הטייה אקדמית ב'אקדמות'

הודעת פתיחה של הרב

הטייה אקדמית ב'אקדמות'

נשלח ב-12/3/2006

| |

הטייה אקדמית ב'אקדמות'

פגשתי לפחות שני מקרים (אלו שאני זוכר כעת, ולמיטב התרשמותי יש יותר) תמוהים בשיקולי העריכה של 'אקדמות', ואני לא יודע האם אך מקרה הוא, טהור או בלתי טהור?

1. הראשון הוא מאמרו של אשר כהן, העונה לשם 'הכיפה הסרוגה ומה שמאחוריה', הפותח את 'אקדמות' טו, והמתמשך על כ-22 עמודים. המאמר עוסק במחקר אמפירי ובדיון תיאורטי על זהות יהודית דתית בזמננו. כהן פותח את מאמרו בטענה שביחס לרוב הציבור הדתי ייתכן רוצח דתי (יגאל עמיר, איך לא?), אבל לא ייתכן אוכל נבלות או מחלל שבת דתי. בסופו של דבר ההסבר העיקרי שלו הוא שהמוקד של הזהות נקבע על פי קריטריונים מוחצנים, ולא על פי הפנימיות. מעבר לטענה הטריביאלית הזו, אני לא רואה כל קשר בינה לבין הנתונים שאותם היא באה להסביר. האם רצח הוא נסתר לעומת חילול שבת או אכילת אוכל לא כשר? הרי אותם עושים בהרבה יותר הסתר מאש רצח (ובודאי רצח ראש ממשלה). מעבר לזה, המאמר כולו רצוף בסתירות פנימיות ובמחקר בלתי רלוונטי. חלק מהמסקנות הן ממש בנאליות. המתודולוגיה על הפנים, והניתוח חבל על הזמן. שלחתי תגובה ל'אקדמות' ובה אני עומד על הסתירות ועל הבעיות המתודולוגיות החמורות במאמר הטיפשי ההוא, אך נדחיתי בטענה שהנושא מוצה. אני לא יודע מדוע הוא מוצה אחרי מאמר אחד שעבר ללא כל תגובה. תגובתי מצביעה על כך שכל המאמר לא מחזיק אפילו בוץ (לא רק מים. ניקב כדי רימון). אז מה מוצה כאן?

2. והנה בגליון האחרון אני רואה את מאמרו של צבי זהר, שבעצמו שווה דיון, על היתר לחיי אישות ללא חופה וקידושין (בהסתמך על דין פילגש), ואכ"מ. לפחות חלק ממנו ממש אווילי, ושיקול הדעת ההלכתי שבו הוא בלתי סביר בעליל. יחד עם המאמר, עקב הרגישות והחידוש שבו, פורסמו שלוש תגובות (הרב הנקין, הרב שמואל אריאל, ומיכל טיקוצ'ינסקי ורחלי שפרכר), וגם הקדמה בטון מתנצל של המערכת. בעיניי שלושת התגובות היו מעולות, ונגעו בכל הנקודות החשובות. לאחר קריאה מפורטת (חלקן מאד ארוכות, ואינני יודע כמה יטרחו לקרוא את כולן), ברור שזוהר היה מגמתי וחלק ניכר מטיעוניו כושלים. בתגובתו של זוהר הוא מתייחס כללית לתגובות, ואינו נוגע באף אחת מהנקודות הבעייתיות (פרט להיתממות המקובלת על האקדמאים בני מינו, שהוא רק מעלה סימני שאלה ולא קובע קביעות. כדאי לקרוא את המאמר, שכן קשה מאד לראות שם משהו שדומה לסימן שאלה. יש שם קביעות נחרצות, שעל פלקטים במאה שערים לא תמצאו נחרצות מהן. זוהי טכניקה נפוצה של קידום אג'נדה מאד ברורה במסווה של מחקר, הצעות או העלאת ספיקות).

