הייתה מצווה אז היא בעצם הייתה הופכת אותנו למקיימים מתוך ציווי, אבל בדברים האלה גדול מי שעושה את זה לא מתוך ציווי, ולכן הקפידו להשאיר את זה לא בתוך הציווי. כך הוא כותב. ואז לכן הוא אומר, למשל עבודת המידות, אם אתה עושה כמו שאמרתי קודם, אם אתה עושה את זה בגלל הציווי, אז אין בעיה, אתה עובד השם למהדרין, אבל עניו אתה לא. בסדר? ואם אתה רוצה שבאמת הבנאדם יהיה עניו, לא רק עובד השם, יש דברים שיש להם ערך מחמת עצמם, לא רק ערך מחמת שזה ציות לציווי של הקדוש ברוך הוא, ולפעמים להפך, לפעמים הציווי הורס. לפעמים העובדה שאתה עושה את זה כי אתה חייב הורסת את הערך שבדבר, כמו שהראיתי קודם עם הבדיחה הזאת על השידוכים. לפעמים זה שאתה עושה את זה מתוך מחויבות למצווה פורמלית זה מרוקן או מסרס את הערך האמיתי שיש בדברים. בדברים מהסוג הזה התורה מקפידה לא לצוות, כדי להשאיר את זה, את כולנו, כמקיימים שלא מצווים, כי מי שאינו מצווה הוא גדול. כחלק, כסוג של. מאיפה כן מגיע? יודעים את זה מכל מיני מקומות אחרים. זאת שאלה מאוד מעניינת, אולי פעם נדבר עליה. איך יודעים דברים אם התורה לא מצווה? יש כמה ראיות לזה שיש רצונות של התורה שהם לא ציווי. והשאלה היא אם אין ציווי אז מאיפה אתה יודע שזה רצון התורה? לתורה יש כל מיני צורות להביע רצונות. היא יכולה להביע את זה באופן שהוא לא לשון של ציווי. והגית בו יומם ולילה למשל. הרי ברור שהתוכן של זה יומם ולילה ולא בוקר וערב של קריאת שמע. אבל חז"ל מבינים שהממד הציווי שבזה הוא קריאת שמע בוקר וערב. אבל הרי לא כתוב בוקר וערב, כתוב יומם ולילה. אז אתה מבין שרצון התורה הוא שתלמד יומם ולילה, אבל הציווי קריאת שמע בוקר וערב. אותו דבר בתרומה, לא משנה, השיעור אחד מארבעים חמישים ושישים, שזה מקובל שזה דרבנן, יש כמה ראיות שזה דאורייתא. ברמב"ם זה די ברור שזה דאורייתא, יש גמרא בחולין שמעלה אפשרות כזאת. ואני חושב שזה די ברור שהכוונה שזה רצון התורה מדאורייתא, למרות שהשיעור הזה נקבע על ידי חכמים, אבל כבר רצון התורה היה שניתן שיעור יותר מחיטה אחת שפוטרת את הכרי. אבל מה שמחייב זה חיטה אחת. ההלכה הפורמלית מדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי בתרומה. יש כמה רצונות של התורה שהיא מביעה אותם בכל מיני אופנים שהם לא ציווי. אז אני יודע שהתורה רוצה, אבל היא לא מצווה. היא לא רוצה שאני אעשה את זה מתוך ציווי. לפעמים אני אמור להבין את זה מסברא. בגלל תיקון המידות יש מקום להגיד תשמע, בן אדם צריך להבין שאיש, אדם מתוקן, זה אדם שמידותיו מתוקנות. אתה צריך להבין את זה לבד גם אם התורה לא אומרת כלום, אפילו לא בתורת ציווי. בסדר? אפשר להתווכח על זה, אבל זה הטענה, זה דילמת אותיפרון בעצם, כן, השאלה האם הדברים מוסריים כי הקדוש ברוך הוא ציווה או הוא ציווה כי הם מוסריים. ואם הוא ציווה כי הם מוסריים אז ברור שאני אמור להבין את זה גם בלי שהוא ציווה, ואפשר להבין את זה גם בלי שהוא ציווה, נכון? בכל אופן, אז הגמרא פה, אני