הרהורים פילוסופיים על הזיכרון (טור 68)
למה הזיכרון מקבל כאן צורה של פרסום מחודש
הטור נפתח בהסבר אישי: בגלל שיעור שלא מאפשר להגיע לבית העלמין, הרב בוחר לשוב ולפרסם את הדברים לזכר חברו מנעוריו, שנהרג בתרגיל טנקים בסיני ערב חנוכה תש״מ. עצם ההעלאה מחדש מוצגת כמעשה של זיכרון פעיל, לא רק כאזכור טקסי.
השם שעל המצבה, רמי בר חמא, והנוכחות של אפרים
הטור מתעכב על כך שעל המצבה נכתב רם אף ששמו האמתי היה רמי. מכאן הוא עובר לסיפור בחירת השם על שם האמורא רמי בר חמא, כפי שסיפר אביו אפרים, ולזיכרון של לימוד סוגיית זה נהנה וזה לא חסר שבה הופיע אותו אמורא. כך הזיכרון הפרטי נקשר גם לעולם התורה וגם לדמותו של אפרים, שממשיכה להיות נוכחת בתוך הזיכרון.
החברות עם נער מקרית ים ששבר סטראוטיפים
הרב חוזר למפגש הראשון עם רמי בתחילת כיתה ט במדרשיה: נער מקרית ים, עיירת פיתוח, שהתברר מיד כאישיות יוצאת דופן — מוכשר, כריזמטי, בוגר, אחראי, משכיל, מעמיק ומנהיג חברתי. התיאור הזה אינו רק שבח אישי אלא גם עדות לכך שרמי שבר אצלו לא מעט סטראוטיפים.
מן האבל אל שותפות מתמשכת בהחלטות החיים
הטור מתאר את הבשורה על נפילתו של רמי כחוויה של חורבן עולם, ומדגיש שעד היום הוא מלווה את הרב ביום הזיכרון וגם בימים אחרים. בצמתי חיים שונים הרב שואל מה רמי, וגם אפרים, היו אומרים, ומקבל החלטות כביכול ביחד איתם. החתימה קושרת זאת לרעיון הפילוסופי של הטור המקורי: אולי הזיכרון הזה הוא באמת סוג של נוכחות ממשית.
בס"ד
אני מעלה כאן מחדש טור שכתבתי בשנה שעברה, לזכרו של חברי מנוער רמי בוכריס ז"ל, שנהרג בתרגיל טנקים בסיני ערב חנוכה שנת תש"מ. לצערי יש לי היום שיעור ואיני יכול להגיע לבית העלמין, ולכן החלטתי להעלות שוב את הדברים לזכרו.
על מצבתו של רמי בבית העלמין הצבאי בחיפה כתוב סגן דוד רם בוכריס, אבל שמו האמתי היה רמי ולא רם. אביו ז"ל, אפרים, אישיות בעלת שיעור קומה בפני עצמה (הכרתי אותו טוב מאד עוד לפני שנפגשנו, מהסיפורים, אחר כך היינו בקשר אמיץ עד פטירתו), סיפר שבהתייעצות עם מפקח לתלמוד במשרד החינוך הוא ודבורה אמו החליטו לקרוא לו רמי על שם האמורא רמי בר חמא. בפאנל בו השתתפתי בספריה הלאומית ביחד עם עוד חבר של רמי, ד"ר מאיר בוזגלו, למדנו את הסוגיא של זה נהנה וזה לא חסר שבה מופיע רמי בר חמא (דומני שזו היתה הסוגיא שבגללה נבחר שמו).
כשהגענו למדרשיה בתחילת האליפים (כיתה ט), פגשתי את רמי, נער צעיר מקרית ים, עיירת פיתוח במפרץ חיפה. מהר מאד התברר לי שמדובר באישיות מדהימה, משכמו ומעלה מעל כולנו. מוכשר, כריזמטי, בוגר ואחראי, משכיל, מעמיק ומנהיג חברתי, באמת לא בליגה שלי. זה כשלעצמו היה מאלף, ושבר לי לא מעט סטראוטיפים. מאז דבקה נפשי בנפשו, ונעשינו חברים מאד טובים עד נפילתו. כשהגיעה אליי הבשורה שרמי נהרג חשתי שעולמי חרב, ועד היום ביום הזיכרון (וגם בימים אחרים) הוא הולך איתי צמוד. פעמים רבות בצמתים שונים בחיי שאלתי את עצמי מה רמי היה אומר (וגם מה אפרים היה אומר), וקיבלתי החלטות ביחד אתם. לאור הדברים שכתבתי בטור ההוא, אולי זה היה באמת ביחד אתם.
יהי זכרם ברוך.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.