כדי להגיע לבעיה אתמקד בתגובתו לרב שמואל אריאל. כשקראתי אותה נדהמתי. הרב אריאל (אגב, בנו של נשיא בית הדין לענייני העם והמדינה שליט"א) כתב תגובה מופתית, שיטתית וקפדנית, אשר בוחנת את האספקטים אחד לאחד, ופורכת כמעט את כל הטיעונים של זוהר. זוהר בתגובתו אינו מתייחס לאף נקודה אחת (מתוך עשרות) שהעלה הרב אריאל. התייחסותו לתגובה של הרב אריאל מתמצה בשתי נקודות: א. הרב אריאל תומך בהסתרה של עובדות הלכתיות (=שקרים קדושים) משיקולי מדיניות הלכתית. זוהר יוצא נגדו בנקודה זו. ב. הרב אריאל טוען שרוח התורה לגבי התא המשפחתי מתמצה בשלוש נקודות, וזוהר טוען שרוח התורה משתנה עם הדורות.

ובכן, נקודה א' היא פשוט שקר גס. הרב אריאל לא כתב בשום מקום במאמרו את הטענה שהוא תומך בהסתרה של עובדות הלכתיות. זה לא עלה בויכוח שלו. הוא פשוט טען שלא היתה הסתרה, אלא ההיתר של הפילגש שהעלה זוהר פשוט אינו נכון. הוא לא מוסתר אלא לא נכון הלכתית (ראו שם את נימוקיו). נקודה ב' היא הוצאת דברים מהקשרם. הרב אריאל הזכיר את שלושת הנקודות הללו (שתים מהן בדרך אגב בהערת שוליים) כעובדה אמפירית אודות התייחסותם של בני דורנו, ולא כטענה ערכית אודות רוח התורה. ולכן טיעונו של זוהר אינו רלוונטי ביחס אליהן (אני מקצר בכדי להקל על הקורא הנעים כאן בפורום). אם כן, זוהר כלל אינו מתייחס לתגובה בת עשרות עמודים, זאת כשלדבריו כל מגמתו בפרסום הדברים היא לעורר דיון רציני וענייני בסוגיא (כך!). שתי הנקודות שהוא מביא מתוך כל המאמר של הרב אריאל הן פשוט שקרים, ולכל השאר הוא כלל אינו מתייחס.

והנה, כששוחחתי עם הרב אריאל על העניין אני שומע לתדהמתי שהוא פנה למערכת בעניין זה לפני הפרסום, וביקש להעמיד את הדברים על דיוקם (כלומר שהמערכת תפנה לזוהר בבקשה לעדכן את התייחסויותיו ולנסות לכוין יותר לאמת, או שתתייחס לשקרים בעצמה, או שתיתן לרב אריאל עצמו להתייחס). הוא נענה בשלילה, ולא ברור לי (וגם לו) מהן הסיבות לכך.

לדעתי ההקדמה שנכתבה באותו גליון שמספרת לנו שהמטרה של פרסום המאמר היא לעורר דיון ענייני ורציני בנושא בוער ולהפסיק לטאטא אותו מתחת לשטיח, היתה אמורה לחייב את המערכת לבקש מזוהר להתייחס לנקודות שעלו בתגובות. כך אמור להתנהל דיון רציני ענייני ופתוח. אבל לאפשר לתגובה שקרית מסוג כזה להתפרסם ולא לעמוד על תיקון המעוות, זה כבר חוצה את גבול הטעם הטוב לכל הדעות.

שני האירועים הללו מעוררים בי מחשבות נוגות לגבי ההטיות האקדמיות של המערכת. בשני המקרים מדובר על איש אקדמיה שדבריו לוקים בשגיאות חמורות. בשני המקרים הטענות של אותו איש אקדמיה הן מאד באופנה, ומוטות באופן בוטה לכיוון ה'נאור'. בשני המקרים התגובות הן מן העולם ה'מסורתי' (=ישיבתי) יותר, אשר מתנגדות לאותו כיוון 'נאור'. ובשני המקרים ישנם שיקולים תמוהים שמונעים את פרסום הדברים והעמדת החוקרים הנ"ל על מקומם הראוי.

שאלתי היא: האם מקרה הוא? טהור או בלתי טהור?

שלויימעל'ה? גו"ג? מה אתם אומרים?

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1839072