חוזר לגמרא, אז הגמרא פה בעצם נדמה לי שהמהלך שלה רוצה להגיד שמצוות תלמוד תורה אכן זה היא באה לרוקן את זה מתוכן, להוריד את זה לגמרי עד כמה שאפשר. עזוב, קריאת שמע בוקר וערב זה בסדר, אבל זה לא כדי לזלזל בתלמוד תורה, להפך, כדי להאדיר את תלמוד תורה. זה כדי להגיד שמצוות תלמוד תורה זה רק פסיק מחובת תלמוד תורה. חובת תלמוד תורה אתה צריך ללמוד כי אתה צריך להבין מה זה לימוד. אז אתה לומד. אם זה היה סתם מצווה אז היית עושה את זה כמו ההוא שתיקן את המידות שלו בלי שיש סעיף כזה. אז לא מצווים כי זה כל כך גדול. ולכן הוא אומר, אומר רבא, מצווה לאומרו בפני עם הארץ. למה? לא בשביל להרגיע אותם אל תדאגו גם אתם בסדר, אתם אומרים קריאת שמע בוקר וערב. לדעתי זה בגלל זה. צריך להסביר לעם הארץ דע לך, אתה חושב שמצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בוקר וערב שכך שמעת ויוצאים ידי חובה, זה האמרצות שלך. העם הארץ לא מבין שיש דברים שאנחנו צריכים לעשות למרות שהם מעבר לגדר של החיוב הפורמלי. החיוב הפורמלי הוא קריאת שמע בוקר וערב. אז העם הארץ היה יכול לחשוב בסדר, אז לא צריך כלום. לכן אומר רבא מצווה לומר את הדבר הזה בפני עם הארץ, כי למה? אתה לא אומר לו שקריאת שמע בוקר וערב פוטרת, את זה הוא יודע לבד, עמי ארצות יודעים טוב מה שמתאים להם, אבל תסביר לו אבל שזה רק חלק מהתמונה. זה מה שחייבים מבחינה פורמלית, הלכתית פורמלית זה מצוות תלמוד תורה, אבל תלמוד תורה זה משהו הרבה יותר יסודי ורחב. את זה תסביר לו, ואז הוא לא יישאר אולי עם הארץ. בוא נקרא את המשך הגמרא, תראו שכל הגמרא נסובה סביב העניין הזה. תראו, שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל, פעם אמרתי את זה פה בליל שישי בבית כנסת, שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית? אז על זה פעם הלכתי לישיבה בירוחם כשלימדתי בירוחם, אז באתי בתיקון ליל שבועות, ושאל אותי את זה תלמיד ככה מתחכם. הוא שאל אותי תגיד. אם הוא ידע את כל התורה כולה אז איך את השאלה הזאת הוא לא יודע? כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו הוא בא לשאול, מהו ללמוד חוכמת יוונית? אז אתה לא יודע את כל התורה, הנה את השאלה הזאת אתה לא יודע. מה אז מה אתה מספר לי סיפורים? למד לא יודע. אה, אז זה בעיה. אז מהו ללמוד חוכמת יוונית? אז תצטרך לחזור ללמוד, אתה לא יודע. שאלה אם זה מצווה ללמוד או מצווה לדעת, יש ברכת שמואל בקידושין בסימן ל' הוא מאריך בעניין הזה. בכל אופן אז אני חושב שאמרתי לו את התשובה הבאה, אני חושב שזה נכון כי זה גם מאוד משתלב בגמרא, למרות שזה נשמע קצת מפולפל. הוא למד את כל התורה כולה. מי שלומד את כל התורה כולה יודע שקריאת שמע בבוקר ובערב יצא ידי חובה. זה מה שכתוב בתורה, בהלכה, כן, התורה החיוב ההלכתי הוא זה. הוא יודע את כל החיובים ההלכתיים שמוטלים עליו, אז הוא יודע שקריאת שמע בבוקר ובערב הוא קורא קריאת שמע בבוקר ובערב, אין בעיה, הוא יוצא מצוות תלמוד תורה, הכל הוא יודע. עכשיו מה, אפשר ללמוד חוכמת יוונית בשאר הזמן? כאילו לא לעסוק בתורה אחרי שיודע הכל? אחרי שיודע הכל לא נשאר הרבה זמן. מה? התפנה לו הרבה זמן. בדיוק, אותם עמי הארץ שדיברתי עליהם קודם, העמי הארץ שיודעים בדיוק מה צריך ומה לא. בדיוק, שאלת הזמן הפנוי. אז זה לא חלק מהתורה כי את התורה הוא יודע, ובתורה, ההלכה, כן, הפורמליסטית הכוונה התורה, ההלכה זה קריאת שמע בבוקר ובערב. הוא צודק, זה מספיק. מה הוא שואל? הוא שואל האם יש משהו מעבר לתורה? את התורה למדתי, השאלה אם מעבר להלכה, הוא אומר מעבר לתורה, אבל האם יש משהו מעבר לחיובים הפורמליים? אז על זה מה עונה לו הדוד שלו? קרא עליו המקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. בסדר? מביא את הפסוק של לא ימוש והגית בו יומם ולילה, ואז הוא אומר צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חוכמת יוונית. בסדר? מה הוא בעצם אומר לו? אומר לו תראה, אתה צודק, מצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בבוקר ובערב, אבל כתוב יומם ולילה. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה, והרי ברור שהפשט שהתורה מצפה מאיתנו ללמוד כמה שאנחנו יכולים, לא קריאת שמע בבוקר ובערב. זה לא מצוות תלמוד תורה, זו ציפייה, זה לא יודע, הבעת רצון, זה הבעת לא יודע, התוויית כיוון. זה לא מצווה, אבל זה לא מצווה לא כי לא חייבים, זה לא מצווה בגלל שלא רוצים שנעשה את זה כמחויב, כמצווה ועומד. זה מה שרבי ישמעאל ענה לו. אז רבי ישמעאל ענה לו אתה צודק, למדת את כל התורה, עכשיו בוא אני אלמד אותך את מה שמעבר לתורה, מה שמעבר לחיובים הפורמליים, שזה לפעמים יותר חשוב ממה שיש בחיובים הפורמליים, שצריך ללמוד כל היום עד כמה שאתה יכול. עוד פעם, אני אעיר על זה עוד מעט. עכשיו תראו איך זה ממשיך. אתם רואים? אז בעצם גם זה נסוב סביב, הרי תבינו, עכשיו אתם מבינים את הקישור של הקטע הזה של בן דמא למה שהיינו קודם? הרי זה מה שראינו קודם. מה שראינו קודם זה בדיוק הנקודה הזאת, שמצוות תלמוד תורה היא ריקה מתוכן, קריאת שמע בבוקר ובערב יצאת ידי חובה, הכל בסדר. אחרי זה אנחנו רואים דבר זה מצווה לומר בפני עם הארץ ואסור לומר בפני עם הארץ. אמרתי שזה חילוק טקטי אבל שניהם מבינים אותו דבר. גם זה שאומר שמצווה ללמוד לא אמרו בפני עם הארץ וגם מי שאומר שאסור, שניהם אומרים כן, אבל יש חיוב ללמוד לא בגלל מצוות תלמוד תורה אלא זה תלמוד תורה. ואז מופיע הסיפור של בן דמא שזה בדיוק גמור נסוב על העניין הזה. הוא בא ללבן, רגע, תגיד, יש עוד משהו חוץ מקריאת שמע בבוקר ובערב? אז אומר לו רבי ישמעאל בוודאי, והגית בו יומם ולילה. זה לא מצוות תלמוד תורה, זה מה שמעבר, אבל בוודאי שאתה צריך לעשות את זה. עכשיו תראו איך זה ממשיך, הגמרא ממשיכה על אותו ציר. ופליגא דרבי שמואל בר נחמני. אם הייתי שואל אתכם על מי חולק רבי ישמעאל, מה הייתם אומרים לי? פשוט שפיל לסייפא לרישא דסוגיא, נכון? הרי בהתחלה אתה מתחיל איתי ואתה אומר לי שקריאת שמע בבוקר וערב מספיק, או פרק אחד בבוקר ופרק אחד בערב, נכון? אחרי זה בא רבי ישמעאל ואומר מה פתאום, והגית בו יומם ולילה, תצא ותראה שעה שלא מן היום ולא מן הלילה ושם אתה יכול לבטל תורה, אתה חייב ללמוד כל הזמן. אז הוא חולק, מה הבעיה? על מי שאמר שורה קודם שמספיק קריאת שמע בבוקר ובערב, נכון? אז עליו הוא חולק. לא, מה פתאום? זה מופיע בניחותא. שאל בן דמא את רבי ישמעאל, ורבי ישמעאל עונה לו, לא מקושר בכלל למה שיש למעלה, זה לא נגד מה שכתוב למעלה. ואז כשמחפשים על מי הוא חולק רבי ישמעאל, לא נזכרים ברבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי שמה שקריאת שמע בבוקר ובערב זה מספיק, אלא מה? רבי שמואל בר נחמני. למה לא רבי שמעון בר יוחאי? כי הוא באמת לא חולק על רבי שמעון בר יוחאי. הוא לא חולק עליו. רבי שמעון בר יוחאי אומר מה הגדר ההלכתי, קריאת שמע בבוקר ובערב זה מה שצריך לעשות, וזה רבי ישמעאל מסכים וגם בן דמא מסכים לזה. מה שהאחיין שלו שואל אותו זה האם זה רק זה, האם אין עוד משהו? על זה אומר רבי ישמעאל בוודאי שיש עוד משהו, אבל רבי שמעון בר יוחאי חולק על זה? אמר נראה שכל האחרונים שלא הבינו ככה באמת נתקעים פה בסתירה בין סוגיות. רבי שמעון בר יוחאי גם הוא מסכים לזה, אין פה בכלל מחלוקת. לכן רבי ישמעאל לא פליג על רבי שמעון בר יוחאי. הוא מסכים לרבי שמעון בר יוחאי. הוא רק משלים את התמונה. הוא רק בא להגיד מה צריך להגיד לעם הארץ שאתה אומר לו אל תעצור בזה שקריאת שמע בוקר וערב זה מספיק, אלא תמשיך להסביר לו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. שמעבר למצוות תלמוד תורה יש את חובת תלמוד תורה. ועכשיו תראו איזה יופי. ופליגא דרבי שמואל בר נחמני. אין פה בעיה שהוא תנא ואמורא? מה? רבי ישמעאל תנא. כן, זה מוציא את זה. ופליגא בכמה מקומות, בזה הרבה מקומות. וחי בהם למשל, אם הייתי שמה הייתי דורש יותר טוב מכולם אומר שמואל. שמואל עצמו אגב אומר בכמה, שתיים-שלושה מקומות, אותו דבר. אם הייתי שמה הייתי דורש יותר טוב מכולם ובסוף כולם פוסקים כמוהו. ופליגא דרבי שמואל בר נחמני, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, פסוק זה לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבין עליו ביותר, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע, כל כך חביבין עליך דברי התורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. עצור רגע. אז זה מה שאומר רבי שמואל בר נחמני, בסדר? והוא זה שחולק על רבי ישמעאל. למה? כי רבי ישמעאל אמר שזאת חובה, ורבי שמואל בר נחמני אומר זה לא מצווה ולא חובה אלא ברכה. עכשיו שימו לב. רבי שמואל בר נחמני אומר, הוא לא אומר זה לא מצווה אלא ברכה, הוא אומר זה לא מצווה ולא חובה אלא ברכה. יש שלוש קטגוריות, לא שתיים. מה ההבדל בין שתי הקטגוריות הראשונות מצווה וחובה? יש מצווה קיומית ויש… יש מצווה שאתה חייב… מצווה יש לך אופציה לא לעשות אותה. לא, ככה יש כאלה שמסבירים. מים אחרונים מצווה או חובה? כן, אבל זה לא באופן אקטיבי לקום ולעשות את זה. מצווה קיומית זה קיומית. עשית, עשית. ככה מסבירים בדרך כלל. פה זה משהו אחר. כי ההמשך לכל הסוגיה זה המשך, הכל אותו דבר. לא מצווה ולא חובה אלא ברכה. רוצים להגיד יש מצווה שהיא ההלכה הפורמלית. לא אכפת לי אם זה חובה או מצווה, תגידו מה שאתם רוצים, אבל אחת מהן זו המצווה שהיא ההלכה הפורמלית. חוץ מזה יש חובות שלא קשורות להלכה הפורמלית, כמו תלמוד תורה מעבר לקריאת שמע בוקר וערב. מה שראינו עד עכשיו, עד רבי שמואל בר נחמני, שרבי שמעון בר יוחאי אומר מה הגדרה של המצווה, קריאת שמע בוקר וערב. בא רבי ישמעאל לא חולק עליו, מוסיף מה ההגדרה של החובה. החובה היא כל היום, מעבר למצווה. על מי חולק רבי ישמעאל אומרת הגמרא? לא על רבי שמעון בר יוחאי, כי הם מסכימים. הוא אומר את המצווה והוא אומר את החובה. על מי הוא חולק? על רבי שמואל בר נחמני. כי רבי שמואל בר נחמני אומר זה לא מצווה ולא חובה, זה רק ברכה. אז הוא באמת חולק על רבי ישמעאל. אתם רואים? כל הגמרא נקראת על אותו ציר. זה פשוט שלב אחרי שלב. כשרואים את זה במשקפיים האלה זה הפלא ופלא. הכל ממש תפור דבר על דבר. וזה בטח אסור להגיד לעם הארץ… כן, זהו. את זה כנראה אסור ממש להגיד לעם הארץ, או שאתה יודע מה? אולי הדבר הזה אם זה אפילו לא חובה תגיד לעם הארץ כי באמת אין בעיה שהוא לא ילמד. אולי התפיסה של רבי שמואל בר נחמני זה באמת ש… אתה יודע, בסדר… ומה ברכה? למה ברכה? ברכו את יהושע. הגמרא מסבירה מה שאמרו ליהושע. כן, הגמרא מסבירה. הקדוש ברוך הוא ראה שיהושע הדברים חביבים אז הוא בירך אותו שהדברים לא ימושו מפיו, זה איחולים. אבל אין פה לא חובה במובן ההלכתי ולא מצווה הלכתית. אז כשאני רוצה לחפש על מי חולק רבי ישמעאל, הוא לא חולק על רבי שמעון בר יוחאי, כי רבי שמעון בר יוחאי רק מגדיר את המצווה. רבי ישמעאל מרחיב ומסביר מה צריך לעשות מעבר למצווה. זה לא מחלוקת, זה רק השלמת התמונה. אם אתה רוצה לדעת על מי הוא חולק אני אגיד לך על מי הוא חולק: רבי שמואל בר נחמני. כי רבי שמואל בר נחמני אומר זה לא מצווה ולא חובה, הוא חולק. זה נכון, זה משהו שלישי. לכן הלשון הזאת היא לשון נדירה. מה ההבדל בין חובה ומצווה? איפה מצאנו? יש במלחמות, יש מלחמת חובה ומלחמת מצווה, וגם שם לדעתי אנשים קצת מתבלבלים. אבל המושגים האלה מושגים נדירים. והעובדה שזה מופיע פה רק מחזקת, אתם רואים, את כל הסוגיה הזאת צריך לקרוא בצורה הזאת. כל הסוגיה הזאת עוסקת במתח במצוות תלמוד תורה בין המצווה, ואת זה היא מרוקנת לגמרי מתוכן, קריאת שמע בוקר וערב אין בעיה, לבין החובה ללמוד תלמוד תורה שזה יומם ולילה. חוץ משעה שהיא לא מן היום ולא מן הלילה, כל הזמן ללמוד. זה מין מתח מאוד חזק שבא להנגיד את המצווה מול החובה. ועל זה בא רבי שמואל בר נחמני ואומר עזוב, זה לא מצווה ולא חובה, אתה טועה, שני הצדדים לא נכונים, זה רק איחול. והוא חולק בזה, דעה שלישית כבר, דעה שנייה סליחה, דעה… אם המקור לחובה או למצווה לדעות שיש חובה או מצווה זה הפסוק הזה, יש בעיה עם מה שאמרת קודם המכשירי מצווה, כי הפסוק זה זה לא "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" אלא "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך". זה הפסוק. כן, אבל אני לא בטוח שהכוונה לקיים את המצוות. זה כבר פרשנות מסוימת. לומד תורה כדי שתהיה עובד השם, כדי שתהיה עובד השם, לא בשביל לדעת מה לעשות. אם אתה מחובר לתורה אתה כמובן גם תקיים. אה? כי אז תצליח את דרכך. כן, ודאי. תצליח את דרכך זה בכלל לא קשור לקיום. זה הפשט. תצליח את דרכך כמה שתצליח. תחיה טוב, תצליח להיות מוצלח, לא בשביל שתקיים את המצוות. תצליח בגלל שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך אז תצליח את דרכך. נכון. אבל זה אומר שבזכות התורה הדרכים יצליחו. זה לא קשור לקיום, איפה? קיום מצוות יש פה… איך זה הולך הפסוק הזה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות… או, למען תשמור לעשות! עכשיו אם על זה אתה שואל, שמה זה לכאורה קיום המצוות, ואני אומר שאולי גם שמה אני יכול לדחות את זה. למען תצליח את דרכך זה משהו אחר. טוב, אבל זה מזכיר לי עוד משהו, עוד שנייה אני אעיר גם על זה רגע. תראו איך הגמרא מסתיימת, הכי יפה פה. תני רבי יוחנן… תני רבי ישמעאל, תנא דבי רבי ישמעאל. אותו רבי ישמעאל שכבר פגשנו למעלה, כן? דברי תורה לא יהיו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. מה זה? וזה לא חובה? זה לא חובה. אתה לא פה… החובה זה המובן של החובה ההלכתית הפורמלית. לא חובה הלכתית פורמלית, אבל אי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. בדרך כלל שקוראים את רבי ישמעאל פה, מי שלא קורא את הגמרא על הציר שאמרתי עכשיו, אז הכוונה שלא יהיה עליך איזה עול, נכון? שאתה לא תחשוב שזה עול, להיפך, שתשמח, שתהנה, שזה לא… אל תחשוב… לא, אני אומר זה ממשיך את אותו ציר של הסוגיה. שלא יהיה בינך חובה כי זה באמת לא חובה. אבל אל תחשוב שבגלל שזה לא חובה אתה יכול לפטור את עצמך מהן. אתה לא. כי זה חובה מטא-הלכתית, זה לא חובה הלכתית. וזה מה שמסיים את הסוגיה. אם כל קטע בסוגיה עוסק בזה… וזה נקרא בצורה שזה פירוש יפהפה לסוגיה. והיה רבי ישמעאל אמר לא מצווה אלא חובה. כן. לא שזה לא חובה. לא. אומר לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. הוא משתמש במונח חובה לפי הפירוש שאני מציע, חובה הלכתית. או כמצווה. כן, כן. אמרתי למעלה שאני לא יודע לא חובה ולא מצווה בדברי רב יהושע בר נחמני, אני לא יודע מי זה החובה ומי זה המצווה. המטא-הלכתי או ההלכתי? כי בגמרא בדרך כלל החובה זה חובה הלכתית, ומצווה הכוונה זה דבר יפה כמו ברחוב, כן? עשיתי מצווה היום. הכוונה עשיתי משהו טוב. זה הערה של מישהו קצת אקדמי. רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי חיו בדור של שמד. שניהם אחרי תקופת השמד. רב יהושע בר נחמני בא מיהדות שיושבת לדורות, הרבה דורות של שלווה בבבל. נכון מאוד. זה הקונטקסט. בכל אופן, אני רק ב… אני אגיד את זה בדקה כי אני רוצה בכל זאת לסיים את זה היום. הגמרא בברכות, כל האחרונים שואלים, מלא אחרונים שואלים, ויש על זה מערכות שלמות. עושה הצרחה של מאה שמונים מעלות בין רבי ישמעאל לבין רבי שמעון בר יוחאי. הגמרא פה, אני לא אקרא כבר את הכל, אבל תראו. כן, לקחת דגני בתו, ואספת דגנך, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, אין עושים רצונם… תנו רבנן: ואספת דגנך, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבם? כל הזמן צריך ללמוד? תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. לא צריך ללמוד כל הזמן. אפשר גם לעבוד קצת, אפשר לעסוק בדרך ארץ. לא צריך להיות היסטרי עם לימוד תורה. ומי מגיב לו? רבי שמעון בר יוחאי אומר, המקל מפרשה… ממנחות, כן? אפשר אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים וכולי. בקיצור, זאת התפיסה האימפריאליסטית. אז זה הצרחה של מאה שמונים מעלות. הגמרא במנחות רבי ישמעאל אומר: צא ובחן שעה שלא מן היום ולא מן הלילה. ורבי שמעון בר יוחאי אומר: עזוב, קריאת שמע בבוקר ובערב מספיק טוב. ופה בגמרא בדיוק הפוך. רבי ישמעאל אומר אין בעיה, אפשר לעשות דברים אחרים, תלמד קצת, תעבוד קצת, הכל בסדר. ורבי שמעון בר יוחאי אומר עזוב, אפילו לעבוד אסור, צריך ללמוד כל הזמן. הגישה הכי קיצונית שיש, שהרבה עשו ולא עלתה בידם, אחר כך הגמרא אומרת. סתירה חזיתית. לפי מה שאני אומר זו לא סתירה ולא חזיתית, ולא צריך שום מערכה כדי לפתור את זה. רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל בכלל לא חולקים. אין מחלוקת ביניהם בכלל. גם בגמרא במנחות וגם בגמרא בברכות אין מחלוקת ביניהם. בגמרא במנחות רבי שמעון בר יוחאי רק קובע את הגדר של המצווה, קריאת שמע בבוקר ובערב. בא רבי ישמעאל ומשלים את התמונה, גם רבי שמעון בר יוחאי מסכים, משלים את התמונה ואומר נכון, אבל יש חובה כללית לא מדין מצווה. אז רבי ישמעאל אומר תראה, יש חובה כללית, בסדר, אבל גם להתפרנס צריך. רבי שמעון בר יוחאי אומר יש להם ויכוח פה בשאלה בשאלת ההנהגה, לא ויכוח בגדרי תלמוד תורה. רבי שמעון בר יוחאי אומר לא, מה פתאום, צריך ללמוד כל הזמן את החובה המטא-הלכתית הזאת, זה לא סותר את מה שאמר שם, אפילו על חשבון עבודה. והקדוש ברוך הוא יעזור, באו אחרים ורעו צאנכם. בסדר? זה ויכוח בשאלה איך להתנהג בפועל, זה בכלל לא קשור לגדרי מצוות תלמוד תורה. ואין שום סתירה בין הסוגיות אם קוראים אותם באופן הזה, זה פשוט. אפשר למחוק את כל המערכות שנכתבו על זה, זה פשוט אי הבנה לדעתי של הסוגיה במנחות. עכשיו דבר אחרון שאליו אני כבר לא מספיק להגיע, רש"י בפרשת בחוקותי, מי שהזכיר לי את זה בחוץ. תרשו לי עוד דקה. רש"י בתחילת פרשת בחוקותי, שתהיו עמלים בתורה, רש"י מפורסם. אם בחוקותי תלכו. כן, אם בחוקותי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם. פשט הפסוק אם בחוקותי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם, מה קרה? זה חוזר על עצמו שלוש פעמים. אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותיי תשמרו, ועשיתם אותם. זה הכל אותו דבר, אם תקיים מצוות למה צריך שלוש פעמים להגיד את זה? אז אומרת הגמרא, אומר הגמרא, אומר רש"י, אם בחוקותי תלכו יכול זה קיום המצוות. מה זה אם בחוקותי תלכו? זה קיום המצוות. כשהוא אומר ואת מצוותיי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, אז מה זה אם בחוקותי תלכו? הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו? שתהיו עמלים בתורה. מה הכוונה? איך אתם מבינים? לא, אני חוזר עכשיו ל"אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה", הכוונה תלמדו תורה בשביל התורה. נכון? ואת מצוותיי תשמרו זה ללמוד כדי לדעת מה לעשות. אם בחוקותי תלכו זה ללמוד בשביל שתהיו עמלים בשביל עמל התורה, לא בשביל לדעת מה לעשות. ועשיתם אותם זה הביצוע בפועל. יש ללמוד, יש ללמוד על מנת לעשות ויש את הביצוע. שלושה דברים. בסדר? תראו את רש"י, גם רש"י בהמשך, ואת מצוותיי תשמרו היו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. אפילו את ה"מצוותיי", זאת אומרת אם בחוקותי תלכו זה עמלים בתורה. את מצוותיי תשמרו זה תהיו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, שזה הלימוד של הנשים. בסדר? ועשיתם אותם זה הביצוע בפועל. זה בדיוק שלושת הדברים האלה. רק אני מסיים, נזכרתי, הזכרתי לעצמי עכשיו עם נשים. כשאנחנו אומרים שנשים פטורות מתלמוד תורה זה יוצר אווירה חסרת משמעות. קריאת שמע בוקר וערב לא יוצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה. אבל מה זה משנה? גם אנחנו פטורים ממצוות תלמוד תורה, קריאת שמע בוקר וערב אתה בכל מקרה יוצא ידי חובה. מחובת תלמוד תורה נשים לא פטורות כי זה לא קשור למצווה בכלל. מי שמבין מה זה תורה אז הוא צריך ללמוד תורה ולעסוק בה כמה שהוא יכול. לא משנה אם הוא מצווה או לא מצווה, כל הסיפורים האלה לא רלוונטיים בכלל. זה עוסק במצוות תלמוד תורה. ואני חושב שבגלל זה נשים מברכות ברכת התורה. הברכה היא על החלק הזה של התורה, לא על קריאת שמע בוקר וערב, לא על זה מברכים ברכת התורה. ברכת התורה זה שבח על המשמעות של מה זה תורה. ומי שמבין מה זה תורה אז הוא מברך ברכת התורה, זה שבח על זה שקיבלנו אותה. וזה המשמעות של ברכת התורה, זה ברכת השבח. בסדר? זה לא לקריאת שמע. מה זאת אומרת? בשם הרב ליכטנשטיין, כן. אוקיי. נשים חייבות בקריאת שמע או לא? קריאת שמע כמצוות חובה. אבל כחובת לימוד תורה? לא, כחובת לימוד תורה הן פטורות כי זה מצוות תלמוד, קריאת שמע היא לא חובת לימוד תורה, אתה יכול לצאת תלמוד תורה אם אתה קורא קריאת שמע, אבל הנשים פטורות, הן פטורות מהממד הזה. כן, אבל זה לא קשור לתלמוד תורה, וכל מה שאנחנו עושים בתלמוד תורה זה בכלל לא מצוות תלמוד תורה, ומזה נשים לא פטורות, הן חייבות בדיוק כמונו.